ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

יאוש שלא דעת | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש גמרא בבא מציעא Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word האזן לשעור (58 ד') הורד mp3
שלח לחבר צפה בשיעור (58 ד')

ב' אדר א' התשס"ג

יאוש שלא מדעת

מסכת בבא מציעא - דף כא' ע"ב



סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
מרדכי בן ברוך ז"ל

דברי הגמרא
חפץ שאבד לבעליו והם התייאשו ממנו - מותר לכל אדם ליטלו לעצמו. הגמרא עוסקת בשאלה מה הדין כאשר אדם הגביה חפץ שאין בו סימן, כך שסביר להניח שכאשר יֵדעו בעליו על האבידה הם יתייאשו, אך הייאוש עדיין לא היה בפועל משום שהאבידה לא נודעה ("ייאוש שלא מדעת"): לדעת רבא ייאוש שלא מדעת הוי ייאוש, ולדעת אביי - לא הוי ייאוש.

בהמשך הגמרא מקשה הגמרא על דעת אביי מהמשנה בתרומות:
כיצד אמרו התורם שלא מדעת תרומתו תרומה? הרי שירד לתוך שדה חבירו וליקט ותרם שלא ברשות, אם חושש משום גזל - אין תרומתו תרומה, ואם לאו תרומתו תרומה. ומנין הוא יודע אם חושש משום גזל ואם לאו? הרי שבא בעל הבית ומצאו, ואמר לו כלך אצל יפות, אם נמצאו יפות מהן תרומתו תרומה, ואם לאו אין תרומתו תרומה.

המשנה עוסקת באדם שתרם מפירותיו של חבירו בלא ידיעתו של חבירו, וכששמע על כך חבירו אמר לו שהיה צריך לתרום מפירות טובים יותר. אם לאדם זה אין כלל פירות טובים יותר - מתברר שדבריו נאמרו באירוניה, ובאמת כלל לא נוח לו בתרומה. אך אם אכן נמצאו פירות טובים יותר - הרי משמעות דבריו היא שהוא מסכים לתרומה, ואומרת המשנה שההתרומה חלה, וזאת למרות שבשעת ההפרשה הבעלים לא ידעו על כך - והרי זה כסברת רבא!

ומתרץ רבא את שיטת אביי, שמדובר במשנה שהבעלים מינו את המפריש שליח, אלא שלא אמרו לו אילו פירות לתרום, והשליח תרם מהפירות הטובים.

וממשיכה הגמרא:
הכי נמי מסתברא, דאי סלקא דעתך דלא שוויה שליח מי הויא תרומתו תרומה? והא אתם גם אתם אמר רחמנא לרבות שלוחכם, מה אתם לדעתכם, אף שלוחכם לדעתכם. אלא הכא במאי עסקינן כגון דשויה שליח, ואמר ליה: זיל תרום, ולא אמר ליה תרום מהני. וסתמיה דבעל הבית כי תרום מבינונית הוא תרום, ואזל איהו ותרם מיפות. ובא בעל הבית ומצאו, ואמר ליה כלך אצל יפות, אם נמצאו יפות מהן תרומתו תרומה, ואם לאו אין תרומתו תרומה.

אם כן, למסקנת הגמרא מסכים גם רבא שהפרשת תרומה ללא מינוי הבעלים את השליח אינה מועילה.

פסק הרמב"ם והקושיות עליו
הרמב"ם (תרומות ד, ג) כתב:
התורם שלא ברשות או שירד לתוך שדה חבירו וליקט פירות שלא ברשות כדי שיקחם ותרם, אם בא בעל הבית ואמר לו כלך אצל יפות אם היו שם יפות ממה שתרם תרומתו תרומה שהרי אינו מקפיד, ואם לא היו שם יפות אין תרומתו תרומה שלא אמר לו אלא על דרך מיחוי, ואם בא בעל הבית וליקט והוסיף בין יש לו יפות מהן בין אין לו תרומתו תרומה.

הרמב"ם השמיט את דברי הגמרא שמדובר בשליח, וקשה: ראשית, הגמרא מסיקה שגם לפי רבא לא תיתכן הפרשת תרומה ללא מינוי הבעלים; ומלבד זאת - הלכה כאביי!

