ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

עדות חוקר פרטי

דף הבית בית מדרש דיני ממונות וצדקה סדרי הדין והדיון Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

תמוז תשע"ה

עדות חוקר פרטי

מאורות תורת המשפט



נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

המקרה
לבית הדין הגיע חוקר פרטי בכדי להעיד על ממצאים שאליהם הצליח להגיע ולחשוף.
הנידון הוא האם ניתן לקבל את עדותו, מאחר ונשכר לצורך עדות זו. ובאם אינו כשר לעדות אך הצדדים הגיעו להסכמה שיעיד, האם יכול צד אחד בדיון לחזור בו מהסכמתו.
תשובה
אין פגם ומניעה שחוקר פרטי יטול שכר כמקובל בשוק בכדי לעקוב ולראות עובדות ולהעיד, והוא כשר לעדות. הגם שיש בהצלחתו כדי להרשים ולסייע לו לצבור תהודה ומוניטין בשל פעולותיו.
אם נשכר על ידי בית הדין, או כששני הצדדים שולחים בעל מקצוע ומממנים את טירחתו, מותר לו ליטול שכר רב. אך אם נשכר רק על ידי אחד מבעל הדין, יהא כשר לעדות רק אם יטול שכר כמקובל בשוק בלבד.
אומנם אם סוכם איתו שיקבל תגמול על הצלחה להפליל מעבר לשכרו, או ששכרו היה מותנה בכך, הרי הוא נוגע בעדות זו, ויהיה מנוע מלהעיד בנידון זה.
יש לציין שאם החוקר הינו יחיד, לא יהא מעמדו יותר מאשר עד אחד, פרט לממצאים וראיות שיגיש והם ידברו בעד עצמם. וכן הודאת בעל דין שנאמרת ללא ידיעת המודה שישנם שני אנשים שמאזינים לו, לאו הודאה היא.

נמוקי הדין
פסול הנוטל שכר על עדות
נאמר במשנה בבכורות פ"ד ה"ו: 'הנוטל שכרו לדון, דיניו בטלים. להעיד, עדותיו בטלים'. בטעם הדין שנאסר ליטול שכר על הוראה ותלמוד תורה, למדה הגמ' בבכורות בדף כט. מהפסוק: 'ראה למדתי אתכם' וגו' - 'מה אני בחנם, אף אתם בחנם'. וכן פסק הרמ"א בסי' לד סעי' יח: 'כל מי שנוטל שכר להעיד, עדות בטלה, כמו הנוטל שכר לדון, ואינם צריכים הכרזה, אלא הדין והעדות בטל מעצמו'.
יש לדון ביסוד טעם פסול עדות של מי שמקבל שכר על כך, האם נפסל מדאורייתא לעדות בהיותו 'נוגע' בדין, או משום 'קנס' ומדרבנן הוא.
הרמב"ן בקידושין בדף נח:, הר"ן שם והרשב"א בשו"ת ח"ג סי' יא כתבו שהוא קנס, וטעמו ש'כל זמן שהוא נוטל בו שכר קנסוהו חכמים לבטל מעשיו, משום דקא עבר על מה אני בחנם אף אתם בחנם, ואע"פ שנטל משניהם'. וכן פסק הרמ"א שם: 'קנס קנסוהו חכמים שיתבטלו מעשיו כל זמן שנוטל שכר'.
הנפק"מ לכך שהוי רק קנס ולא מדינא, שאם ישיב את השכר ולא יקבלנו תתקבל עדותו. הפתחי תשובה בסי' לד ס"ק כו הביא דעת הר"ן שצריך עדות מחדש. והנוב"י הובא בפת"ש שם חלק ע"כ וסבר שדי בעדות הראשונה, ואינו צריך להעיד שוב.
