ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

הלכות ספירת העומר | אתר ישיבה

דף הבית ספריה הלכה פניני הלכה זמנים ספירת העומר Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

ישיבת הר ברכה
אייר התשס"א

הלכות ספירת העומר


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
ר' אברהם בן דוד

מצוות הספירה ומשמעותה
מצווה לספור מליל קציר העומר, תשעה וארבעים יום שהם שבעה שבועות. ליל קציר העומר הוא ליל ט"ז בניסן החל במוצאי יום טוב ראשון של פסח, ובו היו יוצאים וקוצרים שעורים, ומביאים אותם לעזרה, ודשים אותם, וזורים אותם ברוח, ובוררים אותם מפסולת, וקולים את הגרגירים באש, וטוחנים אותם היטב, ומתוך הקמח לוקחים שיעור עשירית האיפה, ומנפים אותו בשלוש עשרה נפות, ובוללים אותו בלוג שמן, ונותנים עליו קומץ לבונה. ולמחרת ביום היה קרב על המזבח, תחילה היה הכהן מניפו, ולאחר מכן לוקח ממנו קומץ ומקטיר אותו על המזבח. לאחר שהקומץ הוקטר, הותר לכל העם לאכול מהתבואה החדשה.
ויש לדעת כי לחג השבועות אין תאריך חודשי כדוגמת שאר החגים. למשל, זמנו של חג הפסח בט"ו בניסן, ושל חג הסוכות בט"ו בתשרי. אולם זמנו של חג השבועות נקבע על פי ספירת העומר, שאחר סיום ספירת שבעה שבועות מגיע זמנו של חג השבועות, ועל כן נקרא שמו חג השבועות. וזהו שנאמר (דברים טז, ט-י):
"שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ, מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת. וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַה' אֱלוֹהֶיךָ". וכן נאמר (ויקרא כג, טו-טז): "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'".

ומצווה זו אינה מוטלת רק על בית הדין אלא מצווה על כל אחד ואחד מישראל לספור ארבעים ותשעה ימים. ומצווה על כל אחד לומר את הספירה בעצמו. ואף שבכל המצוות שבדיבור יש לנו כלל - "שומע כעונה", ולכן, למשל, אפשר לצאת ידי מצוות זכירת עמלק בשמיעת החזן, וכן יכול אדם לצאת ידי חובת הברכה על ספירת העומר בשמיעת החזן; אבל לעניין הספירה עצמה, כיוון שנאמר: "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם", לדעת כמה פוסקים צריך כל אדם לספור בעצמו בפיו (לבוש, חוק יעקב). ואמנם יש סוברים שדין הספירה כדין שאר המצוות שבדיבור, ויכול אדם לצאת ידי חובתו בשמיעת חבירו (פר"ח, ברכ"י). אלא שלכתחילה אנחנו רוצים לצאת ידי כל הדעות, לכן צריך כל אחד לספור בעצמו (ע' מ"ב תפט, ה, ובאו"ה ד"ה 'ומצוה').
יסוד המצווה בראשית התהוותנו לעם. וביארו חז"ל כי אחר שהיו ישראל משועבדים למצרים ומשוקעים במ"ט שערי טומאה, לא היו ראויים לקבל את התורה, והיו צריכים להיטהר מטומאת מצרים, ועל כן המתין להם הקב"ה שבעה שבועות כדי שיטהרו ויוכלו לקבל את התורה (עפ"י זוהר אמור צז). ועוד יש בספירה ביטוי לציפייה למתן תורה. וכן נתבאר במדרש, שכאשר בישר משה לישראל, שאחר צאתם ממצרים יעבדו את ה' על הר סיני ויקבלו את התורה. שאלוהו: אימתי תהיה עבודה זו? אמר להם: לסוף חמישים יום. ומרוב חיבה היו מונים כל יום ואומרים: הרי עבר יום ראשון, הרי עבר יום שני, וכך בכל הימים, שמתוך חיבתם וציפייתם לתורה היה נראה בעיניהם כזמן ארוך (שבולי הלקט רלו).
נמצא אם כן, שבספירת העומר באה לידי ביטוי הציפייה והכמיהה שלנו לקראת היום הגדול, יום מתן תורה. ותוך כך אנו עוברים תהליך של היטהרות, בכל מ"ט המדרגות שהאדם כלול מהן. וככל שהאדם יותר טהור ונקי מטומאה, כך הוא יכול לקלוט יותר מאורה של תורה. וכך בכל שנה, על ידי הספירה אנו מתכוננים לקבלת התורה (עיין בהמשך סוף הלכה ג).

