ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

כאשר דיבר אליו ה' - קיום מצוות לשמה | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש בראשית לך לך Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשס"ה

כאשר דיבר אליו ה' - קיום מצוות לשמה

"קול צופיך"



סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
יעקב בן בכורה

פרשתנו פותחת בציווי שנצטווה אברהם אבינו לעלות לארץ ישראל (בראשית יב, א-ד):
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה. וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה. וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה' וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ לוֹט וְאַבְרָם בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה בְּצֵאתוֹ מֵחָרָן".

ומבאר רש"י, וז"ל:
"לך לך - להנאתך ולטובתך, ושם אעשך לגוי גדול, וכאן אי אתה זוכה לבנים. ועוד שאודיע טבעך בעולם", עכ"ל.

כלומר, הציווי לאברהם אבינו ללכת מארצו אינו מחמת שמגרשים אותו ממקומו וכדומה, אלא כדי שילך להנאתו ולטובתו, בגלל כל הברכות שמצפים לו עבור הליכה זו. והנה אברהם אבינו לא הלך על מנת לקבל את כל הטובות שהובטח לו, אלא הוא הלך בגלל שכך ה' ציוה ותו לא, וזהו שכתוב "וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה". מכאן עלינו ללמוד, שבשעה שמקיימים כל מצווה, צריכים לומר ליקבה"ו הנה אנחנו באים לקיים את אותה המצווה כמו שציונו ה', ולא רק בגלל השכר המובטח למי שמקיים את המצוות.
וז"ל אוה"ח הקדוש (בד"ה עוד ירצה):
"להיות שאמר לו הקב"ה הבטחות תועליות הרבה כשילך לו מארצו וכו' א"כ הגם שילך יסבור הרואה כי אין להחזיק לו טובה על זה, שאפי' קל שבקלים כשיראה כל התועליות ימהר ליסע, לזה הודיע הכתוב צדקתו של אברהם כי מה שהלך לא לצד ההבטחות האמורות אלא לעשות רצון ה'. ודקדק לומר 'כאשר דבר' ולא 'כאשר אמר' כמו שהתחיל בתחילת הפרשה ויאמר ה' לאמת כדברינו", עכ"ל.

פרסומו של אברהם אבינו
רש"י מבאר שהקב"ה אמר לו לאברהם אבינו שיודיע טבעו בעולם. הפשט הוא שיפרסמו בעולם. ויש לבאר על פי דברי חז"ל שאומרים שאברהם אבינו עשה מטבע, והתפרסם הנס שעשה ה' עמו על ידי אותו המטבע, וז"ל הגמרא (ב"ק צז ע"ב):
"ת"ר, איזהו מטבע של ירושלים, דוד ושלמה מצד אחד, וירושלים עיר הקודש מצד אחר. ואיזהו מטבע של אברהם אבינו, זקן וזקנה מצד אחד, ובחור ובתולה מצד אחר".

ושואלים התוספות, כיצד חרט אברהם אבינו דמויות על המטבע והרי אסור לעשות כן, וז"ל (ד"ה 'מטבע'):
"בבראשית רבה דריש ואגדלה שמך שיצא לו מוניטי"ן בעולם, ומהו מוניטי"ן, זקן וזקנה מכאן בחור ובחורה מכאן. ונראה, לא שהיה בו צורת זקן וזקנה מכאן בחור ובחורה מכאן דאסור לעשות צורת אדם, אלא כך היה כתוב מצד אחד זקן וזקנה ומצד אחר בחור ובתולה, וכן פירש בקונטרס גבי דוד ושלמה וירושלים עיר הקודש שכך היה כתוב במטבע", עכ"ל.

כלומר, לא היו חריטות של דמויות על גבי המטבע אלא היה חרוט כיתוב של "זקן וזקנה" מצד אחד, וכיתוב של "בחור ובתולה" מצד שני. ומטבע זו באה לסמל את הנס שעשה הקב"ה עם אברהם ושרה שנולדו להם ילדים לעת זקנתם נגד הטבע, בנם יצחק אבינו ובתם "בכל", וכמו שהגמרא אומרת (ב"ב טז:)
"וה' ברך את אברהם בכל - מאי בכל, רבי מאיר אומר שלא הייתה לו בת. רבי יהודה אומר שהייתה לו בת. אחרים אומרים (הכוונה לרבי יהודה - עיין בב"ב קמא:), בת הייתה לו לאברהם ובכל שמה".