בשו"ת מהר"י בן לב ח"א סי' יט הקשה מדוע פסלו את הנוטל שכר מקנס דרבנן שעבר על 'מה אני בחנם': 'ולמה לא ניחוש דילמא יעיד עדות שקר כדי להרויח אותו ממון ואותו השכר. דכל הנוגעים בדבר הם פסולים לעדות'. והביא דברי הרמב"ם בהל' עדות פט"ז ה"ד: 'אם ימצא שיש לזה העד צד הנאה בעדות זו אפילו בדרך רחוקה ונפלאה, הרי זה לא יעיד בה'. וכיון שנטל שכר לעדות יש לחשוש ש'משקר בשביל הנאת אותו השכר', והוא פסול מדאורייתא.
ויישב המהר"י ן' לב בדרך השניה עפ"י דברי התוס' בבכורות בדף כט. בד"ה 'מה אני בחנם' שהקשו מדוע נצרך פסוק נוסף לאסור שוחד, מאחר שנפסל ליטול שכר על העדות והדין. ותירץ תוס': 'דתרי מילי נינהו... דבתורת אגרא היינו שכר טרחו. ובתורת שוחד היינו להשתדל לדונו יפה ולהפוך בזכותיה... אפי' לזכות את הזכאי ולחייב את החייב'. כלומר איסור ליטול שכר להעיד פוסל מדרבנן משום דעבר על מה אני בחנם: 'היינו כשנוטל שכר טרחו. אבל כשנוטל יותר מדאי, חיישינן דדילמא משקר כדי להרויח אותו הסך, והוי פסול מדאורייתא'. שכן הנוטל שכר טורחו מבקש לא להפסיד בשל טירחתו להעיד את שיסייע לזולתו, ברם הנוטל יותר מכך נעשה לנוגע בדין ופסול מדאורייתא, משום שמתברר שרוצה להרוויח ממון לעצמו ולא לסייע לזולתו, וחוששים לשקר שירצה להרוויח ממון נוסף. ואם נוטל רק שכר טירחתו, יכולים לקבל את עדותו בלא חשש לנגיעה.
טעם פסלותו של עד הנוגע בדבר
הגמ' בב"ב בדף מד: דנה בראובן שמכר קרקע לשמעון, שלא באחריות. כעת בא לוי, וטוען שהקרקע שביד שמעון היא בעצם קרקע גזולה, והוא הבעלים. הגמרא אומרת, שראובן אינו נאמן להעיד על הקרקע שהיא אינה גזולה ביד שמעון, אם אין לו עוד קרקע, משום שיש לחשוש שלראובן יש בעלי חובות, וראובן מעוניין להשאיר את השדה בידי שמעון, כדי שבעלי חובותיו יוכלו לגבות את אותה קרקע מיד שמעון.
ואמנם, אם השדה נמכרה באחריות, אין לראובן נפק"מ מעדותו להשאיר את השדה ביד שמעון, שהרי אם יבוא בעל חובו ויטרוף משמעון, יחזור שמעון על ראובן, וממילא יהיה מי שלגביו יהיה ראובן 'לוה רשע ולא ישלם'. אבל אם הקרקע נמכרה שלא באחריות, אז יש לראובן נגיעה, כי הוא מחוייב כלפי בעל חובו, ואילו לשמעון יוכל לומר שלכן מכרה לו שלא באחריות, כדי שלא יהיה לגביו 'לוה רשע ולא ישלם'.
הרמב"ן בחידושים שם בדף מה. הביא את קושיית הר"י מיגש, שהקשה, למה הגמ' אומרת שהמוכר שדהו אינו נאמן להעיד ללוקח משום שהוא נוגע כי אינו רוצה להיות 'רשע ולא ישלם', הרי אם ישקר יהיה רשע שהרי מעיד עדות שקר, וזהו חטא גדול יותר: 'דעדות שקר חמיר והיכי חשדינן ליה, דעד שקר נמי רשע מיקרי דכתיב והיה אם בן הכות הרשע'. וא"כ, מדוע יש חשש נגיעה.
