ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

בין עשרים וארבעה האלף (חלק ג') | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש הבית היהודי נישואין וזוגיות התנאים ביחס לנשותיהם Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשס"ה

בין עשרים וארבעה האלף (חלק ג')


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
חנה בת חיים

מבוא
ר' עקיבא התחיל ללמד תורה ברבים לאחר שהתמלא בתורה. הזכרנו לעיל את המחלוקת בין אבות דר' נתן לתלמוד בבלי האם הוא התחיל ללמד תורה עוד בי"ב שנים הראשונות או רק מהשנה הי"ג. היה כנראה לר' עקיבא כוח עצום בהשפעה על תלמידים כך הוא ריכז סביבו כמות עצומה של תלמידים. בגמרא אנו קוראים על חייו של ר' עקיבא.

תלמוד בבלי מסכת יבמות דף סב/ב:
"ר"ע אומר למד תורה בילדותו ילמוד תורה בזקנותו היו לו תלמידים בילדותו יהיו לו תלמידים בזקנותו שנאמר בבקר זרע את זרעך וגו' אמרו שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה והיה העולם שמם עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם ר"מ ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע והם הם העמידו תורה אותה שעה תנא כולם מתו מפסח ועד עצרת אמר רב חמא בר אבא ואיתימא ר' חייא בר אבין כולם מתו מיתה רעה מאי היא א"ר נחמן אסכרה".


במקום אחר מוזכר מה הסיבה לכך שפרצה מגיפה בין תלמידיו של ר' עקיבא.

מדרש רבה בראשית פרשה סא פסקה ג:
ר' עקיבא אומר אם היו לך תלמידים בנערותך עשה לך תלמידים בזקנותך שאין אתה יודע איזה מהם מתקיים לך זה או זה ואם שניהם כאחד טובים י"ב אלף תלמידים היו לר"ע מעכו ועד אנטיפרס וכולם בפרק אחד מתו למה שהייתה עיניהם צרה אלו באלו ובסוף העמיד שבעה רבי מאיר ורבי יהודה רבי יוסי ור' שמעון ורבי אלעזר בן שמוע ורבי יוחנן הסנדלר ור' אליעזר בן יעקב ואית דאמרי ר' יהודה ור' נחמיה ורבי מאיר רבי יוסי ורשב"י ור' חנינא בן חכינאי ורבי יוחנן הסנדלר א"ל בניי הראשונים לא מתו אלא שהייתה עיניהם צרה אלו לאלו תנו דעתכם שלא תעשו כמעשיהם עמדו ומלאו כל ארץ ישראל תורה".

על רבי עקיבא עברה תקופה קשה מנשוא. ניסיון עצום. לכאורה כל מפעלו האדיר הן מבחינת ההיקף (עשרים וארבע אלף תלמידים!) והן מבחינת ההשקעה (לפחות שתים עשרה שנים! מהמשמעותיות בחייו) נפלו לטמיון. זהו נושא שראוי לבררו בפני עצמו בעבודה אחרת. כיצד למד וראה רבי עקיבא את הדברים? מאין שאב את הכח להמשיך? כיצד בחר באיזה דרך להמשיך?ועוד. בכל אופן בחר רבי עקיבא לרדת לדרום ולבחור בחמישה/ שבעה תלמידים , בהם להתמקד ודרכם להמשיך את תורתו.

לא נהגו כבוד זה לזה

אחד מהשאלות שמציקות לכל הלומד את דברי חז"ל כיצד יתכן שתלמידי ר' עקיבא שהיו תלמידי חכמים שלמדו בישיבתו של ר' עקיבא הגיעו למצב חברתי מקולקל "שלא נהגו כבוד זה לזה". הרי ר' עקיבא הוא שעמד ודרש ואהבת לרעך כמוך זהו כלל גדול בתורה. מה גרם לתלמידיו הראשונים שלא לנהוג לפי תורת רבם. אנו רוצים להאיר נקודה אחת שלדעתינו קשורה להבנת ההבדל שהיה בין תלמידיו הראשונים של ר' עקיבא לרבותינו שבדרום.

הגמרא במסכת יבמות מביאה את הסיפור על תלמידי ר' עקיבא תוך כדי דיון בנושא אחר. תלמוד בבלי מסכת יבמות דף סב/ב:
"מתניתין דלאו כרבי יהושע דתניא רבי יהושע אומר נשא אדם אישה בילדותו ישא אישה בזקנותו היו לו בנים בילדותו יהיו לו בנים בזקנותו שנאמר בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך כי אינך יודע אי זה יכשר הזה או זה ואם שניהם כאחד טובים........ א"ר מתנא הלכה כרבי יהושע אמר רבי תנחום א"ר חנילאי כל אדם שאין לו אישה שרוי בלא שמחה בלא ברכה בלא טובה בלא שמחה דכתיב ושמחת אתה וביתך בלא ברכה דכתיב להניח ברכה אל ביתך בלא טובה דכתיב לא טוב היות האדם לבדו במערבא אמרי בלא תורה בלא חומה בלא תורה דכתיב האם אין עזרתי בי ותושיה נדחה ממני בלא חומה דכתיב נקבה תסובב גבר רבא בר עולא אמר בלא שלום דכתיב וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא .... תנו רבנן האוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו והמדריך בניו ובנותיו בדרך ישרה והמשיאן סמוך לפירקן עליו הכתוב אומר וידעת כי שלום אהלך האוהב את שכיניו והמקרב את קרוביו והמלוה סלע לעני בשעת דחקו עליו הכתוב אומר אז תקרא וה' יענה תשוע ויאמר הנני:.... א"ר אלעזר כל אדם שאין לו אישה אינו אדם שנאמר זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם ... ואמר רבי אלעזר מאי דכתיב אעשה לו עזר כנגדו זכה עוזרתו לא זכה כנגדו".

בגמרא אם כן מובא דעת ר' יהושע רבו של ר' עקיבא הסובר שגם בזקנותו של האדם כשכבר קיים האדם מצוות פריה ורבייה בכל אופן לא ישאר ללא אישה. זאת בניגוד לדעה שהוזכרה במשנה שהחיוב להיות עם אישה הוא רק לצורך פריה ורבייה. לאחר מכן הגמרא מביאה רצף של מימרות המבררות את החשיבות של האישה בחיי האדם. החשיבות נוגעת גם לגידולו הרוחני של האדם וגם למצבו הנפשי. לבסוף הגמרא מזכירה את החשיבות של היות האדם משפחתי. האם יש קשר בין מאמרים אלו לבין הסיפור על תלמידי ר' עקיבא.

הטענה שאנו רוצים להעלות היא שאחד ההבדלים בין תלמידי ר' עקיבא בשלב הראשון לבין תלמידיו בדרום קשור להיות ר' עקיבא בשלב הראשון במרחק מאשתו לבין התקופה המאוחרת בה ר' עקיבא כבר חזר לביתו. אנו רואים הבדל משמעותי בין תלמידיו של רבי עקיבא הראשונים ובין חמשת תלמידיו השניים לגבי היחס שבינם לבין נשותיהם.

אנו נראה לגבי מספר תלמידים של רבי עקיבא ,עליהם אנו יודעים, שהיה נסיון ללמוד מדרכו המיוחדת של רבי עקיבא (ההתרחקות מהבית עשרים וארבע שנים). דרך זו של עזיבת האישה והליכה לבית המדרש לזמן רב יכולה להביא ברכה גדולה רק בתנאי שהיא נעשית בדרך טובה והגונה. במקום שהיא נעשית בדרך שלא ראויה יכולה לגרום לכשלונות רבים וכפי שאומרת הגמרא שהיא יכולה לגרום לכך שבסופו של דבר אדם גם נשאר ללא תורה.

כפי שראינו בפרקים על רבי עקיבא שהיה בעל כשרון עצום ליישם את שני הדברים בו זמנית. מצד אחד להיות איש משפחה רגיש אוהב ומקושר ובו בזמן מסור כל כולו לתורה לכאורה בניתוק מוחלט. זוהי העוצמה המיוחדת שהיה לר' עקיבא. אצל חלק מתלמידיו יתכן שניסו לחקות את רבם אולם אם את הצד החיצוני של התנהגות ר' עקיבא הם יכלו ליישם. אולם את הרגישות ואת מה שהיה בחדרי חדרים בין ר' עקיבא לבין רחל הם לא יכלו לחקות . כאן או שהאדם מצליח לבנות עולם פנימי בינו לבין אשתו או שהאדם מתחיל למצוא סתירות בנפשו בין ההתמסרות שלו לתורה לבין ההתמסרות שלו לאשתו. כנראה חלק מהשינוי שעשה רבי עקיבא בעקבות המגפה קשור גם לתחום הזה. ניתן לבסס הנחה זו על סמך לימוד תחום זה אצל חמשת רבותינו שבדרום.

אצל תלמידיו הראשונים ראינו לימוד בדרך של חיקוי את המסירות המוחלטת לתורה ובמחיר הקישור לבית, אצל תלמידיו השניים אנו רואים שהדגשים השתנו. יתכן שרבי עקיבא נקט שינוי בתחום זה כלפי תלמידיו,בהסבר בלימוד או בדרכים אחרות.