שיטת הט"ז, הגר"א והכסף משנה

הט"ז, הכסף משנה והגר"א תירצו כולם שהרמב"ם סמך ידו על הסוגיא בקידושין נב ע"ב שדנה במקרה דומה מאוד למקרה של הגמרא כאן:
ההוא סרסיא דקדיש בפרומא דשיכרא, אתא מריה דשיכרא אשכחיה, אמר ליה: אמאי לא תיתיב מהאי חריפא? אתא לקמיה דרבא, אמר: לא אמרו כלך אצל יפות אלא לענין תרומה בלבד, דתניא כיצד אמרו תורם שלא מדעת תרומתו תרומה... אבל הכא משום כיסופא הוא דעבד, ואינה מקודשת.

הגמרא עוסקת באדם שקידש אשה בממון השייך לחבירו, וכאשר חבירו שמע על כך הוא הביע את הסכמתו. ופסק רבא שאע"פ שבאדם שתורם מפירות חבירו אומרת המשנה שהדבר מועיל, מכל מקום אין זה אלא בתרומה, ומבאר רש"י "דלתרום הן עומדות", אבל כאן יש לתלות את הסכמתו ב"כיסופא", כלומר שהתבייש לומר שאינו מסכים, אך באמת אין לו גמירות דעת לכך, ועל כן אינה מקודשת.

במקרה המובא בגמרא לא מדובר על מינוי שליחות, ואף על פי כן מבואר מדברי רבא שבתרומה מועיל הדבר!

ויש להוסיף שאע"פ שהסוגיא היא לדעת רבא, שאין הלכה כמותו לגבי ייאוש שלא מדעת, מכל מקום ניתן להוכיח גם לדעת אביי, שהרי למסקנת סוגייתנו אין הבדל לדינא בין רבא לאביי ביחס לתרומה, וכיון שהסוגיא בקידושין חולקת על סוגייתנו שוב אין להבדיל בין אביי לרבא.

גמרא זו היא כאמור המקור לפסק הרמב"ם, אך עדיין נותר להבין כיצד גמרא זו תתייחס לשתי הסיבות המובאות בגמרא שלנו לכך שתרומה שלא מדעת אינה מועילה (הלכה כאביי בייאוש שלא מדעת, ודין 'אתם גם אתם').

ביחס לייאוש שלא מדעת ביאר הכסף משנה
"כיון דלמיתרם קאי, ועוד דהוי מצוה, בגילוי דעת למפרע סגי".

וביחס לדברי הגמרא 'אתם גם אתם' כתב הגר"א שהרמב"ם אינו גורס 'הכי נמי מסתברא' אלא 'ותיסברא': לאחר שתירץ רבא את שיטת אביי שמדובר במשנה שעשאו שליח, שואלת הגמרא אם כן לשם מה נדרשת הסכמתו של בעל הבית לאחר ההפרשה, הרי שלוחו של אדם כמותו, וגם אם בעל הבית יתחרט - התרומה כבר חלה! ועל כך עונה הגמרא שמדובר בכגון שהשליח תרם מהפירות היפים ולא מהבינונים, ובאופן זה אם בעל הבית יאמר שלא נוח לו בכך יתברר שעל דעת כן לא מינהו שליח. מכל מקום, לגירסא זו לא אמרה הגמרא מעולם שגזירת הכתוב אומרת כי בתרומה חייב להיות מינוי שליחות מפורש.

כדברי הגר"א משמע גם מדברי הגמרא "תרגמה רבא אליבא דאביי", ומכאן שרבא עצמו אינו נזקק לאוקימתא זו.

בהסבר זה נותר עדיין להבין מהי נקודת המחלוקת בין הסוגיות. נתייחס לכך בהמשך.

ביאור החזון איש והקהילות יעקב
הריטב"א (וכן בעל 'שיטה לא נודע למי') למד אחרת את הסוגיא בקידושין, וכתבו אחרונים (חזון איש, קהילות יעקב) שלפיו עולה אפשרות נוספת לביאור פסק הרמב"ם.

לשיטת הריטב"א, פשוט לגמרא שבשעה שהאדם קידש הקידושין לא חלו, שהרי אז הפרוטה לא היתה שלו. דיון הגמרא הוא רק אם הקידושין יחולו מכאן ולהבא, כמו בתרומה, על ידי שהאשה תזכה בכסף בשביל הבעל ותקבלם ממנו מיד.