הר"י מיגש תירץ שני תירוצים:
א. פסול נוגע אינו מחשש שקר, אלא כדין קרוב, שהרי אדם קרוב אצל עצמו ויש בעדות גם תועלת לעצמו, וקרוב פסול להעיד גם כשאין חשש שקר.
ב. אע"פ שיהיה רשע כשישקר, הבריות אינן יודעות ברשעו זה, מה שאין כן כשיהיה רשע מחמת שלא שילם.
על פי התירוץ הראשון, נגיעת הממון כשלעצמה אינה יוצרת חשש שקר, כי לא נחשדו ישראל לשקר בגלל נגיעת ממון. לעומת זאת, לפי התירוץ השני, אכן יש חשש שקר לגבי עד המקבל ממון.
יש להבחין שהגדרת 'עד הנוטל שכר להעיד' תלויה בשני התירוצים של הר"י מיגש.
אם נאמר שנוגע פסול משום שהוא קרוב, נמצא שגם אם נוטל שכר מאחד הצדדים בלבד, עדותו פסולה רק מדרבנן, שהרי נגיעת ממון חיצונית אינה פוסלת לעדות, ותשלום השכר אינו הופך את העד לקרוב, שהרי הנגיעה אינה בתוכן העדות עצמה. אולם, על פי התירוץ השני, שעד הנוגע פסול מפני חשש משקר, גם עד הנוטל שכר להעיד פסול מן התורה. ומה שאומרים הראשונים שעד הנוטל שכר להעיד עדותו בטלה מדרבנן, הוא רק כאשר העד נוטל שכר בשווה משני הצדדים.
אפשר שביסוד זה נחלקו הפוסקים, בגדר פסולו של הנוטל מאחד הצדדים שכר להעיד;
הנתיה"מ בסי' לד סק"י כתב שפסול מדרבנן מטעם קנס אם נוטל שכר משני הצדדים, אך אם נוטל שכר רק מצד אחד הוא נפסל מדאורייתא. ובכך רצה ליישב תמיהת הש"ך שם בס"ק יח על השו"ע באבן העזר בסי' קל סעי' כא שעדי הגט לא יטלו יותר משכר בטלה, והרמ"א התיר. ובאר הנתיה"מ: 'דאינו מותר רק בנוטל שכר משני הבעלי דינים בשוה... (אך) בנוטל מצד אחד אחר שראו המעשה שיעיד, אפילו פירש שנותן לו השכר בין שיעיד לו לזכות בין לחובה... שפסול מטעם דמיחשיב נוגע שמקבל שכר מחדש, ואין צריך לטעם קנס. וגם כל שהוא פסול מטעם נוגע, אפילו החזיר השכר אחר שהעיד פסול כמבואר בסי' לג סעיף י"ב בהג"ה, משא"כ כשאינו פסול רק מטעם קנס, מהני כשהחזיר השכר אפילו לא העיד מחדש'. ובגט פשוט הקשה, שגם כשנוטל שכר משניהם עדיין יש לחשוש שיעיד שקר כדי להרוויח שכר משניהם. וצ"ל, שכשנעשה באופן זה, מגלה שאינו מוטה בדין, ועל כן עדותו מתקבלת. הרי שסבר כתירוצו השני של הר"י מגאש, ועל כן כשישנה נגיעת ממון הוי פסול מדאורייתא.
ברם הקצוה"ח חלק וסבר שאף אם נוטל שכר מצד אחד, אינו נפסל מדאורייתא כנוגע, כיון שצריכה להיות נגיעה בגוף העדות כקרוב על מנת להחשב נוגע, ולא מחשש לשקר, ועל כן אין לפסול מטעם נוגע בשל נגיעת ממון חיצונית: 'כיון דנוטל שכר כשר מן התורה, ולא חשדינן למשקר בשביל הנאת ממון יעיד שקר'. הרי שסבר כתירוץ הראשון, שלא ראה בנגיעת ממון פסול אם אינו נוגע בדין .