תהליך העלייה מהלאומיות לרוחניות

בספירת העומר אנו מושכים קו שהולך ועולה מפסח לחג השבועות. חג הפסח מבטא את הצד הלאומי הישראלי, שביציאת מצרים נתגלתה סגולת ישראל, בכך שהקב"ה בחר בנו מכל העמים למרות היותנו שקועים במ"ט שערי טומאה. וחג השבועות מבטא את הצד הרוחני של ישראל, שאז הגענו לפסגה הרוחנית של קבלת התורה. בחג הפסח התחלנו את תהליך השחרור שלנו מעול מצרים, ובחג השבועות השלמנו את השחרור שלנו מעול היצרים והתפיסות האנושיות, וזכינו לתורה מן השמים, שכל העוסק בה נעשה בן חורין באמת (אבות ו, ב).
ועוד צד לדבר. בחג הפסח מתגלה האמונה הפשוטה, הטבעית, שגנוזה בנשמתו של כל יהודי, ונשמרה גנוזה בישראל אפילו כשהיו משועבדים במצרים. ובחג השבועות מתעלים אל האמונה המפותחת, המבוארת והמורחבת על ידי התורה. לאמונה הטבעית יש כח רב והיא הבסיס לחיים, אולם אין ביכולתה לכוון את החיים ולתקנם. על ידי התורה ומצוותיה אנו יכולים לקשר את כל מרכיבי חיינו, המחשבתיים, הרגשיים והמעשיים, לאמונה.
נמצא אפוא שבספירת העומר אנו הולכים ומתעלים בשתי בחינות: מהמדרגה הלאומית למדרגה הרוחנית, ומהאמונה הטבעית לאמונה המפותחת על ידי התורה והמצוות.
ואין אפשרות להגיע לחג השבועות בלי חג הפסח. מתוך ההכרה בסגולת ישראל אפשר להתעלות אל התורה. מתוך הבחירה בישראל שנתגלתה ביציאת מצרים אנו יכולים לקבל את התורה, וכפי שאנו אומרים בברכת התורה: "אשר בחר בנו מכל העמים" ומתוך כך "ונתן לנו את תורתו". וכן אין אפשרות לקלוט את האמונה המורכבת והמפותחת שנקלטת בשכל בלא לגלות תחילה את האמונה הפשוטה והטבעית. לכן חשוב כל כך לחבר את חג הפסח אל חג השבועות. ספירת העומר היא החיבור והסולם שבין חג הפסח לחג השבועות. 1

נוסח הספירה
לפני הספירה מברכים: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על ספירת העומר". הברכה והספירה נאמרים לכתחילה בעמידה, ואם ישב יצא (שו"ע תפט, א). 2
הספירה מורכבת משני חלקים: ספירת הימים וספירת השבועות. וכמו שנאמר (ויקרא כג, טו-טז): "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם ".
ולכן צריכים בספירת העומר להזכיר גם את חשבון הימים וגם את חשבון השבועות (מנחות סו, א). למשל, ביום השביעי צריך לומר: "היום שבעה ימים שהם שבוע אחד". וביום הארבעה עשר יאמר: "היום ארבעה עשר יום שהם שני שבועות". וגם באמצע השבוע מזכירים את חשבון הימים והשבועות, למשל, ביום העשירי אומרים: "היום עשרה ימים שהם שבוע אחד ושלושה ימים". 3
מספר נוסחאות ישנן בספירת העומר: יש אומרים 'לעומר' ויש אומרים 'בעומר'. יש אומרים: "היום ארבעה עשר יום לעומר שהם שני שבועות", ויש אומרים: "היום ארבעה עשר יום שהם שני שבועות לעומר". ובכל הנוסחים יוצאים ידי חובה. נוהגים להוסיף אמירת "לשם יחוד" לפני הספירה, ותפילות שונות אחריה, אך אין בזה חובה, והעיקר הוא הספירה עצמה והברכה שלפניה.
המספר שבע רומז להופעה שלימה, שכן העולם נברא בשבעה ימים. ואכן לכל דבר גשמי יש ששה צדדים - ארבע רוחות, למעלה ולמטה, ועוד בחינה שביעית, שהיא המרכז הפנימי שלו. גם באדם יש שבעה צדדים, ולכן משך הזמן הלוקח לעלות מטומאה לטהרה הוא שבעה ימים, שבמשך שבעה ימים אדם מתכונן בכל בחינותיו לעלות ממצב טומאה למצב טהרה.
וכך הדין לגבי היטהרות לדברים שבקדושה בעולם הזה, כגון אכילת תרומות וקודשים והיטהרות של אשה לבעלה. אולם כדי שנוכל לקלוט את התורה האלוקית, שמעלתה שייכת לעולם העליון, אנו צריכים לספור ספירה הרבה יותר עמוקה, במקום שבעה ימים שבעה שבועות. בספירה זו כל אחד משבעת המספרים מופיע אף הוא בכל שבע בחינותיו. על ידי כך ההיטהרות שלנו לקראת מתן תורה שלימה, שכל צד באופי שלנו עובר זיכוך ומבטא את כמיהתו וציפייתו לקבלת התורה.