מה שאנו רואים שבין תלמידי ר' עקיבא לא שוררת אווירה של כבוד והתחשבות לדעתינו קשור לכך שבין תלמידיו אלו לא שררו מערכת יחסים טובה ביניהם לבין נשותיהם. אצל חלק מהם אולי כלל לא נשאו אישה וכפי מה שנביא לקמן. ואצל חלק מהם לא היה משמעות נפשית לכך שיש להם אישה. אי היותם ליד נשותיהם גרמה לכך שהם היו שרויים ללא שלום וכפי מה שאומרת הגמרא במסכת יבמות. היכולת לחיות בשלום ברגישות עם אישה היא היכולת להיות בעל מידות טובות היא זו שמחנכת את האדם להיות בעל מידות טובות.

אמרו לו תלמידיו
בשלשה מקומות אנו רואים דו שיח בין ר' עקיבא לתלמידיו דו שיח המעיד על הפער שבין ר' עקיבא לתלמידיו.

המקום הראשון זה בחזרה של ר' עקיבא אל ביתו כשרחל אשתו נופלת בפניו תלמידיו רוצים לדחוף אותה. ואז ר' עקיבא "גוער" בהם ואומר את משפטו: שלי ושלכם שלה הוא. תלמידיו לא היו חדורים בהכרת הטובה שיש לאיש אל אשתו. תלמידיו לא ידעו מה בין ר' עקיבא לרחל.

המקום השני גם הוא נוגע לרחל וכפי שהבאנו לעיל אבות דרבי נתן פרק ששי:
"בן מ' שנה הלך ללמוד תורה סוף שלש עשרה שנה לימד תורה ברבים אמרו לא נפטר מן העולם עד שהיו לו שולחנות של כסף ושל זהב ועד שעלה למטתו בסולמות של זהב. הייתה אשתו יוצאה בקרדמין ובעיר של זהב אמרו לו תלמידיו רבי ביישתנו ממה שעשית לה אמר להם הרבה צער נצטערה עמי בתורה"

גם כאן לתלמידיו לא מובן השקעת היתר של ר' עקיבא באשתו. ר' עקיבא קיים באשתו את מאמרו במקום אחר.

אבות דרבי נתן פרק אחד עשר:
"אמר רבי עקיבא כל המגביה עצמו על דברי תורה למה הוא דומה לנבלה מושלכת בדרך כל עובר ושב מניח ידו על חוטמו ומתרחק ממנה והולך שנא' (שם ל) אם נבלת בהתנשא ואם זמות יד לפה .... כל המגביה עצמו על דברי תורה סוף שמשפילין אותו וכל המשפיל עצמו על דברי תורה סוף שמגביהין אותו"

המקום הנוסף משנה מסכת נדה פרק ח:
"מַעֲשֶׂה בְאישה אַחַת שֶׁבָּאה לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא, אָמְרָה לוֹ, רָאִיתִי כֶּתֶם. אָמַר לָהּ, שֶׁמָּא מַכָּה הייתה בִךְ. אָמְרָה לוֹ, הֵן, וְחָיְתָה. אָמַר לָהּ, שֶׁמָּא יְכוֹלָה לְהִגָּלַע וּלְהוֹצִיא דָם. אָמְרָה לוֹ, הֵן. וְטִהֲרָהּ רַבִּי עֲקִיבָא. רָאָה תַּלְמִידָיו מִסְתַּכְּלִין זֶה בָזֶה. אָמַר לָהֶם, מָה הַדָּבָר קָשֶׁה בְּעֵינֵיכֶם, שֶׁלֹּא אָמְרוּ חֲכָמִים הַדָּבָר לְהַחְמִיר אֶלָּא לְהָקֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טו), וְאישה כִּי תִהְיֶה זָבָה דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ, דָּם וְלֹא כֶתֶם:"

תלמידיו של ר' עקיבא לא מבינים את החשיבות של לטהר אישה לבעלה.

את הרגישות ניסה ר' עקיבא לפתח אצל תלמידיו תוך כדי היותם בבית המדרש. אולם כנראה שתורה לא יכולה להלמד רק בבית המדרש. כשמסגרות החיים שבהם מצויים תלמידיו הינם מסגרות שאינם מתאימות להם לא יועילו אלפי דרשות.

תלמוד בבלי מסכת נדרים דף לט/ב:
"רב חלבו חלש נפק אכריז רב כהנא רב חלבו באיש לא איכא דקא אתי אמר להו לא כך היה מעשה בתלמיד אחד מתלמידי רבי עקיבא שחלה לא נכנסו חכמים לבקרו ונכנס רבי עקיבא לבקרו ובשביל שכיבדו וריבצו לפניו חיה אמר לו רבי החייתני יצא רבי עקיבא ודרש כל מי שאין מבקר חולים כאילו שופך דמים"

ראש כ"ד אלפים תלמידים
סיפור חריג על גדול תלמידיו של ר' עקיבא אנו קוראים במדרש. תנא דבי אליהו זוטא פרק כב:
"ומהו והגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם והגד לעמי פשעם אלו תלמידי חכמים ולבית יעקב חטאתם אלו עמי הארץ אמר להם הקב"ה לא בראתי אתכם אלא בשביל שתלמדו עם בני תורה ואורחות חיים תודיעו אתם להם למה יש לכם עמוקות רעות בלבבכם ואם ראית דור שהתלמידי חכמים שבו יש להם מריבה זו עם זה הרי אלו יש להם עמוקות (רעות) בלבבם ואם לכם ללמוד תורה ואינן מקיימים את התורה אין דינם אלא לגיהנם לכך נאמר והגד לעמי פשעם אלו ת"ח ולבית יעקב חטאתם אלו עמי הארץ.
מעשה בתלמיד אחד מתלמידי רבי עקיבא שהיה יושב בראש כ"ד אלפים תלמידים פעם אחת יצא לשוק של זונות וראה שם זונה אחת ואהב אותה והיה משלח שליח בינו לבינה עד עת הערב לעת הערב עלתה על הגג וראתה אותו התלמיד כשהוא יושב בראש התלמידים כמו שר הצבא והיה גבריאל עומד על ימינו מיד אמרה בלבה אוי לה לאותה אישה שכל מיני הפורעניות של גיהנם צואת לה וכי אדם גדול כזה שהוא דומה למלאך תעננו אישה זאת וכשמתה ובטלה מן העולם הזה הנה יורשת גיהנם אבל אם לא תקבלנה אותו הרי היא מצלת אותו ואת עצמה מדינה של גיהנם. וכיון שבא אצלה אמרה לו בני מפני מה אתה מאבד חיי עולם הבא בשביל הנאת שעה אחת בעוה"ז ולא נתקררה דעתו עד שאמרה לו בני אותו מקום שאתה אוהב היא מלוכלכת ומטונפת מכל האברים ואין כל בריה יכולה להריח ריחה ולא נתקררה עדיין דעתו עד שתפסה אותו בחוטמו והניחו על אותו הקבר ומיד שהריח ריח אותו המקום נמאסת בפניו ולא נשא אישה מעולם יצתה ב"ק ואמדה אישה פלונית ואיש פלוני הם מזומנים לחיי עוה"ב"

המדרש מתחיל בהטלת האחריות למצב הדור על תלמידי החכמים. המדרש מציב מחד את הנכונות של ת"ח להתמסר ללמד תורה את עם ישראל מול מצב שבו ת"ח עוסקים במריבות פנימיות. כנראה שמי שעוסק במריבות הוא מחפש את ההבלטה האישית שלו בלימוד ולכן אינו יכול להתמסר בצורה מוחלטת ללמוד תורה ברבים.

[לא נאריך בעניין זה במקום זה אולם נראה שהדברים נוגעים לתלמידי ר' עקיבא שבמקום להיות עסוקים בהפצת תורה להמון הם מתעסקים בכבוד זה לזה. בדברי המדרש כתוב שהחטא של תלמידי ר' עקיבא היה משום שהייתה עיניהם צרה זה בזה. ואילו בתיקון שעשו חמשת התלמידים של ר' עקיבא לא כתוב שהתיקון בכך שנהגו כבוד זה בזה אלא כתוב עמדו ומילאו את העולם כולו תורה. כנראה שהדברים קשורים אחד בשני. התיקון של חמשת תלמידי ר' עקיבא הוא בכך שהם עסוקים בהפצת תורה ובמפגש עם ההמון]

החצי השני של המדרש מביא סיפור נוראי על גדול תלמידי ר' עקיבא. בסיפור אנו רואים את ההסתבכות של אותו תלמיד עם יצר העריות. ולכאורה לא ברור הקשר בין החלק הראשון במדרש לבין החלק השני. בחלק הראשון ההסתבכות היא בבין אדם לחבירו ואילו בחלק השני ההסתבכות היא בעניין שבין אדם לעצמו.