ליטול שכר על מנת ללכת לראות עדות
הרשב"א בתשובה ח"ג סי' יא הובא בב"י בסוסי' כח כתב על הנוטל שכרו להעיד שעדותו בטלה: 'נראה לי שלא אמרו אלא בעדים שנעשו עדים כבר, שהם מצווים להעיד ולא רצו להעיד עד שנטלו שכר, ודומיא דהנוטל שכרו לדון שמצוה על בית דין לדון בין איש לרעהו. אבל מי שאינו מחוייב להעיד ונוטל שכר לילך ולהיות עד, אינו בדין זה לפי דעתי', וכן פסק הרמ"א בסי' לד סעי' יח.
הט"ז בסי' ט הבין שנאסר לעד ליטול שכר על עדותו אם כבר ראה את העדות. אך אם מתן עדות זו כרוכה בטירחא רבה, אינו מחוייב להעיד בחינם ללא תמורה על הליכתו לדיון. והוכיח כן מכך שאסור ליטול שכר להזות מי חטאת, אך מותר לקחת שכר על הבאה ממקום למקום ושכר מילוי המים. ובמשפטי עוזיאל ח"ד סי' טו הצריך שיתנה מראש על שכרו.
וכ"כ הגר"י מקוטנא בספרו ישועות ישראל ריש הלכות עדות בחוקת המשפט סי' כח סק"א דהיכא דמטי ליה פסידא באם יעיד אינו מחויב להעיד דאינו אלא כעין השבת אבידה. והדברים מפורשים בשו"ת אבקת רוכל למרן הב"י סי' קצה שדן שם על טענת הר' משה בן שושן שמנע את עצמו מלהעיד כי יש לו סכנת גוף וממון, וכתב שם הב"י: 'הטענה השמינית, שאפי' לא היה בדבר סכנת גוף אלא סכנת ממון בלבד היה מותר לכבוש עדותו, אפי' אם היה ראוי להעיד. ומודה ראובן שלא חל עליו החרם ואין אומרים לזה הפסד ממונך כדי שיזכה חברך בממון, שהרי אין אדם חייב להעיד על חבירו אלא מדין גמילות חסדים כמ"ש נמוקי יוסף פרק הכונס בשם הרא"ה, ואין גמילות חסד שיפסיד אדם ממונו בשבילו, דיותר הוא חייב להיותו חס על נכסיו מעל נכסי חבירו, וכדאשכחן במשיב אבידה'.
עוד כתב בשו"ת משאת בנימין בסי' צח: 'היכא דהתנית האשה עם העד שאם יועילו עדותו שתהיה מותרת לינשא תתן כך וכך ואם לא יועילו עדותו תתן לו פחות, אז נוגע בעדות הוא ופסול מדאורייתא. ומאי דשנינו הנוטל שכר להעיד עדותו בטלה מטעמא דמה אני בחנם כו' הוי כנוטל דבר קצוב בין יועיל עדותו בין לא יועיל'. דהיינו, שאם העד נוטל שכר שווה בין אם עדותו תועיל ובין אם לא, פסולו רק מדרבנן, משום 'מה אני בחינם'.
למסקנת הדין: אם העד נוטל שכר כדי לראות את המעשה שעליו יעיד, אין הוא בכלל 'נוטל שכר להעיד'. כי ציווי התורה 'מה אני בחינם אף אתם בחינם' עניינו שאין לאדם לעשות מצווה ע"מ להשתכר מכך, ואיסור זה מתייחס לחובה להעיד במקרה שהעד יודע כבר עדות, אבל אין חובה ללכת לראות מעשה מסויים, כדי להעיד עליו אחר כך. ואף אם יודע עדות, מותר לו ליטול שכר על טירחתו שבגינה יש לעד הפסד ממוני.