מעמד המצווה לאחר החורבן
שאלה עקרונית בהלכות ספירת העומר היא, האם לאחר חורבן בית המקדש מצוות ספירת העומר מן התורה או מדברי חכמים. נאמר (ויקרא כג, טו): "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה".
לדעת הרא"ש והר"ן ועוד הרבה ראשונים, רק בזמן שהיו מקריבים את עומר התנופה בבית המקדש ביום ט"ז בניסן, היתה מצווה מן התורה לספור את ספירת העומר. אבל כיום שאין מביאים את עומר התנופה, המצווה היא מדברי חכמים, שתיקנוה כזכר לספירת העומר שהיתה בזמן שבית המקדש היה קיים. וזהו הטעם שנוהגים להתפלל אחר ספירת העומר על בניית בית המקדש, שכאשר יבנה נקיים את מצוות ספירת העומר מהתורה ולא רק מצד תקנת חכמים.
ולדעת הרמב"ם והראבי"ה, הזכרת יום הבאת העומר נועדה ללמדנו את התאריך של תחילת הספירה, אבל אין היא תנאי הכרחי, וגם היום כשבית המקדש חרב ואין אנו יכולים להביא את קרבן העומר, אנו מצווים מהתורה לספור את ספירת העומר.
המשמעות המעשית של הלכה זו נוגעת למצבים של ספק. למשל, מי שספר בבין השמשות, היינו בין שקיעת החמה לצאת הכוכבים שהוא ספק יום ספק לילה, מתעורר ספק האם קיים את מצוות הספירה. אם נחשיב את בין השמשות ליום - לא קיים את המצווה, שעדיין לא הגיע זמן הספירה של היום הבא, אבל אם נחשיב אותו כלילה - קיים את המצווה. בעל ה'שולחן ערוך' (תפט, ב) ורוב הפוסקים סוברים, שהסופר בבין השמשות יצא ידי חובה, שכן לדעתם ספירת העומר בזמן הזה מדברי חכמים, ובכל ספק הולכים לקולא. אמנם הרבה אחרונים כתבו, שלמעשה נכון להחמיר ולחזור לספור אחרי צאת הכוכבים בלא ברכה, כדי לצאת ידי חובת המצווה גם לדעת הסוברים שספירת העומר בזמן הזה מן התורה, ואזי במצב של ספק צריכים להחמיר (א"ר, מ"ב תפט, טו, באו"ה תפט, א ד"ה 'לספור העומר').

זמן הספירה
זמנה של ספירת העומר מתחיל בלילה של ט"ז בניסן, שנאמר (דברים טז, ט): "שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת". "מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה" הוא קציר העומר, שראשית הקציר של כל היבול השנתי מוקדש לקרבן העומר, וזמן קציר העומר הוא בלילה שאחר חג ראשון של פסח, בט"ז בניסן. וזה זמן תחילת הספירה.
וצריך לספור בלילה, מפני שנאמר לגבי ספירת העומר (ויקרא כג, טו): "שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה", תמימות פירושו שלימות. וכידוע ביממה יש לילה ויום, ואם אנו רוצים לכלול את כל הלילות והימים של שבעת השבועות, צריכים להתחיל לספור בליל ט"ז בניסן (מנחות סו, א). וכדי שהספירה תכלול את כל שעות היממה, מצווה להקדים ולספור בתחילת הלילה. במיוחד מקפידים בזה בתחילת הספירה ביום הראשון, כדי שהספירה תכלול את כל השעות של שבעת השבועות. אולם גם בשאר הימים מצווה להדר ולספור בתחילת הלילה, כדי שספירת כל יום ויום תהיה תמימה ותכלול את מלא היממה.
אף שלכתחילה מצווה להקדים ולספור בתחילת הלילה, מכל מקום אין זו חובה, ולכן מי שעומד להתפלל מעריב, צריך להקדים את תפילת מעריב לספירה, מפני שהכלל הוא שיש להקדים את המצוות התדירות לשאינן תדירות, ומצוות קריאת שמע ותפילה של ערבית נוהגות כל השנה, והן תדירות יותר מן הספירה (חק יעקב, וע' באו"ה תפט, א, ד"ה 'אחר'). 4