ונראה שהדברים קשורים אחד לשני. ההמצאות בבית המדרש ללא קשר לחיים יכולה לגרום לדברים שליליים. גם המפגש עם הציבור הפשוט שמחוץ לבית המדרש וגם חיי משפחה נורמאליים הינם מבטיחים שתלמידי החכמים לא רק ילמדו תורה אלא ילמדו תורה שמאירה את החיים. יתכן שאותו תלמיד לא היה לו אישה ולא חיי כלל חיי משפחה. התנתקות קיצונית זו גורמת למידות מקולקלות.

התלמידים יוצאים שלא ברשות
לפני שנמשיך להביא דוגמאות נוספות לגבי תלמידי ר' עקיבא נביא את סוגיית הגמרא בעניין. תלמוד בבלי מסכת כתובות דף סא/ב:
התלמידים יוצאין לתלמוד תורה שלא ברשות שלשים יום הפועלים שבת אחת... דברי ר' אליעזר גמ' : התלמידים יוצאין לתלמוד וכו': ברשות כמה? כמה דבעי אורחא דמילתא כמה אמר רב חדש כאן וחדש בבית שנאמר לכל דבר המחלקות הבאה והיוצאת חדש בחדש לכל חדשי השנה ורבי יוחנן אמר חדש כאן ושנים בביתו שנאמר חדש יהיו בלבנון שנים חדשים בביתו

הגמרא אם כן מביאה את דברי ר' אליעזר במשנה שסובר שתלמידים יכולים לצאת ללמוד תורה גם שלא ברשות האישה למשך חודש. על כך מוסיפה הגמרא שאם האישה נותנת רשות ניתן להגדיל את הזמן של אי המצאות בבית.

המשך הגמרא שם:
אמר רב ברונא אמר רב הלכה כר"א אמר רב אדא בר אהבה אמר רב זו דברי ר' אליעזר אבל חכמים אומרים התלמידים יוצאין לת"ת ב' וג' שנים שלא ברשות אמר רבא סמכו רבנן אדרב אדא בר אהבה ועבדי עובדא בנפשייהו כי הא דרב רחומי הוה שכיח קמיה דרבא במחוזא הוה רגיל דהוה אתי לביתיה כל מעלי יומא דכיפורי יומא חד משכתיה שמעתא הוה מסכיא דביתהו השתא אתי השתא אתי לא אתא חלש דעתה אחית דמעתא מעינה הוה יתיב באיגרא אפחית איגרא מתותיה ונח נפשיה

תרגום: אמר רבא: סמכו חכמים על דברי רב אדא בר אהבה ועשו מעשה ונתחייבו מיתה . כמו הסיפור על רב רחומאי שהיה רגיל ללמוד לפני רבא במחוזא. היה רגיל לבוא אל ביתו כל ערב יום כיפור. יום אחד נמשכה שמועתו הייתה אשתו מחכה ואומרת עכשיו הוא בא, עכשיו הוא בא, לא בא והיא נחלשה וירדה דמעה מעינה. ישב בגג ונפחת הגג מתחתיו וכך נפטר מהעולם.

רש"י כתובות דף סב/ב:
סמכו רבנן - תלמידים שבדורנו סומכים על דבריו ויוצאין שלא ברשות: ועבדי עובדא - כוותיה: בנפשייהו - והוא בא להם ליטול מהם נפשות שנענשים ומתים:

הגמרא מביאה דעה של חכמים שחולקים על ר' אליעזר ומתירים לצאת שלא בשות למספר שנים. לא מבואר בגמרא מיהם אותם חכמים. אולי הכוונה לר' עקיבא שכך נהג בעצמו. אולם ר' עקיבא הרי יצא ברשות אשתו וכאן החידוש שלא ברשות אשתו. הגמרא מביאה מספר סיפורים על אמוראים שנהגו כדעת חכמים. אולם מוסיפה הגמרא שהם היו נענשים על כך שהיו נוהגים כך. וצריך עיון הרי אם חכמים מתירים ועושים כראוי מדוע הם נענשים.

כנראה שהגמרא רוצה ללמד אותנו שהתנהגות בדרך זו היא הליכה על חבל דק. זה לא מתאים לכל ת"ח ולא לכל אישה של תלמיד חכם. רק ת"ח שידע לא לעבור את הגבולות בהתנהגות זו ירויח גם בתורה וגם שיהיה לו אישה טובה. המשך הגמרא מובאים מספר סיפורים על אמוראים שכך נהגו. בחלק מהמקרים התנהגות זו גרמה לסיבוכים. ונראה שבדור התנאים הנהגה זו לא הייתה מצויה עד שבא ר' עקיבא. הסיפור של ר' עקיבא הובא שם בהמשך הגמרא. עוד הובאו שם סיפורים על תלמידיו של ר' עקיבא שהלכו בדרכו.

בן עזאי
בן עזאי היה תלמיד של רבי יהושע ותלמיד חבר של רבי עקיבא. משנה מסכת תענית פרק ד:
"כָּל יוֹם שֶׁיֶּשׁ בּוֹ הַלֵּל, אֵין בּוֹ מַעֲמָד בַּשַּׁחֲרִית. קָרְבַּן מוּסָף, אֵין בּוֹ בַנְּעִילָה. קֻרְבַּן עֵצִים, אֵין בּוֹ בַמִּנְחָה, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. אָמַר לוֹ בֶן עַזַּאי, כָּךְ הָיָה רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ שׁוֹנֶה, קָרְבַּן מוּסָף, אֵין בּוֹ בַמִּנְחָה. קֻרְבַּן עֵצִים אֵין בּוֹ בַנְּעִילָה. חָזַר רַבִּי עֲקִיבָא לִהְיוֹת שׁוֹנֶה כְבֶן עַזַּאי"

תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף קנח/ב:
"אמר ר' שמלאי עדא אמרה בן עזאי תלמיד חבר דרבי עקיבא הוה דקאמר ליה שבאת"

לפי המובא בגמרא בכתובות בן עזאי קידש את ביתו של ר' עקיבא לאישה. תלמוד בבלי מסכת כתובות דף סג/א:
"ברתיה דר"ע עבדא ליה לבן עזאי הכי והיינו דאמרי אינשי רחילא בתר רחילא אזלא כעובדי אמה כך עובדי ברתא [תרגום: ביתו של ר' עקיבא עשתה לבן עזאי כך. וזהו שאומרים אנשים רחל הולכת אחר רחל - כמעשה האימא מעשה הבת]"

לפי המובא בגמרא סוטה ד: אף נשא אישה ואחר כך פירש.
ודאי שר' עקיבא כשבחר חתן לביתו בחר בבן עזאי מתוך מחשבה שהוא יוכל לחבר בין עולמו הרוחני לבין היותו איש משפחה. בן עזאי היה מגדולי השקדנים וכמו שאומרת המשנה במסכת סוטה פרק ט:
"מִשֶּׁמֵּת בֶּן עַזַּאי, בָּטְלוּ הַשַּׁקְדנין"

שקידתו המרובה של בן עזאי מביא אותו להחלטה שלא לשאת אישה. תלמוד בבלי מסכת יבמות דף סג/ב:
"תניא רבי אליעזר אומר כל מי שאין עוסק בפריה ורביה כאילו שופך דמים שנאמר שופך דם האדם באדם דמו ישפך וכתיב בתריה ואתם פרו ורבו ....בן עזאי אומר כאילו שופך דמים וממעט הדמות שנאמר ואתם פרו ורבו אמרו לו לבן עזאי יש נאה דורש ונאה מקיים נאה מקיים ואין נאה דורש ואתה נאה דורש ואין נאה מקיים אמר להן בן עזאי ומה אעשה שנפשי חשקה בתורה אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים"

מה מנע מבן עזאי להוציא לפועל את הקשר עם ביתו של ר' עקיבא, ובמיוחד אם הייתה זאת אישה שמוכנה להתמסר בצורה יוצאת דופן לתורה. קשה לומר שלא היה בעל לב טוב. בחז"ל הזכרת בן עזאי הזכרה שמעוררת מידת חסידות.

אבות דרבי נתן פרק ארבעים:
"שלשה ת"ח הם. הרואה בן עזאי בחלום יצפה לחסידות. בן זומא יצפה לחכמה. אלישע בן אבויה ידאג מן הפורענות"

יתכן שהחסידות כאן היא רק חסידות רק ביחס לתורה. אולם אם תורתו כל כך נערצת האם יש חסרון בנוגע לטוב הלב שבה. בן עזאי עצמו עונה על כך - התמסרות קיצונית לתורה. אנו מוצאים ביטוי של בן עזאי, ביטוי שבו בן עזאי אומר שבשביל תורה הוא מוכן לעשות דברים קיצוניים דברים שבעיני הבריות נחשבים כמעשה שטות.