פעם הייתה מפלגה דתית - חרדית שהוציאה מדליון עם תמונה של רב חשוב ומקובל והתמונה הייתה בולטת, ואני אמרתי שאין להשתמש בזה, ובפרט שהרב המקובל מחזיק עצמו מתלמידי מו"ר ועט"ר ראש לכל בני הגולה הרי"ח הטוב זיע"א שכתב בבא"ח ש"ש פרשת מסעי אות י' וז"ל:
"צורת האדם דאסור בבולטת היינו אפילו שהוא אינו שלם אלא מצד הפנים ואין בו צד האחור, דאפילו דאין עשוי כל הגוף שלם פנים ואחור נמי אסור. אבל אם צד הפנים עצמו אינו שלם שאין בו אלא רק צורת הראש בלבד ואין בו ידים ורגלים מותר אפילו בבולט. וכן אם הוא חצי גוף כאדם השוכב על צידו שאין בו אלא עין אחת ואוזן אחת וחצי חוטם ויד אחת ורגל אחת מותר אפילו בבולט ויש חולקין ואוסרין בכל גוונא בבולט וכיון שהוא איסור תורה יש להחמיר כסברת האוסרין", עכ"ל

ודי למבין.

דרך התשובה - לאט ובטוח

ידוע שכל היוצא לדרך, מקדים ויוצא תחילה מביתו, ואחר כך יוצא ומתרחק משכונתו, ואחרי כן מעירו (לכיוון שדה התעופה לוד), ואחרי כן יוצא ממדינתו. ויש להבין מדוע כאן הפך הקב"ה את הסדר וציוה אותו קודם לצאת מהמדינה - "מארצך", ואחרי כן ציוה אותו לצאת מעירו - "ממולדתך", ואחרי כן ציוה אותו לצאת מביתו - "ומבית אביך"? והביאור בזה הוא, שאמר הקב"ה לאברהם אבינו, אתה משמש דוגמה ולמופת לכל בני ישראל בכל הדורות כולם, וממך ילמדו מוסר, ולכן רמז לו מהי הדרך בה אדם צריך ללכת כשהוא רוצה לחזור בתשובה שלמה. הנה דרכו של היצר הרע הוא להכשיל את האדם, וכשהוא רואה אדם הרוצה להתעלות ולהתחזק בתורה ובמצוות, הוא בא אליו ומפתה אותו "לחטוף" ולהתעלות למדרגות גבוהות מייד כמו שכתוב (דברי הימים ב, יח, ב) 'וַיְסִיתֵהוּ לַעֲלוֹת אֶל רָמוֹת גִּלְעָד', והוא יודע שהאדם לא יצליח לעמוד בזה, וכך יתייאש ויפול ברוחו ויחזור לסורו. על כן אומר הקב"ה לאברהם אבינו שילמד את זרעו שלא "לקפוץ" גבוה, אלא יעלה מדרגה מדרגה כמו בסולם לאט ובטוח, קודם "לך לך מארצך" - היינו לצאת מהתכונה הארצית והבהמית שלו, ואחרי כן יתנתק ממנהגי עירו ומהשפעת הסביבה, ואז יוכל לעלות אל על ולהתנתק מסביבתו הקרובה ומהשפעתם, ואז יוכל להתעלות ולעלות על דרך המלך. כעין זה מובא בגמרא (חולין קה.) שמר עוקבא העיד על עצמו שהוא כחומץ בן יין לעומת אביו, שאביו היה מחמיר שלא לאכול מאכלי חלב אחרי מאכלי בשר אלא אחרי 24 שעות, ואילו הוא ממתין מסעודה לסעודה (שש שעות). ולכאורה, מדוע הוא מתאונן על כך, שיתחיל לנהוג כאביו וימתין ג"כ 24 שעות? אלא, שידע בעצמו מר עוקבא שאם הוא לא הגיע למדרגות גבוהות הוא לא יוכל להחזיק בחומרות מעין אלו, ולא תצלח חסידות זו בידו ולא יעמוד בה.

אל הארץ אשר אראך
הקב"ה אומר לאברהם לצאת "אל הארץ אשר אראך". ולכאורה, מדוע לא אמר לו מראש שהוא לוקח אותו לארץ ישראל? אלא, רצה הקב"ה לחבב עליו את הארץ ביותר. היה אברהם הולך בדרך, וכשהגיע לדמשק, לא הרגיש בה משהו מיוחד, ולא התאווה אליה. הגיע לסוריא והנה היא חבל ארץ ככל הארצות, ולא חשק בה, וכן לבנון וכן שאר כל הארצות. אבל כשהגיע לארץ ישראל, מייד הרגיש באוירה מיוחדת שלא נמצא דוגמתה בשום ארץ אחרת, והתחיל להתאוות בלבו ואמר הלואי שזו היא הארץ המובטחת שה' הבטיח לתת לי. ואז פנה אליו הקב"ה ואמר לו את הארץ הזאת המיוחדת רצית, אותה תקבל, וכך קיבל אברהם אבינו טובה כפולה ומכופלת בעבור שהתאווה אליה וזכה בה.