עד מתי אפשר לספור
מי שרגיל להתפלל מעריב בכל השנה בשעה מאוחרת, מוטב שיספור לאחר תפילתו הקבועה, מפני שאם יספור לעצמו בתחילת הלילה, יהיה עלול לבוא לידי טעות או שכחה. ועוד, שיש מעלה בקיום המצווה בציבור.
אבל מי שמפני טרדותיו אינו יכול להתפלל מעריב אחר צאת הכוכבים, ומתכוון להתפלל אח"כ ערבית ביחיד, מוטב שיספור את ספירת העומר מיד אחר צאת הכוכבים, כדי להזדרז בקיום המצווה בתחילת הלילה. ועוד, שיש חשש שמא אחר שיתפלל ערבית ביחיד ישכח לספור. 5
מי ששכח לספור בלילה, נחלקו הראשונים אם יכול להשלים את ספירתו ביום. למדנו בתורה שזמן ספירת העומר תלוי בזמן קציר העומר, שנאמר (דברים טז, ט): "מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת". לדעת בעל הלכות גדולות, ההלכה כדעה שהובאה במסכת מנחות (עא, א), שאם לא קצר בלילה יכול לקצור בדיעבד ביום שלמחרת, וממילא כך הדין לגבי הספירה, שאם שכח לספור בלילה יכול בדיעבד לספור ביום. ולדעת רבנו תם, ההלכה כדעה שהובאה במסכת מגילה (כ, ב; כא, א), שמצוות קציר העומר בלילה בלבד, ולכן מי שלא ספר בלילה אינו יכול להשלים ולספור ביום. למעשה נפסק להלכה, שהשוכח לספור בלילה יספור ביום בלא ברכה. מצד אחד מתחשבים בדעה שאפשר לספור ביום, אלא שכדי לא להיכנס לספק ברכה לבטלה, אין מברכים על הספירה ביום (שו"ע או"ח תפט, ז). ובימים הבאים יוכל להמשיך לספור בברכה (תרומת הדשן, מ"ב תפט, לד).

דין השוכח לספור יום אחד
נחלקו הראשונים בשאלה, האם ספירת העומר היא מצווה אחת ארוכה הנמשכת מחג הפסח ועד חג השבועות, או שבכל יום ישנה מצווה בפני עצמה לספור. לדעת בעל הלכות גדולות, ספירת העומר היא מצווה אחת ארוכה, וכפי שנאמר (ויקרא כג, טו): "שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה", ולכן השוכח לספור יום אחד, הפסיד את המצווה ושוב לא יספור בימים הבאים. אולם לדעת רוב הפוסקים, הספירה בכל יום היא מצווה בפני עצמה, ולכן השוכח לספור יום אחד הפסיד את מצוות אותו היום בלבד, ולמחרת מצווה עליו להמשיך לספור בברכה (תוס', רא"ש, ריטב"א ועוד).
למעשה נפסקה ההלכה, שגם אדם ששכח לספור יום אחד, צריך להמשיך לספור, על פי דעת רוב הפוסקים הסוברים שכל יום עומד בפני עצמו. אבל יספור בלא ברכה, מפני שאנו חוששים לדעה שכל הספירה היא מצווה אחת, ומאחר ששכח יום אחד, הפסיד את המצווה, וכדי שלא להיכנס לספק ברכה לבטלה יספור בימים הבאים בלא ברכה (שו"ע תפט, ח).
וכדי שלא להפסיד את הברכה, צריכים כל אלה ששכחו לספור באחד הימים, להתכוון לצאת ידי הברכה בשמיעת החזן. 6
בהלכה זו בא לידי ביטוי המתח שמלווה את ספירת העומר, שכל השוכח יום אחד מנתק במידה מסוימת את השרשרת שמחברת בין חג הפסח לחג השבועות, ומפסיד את הברכה. שכן יש צורך גדול לחבר בין חג הפסח שמבטא את הלאומיות הישראלית המקודשת לבין חג השבועות שבו קבלנו את התורה, שאין תורה בלא ישראל ואין ישראל בלא תורה.