אבות דרבי נתן פרק אחד עשר:
"אמר רבי עקיבא כל המגביה עצמו על דברי תורה למה הוא דומה לנבלה מושלכת בדרך כל עובר ושב מניח ידו על חוטמו ומתרחק ממנה והולך שנא' (שם ל) אם נבלת בהתנשא ואם זמות יד לפה [(א"ל בן עזאי דרשהו מעניינו)] אם מנבל אדם עצמו על דברי תורה ואוכל תמרים חרובים ולובש בגדים צואים ויושב ומשמר על פתח של חכמים כל עובר ושב אומר שמא שוטה הוא זה לסוף אתה מוצא כל התורה כולה עמו".

כאן במדרש אנו רואים את ההבדל בינו לבין ר' עקיבא. ר' עקיבא מזהיר מפני גאווה שיכולה להתלוות להתגדלות בתורה. אולם ר' עקיבא לא תובע מהאדם להתבזות ולעשות דברים המנבלים אותו. אצל ר' עקיבא העניות והדלות שליותה אותו אינה נהפכת להיות חלק מהותי מקנין תורה. אדם צריך ללמוד תורה בכל מצב ללא תנאים. אולם אצל בן עזאי יש משמעות שדרך קנין התורה הוא באי התחשבות בדרך ארץ ובמה שנראה לבריות כהנהגה נורמאלית.

אולם גם לאחר דברי בן עזאי אנו שואלים מה חשב בהתחלה בן עזאי כשקידש את ביתו של ר' עקיבא לבין החלטתו לפרוש. אנו רואים שמכל תלמידי החכמים העריץ בן עזאי את ר' עקיבא.

תלמוד בבלי מסכת בכורות דף נח/א:
"והתניא בן עזאי אומר כל חכמי ישראל דומין עלי כקליפת השום חוץ מן הקרח הזה".

רש"י בכורות דף נח/א:
"חוץ מן הקרח הזה - היינו ר"ע והא דגרסינן בכוליה הש"ס רבי יהושע בן קרחה היינו בן של ר"ע כדגרסינן התם (שבועות דף ו) אמר לו ר' יהושע בנו של ר"ע לר"ע אלמא דבן עזאי היה חכם גדול והיה יודע להבחין איזה טעם יפה"

אנו מניחים שבן עזאי העריץ את ר' עקיבא על גדלותו בתורה. אולם יתכן שההערצה של בן עזאי לר' עקיבא לא רק על גדולתו בתורה אלא בעיקר על הדרך שעושה זאת ר' עקיבא. אצל ר' עקיבא לא נראה שיש איזה שהיא סתירה בין גדלותו בתורה לבין השקעתו בכל שאר התחומים. במקום אחד אנו רואים את בן עזאי מחקה את ר' עקיבא.

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף סב/א:
"תניא אמר רבי עקיבא פעם אחת נכנסתי אחר רבי יהושע לבית הכסא ולמדתי ממנו שלשה דברים למדתי שאין נפנין מזרח ומערב אלא צפון ודרום ולמדתי שאין נפרעין מעומד אלא מיושב ולמדתי שאין מקנחין בימין אלא בשמאל אמר ליה בן עזאי עד כאן העזת פניך ברבך אמר ליה תורה היא וללמוד אני צריך תניא בן עזאי אומר פעם אחת נכנסתי אחר רבי עקיבא לבית הכסא ולמדתי ממנו שלשה דברים למדתי שאין נפנין מזרח ומערב אלא צפון ודרום ולמדתי שאין נפרעין מעומד אלא מיושב ולמדתי שאין מקנחין בימין אלא בשמאל אמר לו רבי יהודה עד כאן העזת פניך ברבך אמר לו תורה היא וללמוד אני צריך".


בנושא הגידול בתורה מצליח בן עזאי להיות בעל מדרגה שאינה פחותה מר' עקיבא. אולם דווקא ההמצאות לידו של ר' עקיבא היא המעכבת את בן עזאי מלשאת את ביתו. בן עזאי רואה כיצד ר' עקיבא נוהג עם אשתו. למרות מסירותה המוחלטת של ביתו של ר' עקיבא לתורה בן עזאי מחליט שלא לקחת אותה לאישה. הוא מבין שאם לקחת אישה יש לכך משמעות. זאת ראה אצל ר' עקיבא וזה מה שאיים עליו. יתכן שרק לאחר שהשתדך עם ביתו של ר' עקיבא הוא התקרב לר' עקיבא בצדדים המשפחתיים וזה מה שהרחיק אותו.

אנו מוצאים התבטאות קיצונית של בן עזאי בנושא זה. מסכת דרך ארץ רבה פרק אחד עשר:
"בן עזאי אומר השונא את אשתו ה"ז משופכי דמים שנאמר (שם כב) ושם לה עלילות דברים סוף שהוא שוכר עדים ומקדימה לבית הסקילה"

אולם נראה שיש כאן דבר עמוק יותר שקשור לכל אישיותו של בן עזאי.

מדוע רבי שמעון בן עזאי נקרא בדרך כלל בן עזאי. אנו רואים בגמרא שבן עזאי יחד עם בן זומא היו ענקיים בתורה ובכל אופן נשארו במשך כל חייהם תלמידים. המשמעות הפשוטה היא שהם לא נסמכו וממילא לא ישבו כדיינים בפועל אלא רק ישבו בפני חכמים. וכך מצאנו בגמרא בקידושין. תלמוד בבלי מסכת קידושין דף מט/ב:
"ע"מ שאני תלמיד אין אומרים כשמעון בן עזאי וכשמעון בן זומא אלא כל ששואלין אותו בכ"מ דבר אחד בלימודו ואומרו ואפילו במסכתא דכלה על מנת שאני חכם אין אומרים כחכמי יבנה כר' עקיבא וחביריו אלא כל ששואלים אותו דבר חכמה בכל מקום ואומרה"

רש"י שם:
"בן עזאי ובן זומא - תלמידים היו ובחורים ולא באו לכלל סמיכה ולא היו בימיהם כמותם בתורה כדתנן (סוטה דף מט) משמת בן עזאי בטלו השקדנים"

רש"י הוריות דף ב/ב:
"כגון שמעון בן עזאי ושמעון בן זומא - שהיו יושבין לפני חכמים והיו ראויין להוראה כדאמרינן בפרק קמא דסנהדרין (ד' יז) דנין לפני חכמים שמעון בן עזאי ושמעון בן זומא".

מדוע באמת לא נסמכו?
בברטנורא מובא [ריש פ"ד מאבות] משום שנפטרו בגיל צעיר. ויש שהוסיפו שבימי התנאים שנתגברו הגזירות נגד לימוד תורה בכלל ונגד הסמיכה בפרט, לא ראו חכמים הכרח להסתכן ולסמוך דווקא רווקים צעירים גם אם היו ראויים לכך. יתכן שבן עזאי ובן זומא כל כך דאגו לקיום התורה בעם ישראל שהם ויתרו על הסמיכה כדי שלא לעורר כעסם של הרומאים וכך יוכלו ללמד גם במקום שהרומאים יגזרו שמד כנגד אלו שנסמכו. [לפי דעה אחת גם בן עזאי נכלל בין הרוגי מלכות].

נראה שלפחות לגבי בן עזאי ניתן לומר עוד שהצמאון העצום שלו לתורה גרם לו להגדיר את עצמו תמיד בבחינת תלמיד. בן עזאי היה בהרגשה תמידית שהוא לא מיצא את כל יכולתו.

תלמוד בבלי מסכת נדרים דף עד/ב:
"בלשון הזה אמר בן עזאי חבל עליך בן עזאי שלא שימשת את רבי עקיבא"

תלמוד בבלי מסכת חולין דף עא/א:
"אמר לי חבל על בן עזאי שלא שימש את רבי ישמעאל"

רש"י חולין דף ע/ב:
"חבל על בן עזאי - הפסד וחבלה היא בעולם תלמיד ותיק כמותי אני בן עזאי שלא שמשתי את ר' ישמעאל"

יתכן שזה קשור למידת ענווה יתירה שהיה בו שאולי על כך מיוחסת אליו החסידות.

אבות דרבי נתן פרק חמשה ועשרים:
"בן עזאי היה אומר רד ממקומך שתים ושלש מעלות ושב. טוב שיאמרו לך עלה משיאמרו לך רד שנאמר (משלי כה) כי טוב אמר לך עלה הנה מהשפילך לפני נדיב אשר ראו עיניך:"

מדרש רבה ויקרא פרשה א פסקה ה:
"...ר"ע מתני לה בשם ר"ש בן עזאי רחק ממקומך ב' ושלשה מושבות ושב עד שיאמרו לך עלה ואל תעלה שיאמרו לך רד מוטב שיאמרו לך עלה עלה ולא יאמרו לך רד רד וכן הלל אומר השפלתי היא הגבהתי הגבהתי היא השפלתי מה טעם (תהלים קיג) המגביהי לשבת המשפילי לראות אתה מוצא בשעה שנגלה הקב"ה למשה מתוך הסנה היה מסתיר פניו ממנו שנאמר (שמות ג) ויסתר משה פניו וגו' א"ל הקב"ה (שם) לכה ואשלחך אל פרעה וגו' א"ר אלעזר ה"א בסוף תיבותא לומר שאם אין אתה גואלם אין אחר גואלם בים עמד לו מן הצד אמר לו הקדוש ברוך הוא (שם יד) ואתה הרם את מטך ובקעהו לומר שאם אין אתה בוקעו אין אחר בוקעו בסיני עמד לו מן הצד אמר לו (שם כד) עלה אל ה' לומר שאם אין אתה עולה אין אחר עולה באהל מועד עמד לו מן הצד א"ל הקב"ה עד מתי את משפיל עצמך אין השעה מצפה אלא לך תדע לך שהוא כן שמכולן לא קרא הדיבור אלא למשה ויקרא אל משה:"

לעומת משה שנאמר לו אם לא אתה אף אחד לא ינהיג את ישראל. בן עזאי לא הרגיש כך. הוא העדיף להשאר תלמיד במקום שיש רבים שרוצים להיות נסמכים . גם בעניין פריה ורביה אומר בן עזאי: אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים!