חוקרים פרטיים נוטלים את שכרם כדי לעקוב אחר אדם, הרי שנוטלים שכר בכדי לראות מעשה כדי להעיד עליו, ואין בזה חסרון של 'מה אני בחינם', אף שנוטל שכר גם על טירחתו לגשת לבי"ד ולהעיד. אולם כל זאת אמור רק באם שכרו ניתן לו באופן כולל על טירחתו, אך אם נקבע לו שכר על פי מידת הצלחתו להגיע לכדי הרשעה והפללת הבעל דין, ברור שהוא נחשב נוגע בעדות. וראה בבנין אב ח"ה סי' פז שחוקר פרטי העיד בפניו שהם מסתירים את העובדה שנהוג לקבל תמלוג על הצלחה.

אם לגובה שכר טירחת העד יש השלכה לקבלת עדותו

אומנם התירו את נטילת השכר בכדי לטרוח ולהעיד, אך לא התבאר אם ישנה מגבלה בגובה השכר אותו רשאים ליטול - האם יכולים ליטול מעבר לשכר טירחתם לפי המקובל במקצוע זה, או שמא רשאים ליטול רק את שכר טירחתם.
הגמ' בכתובות בדף קה. מספרת: 'קרנא הוה שקיל איסתירא מזכאי ואיסתירא מחייב, ודאין להו דינא... בתורת אגרא הוה שקיל. ובתורת אגרא מי שרי. והתנן הנוטל שכר לדון דיניו בטלין. הנ"מ אגר דינא, קרנא אגר בטילא הוה שקיל... (והגם שנאמר שמכוער הדיין שנוטל שכר) הני מילי בטילא דלא מוכחא, קרנא בטילא דמוכחא הוה שקיל, דהוה תהי באמברא דחמרא ויהבי ליה זוזא (שמלאכתו היתה להריח יין, ופרנסתו מצויה לו, ונכרת ומוכחת בטלתו ממלאכתו)'. הרי שמותר לתבוע וליטול שכר כשיעור בטלתו ממלאכתו, והוא נקרא אגר בטילא, ובמאירי שם כתב שמותר ליטול שכר בטלה דמוכח אף לכתחילה. ברם אם נוטל יותר משכר בטלתו - הינו מכוער, אלא שדינו דין.
המרדכי בסו"ס תנג בשם אור זרוע הובא בב"י אעה"ז בסי' קל כתב על פי מעשה זה: 'שלא יטלו עדי הגט שכר, אלא אם כן שכר בטלה דמוכח', ופסק כן הרמ"א בסי' קל סעי' כא.
הגט פשוט חילק בגדר האיסור ליטול שכר על העדות מעבר לשכר הבטלה: 'אחר שידעו העדות והם מחויבים להעיד דומיא דדיינים שמצווים לדון, אז ודאי אינם יכולים ליקח יותר משכר בטלה. אבל מי שאינו מחויב להעיד ונוטל שכר לילך להיות עד, ודאי דבדידיה תליא למימר איני רוצה להיות עד אלא אם תתן לי כך וכך, אפילו שלא יהיה שכר בטלה דמוכחא ואפילו יהיה הרבה ביותר'. וכן נקט בבנין אב ח"א סי' עד.
הסמ"ע בסי' ט ס"ק יד כתב כי יש לתמחר כל מלאכה על פי מאפייניה. והט"ז שם והגט פשוט כתבו ששכר בטלה דמוכח הוא 'דבר מועט'.

חוקר פרטי הממומן על ידי צד אחד
עד כה למדנו שעל קיום מצווה מותר ליטול רק שכר בטלה, ולכן אין לעד ודיין ליטול יותר מכך, ואם נטלו קנסו חכמים את עדות זו. אולם אם לא יודע עדות עדיין, מותר לו ליטול שכר בכדי להעיד.
אם שני הצדדים נותנים לו את שכר טירחתו לראות עדות, הרי שמותר לו ליטול אפילו שכר רב. שכן אינו מחוייב במצוות עדות, ואין נגיעה ממונית אם שניהם נותנים לו שכרו.