בכל הספקות ממשיך לספור בברכה
מי שהתעורר לו ספק שמא שכח לספור יום אחד, יכול להמשיך לספור בברכה, כי רק כאשר ברור ששכח לספור יום אחד חוששים לדעה שאינו יכול להמשיך לספור בברכה.
וכן מי ששכח לספור בלילה ונזכר וספר למחרת ביום, אע"פ שיש סוברים שאין יוצאים בספירה שביום, כיוון שיש סוברים שבדיעבד גם בספירת היום מקיימים את המצווה, בימים הבאים יוכל לספור בברכה. 7
לגבי נער שנעשה בר מצווה באמצע ספירת העומר התעורר ספק. לדעת כמה פוסקים, אף שהקפיד לספור בכל הימים, לא יוכל להמשיך לספור בברכה, הואיל ומה שספר לפני שנעשה בר מצווה אינו נחשב לרצף אחד עם מה שיספור אחר שיעשה גדול. אבל לדעת רוב הפוסקים, אם הקטן הקפיד לספור בכל הימים עד שנעשה בר מצווה, הרי ספירתו תמימה, וממילא יוכל להמשיך לספור בברכה, וכן המנהג הרווח. 8
אבל גר שנתגייר בימי ספירת העומר, כיוון שלא ספר כלל לפני גיורו, יספור מיום שהתגייר בלא ברכה.
נשים בספירת העומר
על פי הכלל המפורסם, שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן, נשים פטורות ממצוות ספירת העומר, שהרי מצווה זו תלויה בזמן (וע' בתפילת נשים פרק ג' בטעם הדבר).
אבל אשה הרוצה, יכולה לקיים מצוות עשה שהזמן גרמה, ויש לה בזה מצווה. וכן מצינו שנשים נוהגות לשמוע קול שופר בראש השנה, ונוטלות לולב ויושבות בסוכה. אלא שנחלקו הפוסקים לגבי הברכה, לדעת בעל השולחן ערוך (או"ח תקפט, ו), אינן מברכות, וכן המנהג הרווח אצל רוב יוצאות ספרד.
ולדעת הרמ"א, אשה שמקיימת מצוות עשה שהזמן גרמה, רשאית לברך עליה, וכן מנהג אשכנז (ע' תפילת נשים ב, ח). אלא שיש מהפוסקים האשכנזים שהורו, שמוטב לאשה שלא לברך על הספירה, שהואיל והיא אינה מצויה בבית הכנסת, יש יותר חשש שתשכח לספור יום אחד, ואולי לא תשים לב לכך ששכחה ותמשיך לספור אחר כך בברכה. וכבר למדנו שהשוכח לספור יום אחד, אינו רשאי להמשיך לספור בברכה (מ"ב תפט, ג). ויש אומרים שעל פי הקבלה אין לנשים לספור ספירת העומר (רב פעלים ח"א סו"י יב). מנגד יש אומרים שמנהג אשכנז שנשים סופרות (מ"א תפט, א).
לפיכך, מי שיודעת בעצמה שיכולה לספור את כל הספירה, ואם תשכח יום אחד תדע להמשיך בלא ברכה, רשאית לפי מנהג אשכנז לספור בברכה. ובמיוחד מי שנוהגת להתפלל בכל יום תפילת ערבית, או שבני ביתה רגילים להזכיר לה לספור, החשש שתשכח לספור ספירת העומר קטן יותר, ואם תרצה תוכל לברך לפי מנהג אשכנז.

פרטי דינים במצוות הספירה
מי ששאלו חבירו בזמן הראוי לספירה, כמה ימים היום לעומר, אם עדיין לא ספר באותו יום בברכה, לא יענה לו "היום כך וכך ימים לעומר", שאם יאמר לו כן, כבר יצא בזה ידי הספירה ושוב לא יוכל לברך לפני שיספור. אלא יאמר לו אתמול היה כך וכך לעומר (שו"ע תפט, ד).
ואם יענה לו כמה היום לעומר תוך שהוא מתכוון במפורש שלא לצאת ידי חובתו בתשובתו לחבירו, לא יצא, ויוכל אח"כ לברך ולספור. ואם כבר הגיעו בספירה לחשבון המורכב מימים ושבועות, וענה לו את המספר של אותו יום, בדיעבד יוכל לברך אחר כך על ספירתו, שכיוון שלא ספר כדרך שרגילים, תוך הזכרת הימים והשבועות, גילה דעתו שאינו מתכוון לצאת בתשובתו ידי מצוות הספירה (מ"ב תפט, כב).
לפני שיברך יחשוב לעצמו כמה היום לספירה (ע' שו"ע תפט, ו, שעה"צ לז). ואם יש לו ספק אם היום תשעה ימים או עשרה, ואין לו את מי לשאול. יאמר את שתי הספירות, כדי לצאת מהספק. אולם לגבי הברכה נחלקו הפוסקים, יש אומרים שרק על ספירה ברורה וידועה אפשר לברך. ויש אומרים שגם על ספירת ספק יברך, שכן ברור שאחד המספרים שיאמר הוא הנכון (ע' פס"ת תפט, יז). ולמעשה, כיוון שיש בזה ספק אין לברך.