את היחס שלו לרבנות ולשררה מול היכולת להיות תלמיד ביטא במאמרו באבות דר' נתן פרק חמשה ועשרים:
"הוא היה אומר נוח למלוך על כל העולם כולו מלישב (ולשנות) בפני בני אדם העטופים בסדינין:"

כפי מה שבארנו לעיל הזמן שתלמיד חכם ראוי לו להיות בבית המדרש הוא כל עוד שהוא בבחינת תלמיד. בן עזאי נשאר בבחינת תלמיד בכל ימי חייו. אולי עצם אי נשיאת האישה גרמה לכך שלא נסמך ושהתיחסו אליו כתלמיד. אולם אי נשיאתו אישה היא באמת ביטוי עמוק לכך שהוא באמת נשאר במדרגה של תלמיד. לכן לא נקרא בשמו אלא בשם אביו.

בתחילה בן עזאי חשב שיספיקו לו שנים עשרה שנים לצאת מכלל תלמיד. אולם לאחר זמן גילה בן עזאי שאישיותו היא בחינת תלמיד עד יומו האחרון והוא נפטר עם צמאון גדול לעוד ועוד התגדלות והתעלות בקודש.

כיצד התיחסו תלמידי החכמים להנהגתו זו של בן עזאי?
אנו שומעים ביקורת במה שאמרו לו יש נאה דורש ואין נאה מקיים! אולם מעבר לביקורת הכירו כולם בגדולתו של בן עזאי והניחו לו בהנהגתו. זאת אנו למדים מר' עקיבא שכשהיה צריך לבחור את החבורה שתכנס עימו לפרדס לא ויתר על בן עזאי. [עדיין צריך לעיין כיצד בחר ר' עקיבא את הבאים עימו. לכאורה בחירה שנתבררה בסופו של דבר כבחירה לא מוצלחת]

בגמרא בסוטה אומרת באחד התירוצים " סוד ה' ליראיו" כלומר הקב"ה גילה לבן עזאי בידיעת התורה והמציאות כל מה שלא יכל לעמוד עליה משום שלא נשא אישה. תלמוד בבלי מסכת סוטה דף ד/ב:
"והאיכא בן עזאי דלא נסיב איבעית אימא נסיב ופירש הוה ואיבעית אימא מרביה שמיע ליה ואיבעית אימא סוד ה' ליראיו....."

המשך הגמרא שם נראה לנו שבא להעמיד את אותו תלמיד בראש כ"ד אלפים או לחילופין הנהגה הדומה להנהגה זו לבין בן עזאי:

"א"ר זריקא אמר ר"א כל המזלזל בנטילת ידים נעקר מן העולם .... אמר רבי אבהו כל האוכל פת בלא ניגוב ידים כאילו אוכל לחם טמא שנאמר ויאמר ה' ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא וגו' ומאי ואשת איש נפש יקרה תצוד אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן כל אדם שיש בו גסות הרוח לבסוף נכשל באשת איש שנא' ואשת איש נפש יקרה תצוד אמר רבא האי נפש יקרה נפש גבוהה מיבעי ליה ועוד היא תצוד מיבעי ליה אלא אמר רבא כל הבא על אשת איש אפילו למד תורה דכתיב בה יקרה היא מפנינים מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים היא תצודנו לדינה של גיהנם אמר רבי יוחנן משום ר"ש בן יוחי כל אדם שיש בו גסות הרוח כאילו עובד עבודת כוכבים כתי' הכא תועבת ה' כל גבה לב וכתיב התם ולא תביא תועבה אל ביתך..."

נראה שהגמרא ממליצה טוב על בן עזאי בכך שמביאה את דין נטילת ידים לפני אכילת הפת. זהו רמז שהסיבה שבן עזאי לא "אוכל פת" - לא נושא אישה משום שהוא עסוק בנטילת ידיים. הוא עדיין עסוק בהטהרות שלו לפני שיגש לאכול את לחמו. היה בחינה של חסידות בהנהגתו זו שבא הוא מכין את עצמו למצווה זמן רב עד שבאונס עובר זמן המצווה.

לעומת זאת יכול להיות מצב הפוך שבו אדם לא נושא אישה לא בגלל ענוונתונו אלא משום גאוותו. כל מי שיש לו גסות רוח וגאווה יבוא לכלל מכשול בעניין אשת איש. אח"כ מציירת הגמרא ציור נוראי שמזכיר את ההסתבכות של אותו תלמיד. תלמידכם שנכשל בעניין עריות.

בגמרא מתוארת הסתלקותו של בן עזאי מהעולם. תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף יד/ב:
"תנו רבנן ארבעה נכנסו בפרדס ואלו הן בן עזאי ובן זומא אחר ורבי עקיבא אמר להם רבי עקיבא כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים משום שנאמר דובר שקרים לא יכון לנגד עיני בן עזאי הציץ ומת עליו הכתוב אומר יקר בעיני ה' המותה לחסידיו בן זומא הציץ ונפגע ועליו הכתוב אומר דבש מצאת אכול דייך פן תשבענו והקאתו אחר קיצץ בנטיעות רבי עקיבא יצא בשלום"

ומבאר בספר הכוזרי מקצת מכוונת חז"ל. ספר הכוזרי - מאמר שלישי אות סא - עד:
"ר' עקיבה הגיע למדרגה הקרובה לנבואה עד שהיה לו מגע ומשא עם עולם הרוחניים כמו שספר עליו ארבעה נכנסו לפרדס ...האחד שהציץ ומת לא יכל לעמד בפני זהר העולם ההוא עד כדי כך שנתפרדה הרכבתו השני דעתו נטרפה עליו ודבר בענינים האלוהיים מתוך בלבול דברים שלא הביאו תועלת לבני אדם השלישי זלזל במעשי המצוות לאחר שנסתכל בשכלים באמרו בלבו מעשי המצוות אינם כי אם כלים ואמצעים המביאים אל המדרגה הרוחנית הזאת ואני כבר השגתיה לי אפוא אין צרך במצוות המעשיות ובדרך זו נתקלקל וקלקל תעה והתעה ואלו ר' עקיבה בא בשני העולמות ויצא בלא שיפגענו אסון וכבר נאמר עליו ראוי היה שתשרה עליו שכינה כמשה אלא שאין השעה ראויה לכך הוא היה מכלל הרוגי מלכות"

היכולת להכנס לפרדס ולצאת בשלום משמעותה היא להגיע למדרגות עילאיות שלא מן העולם הזה . ואחר כן לחזור להופעות החיים המוגבלות שיש בעולם הזה. יכולת זו ניתגלתה רק אצל ר' עקיבא. ר' עקיבא בחייו היה מנוסה ללכת אל בית המדרש להגיע למעלות עליונות ואחר כך לחזור אל ביתו. ר' עקיבא הוא היחיד שידע גם לצאת בשלמות וגם לחזור בשלמות. בן עזאי ידע ללכת אל בית המדרש. אולם לכנוס את כוחתיו לחזור מבית המדרש אל ביתו לא יכל בן עזאי עם כל גדלותו. הצמאון הרוחני שלו לא איפשר לו לעצור המהלך ההתעלות. " ולא יכל לעמוד בפני זהר העולם עד כדי כך שנתפרדה הרכבתו".

