בית המדרש

  • מדורים
  • סיפורים נוספים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

מסייה

הילדים בבית היתומים לא ידעו את שמו וקראו לו "מסייה" - אדון בצרפתית. מסייה נהג להגיע עם סלים של באגטים צרפתיים ארוכים, ובתוכם טונה או סרדינים

undefined

עודד מזרחי

תמוז תשע"ה
3 דק' קריאה
דוד אהרן ניומן נולד בשנת 1934 בעיירה ויז'ניץ שבאוקראינה. כשהיה ילד קטן היגרו הוריו לאנטוורפן בבלגיה.

באותה תקופה הייתה שם קהילה יהודית גדולה שמנתה כחמישים אלף יהודים, והוריו קיוו שחייהם יהיו טובים יותר.
לרוע מזלם, שהייתם בבלגיה לא ארכה זמן רב. ב 1940 הגרמנים פלשו לבלגיה ומיד החלו במשלוח יהודים למחנות ההריגה. כולם החלו לברוח, ומשפחת ניומן חצתה את הגבול לצרפת השכנה.
דוד היה רק בן שש, אבל בוגר דיו כדי להבין שהם נמלטים על נפשם.
הם הגיעו למרסי, שם חיו אמה של אמו ודודתו. קבוצה של חסידי חב"ד התגוררה במקום, ומשפחת ניומן התקבלה אצלם בחמימות.
מלחמת העולם המשיכה במלוא עוזה, ולא היה מספיק אוכל ואפילו לא מקום מקלט ראוי לכל שטף הפליטים היהודים. בני המשפחה נדדו מבית לבית וממקום למקום. חודשים ספורים מאוחר יותר פלשו הנאצים לפריז, ואז החמיר המצב שבעתיים.
בעיצומה של ההתלקחות והתוהו ובוהו ששררו, נאלצה המשפחה להתפצל. דוד נשלח לבית יתומים במרסיי, שם גרו כחמישים ילדים. רובם היו בני שלוש או ארבע, חלקם ידעו שהוריהם נהרגו, ואחרים לא ידעו מה עלה בגורל הוריהם. לעתים קרובות נשמעו קולות בכי של ילדים הקוראים להוריהם, שלא היו שם כדי לענות להם.
המלחמה התעצמה והמצב הלך והחמיר, האוכל נעשה מצרך נדיר, ימים רבים עברו על הילדים כשהם רעבים ללחם.
בתחילת קיץ 1941 הגיע אדם מיוחד, שהילדים לא ידעו את שמו וקראו לו "מסייה" - אדון בצרפתית. מסייה נהג להגיע עם סלים של באגטים צרפתיים ארוכים, ובתוכם טונה או סרדינים. לפעמים הביא עמו גם תפוחי אדמה.
חלק מהילדים היו במצב כה קשה, עד שלא רצו לאכול. מסייה נשאר עם הילדים בכל יום כדי לוודא שכולם אכלו, הושיבם על ברכיו, סיפר להם סיפור, שר להם שיר והאכילם בעצמו. הוא נהג לשבת על הרצפה ליד כמה מהילדים, שידלם לאכול ואפילו האכילם בכפית. הוא היה ממש כמו אבא לאותם ילדים קטנים ועצובים.
מסייה הכיר כל ילד בשמו, אף שהם לא ידעו מה שמו. הם אהבו אותו וציפו בדריכות לבואו. היה ילד שקינא בחבריו. גם הוא רצה לשבת על ברכיו של מסייה ולשמוע מפיו שירים וסיפורים ולכן העמיד פנים שאינו רוצה לאכול, כדי למשוך את תשומת לבו.
מסייה הגיע יום אחר יום במשך כמה שבועות. רבים מהילדים שהיו אז בבית היתומים ממש חבו לו את חייהם, ובהם דוד.
כאשר המלחמה הסתיימה, דוד שב והתאחד עם משפחתו. הם עזבו את אירופה והחלו את חייהם מחדש בארצות הברית.
ב-1957 הגיע דוד להתגורר בניו יורק. דודו הציע לו ללכת ולפגוש את הרבי מליובאוויטש. דוד שמח על כך ונקבע לו מועד ליחידות. כשהגיע היום, דוד הגיע ל 770, מקומו של הרבי בניו יורק, והמתין עם כולם. הוא קרא קצת תהילים והתבונן בתהלוכת האנשים, נשים וטף מכל הזרמים, שהגיעו לפגוש את הרבי. בסופו של דבר הגיע תורו.
הרבי חייך לדוד וקרא בשמחה: "זהו דווידלה!"
דוד נדהם: כיצד הרבי מכיר אותי בשמי?!
לפתע קלט מי עומד לפניו והרגיש כי הוא עומד להתעלף. זה היה בלתי נתפס. הרבי היה מסייה!
הוא סיפר לרבי על קורותיו לאחר שניצל וזכה לברכתו.
מאוחר יותר שמע דוד מפי חסידים כיצד הגיע הרבי לצרפת ועל קורותיו הידועים מאז, כולל השקידה על לימודו בכל מצב. הוא והרבנית חיה מושקא ניסו להימלט מאירופה הנאצית, וכדי לארגן את המסמכים הנדרשים לכך הוא נסע הלוך ושוב בין ניס למרסיי. באותה עת כנראה שמע על קיומו של בית היתומים ועל קבוצת הילדים המסכנים שהייתה בו, ונחלץ לעזרתם.
דוד נדהם לשמוע איך גם בשעת ההתלקחות העולמית, הרבי נשאר מסור ללימוד תורה. אבל מה שהדהים אותו יותר הוא שגאון בסדר גודל כזה היה עסוק באותו זמן ממש בהאכלת ילדים יתומים בעצמו, ולא שכח לרגע שהצלת חיים קודמת לכול.
הרב דוד אהרן ניומן חי כיום עם משפחתו ברובע וויליאמסבורג בברוקלין, כשהוא אסיר תודה לרבי על שהציל את חייו, וחש שבזכותו הוא זוכה לראות ילדים, נכדים ונינים.

ליצירת קשר לסיפור בעל מסר יהודי שחוויתם: odedm@neto.net.il
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il