^ 1. רעיון זה רמוז בכך שהתורה צוותה להתחיל את הספירה "מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה" (ויקרא כג, טו). העומר הינו קרבן יחודי שנעשה משעורים שהם מאכל בהמה, ויש בכך ביטוי לצד החומרי הלאומי של ישראל. שכל זמן שעוד לא הגענו למתן תורה ודעת אלקים, הרי אנו בבחינת בהמה שאין לה דעת. וכשנגמור לספור חמישים יום, נזכה למתן תורה ולמדרגה רוחנית גבוהה, ואז "וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'" (שם טז). וכן המצה היא לחם עוני, ואמרו בזוהר שהיא לחם של אמונה, היינו האמונה הטבעית. ובחג השבועות המנחה החדשה היא לחם מחיטים וחמץ, מפותח ועשיר, הרומז לגילוי השלם של האמונה בכל תחומי העולם הזה. בפסח הגילוי של האמונה הטבעית נעשה תוך צמצום של איסור החמץ, ובחג השבועות בהתרחבות.
אפשר אולי לומר שזה יסוד המחלוקת האם מצוות הספירה כיום מדאורייתא או מדרבנן (להלן הלכה ד). אם מגמת הספירה להתעלות מאמונה פשוטה לאמונה מושכלת, שעל ידי לימוד התורה, אזי גם היום היא מדאורייתא. ואם ההתעלות היא מגילוי אמונה בצמצום ופרישות המתבטא באיסור חמץ (ע' פניני הלכה פסח א, ה-ו) למדרגה של אמונה המתגלה בכל תחומי החיים, בעוה"ז על כל הנאותיו, אזי הדבר תלוי בבית המקדש, שמחבר שמים וארץ. ולכן כל זמן שאין מקריבים את העומר שמבטא את הכוחות החומריים, וממנו אפשר להתעלות עד הקרבת שתי הלחם, אי אפשר לגלות את האמונה בכל תחומי החיים בשלימות, ולכן הספירה מדרבנן בלבד.
^ 2. כתבו הראשונים אסמכתא לזה, מדכתיב: "מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה", אל תקרי בקמה אלא בקימה. כתב בספר האשכול (הל' פסח קנט, א), שאין מברכים "שהחיינו" על הספירה, משום שהיא לקראת חג השבועות, וברכת "שהחיינו" של חג השבועות חלה גם על הספירה. ומהרי"ל כתב, מפני שהספירה מכשירי מצווה, ונשלמת בחג השבועות. וכטעמים אלו כתבו הרדב"ז ד, רנו, מהרש"ם א, ריג, ורב פעלים ג, או"ח לב. והוסיף מהרי"ל, שיש חשש שישכח לספור יום אחד ויפסיד את הספירה, ואיך יברך בהתחלה 'שהחיינו'. ובכלבו סי' קמה, באר, מפני שהמצווה כיום מדרבנן. ובשו"ת הרשב"א א, קכו, מפני שאין בה הנאה, שהלולב ניטל לשמחה, והשופר לזיכרון, והספירה רק הכנה, ועוד שהיא כיום זיכרון לאבלות החורבן, וכ"כ רבנו ירוחם בשם הרז"ה.
^ 3. בהשלמת כל שבוע חייבים להזכיר את חשבון הימים והשבועות, כגון: "היום שבעה ימים שהם שבוע אחד". אבל באמצע, כגון ביום השמיני, לדעת הרז"ה ועוד ראשונים, צריך לספור רק את הימים ולומר "היום שמונה ימים". ולדעת רבי אפרים, צריכים לספור רק את השבועות ולומר "היום שבוע אחד ויום אחד". ולדעת הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש, מונים בכל יום את שני החשבונות. וכך נוהגים, וכפי שכתב בשו"ע תפט, א.
בדיעבד, אם בהשלמת שבוע שכח לספור ימים - לא יצא, וצריך לחזור ולספור בברכה. ואם שכח לתקן באותו יום, מכאן ואילך יספור בלא ברכה. ואם בהשלמת שבוע שכח למנות שבועות - י"א שיצא בדיעבד וי"א שלא יצא. ובאמצע שבוע, כגון ביום השמיני, אם אמר רק "היום שמונה ימים" - יצא בדיעבד. ואם אמר רק "היום שבוע ויום אחד", יש אומרים שיצא. ובשלושת המקרים הללו, יחזור ויספור כראוי בלא ברכה. ואם שכח ולא תיקן עצמו בכל אותו היום, יספור למחרת עם ברכה (עפ"י מ"ב תפט, ז, שעה"צ ט, יט, ולהלן הלכה ח).