רבי חנניה בן חכינאי ורבי שמעון בן יוחאי
תלמוד בבלי מסכת כתובות דף סב/ב:
"רבי חנניה בן חכינאי הוה קאזיל לבי רב בשילהי הלוליה דר"ש בן יוחאי אמר ליה איעכב לי עד דאתי בהדך לא איעכבא ליה אזל יתיב תרי סרי שני בבי רב עד דאתי אישתנו שבילי דמתא ולא ידע למיזל לביתיה אזל יתיב אגודא דנהרא שמע לההיא רביתא דהוו קרו לה בת חכינאי בת חכינאי מלי קולתך ותא ניזיל אמר שמע מינה האי רביתא דידן אזל בתרה הוה יתיבא דביתהו קא נהלה קמחא דל עינה חזיתיה סוי לבה פרח רוחה אמר לפניו רבונו של עולם ענייה זו זה שכרה בעא רחמי עלה וחייה רבי חמא בר ביסא אזיל יתיב תרי סרי שני בבי מדרשא כי אתא אמר לא איעביד כדעביד בן חכינאי עייל יתיב במדרשא שלח לביתיה אתא ר' אושעיא בריה יתיב קמיה הוה קא משאיל ליה שמעתא חזא דקא מתחדדי שמעתיה חלש דעתיה אמר אי הואי הכא הוה לי זרע כי האי על לביתיה על בריה קם קמיה הוא סבר למשאליה שמעתתא קא בעי אמרה ליה דביתהו מי איכא אבא דקאים מקמי ברא קרי עליה רמי בר חמא החוט המשולש לא במהרה ינתק זה ר' אושעיא בנו של רבי חמא בר ביסא"

תרגום: רבי חנניה בן חכנאי הלך לבית המדרש בזמן שר' שמעון בן יוחאי התחתן. אמר לו: תמתין לי עד שאני אבוא איתך. לא המתין לו. הלך ישב בבית המדרש שנים עשרה שנים עד שהשתנו דרכי עירו ולא ידע לחזור לביתו. הלך ישב על גדות הנהר . שמע לאותה אישה שהיו קוראים לה בת חכינאי בת חכינאי בואי ונלך. אמר כנראה שהיא הבת שלי. הלך אחריה הייתה אשתו יושבת ובוררת קמח. הרימה את עינה וראתה אותו. הפסיק ליבה לפעום ונפטרה. אמר לפניו רבונו של עולם ענייה זו זה שכרה התפלל עליה וחייתה.

רבי חמא בר ביסא הלך וישב שתים עשרה שנים בבית המדרש. כשבא אמר אני לא אעשה כמו שעשה בן חכינאי. בא אל בית המדרש שלח הודעה לביתו שהוא בא. בא ר' אושעיא בנו ישב לפניו. שאל אותועל לימודו וראה שהוא שלימודו ברור. הצטער אמר אם אני הייתי כאן היה לי בן כזה. כשבא לביתו בא בנו וקם לפניו. חשב שהוא בא לשאול אותו שאלה בלימוד. אמרה לו אשתו האם יתכן שאבא יקום לפני בנו.

אנו רואים שר' חנינה לא מחכה לר' שמעון בר יוחאי. יש כאן במידה התמסרות מוחלטת לתורה גם על חשבון התחשבות בחבר.

במקום אחר יש השלמה לסיפור. מדרש רבה ויקרא פרשה כא פסקה ח:
"רבי חנניא בן חכינאי ור' שמעון בן יוחאי הלכו ללמוד תורה אצל ר"ע בבני ברק שהו שם י"ג שנה רשב"י הוה משלח וידע מה בגו ביתיה ר"ח לא הוה שלח וידע מה בגו ביתיה שלחה לו אשתו ואמרה לו בתך בגרה בא והשיאה ואעפ"כ צפה ר"ע ברה"ק וא"ל כל מי שיש לו בת בוגרת ילך וישיאה ידע מהו אומר קם נסב רשותא ואזל בעי לעייל בגו ביתיה ואשכחת דפניא לזוית אחורי מה עבד אזל ויתב ליה על מליותהון דנשי שמע קלהון דטליותא אמרין בת חנינא מלוי קולתיך וסליק ליך מה עשה הלך אחריה עד שנכנסה לתוך ביתו נכנס אחריה פתאום..."

ראשית אנו רואים שאי ההתחשבות ברבי שמעון בר יוחאי באה לידי ביטוי גם בהבדל שבין שניהם בנוגע להתענינותם במה שקורה בתוך ביתם . ודאי שאצל רבי חנניה הכל נבע מהמסירות המוחלטת שלו לתורה. בעיננו שבוע לימוד אינו סיבה מספקת שלא להמתין. אולם אצל רבי חנניא שבוע של לימוד בבית המדרש אינו ניתן להחזרה.

אין זה המקום להרחיב על משנתו של ר' חנינא בר חכינאי. אולם נביא מקום אחד שאולי מראה עד כמה ר' חכינאי היה איש האמת הצרופה ללא התחשבות בדרך ארץ. תלמוד בבלי מסכת מנחות דף סב/א:
"חנינא בן חכינאי אומר מניח שתי הלחם בין ירכותיהן של כבשים ומניף ונמצא מקיים שני מקראות הללו לחם על גבי כבשים וכבשים על גבי הלחם אמר רבי לפני מלך בשר ודם אין עושין כן לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה עושין כן אלא מניח זה בצד זה ומניף".

הגמרא שם במנחות דנה על סתירה בין פסוקים בנוגע להנפת הלחם והכבשים. מצד אחד כתוב שהלחם על הכבש וכתוב שני שהכבש על הלחם. רבי חנינא מוצא פתרון שבו יתקיימו שני הכתובים. אולם על כך מאיר לו רבי שאין מדרך ארץ להביא בצורה זו את הלחם. רבי שמעון בר יוחאי נמצא גם הוא בבית המדרש אולם לא מתוך התעלמות ממה שקורה בביתו. הוא באופן תמידי שולח ויודע מה שקורה בביתו. ואילו ר' חנינא מגיע אל בית המדרש ומתעלם משאר המחויבויות שלו. גם כשאשתו שולחת לו לבוא בחזרה אל ביתו בכדי לדאוג לשידוכי ביתו הוא לא הולך מעצמו. רק כתוצאה מהוראה של ר' עקיבא שצופה ברוח הקודש את התנהגות תלמידו הוא חוזר אל ביתו.

כתוב במדרש "ידע מהו אומר" -ר' חנינא מבין שהוראתו של ר' עקיבא פונה אליו באופן אישי. אנו מבינים מדוע אצל רבי חנניה שהניח את כל העולם בכדי להתמסר בצורה מוחלטת ללמוד יש הסתבכות בחזרתו אל ביתו. אי ההתענינות שלו בהיותו בבית המדרש מלווה אותו גם בחזרתו לביתו.
לעומת ר' חנינה אנו רואים על יחס אחראי יותר של ר' שמעון אל אשתו.

יתכן שהסיפור של ר' חנינה עמד מול עניו כשהוא ניסח את מאמרו: תלמוד בבלי מסכת נדה דף טז/ב:
"אמר רבי שמעון בן יוחאי ארבעה דברים הקדוש ברוך הוא שונאן ואני איני אוהבן הנכנס לביתו פתאום ואצ"ל לבית חברו והאוחז באמה ומשתין מים ערום לפני מיטתו והמשמש מיטתו בפני כל חי".

יחסו זה של רבי שמעון בא לידי ביטוי בגישתו כשהיה צריך להשכין שלום בית. מדרש רבה שיר השירים פרשה א פסקה ל:
ד"א נגילה ונשמחה בך תמן תנינן נשא אדם אישה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה אינו רשאי ליבטל אמר רבי אידי מעשה באישה אחת בצידן ששהתה עשר שנים עם בעלה ולא ילדה אתון גבי ר' שמעון בן יוחאי בעיין למשתבקא דין מדין [ת. באו לפני רשב"י ורצו לעזוב זה את זו] אמר להון חייכון כשם שנזדווגתם זה לזה במאכל ובמשתה כך אין אתם מתפרשים אלא מתוך מאכל ומשתה הלכו בדרכיו ועשו לעצמן י"ט ועשו סעודה גדולה ושכרתו יותר מדאי כיון שנתיישבה דעתו עליו אמר לה בתי ראי כל חפץ טוב שיש לי בבית וטלי אותו ולכי לבית אביך מה עשתה היא לאחר שישן רמזה לעבדיה ולשפחותיה ואמרה להם שאוהו במטה וקחו אותו והוליכוהו לבית אבא בחצי הלילה ננער משנתיה כיון דפג חמריה אמר לה בתי היכן אני נתון אמרה ליה בבית אבא אמר לה מה לי לבית אביך אמרה ליה ולא כך אמרת לי בערב כל חפץ טוב שיש בביתי טלי אותו ולכי לבית אביך אין חפץ טוב לי בעולם יותר ממך הלכו להם אצל רבי שמעון בן יוחאי ועמד והתפלל עליהם ונפקדו ללמדך מה הקדוש ברוך הוא פוקד עקרות אף צדיקים פוקדים עקרות והרי דברים קל וחומר ומה אם בשר ודם על שאמר לבשר ודם שכמותו אין לי חפץ בעולם טוב ממך נפקדו ישראל המחכים לישועת הקב"ה בכל יום ואומרים אין לנו חפץ טוב בעולם אלא אתה עאכ"ו הוי נגילה ונשמחה בך".

ר' שמעון בן יוחאי יכל להתפלל עליהם גם לפני שהציע להם להפרד מתוך משתה? מדוע לא התפלל עליהם מיד כשבאו אליו? על כך אנו יכולים לענות מסוף המדרש היה צריך להביא את בני הזוג למצב שהאישה תגיד לבעלה אין לי חפץ בעולם טוב ממך היה צריך להרבות את החיבור הפנימי בין בני הזוג ומתוך כך ניתן להתפלל ולהפקד בבנים.