ברם אם רק אחד נותן לו שכר בכדי להעיד, יש לתלות זאת במחלוקת הקצהו"ח והנתיה"מ לדעיל. שהקצוה"ח סבר שאין בנטילת ממון להעשות נוגע בעדות, שכן אינו נוגע בדיון עצמו. ואילו הנתיה"מ סבר שהותר לקחת שכר משני הצדדים, אך מצד אחד נחשב נוגע בדין. והיה נכון לומר שחוקר פרטי שרק אחד מממן את טירחתו יהא פסול כנוגע לשיטת הנתיה"מ.
ניתן לכאורה לחזק הבנה זו, עפ"י דינו של דיין שנוטל שכר לדון. הגמ' בכתובות דלעיל לגבי קרנא כתבה, שמותר לדיין לקבל שכר על הדין רק אם נוטל שכר בטלה בלבד, בכדי שלא יעבור על דין דרבנן 'מה אני בחינם', ושכר בטלה זה מותר ליטול רק אם ניתן לו משני הצדדים ולא מצד אחד, כלומר על ידי שני בעלי הדין. וכן נפסק בשו"ע בסי' ט סעי' ה: 'הנוטל שכר לדון, כל דיניו שדן בטלים... ואם אינו נוטל אלא שכר בטילתו, מותר... והוא שיקבל משניהם בשוה'. ולכאורה היה נכון ללמוד כן על דינו של העד שיפסל אם ניתן לו שכר בטלה ע"י אחד בעלי הדין.
אולם הנתיה"מ בחידושים סוס"ק כא כתב להדיא: 'אבל כשנטל רק מצד אחד אסור להיות עד, רק כשאינו נוטל רק שכר בטלה דמוכח'. כלומר, שמותר לעד לקבל שכר בטלה ולהעיד, אף שנטל שכר רק מצד אחד. ובטעם הדין צ"ל, שכיון שרואים שלא מבקש שכר מעבר לבטלתו, הוי אומר שאינו מעוניין להתעשר ואין חשש שיטעה בדמיונו בשל הרווחת ממון, אלא רצה וביקש שלא להפסיד. לכן אין לפסול עד שנטל שכר בטלה מצד אחד, לעומת דיין שדי בהטייה כלשהיא להטות לבבו. כפי שמצאנו שאוהב ושונא שכשר להעיד ופסול לדון, שמתוך הטיית הלב אינו רואה לו זכות וחובה, אך וודאי לא ישקר עד בשל כך.
לפי דברים אלו, חוקר הפרטי שלא יטול מעבר לשכר המוסכם, יהא כשר לעדות. זאת בתנאי ששכרו משולם לו על מלאכתו שעשה בין אם יעיד לטובת הגורם ששכר אותו ובין שעדותו לא תועיל לו, דאם לא כן יהא וודאי נוגע בעדות.
אם האינטרס של 'חוקר פרטי' להצלחה ולמוניטין, הופך אותו לנוגע
הגמ' בב"ב דלעיל אמרה לגבי ראובן שמכר קרקע לשמעון, שאם לראובן אין נכסים אחרים, אין לו נגיעה במה שמעיד על הקרקע של שמעון, שהרי סוף סוף שמעון לא יכול לתבוע אותו. התוס' שם מה. ד"ה 'מאי' שאלו, מדוע לא נאמר שלראובן יש אינטרס להחזיק את הקרקע ביד שמעון, כדי שכשיתעשר ראובן, לא יחזור שמעון ויתבע ממנו.
הרשב"א בחידושים שם כתב על כך בשם הראב"ד: 'כי קושיא זו האחרונה אינה קושיא, כי דבר רחוק הוא שיחשוב בלבו אעשיר ואקנה ויכחש על העושר העתיד שלא יטרפנו בעל חובו'.