^ 4. לדעת הרמב"ם והר"ן, משמע שכל הלילה ראוי לספירה בשווה. אמנם לגבי כל המצוות אמרו זריזים מקדימים. ולדעת התוס' והרא"ש, עדיף לספור בתחילת הלילה, שכך הספירה יותר תמימה. ולמעשה פסק בשו"ע תפט, א, שיש להקדים את הספירה לתחילת הלילה, וכ"כ במ"ב ב, וכה"ח יב. אבל קודם מתפללים ערבית, משום שק"ש ותפילה תדירות יותר (חק יעקב). אולם במור וקציעה סובר, שיש להקדים את הספירה, מפני שזמנה מיד בתחילת הלילה, מה שאין כן ק"ש ותפילה שלכתחילה אפשר לאחרן בחצי שעה. אולם למעשה, סופרים אחר תפילת ערבית (באו"ה תפט, א). מפני שאין חיוב לספור בתחילת הלילה אלא הידור, שכל שספר בלילה כבר יש בידו תמימות, ולכן מקדימים את ק"ש ותפילה שהן תדירות.
כדי שלא לאחר את הספירה, רבים כתבו לספור מיד אחר קדיש "תתקבל" שבו מסיימים את סדר תפילת עמידה, ולפני "עלינו לשבח", שהוא תפילה נוספת. וכ"כ במ"ב תפט, ב, וכ"כ כמה פוסקים ספרדים, וביניהם נהר מצרים. ומנהג ספרדים בירושלים לספור אחר "עלינו לשבח", כדי לסיים תחילה את כל מה שרגילים לומר בתפילת ערבית. וכך נוהגים כיום רבים מהספרדים.
^ 5. כאשר הוא רגיל להתפלל אח"כ במניין, יש חשש שלפעמים ישכח לספור ביחיד, וכשהציבור יספור יחשוב שכבר ספר, ויפסיד את הספירה. וכן יש חשש שמא ישכח שספר ויבוא לספור שוב, ויברך ברכה שאינה צריכה. ועוד שיש מעלה לספירה במניין כפי שכתב השל"ה. ועיין באג"מ או"ח ד, צט, ופס"ת תפט, ב, ובהח"ב ג, 3.
ולעניין אכילה לפני הספירה אין צורך להאריך, מפני שממילא יש איסור לאכול לפני התפילה, וכאשר יש היתר לאכול לפני התפילה מפני שיש דבר שיזכיר לו, כמבואר בפניני הלכה תפילה כה, ט, ממילא יש היתר גם לעניין ספירת העומר.
^ 6. להרחבת הסוגיה: לדעת בה"ג, השוכח לספור יום אחד הפסיד את המצווה, כי אין כאן תמימות. ולדעת רב סעדיה גאון, אם שכח לספור ביום הראשון הפסיד את המצווה, אבל אם שכח לספור בימים אחרים יכול להמשיך לספור בברכה. והתוס' במנחות סו, א, כתב על דעת בה"ג שהיא תמוהה, אלא כל יום מצווה בפני עצמו. וכן דעת ר"י, רא"ש, ריטב"א ועוד. וכתב הטור שכן דעת רב האי גאון. עוד כתב רי"ץ גיאות בשם רב האי גאון, שהשוכח לספור יום אחד, יספור למחרת את ספירת היום ואח"כ יוסיף ואתמול היה כך וכך, ובזה ישלים את מה שהחסיר. למעשה, חוששים לדעת בה"ג, ולכן השוכח לספור יום אחד ממשיך לספור בלי ברכה, וכ"כ בשו"ע תפט, ח. אמנם יש מהאחרונים שהורו למעשה עפ"י דעת רוב הגאונים והראשונים, שהשוכח לספור יכול להמשיך לספור בברכה, וכ"כ בשערים המצוינים בהלכה קכ, ז. אבל כאמור, דעת רוב האחרונים שהשוכח לספור לא ימשיך לספור בברכה.