אין לנו מקורות על אופי הקשר שהיה בין רבי שמעון לאשתו. אולם נראה לנו לומר שרבי שמעון לקח מר' עקיבא את המחויבות למשפחה . המשפחתיות באה לידי ביטוי גם במימרותיו של ר' שמעון וגם בחייו. אין תנא שהוא כל כך צמוד אל בנו . את ההתעלות שלו במערה הוא עושה עם בנו. לכאורה היה יכול ללכת למערה לבד. או עם תלמידים קרובים. אולם הוא לוקח עימו את בנו.

ראשית נביא מקצת מאימרותיו על החשיבות של חיי המשפחה והמחויבות אליה. תלמוד בבלי מסכת כתובות דף נב/ב:
"אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי מפני מה התקינו כתובת בנין דכרין כדי שיקפוץ אדם ויכתוב לבתו כבנו ומי איכא מידי דרחמנא אמר ברא לירות ברתא לא תירות ואתו רבנן ומתקני דתירות ברתא הא נמי דאורייתא הוא דכתיב קחו נשים והולידו בנים ובנות וקחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים בשלמא בנים בידיה קיימי אלא בנתיה מי קיימן בידיה הא קא משמע לן דנלבשה וניכסה וניתיב לה מידי כי היכי דקפצי עלה ואתו נסבי לה".

תרגום: כתובת בנין דכרין [ הבנים של האישה ירשו את אימם יותר משאר הבנים] ... האם יש דבר שהתורה אמרה שבן ירש והבת לא תירש ובאו ותיקנו שהבת תירש? גם זה מהתורה שכתוב... מובן שאת הבנים שהם בידו אלא בנותיו האם זה בידו [שינשאו] אלא הכתוב מחדש שתלביש את ביתך ותתן לה ממון כדי שיקפצו עליה ויבוא וינשאו לה.

מחויבות להשיא את הבנות.

תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף קטז/א:
"אמר רבי יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי כל שאינו מניח בן ליורשו הקדוש ברוך הוא מלא עליו עברה כתיב הכא והעברתם את נחלתו וכתיב התם יום עברה היום ההוא אשר אין חליפות למו ולא יראו אלהים".

מחויבות לדאוג לבן ממשיך.

משנה מסכת אבות פרק ו:
"רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאִי אוֹמֵר, הַנּוֹי וְהַכֹּחַ וְהָעוֹשֶׁר וְהַכָּבוֹד וְהַחָכְמָה וְהַזִּקְנָה וְהַשֵּׂיבָה וְהַבָּנִים נָאֶה לַצַּדִּיקִים וְנָאֶה לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת שֵׂיבָה בְּדֶרֶךְ צְדָקָה תִּמָּצֵא, וְאוֹמֵר, עֲטֶרֶת זְקֵנִים בְּנֵי בָּנִים וְתִפְאֶרֶת בָּנִים אֲבוֹתָם,"

החשיבות של בנים לצדיקים.

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ז/ב:
"ואמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי קשה תרבות רעה בתוך ביתו של אדם יותר ממלחמת גוג ומגוג שנאמר מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו וכתיב בתריה ה' מה רבו צרי רבים קמים עלי ואילו גבי מלחמת גוג ומגוג כתיב למה רגשו גוים ולאומים יהגו ריק ואילו מה רבו צרי לא כתיב:"

הנוראיות של בן שפורש מהמחויבות המשפחתית. רבי שמעון מתוך מחויבות לחיי המשפחה גם תבע מבני משפחתו להיות בעלי מדרגה. רבי שמעון לא ראה יכולת להמשך מסירת תורה ללא שימוש תלמידי חכמים בצורה בלתי אמצעית כשהדרך הנעלה נעשית בין האב לבנו. לכן התפלא על אברהם אבינו שלא יכל לינוק תורה ממשפחתו מנין תורתו.

מדרש רבה בראשית פרשה סא פסקה א:
"למען אשר יצוה ובתורתו יהגה אר"ש אב לא למדו ורב לא היה לו ומהיכן למד את התורה אלא זימן לו הקב"ה שתי כליותיו כמין שני רבנים והיו נובעות ומלמדות אותו תורה וחכמה הה"ד (תהלים טז) אברך את ה' אשר יעצני אף לילות יסרוני כליותי (שם א)".

אנו מוצאים את רבי שמעון כמרכז סביבו חבורה של תלמידים ולעת הצורך יצירת אוירה של מחויבות לחבורה התלמידים שסביבו שנמצאת בארץ ישראל הוא עושה נס.

מדרש רבה שמות פרשה נב פסקה ג:
"מעשה בתלמיד אחד של ר"ש בן יוחאי שיצא חוצה לארץ ובא עשיר והיו התלמידים רואין אותו ומקנאין בו והיו מבקשים הן לצאת לחוצה לארץ וידע ר"ש והוציאן לבקעה אחת של פגי מדון ונתפלל ואמר בקעה בקעה מלאי דינרי זהב התחילה מושכת דינרי זהב לפניהן אמר להם אם זהב אתם מבקשים הרי זהב טלו לכם אלא היו יודעין כל מי שהוא נוטל עכשיו חלקו של עוה"ב הוא נוטל שאין מתן שכר התורה אלא לעוה"ב הוי ותשחק ליום אחרון"

רבי שמעון רוצה ליצור אוירה של מחויבות ומשפחתיות בין תלמידיו.

רבי שמעון בא ללמוד לפני ר' עקיבא כתלמיד צעיר. (בניגוד לשאר "רבותינו שבדרום" שכבר היו תלמידי חכמים עוד לפני שבא ר' עקיבא ולימד אותם מתורתו) רבי שמעון כחבירו רבי חנניה היה בבית המדרש שנים עשרה שנים. אולם לאחר שנים רבות גילגלה ההשגחה העליונה שר' שמעון יצטרך להתחבא משום גזירת הרומאים. המקום הטבעי שאליו יברח ר' שמעון היה בית המדרש. בתחילה היה ר' שמעון בקשר עם אשתו. אולם לאחר זמן חשש שמא יתפסו את אשתו והיא לא תוכל לעמוד מול מה שישפיעו עליה לגלות את מקום מחבואו ולכן נאלץ להתנתק מהקשר עם אשתו.

תלמוד בבלי מסכת שבת דף לג/ב:
"דיתבי רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ויתיב יהודה בן גרים גבייהו פתח רבי יהודה ואמר כמה נאים מעשיהן של אומה זו תקנו שווקים תקנו גשרים תקנו מרחצאות רבי יוסי שתק נענה רבי שמעון בן יוחאי ואמר כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן תקנו שווקין להושיב בהן זונות מרחצאות לעדן בהן עצמן גשרים ליטול מהן מכס הלך יהודה בן גרים וסיפר דבריהם ונשמעו למלכות אמרו יהודה שעילה יתעלה יוסי ששתק יגלה לציפורי שמעון שגינה יהרג אזל הוא ובריה טשו בי מדרשא כל יומא הוה מייתי להו דביתהו ריפתא וכוזא דמיא וכרכי כי תקיף גזירתא אמר ליה לבריה נשים דעתן קלה עליהן דילמא מצערי לה ומגליא לן אזלו טשו במערתא [ הלכו והתחבאו בבית המדרש. כל יום הייתה אשתו מביאה להם פת וכד של מים וסעדו. כשגברה הגזירה אמר לבנו נשים... שמא יצערוה ותגלה. הלכו והתחבאו במערה".

מכאן יש תאור מופלא על חייהם של האב ובנו במערה. ודאי ששנים עשרה שנים אלו במערה הביאו את רבי שמעון ובנו למדרגות עליונות. בגמרא מתואר בצורה מפורטת את היציאה של רשב"י מהמערה. אין כאן המקום להרחיב כיצד חז"ל עומדים על כך שרבי שמעון ובנו במערה התנתקו מחיי העולם הזה. הם הגיעו ליחס מזלזל לחיי השעה. וראו כל דבר בעניים של חיי עולם. חזרתם לחיי העולם הזה חייבו אותם להבין מחדש את הערך של חיי השעה. לצורך כך נדרש מהם להיות עוד שנה במערה שנה שבא רבי שמעון עשה מהפך. לפני השנה הזו גם על רבי שמעון נאמר שכל מקום שהיה מביט בו מיד היה נשרף. אולם לאחר שנה כל מקום שהיה רבי אלעזר שורף היה רבי שמעון מרפא.

נפקו חזו אינשי דקא כרבי וזרעי אמר מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה כל מקום שנותנין עיניהן מיד נשרף יצתה בת קול ואמרה להם להחריב עולמי יצאתם חיזרו למערתכם הדור אזול איתיבו תריסר ירחי שתא אמרי משפט רשעים בגיהנם שנים עשר חדש יצתה בת קול ואמרה צאו ממערתכם נפקו כל היכא דהוה מחי רבי אלעזר הוה מסי רבי שמעון אחד מהנחמות שהם ניחמו את עצמם. אמר לו בני די לעולם אני ואתה .