שכר העקדה - מדה כנגד מדה
בנסיון העקדה אמר הקב"ה לאברהם "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק", וגם כאן הייתה הדרגה בדברי ה'. כשאמר הקב"ה לאברהם "את בנך", אמר לו אברהם שני בנים יש לי, ואולי אקח את ישמעאל? כשאמר לו "את יחידך, אמר אברהם זה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו, עד שאמר לו את יצחק.

ולכאורה קשה, כיצד עלה בדעתו של אברהם אבינו להעלות את ישמעאל שהוא פרא אדם, למדרגה כל כך גבוהה של קרבן לה'? ועוד יש להבין, מה הביאור בדברי הפיוט "עין במר בוכה ולב שמח", מדוע בכה אברהם אבינו ואפילו בעיניו בלבד על לקיחתו את בנו יצחק לעקדה, והרי אם הקב"ה כך ציוה, עליו לעשות ולקיים זאת ללא שום צער כלל ועיקר? אלא הביאור הוא כך, אאע"ה לא בכה מחמת צער, אדרבה הוא היה שמח לקיים את מצות הבורא ללא שום הרהור וערעור - אלא שרצה אברהם אבינו שכל זרעו לדורותיו יהנו מהפירות של אותה מסירות נפש עצומה שמסרו הוא ובנו את נפשם לקיום ציווי ה'. כשאמר לו הקב"ה קח נא את בנך, אמר לו אברהם איני יכול, זה קשה לי, בני יחידי מחמדי שנולד לשרה לתשעים שנה ואני בן מאה שנה, כיצד אעלה אותו לעקדה? אמר לו הקב"ה בכל אופן קיים את הדבר כי כך ציוויתיך. אמר לו אברהם אם כך, אני שובר את תכונתי ואת הקושי העצום שיש לי בדבר, ואקיים את מצוותך כי כך ציוויתני. וכדי להדגיש את שבירת מדותיו היה בוכה בדרכו להראות את הקושי, אבל באמת בלבו היה שמח. ואז אמר אברהם אבינו, מעתה יכולים עם ישראל להתפלל "כמו שכבש אברהם אבינו את רחמיו לעשות רצונך בלבב שלם, כן יכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מדותיך ותתנהג עמנו ה' אלקינו במדת החסד ובמדת הרחמים" וכו' (קטע מתפילת שחרית).

הליכתו של אברהם והליכתו של לוט
האור החיים הקדוש מבאר שהליכתו של אברהם אבינו מארצו למקום לא נודע אך כדי לשמוע לדברי הקב"ה הייתה מנוגדת לחלוטין ממדתו של לוט. מטרתו של הליכתו של לוט הייתה כדי ליטול כבוד גדול וריווח מכל העניין ולצד דבקותו באברהם גרידא, אבל אברהם אבינו לא כן עשה, אלא כל מדתו הייתה לצד דבקותו בהקב"ה וכדי לקיים מאמרו יתברך. צא וראה מה השוני בריווח שני הליכות אלו, לוט הלך לשם ריווח ונפרד מאברהם עד שהגיע לדיוטא התחתונה והגיע לסדום ועמורה, ושם מינו אותו לשופט, הרי שבמדה שאדם הולך מודדים לו והרוצה להטמא פותחים לו. אבל אברהם אבינו שהלך במטרה להטהר סייעו בידו לעלות מעלה מעלה למדרגות נשגבות ביותר.

לא אשחית בעבור העשרה
פעם שאל רב אחד, כיצד יתכן שבאותו יום שמינו את לוט לשופט נחרבה ונהפכה סדום? אלא העניין הוא שכל השופטים שהיו בסדום היו עקומים בשכלם ושופטים את העם שלהם בצורה הפוכה לגמרי מההגיון ומהטבע, וכשקיבלו שוחד "התיישרו". וכשלוט עלה על כס המשפט סירב לקבל שוחד כדרך כל השופטים, וכדין עשה, ובזכות זה ניצל, ועכ"ז אומרים חז"ל שרק בזכות אברהם ניצל לוט מהפיכת סדום ועמורה. ואברהם אבינו עומד ומתפלל ומנסה בכל כוחו להציל את סדום, ואומר אולי ימצאון חמישים צדיקים וכו' עד שהגיע לעשרה. ולכאורה מדוע מתאמץ אברהם אבינו להציל עיר שכולה רעים וחטאים לה'? אלא שאברהם אבינו עשה חשבון ואמר אולי בעתיד הרחוק יהיה בית כנסת אחד בלבד בעיר זו, ובשביל זה ראויה העיר להנצל. וכל זה הוא עשה כדי שתהיה סניגוריא על כל זרעו והבטיח לו הקב"ה שלא ישחית בעבור העשרה, וממילא בכל מקום בעולם שימצא שם ולו בית כנסת אחד, שוה היא שבעבורה ימחל הקב"ה לכל העולם כולו כמובא בזוהר הקדוש.