ויש לשאול לפי שיטת בה"ג, מדוע מברכים על כל יום. אלא שמוכרחים לומר שגם לבה"ג בכל יום יש מצווה נפרדת, אלא שאם שכח יום, פגע בתמימות הספירה, ואינו יכול להמשיך לספור. ומי שיודע שביום אחד מהספירה יהיה אנוס ולא יוכל לספור, לדעת החיד"א (עבודת הקודש סי' ז, ריז), כבר מתחילה לא יברך, משום שלבה"ג נמצא שכל ברכותיו הראשונות לבטלה. אבל לדעת רוה"פ, יספור עד אותו יום בברכה, מפני שגם לדעת בה"ג (שרוב דרוב הראשונים חלקו עליו) המדלג יום אחד, אין ברכותיו שברך לפני כן לבטלה (קנאת סופרים, רב פעלים או"ח ח"ג לב). ואין זה דומה לספירת זבה, שבאר התוס' (כתובות עב, א) שאין מברכים עליה, כי אם תסתור ספירתה הכל מתבטל, אבל בספירת העומר, גם אם שכח לספור, הספירה הרי נמשכת, וביום החמישים יגיע חג השבועות. ולכן כל מה שספר ברצף, ספר וברך כראוי. ורק אחר שדילג יום, כיוון שמכאן ואילך הוא עצמו כבר לא יספור ברצף, לדעת בה"ג ספירתו אינה תמימה. ועיין בפס"ת תפט, כב.
מי ששכח לספור יום אחד, והיה צריך להיות ש"ץ (למשל מפני יורצייט), למרות אי הנעימות, יבקש ממישהו אחר לברך ולספור. ויש אומרים שכדי למנוע בושה מותר לו לסמוך על רוה"פ הסוברים שגם מי ששכח לספור חייב בספירה, ויכול לברך ולהוציא אחרים בברכתו. ועיין בפס"ת תפט, כ.
^ 7. כתב בתרומת הדשן א, לז, שאע"פ שנהגו כבה"ג, זה כאשר בוודאי שכח לספור, אבל כשיש ספק, נוהגים כדעת רוב הפוסקים. והוסיף טעם, שיש סוברים שספירת העומר דאורייתא, ואם כן בספק חייב להחמיר ולהמשיך לספור, וממילא לברך. (והוסיף תה"ד עוד סברה, שברכה לבטלה אסורה מדרבנן. אמנם גם השו"ע תפט, ח, פסק כתה"ד למרות שבסי' רטו, ד, נטה לדעה שברכה לבטלה אסורה מדאורייתא).
לדעת רוב הפוסקים, אפילו אם נזכר בבין השמשות וספר, בימים הבאים יוכל לספור בברכה, ואף שבביה"ש יש ספק כפול אם יצא, שי"א שאין יוצאים בספירה שביום, ואפילו אם נאמר שיוצאים ביום, הרי ביה"ש הוא ספק יום ספק לילה הבא. מ"מ כיוון שאין וודאות שלא קיים את הספירה, יוכל לסמוך על דעת רוה"פ הסוברים שמצוות כל יום בפני עצמה, וימשיך לספור בברכה. ועוד שביה"ש לפי מנהגנו, הוא יום גמור לשיטת ר"ת, וכך פסק בשו"ע או"ח רסא, ב, ואף שאין נוהגים כמותו, יש לצרפו לספק לקולא. ואמנם יש מחמירים למעשה, וכ"כ בכה"ח תפט, פג. אבל כאמור לרוה"פ ימשיך לספור אח"כ בברכה, וכ"כ בשואל ומשיב, וביבי"א ח"ד או"ח מג, והלח"ב ו, ז.
^ 8. בברכי יוסף כתב, שאחר שנעשה בר מצווה לא יוכל להמשיך לספור בברכה. וכ"כ חידושי הרי"ם ועוד, וכ"כ ביבי"א ג, כח. אולם לדעת רוב הפוסקים, יוכל להמשיך לספור בברכה, וביניהם שו"ת כת"ס צט, ערוה"ש תפט, טו, כה"ח צד, הר צבי ח"ב עו, אור לציון ח"א צה. וכך המנהג הרווח. כמה טעמים לכך: הואיל והיה חייב לפני כן מדין חינוך, מועיל מה שספר לאחר מכן. ועוד, שגם אח"כ יהיה חייב לכל הפחות מדין חינוך. ועוד, שהואיל ועבר גיל שתים עשרה הרי הוא מופלא הסמוך לאיש שנדריו חלים מהתורה, וכיוון שנהג לספור, הרי זה כקבלת נדר, וממילא חיובו דאורייתא. ואף מצד התמימות, כיוון שבפועל ספר, מדוע לא יחשב לו כתמימות אף שלא היה באותה מדרגה של חיוב. ואף אם יש ספק האם נחשב לו מה שספר כקטן, כבר למדנו, שבכל ספק, ממשיכים לספור בברכה. וע' הלח"ב ב, 8.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il