ניתן לומר שהחזרה שלהם לעולם הזה לא הייתה חזרה מוחלטת. הם באיזה שהיא מידה נשארו בעולם הניסי והפלאי שהיו מצויים בו בכל שנים עשרה השנים של היותם במערה.

על המורכבות שבחיבור אנו שומעים בדברי רבי שמעון בירושלמי. מסכת ברכות דף ח/א:
"כדעתיה דרשב"י אמר אלו הוינא קאים על טורא דסיני בשעתא דאתיהיבת תורה לישראל הוינא מתבעי קומי רחמנא דיתברי לבר נשא תרין פומין חד דהוי לעי באוריתא וחד דעבד ליה כל צורכיה. חזר ומר ומה אין חד הוא לית עלמא יכיל קאים ביה מן דילטוריא דיליה אילו הוו תרין עאכ"ו".

תרגום: אלו הייתי עומד על הר סיני בשעה שניתנה תורה לישראל הייתי מבקש מלפני הקב"ה שיברא לאדם שתי פיות, אחד שעוסק בתורה ואחד שעושה כל צרכיו, חזר ואמר ומה כשהוא אחד אין העולם יכול להתקיים מפני דלטוריא שבו אילו היו שניים על אחת כמה וכמה.

רבי שמעון נשתמר בלב האומה כאדם פלאי המלומד בניסים, תלמוד ירושלמי מסכת ברכות דף סה/א:
"רבי חזקיה בשם רבי ירמיה כל ימיו של רבי שמעון בן יוחאי לא נראתה הקשת בענן. רבי חזקיה בשם רבי ירמיה כן הוה רבי שמעון בן יוחאי אומר בקעה בקעה התמלאי דינרי זהב והייתה מתמלאה. היחס לרבי שמעון יחס של הערצה כשכל העולם ניזון בעבורו".

תלמוד בבלי מסכת סוכה דף מה/ב:
"ואמר חזקיה אמר רבי ירמיה משום רבי שמעון בן יוחאי יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין מיום שנבראתי עד עתה ואילמלי אליעזר בני עמי מיום שנברא העולם ועד עכשיו ואילמלי יותם בן עוזיהו עמנו מיום שנברא העולם עד סופו ואמר חזקיה אמר רבי ירמיה משום רבי שמעון בן יוחאי ראיתי בני עלייה והן מועטין אם אלף הן אני ובני מהן אם מאה הם אני ובני מהן אם שנים הן אני ובני הן".

אנו לא יכולים למצוא מקורות רבים לקשר הקרוב שהיה לר' שמעון עם אשתו. נראה שכמו שאצל כל הבריות ר' שמעון עורר אהדה. אהדה שלאו דווקא נבעה מהקרבה כפשוטה אלא יותר נבעה מהערצה לכוחותיו ולהיותו איש סוד אשר כל העולם ניזון בעבורו והוא יכול לחולל ניסים. כך גם אולי היה צורת החיבור שבינו לבין אשתו.

האחרונים עמדו על סתירה לכאורה שיש בדברי ר' שמעון בר יוחאי בנוגע למחויבות ללמוד תורה . אנו רואים את מחלקותו עם ר' ישמעאל בנוגע ליחס אל המלאכה.

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לה/ב:
"תנו רבנן ואספת דגנך מה תלמוד לומר לפי שנאמר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך יכול דברים ככתבן תלמוד לומר ואספת דגנך הנהג בהן מנהג דרך ארץ דברי *רבי* ישמעאל *רבי* *שמעון* בן יוחי אומר אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה ודש בשעת דישה וזורה בשעת הרוח תורה מה תהא עליה אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים שנאמר ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו' ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי עצמן שנאמר ואספת דגנך ולא עוד אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן שנאמר ועבדת את אויביך וגו'".

אולם מצד שני מובאת דעתו בגמרא במנחות בא הוא מכיר במחויבות המוגבלת ללמוד תורה. תלמוד בבלי מסכת מנחות דף צט/ב:
"אמר רבי יוחנן משום ר"ש בן יוחי אפי' לא קרא אדם אלא קרית שמע שחרית וערבית קיים לא ימוש ודבר זה אסור לאומרו בפני עמי הארץ ורבא אמר מצוה לאומרו בפני עמי הארץ".

עוד מצאנו שרבי שמעון רואה ערך גדול במעלת העבודה ערך שהוא בעצמו היה מבליט בהנהגתו. תלמוד בבלי מסכת נדרים דף מט/ב:
"רבי שמעון שקיל צנא על כתפיה אמר גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה [ת. רבי שמעון היה טוען סל על כתיפו אמר...]"

על כך נאמרו הסברים רבים. אולם הובא בספר שדי חמד שבאר שהיו לר' שמעון שתי תקופות. לפני הכנסו למערה ולאחר היותו במערה. לפני היותו במערה סבר ר' שמעון שיש ערך לחיי שעה . אולם לאחר היותו במערה הוא גישתו נשתנתה והוא רואה את תיקון העולם בהתעסקות בפנימיות שבעולם ופחות בהדרכת עולם המעשה.

אנו יכולים לומר ששינוי זה שעבר על ר' שמעון קשור להתנתקות המוחלטת שלו מחיי משפחה והיותו בצורה מוחלטת בבית מדרש. אולם לא בבית מדרש של תלמידים רבים אלא בבית המדרש האישי והפנימי שלו. שנים אלו הפכו אותו לאיש מופת . ודאי שהיסוד הראשוני שהזכרנו במשנתו שהוא המחויבות המשפחתית נשארה גם בתקופה לאחר שיצא מן המערה.

גם מבחינת תלמידים אנו רואים שר' שמעון ממשיך ללמד בצורה של חבורה העוסקת בהתעלות רוחנית תמידית.

תלמוד בבלי מסכת שבת דף יא/א:
"דתניא חברים שהיו עוסקין בתורה מפסיקין לקריאת שמע ואין מפסיקין לתפלה אמר רבי יוחנן לא שנו אלא כגון רבי שמעון בן יוחי וחביריו שתורתן אומנותן אבל כגון אנו מפסיקין לקריאת שמע ולתפלה".

[נראה שמדובר לאחר שיצא מהמערה. ההלכה שנאמרה כאן שחבורתו של ר' שמעון היו פטורים מתפלה שהיא חיי שעה וזאת משום שזכו שתורתם אמונתם ולא דוחים חיי עולם בשביל חיי שעה]

יתכן שר' שמעון באיזה שהיא מידה קשור לדגם של משה רבינו יותר מאשר לדגם של ר' עקיבא. כמו שמשה בשעתו לשם נתינת התורה נצרך להתנתק בהוראת שעה להתנתק לגמרי מחיי משפחה. כך רבי שמעון נצרך לפחות לשנים עשרה שנים להתנתק מהקשר עם חיי השעה כשמשמעותם התנתקות מחיי המשפחה וזאת בכדי להביא לעולם תורה סודית. אצל ר' עקיבא ראינו את חזרתו המוחלטת אל ביתו. הוא מצליח לחבר בין העולמות הוא מצליח להביא את עולם הבית מדרש אל תוך ביתו אצל רבי שמעון הדברים אינם פשוטים. יתכן שרבי שמעון תמיד נשאר במידה מסוימת מנותק מחיים פשוטים וטבעיים. רבי שמעון נשאר בעולם הנס ולא חוזר כל כולו לעולם הטבע.

לסיום פרקנו זה נביא את דברי רבי שמעון ורבי חנייה במסכת אבות [הדברים שהובאו במסכת אבות הם תמצית משנתם של אבותינו] כששניהם מדברים על המחויות ללימוד תורה.
משנה מסכת אבות פרק ג:
"רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שְׁלשָׁה שֶׁאָכְלוּ עַל שֻׁלְחָן אֶחָד וְלֹא אָמְרוּ עָלָיו דִּבְרֵי תוֹרָה, כְּאִלּוּ אָכְלוּ מִזִּבְחֵי מֵתִים, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה כח), כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מְלְאוּ קִיא צֹאָה בְּלִי מָקוֹם. אֲבָל שְׁלשָׁה שֶׁאָכְלוּ עַל שֻׁלְחָן אֶחָד וְאָמְרוּ עָלָיו דִּבְרֵי תוֹרָה, כְאִלּוּ אָכְלוּ מִשֻּׁלְחָנוֹ שֶׁל מָקוֹם בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל מא), וַיְדַבֵּר אֵלַי זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי ה':
רַבִּי חֲנִינָא בֶּן חֲכִינַאי אוֹמֵר, הַנֵּעוֹר בַּלַּיִלָה וְהַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ יְחִידִי וְהַמְפַנֶּה לִבּוֹ לְבַטָּלָה, הֲרֵי זֶה מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ:"

לפי דברינו לא במקרה רבי שמעון מדבר בכל אופן על תורה הנאמרת על השולחן - תורה משפחתית. לבין תורתו של רבי חנינא המדברת על מציאות חיים בהם האדם מתבודד ופורש מהחיים.

חזרה למעלה

הודפס מתוך האתר yeshiva.org.il