הבטחת נתינת הארץ קיימת לנצח
במקום אחד הקב"ה אומר "נתתי את הארץ", ובמקום אחר כתוב "לזרעך אתן את הארץ", מדייק בעל אור החיים הקדוש שברגע שהקב"ה מוציא הבטחה שהארץ נתונה לעם ישראל, אין צורך לחזור על אותה ההבטחה אלא היא קיימת לעולם, וכמו שכותב רש"י (פט"ו פס' י"ח): "לזרעך נתתי - אמירתו של הקב"ה כאילו היא עשויה". וראוי לכל היושבים ראשונה במלכות להפנים את הדברים היטב וללמוד מכאן למי באמת שייכת ארץ ישראל. ובפרט מדגיש האור החיים שהארץ נתונה ליצחק וליעקב בלבד ולא לישמעאל או לעשו. וככתוב (יג, טו) "כי כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם".

וילך אברם הלוך ונסוע הנגבה
אברהם אבינו הלך בארץ עד שהגיע "הנגבה". מה מצא אברהם אבינו בנגב היבש והמדברי? אלא רצה אברהם אבינו ללמד לבניו לדורות שתמיד צריך לשאוף לעלות ולהתעלות ללא הפסקה, וכפי שהוא עצמו עשה ורמז למאמר חז"ל 'הרוצה להחכים ידרים', גם הוא הדרים והיה הולך ונוסע ללא הפסקה. הסכנה הנוראה ביותר בעבודת ה' של האדם היא מצב של "עמידה" או של "דריכה במקום", ותמיד צריך לעלות ולהתעלות בלי הפסקה כלל ועיקר, וכך מובטחת לו סייעתא דשמיא שלא יפול, ויזכה להגיע למדרגות גבוהות ונשגבות.

שכרך הרבה מאוד
לאחר מלחמת אברהם אבינו עם חמשת המלכים וניצחונו פונה אליו הקב"ה ואומר לו (בראשית טו א): "אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד". מה היה פחדו של אברהם אבינו שמשום כך היה צריך הקב"ה לומר לו שלא יפחד ? על זה אומר רש"י, וז"ל: "אחר שנעשה לו נס זה שהרג את המלכים והיה דואג ואומר שמא קבלתי שכר על כל צדקותי, לכך אמר לו המקום אל תירא אברם אנכי מגן לך מן העונש שלא תענש על כל אותן נפשות שהרגת, ומה שאתה דואג על קבול שכרך, שכרך הרבה מאד". מכאן עלינו ללמוד שלא לתלות שאיפות של קבלת שכר עבור המצוות שמקיימים, אלא צריכים לעבוד את ה' שלא על מנת לקבל שכר, ויהי מורא שמים עליכם.

הדבוק בארץ ישראל נקרא גדול
התורה מתארת את הברית שכרת ה' עם אברהם לתת את הארץ לבניו (שם טו, יח-כא):
"בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת. אֶת הַקֵּינִי וְאֶת הַקְּנִזִּי וְאֵת הַקַּדְמֹנִי. וְאֶת הַחִתִּי וְאֶת הַפְּרִזִּי וְאֶת הָרְפָאִים. וְאֶת הָאֱמֹרִי וְאֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַגִּרְגָּשִׁי וְאֶת הַיְבוּסִי".

ומביאורו של רש"י ניתן ללמוד מהי מעלתה העצומה של ארץ ישראל, וז"ל:
"הנהר הגדול נהר פרת - לפי שהוא דבוק לארץ ישראל קוראהו גדול אף על פי שהוא מאוחר בארבעה נהרות היוצאים מעדן, שנאמר והנהר הרביעי הוא פרת. משל הדיוט עבד מלך מלך, הדבק לשחוור וישתחוו לך".

שלמות הארץ
עוד ניתן ללמוד מרש"י על ההבטחה של נתינת הארץ לעם ישראל לעתיד לבוא, וז"ל (שם, שם, יט):
"את הקיני - עשר אומות יש כאן ולא נתן להם אלא שבעה גוים, והשלשה אדום ומואב ועמון, והם קיני קניזי וקדמוני עתידים להיות ירושה לעתיד, שנאמר (ישעיה יא יד) אדום ומואב משלוח ידם ובני עמון משמעתם. ואת הרפאים - ארץ עוג, שנאמר בה (דברים ג יג) ההוא יקרא ארץ רפאים".

כלומר, אף על פי שהר שעיר נתון לעשו ירושה, אבל לעתיד לבוא הוא יסופח לנחלת עם ישראל שנוחלים את ארץ ישראל בשלמותה. וזאת לאחר שיתקיים בהם "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו", ואז "והייתה לה' המלוכה".

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il