כן כתב גם הטור בסי' לז בשם הרא"ש והרמ"ה, שאריס יכול להעיד על הקרקע שהוא עובד בה שהיא של בעל הבית, אם בקרקע אין פירות כעת, אף על פי שהאריס נוטל חלק בפירות הקרקע, ויש לו לכאורה נגיעה שהרי הוא רוצה ליטול חלק בפירות לכשיבואו, סוף סוף אינו נחשב כנוגע כפי שבאר הסמ"ע שם ס"ק יב: 'לא מחשב זה לנוגע בעדות (דהיינו, בשל החשש שלא יצמח לו תשואה מכך)... דכמה שדות ימצאו לו שיעסוק בהן ויתנו לו מהן כמו שנותנים לאריס '. וכן פסק השו"ע שם סעי' ב (ודלא כרשב"ם בטור שחלק וסבר לחוש שבדעתו שיעשיר, ולהחשיבו משום כן לנוגע בעדות).
מדברי השו"ע שפסק את דברי הראב"ד, הרא"ש והרמ"ה עולה, שאף שנוגע פסול מחשש משקר, זה רק כאשר הרווח ודאי, אבל כאשר יש ספק אם הרווח יבוא, אין חושדים בעד שישקר בעדות כעת, על רווח שאינו ודאי.
הרב יואל קלופט בקובץ נועם חלק יז עמ' רמז דן בענין קבלת עדותם של חוקרים פרטיים, וסבר שיש לפוסלם בשל היותם נוגעים בעדות, מאחר והצלחה בעדותן תיצור להם 'מוניטין' ותגרור לקוחות נוספים, ועל כן הם מעוניינים בפרסומת זו.
אך הגרי"ש אלישיב זצ"ל בקובץ תשובות כתב ערער על פסקו זה: 'אין מקום לפסול עדות של חוקרים פרטיים המעידים על אשת איש שזינתה משום נוגעין בעדות - מטעם שעל ידי זה יצא להם מוניטין ואפשר שיגיעו להם ריווח על ידי עדותם. כי אין לפסול עד משום נוגע אלא אם כן יש לו הנאה בעדות זו, ולא מה שיתכן שתגיע לו טובת הנאה ע"י עדותו בעתיד'.
כן סבר מו"ר הגר"ש ישראלי זצ"ל בשו"ת משפטי שאול סי' ז שאין לפסול את עדות חוקר פרטי, אך סייג את קבלת עדותו באופן גורף: 'ראשית דברינו נעיר בזה, שבדרך כלל יש להתייחס בזהירות לדברי עדים שהפכו את הבילוש והעדויות שכתוצאה מהבילוש למקצוע התעסקות. ברור שבתנאים כאלה, הרצון להביא למזמין עדות בעלת משקל למשפט שהלה מנהל, עשוי להביאם לעתים לחזות, ואף להעיד הרבה מפרי דמיונם. במקרים מעין אלה אזהרת חז"ל שמעון בן שטח אומר, הוי מרבה לחקור את העדים והוי זהיר בדבריך שמא מתוכם ילמדו לשקר. וכפי שנוסח בהלכה חו"מ סי' כח, ז מאיימים על העדים ומודיעים אותם כח עדות שקר. עכ"ל. ולפי"ז יוצא שגם אם יש ממשות בדברי החוקר, וגם כאשר החוקר הוא יר"ש כשר לעדות, מ"מ קשה מאד לסמוך על עדות חוקר פרטי, גם כאשר מינויו נעשה ע"י בית הדין ולא ע"י אחד הצדדים'.
בפסקי דין רבניים ח"ה פס"ד בעמוד 108 ערעור תשכג /מאה תשעים וארבע/ בבי"ד הגדול בפני הדיינים; הג"ר עבדיה הדאיה, הג"ר יוסף שלו' אלישיב, הג"ר בצלאל ז'ולטי החליטו: 'אין כל יסוד לפסול אדם לעדות מחמת ספק שמא שכרו אותו להעיד ושימסר עדות שקר בעד בצע כסף. וכל עוד לא התברר בביה"ד שהיה לעדים ענין לבדות עדות שקר, אין בידינו לפסול עדותם'.
בפסקי דין רבניים חלק ז פס"ד בעמוד 314 תיק מס' אלפיים חמש מאות עשרים וארבע/ כ"ח בבית הדין הרבני האזורי תל אביב בפני הדיינים; הג"ר ש"ב ורנר - אב"ד, הגר"ע אזולאי, הג"ר ח"ג צימבליסט כתבו: 'כי הרי הוא מקבל שכר עדותו בלי שום תנאי והוא חפשי להעיד לפי רוחו ורצונו ואינו מקבל אלא שכר טרחה עבור ראיית העדות או על טרחתו לבוא לביה"ד, מבלי קשר עם תוכן עדותו'.

חזרה מהסכמה
המשנה בסנהדרין בדף כד. אומרת: 'אמר לו נאמן עלי אבא, נאמן עלי אביך נאמנים עלי שלשה רועי בקר, רבי מאיר אומר יכול לחזור בו, וחכמים אומרים אינו יכול לחזור בו'. הרי שאם הסכימו הצדדים לקבל קרוב או פסול בתורת עד, אינם יכולים לחזור בהם מהסכמה זו. בגמרא מבואר שרק לאחר שנגמר הדין אין הצדדים יכולים לחזור בהם. בשו"ע בסי כב סעי' א נפסק שאם עשו קנין על כך, גם קודם גמר הדין אין הצדדים יכולים לחזור בהם מהסכמתם,.
הש"ך שם סק"ד מציין, שנחלקו הראשונים מדוע הקנין מועיל, ואין אומרים שהוא נחשב 'קנין דברים'. דעת הנמוקי יוסף בסנהדרין בדף ד: שאין לקנין זה משמעות של פעולה קניינית, אלא הוא רק מצביע על גמירות דעתם של הצדדים להסכים לקבל עד פסול. לעומת זאת הראב"ן סובר, שהצדדים אכן צריכים לעשות קנין גמור על הממון שאותו העד מחייב או פוטר.
הרי שלדעת הנמוקי יוסף הקנין אינו על הממון, וכן משמע מלשון הרמב"ם בהלכות סנהדרין פ"ז ה"ב: 'מי שקבל עליו קרוב או פסול בין להיותו דיין בין להיותו עד עליו... בין שקבל על עצמו לאבד זכיותיו ולמחול מה שהיה טוען על פיהן, בין שקבל שיתן... אם קנו מידו על זה אינו יכול לחזור בו'. לשון הרמב"ם 'שקיבל על עצמו למחול' היא קנין דברים, ואעפ"כ הרמב"ם אומר שהיא מועילה. וכך נראה גם מדברי התוס' בב"מ בדף עד. ד"ה 'הכא' שכתבו שקבלת עדים פסולים היא 'בלא קנין, בדברים בעלמא'.
וכיון שחתמו על הסכמה לקבל את הקרוב, הרי זה כקנין, שהרי כל הסכם חתום הרי הוא כקנין.
מו"ר הג"ר יעקב ניסן רוזנטל זצ"ל בפסקי דין רבניים כרך ד עמ' 346 - 350 סבר שכל דין קבלת קרובים ופסולים כעדים הוא רק בדיני ממונות, שבהם אדם יכול להתחייב בדברים שאינו חייב מן הדין. אבל לעניין נתינת גט וקבלתו הרי לא מועילה התחייבות של הבעל או האשה, כפי שנפסק בתרומת הדשן בסי' קעג, ולכן מסתבר שגם לא תועיל קבלת קרובים ופסולים.
אמנם, מדברי הרשב"ם בב"ב בדף קכח. ד"ה 'אינו יכול' נראה, שקבלת עדים פסולים איננה התחייבות, אלא נאמנות - שני הצדדים נותנים נאמנות לעדים. ולדבריו נראה שתועיל קבלת עדים
פסולים גם לעניין גיטין.
אבל מדברי כל הראשונים נראה שהם חולקים על הרשב"ם וסוברים שקבלת עדות היא מטעם התחייבות, וממילא הסכמת האשה לקבל את העד הפסול אינה מחייבת אותה.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il