מהסבר זה מבואר (כפי שכתב השיטה לא נודע למי בפירוש) שגם המקרה במשנה של התורם שלא מדעת - אליו דימתה הגמרא את מעשה הקידושין - כך הדבר, ומה ששנינו 'אם נמצאו יפות מהן תרומתו תרומה' היינו רק מכאן ולהבא. גם מהירושלמי על המשנה בתרומות פ"א מבואר שכך הבין את המשנה בתרומות, ומעתה מובנים דברי גם הרמב"ם, ונמצא שמקרה זה אינו שייך לסוגיית 'שלא מדעת'. הדבר אף מתיישב עם דרכו הכללית של הרמב"ם להעדיף את פירוש הירושלמי למשניות על פני פירוש הבבלי, אם הסברו פשוט יותר.

האחרונים הוסיפו לדייק משינוי הלשון של הרמב"ם מהמשנה, שהשמיט את פתיחת המשנה 'כיצד אמרו התורם שלא מדעת תרומתו תרומה' וכתב רק 'התורם שלא ברשות'. נראה כי הלשון במשנה 'שלא מדעת' היא זו שהכריחה את סוגייתנו להבין שהסכמת בעל הבית מועילה למפרע, שהרי אם מדובר שהתרומה חלה רק מכאן ולהבא - הרי זה מדעת! הסוגיא בקידושין תאמר שדיוק זה אינו מוכרח (והיא העדיפה לומר כך מאשר לומר אוקימתא שמדובר שעשאו שליח, שהרי אין לכך רמז במשנה) אך מכל מקום, כיון שלשון זו עשויה להטעות השמיטה הרמב"ם.

אמנם המשך לשון הרמב"ם 'אם היו שם יפות הרי זו תרומה שהרי אינו מקפיד' משמעה יותר שאינו מקפיד על מה שעשה בתחילה, אך אין הדבר מוכרח, ואפשר שכתב זאת הרמב"ם בניגוד לסיפא שכן מקפיד.

דיוק נוסף ברמב"ם עליו עמדו האחרונים הוא, שהרמב"ם הוסיף מקרה נוסף שלא מוזכר במשנה, שלקח מפירות בעה"ב כדי לתקן כרי שלו. בפשטות מקור הדברים הוא בסוגיא בקידושין, שרצתה להוכיח מהמשנה בתרומות על מקרה שאדם נטל חפץ מבעה"ב לקדש בו אשה 1 .

שימוש בחפץ של חבירו
האם רשאי אדם להשתמש בחפץ השייך לחבירו, כאשר ברור לו שאם חבירו היה יודע על כך היה מסכים? מדברי התוספות (כב ע"א ד"ה מר זוטרא ואין לומר וכו') מבואר שלא, וכן דעת המרדכי והגהות אשר"י. הש"ך (שנח, סק"א) חולק וסובר שהדבר אפשרי:

ואילולי דמסתפינא הייתי אומר שמותר, וייאוש שלא מדעת שאני שגם אח"כ אינו מייאש אלא משום שאינו יודע היכן הוא ובעל כרחו הוא מתייאש , א"כ אמרינן מעיקרא באיסורא אתא לידיה, דבמה יקנה? אי בייאוש הא השתא אינו מתייאש, ואילו היה יודע שהוא אצלו לא מתייאש . מה שאין כן הכא כיון שידוע שיתרצה א"כ השתא נמי בהיתירא אתא לידיה דמסתמא אינו מקפיד על זה.

הקצות בסימן רס"ב אומר שלכאורה היה אפשר לבאר את המקרה השני ברמב"ם - שאדם תורם מפירות חבירו על פירותיו שלו - ע"פ הש"ך, אך כיון שדברי הש"ך הם חידוש כותב הקצות שנראה לבאר באופן אחר, שהרמב"ם עוסק באדם שתורם מהפירות לאחר שגזלם. ומבאר זאת, הקצות שכלל בידינו כי ייאוש ושינוי רשות (או שינוי השם) מפקיעים את הבעלות. ההסבר לכך ע"פ חלק מהראשונים הוא ששינוי הרשות גורם לכך שהנגזל אינו יכול לתבוע את הפירות, והייאוש הוא רק תנאי להגדרת 'שינוי רשות': אם הבעלים לא התייאש אין משמעות לשינוי הרשות. כיון שהייאוש הוא רק תנאי, ולא פועל את הפקעת הבעלות - מודה אביי שהדבר מועיל.

ביאור מחלוקת הסוגיות לשיטת הב"י
נחזור לפירוש הב"י, הט"ז והגר"א. כאמור יש להבין לפיהם מהי נקודת המחלוקת בין הסוגיות.
נראה לבאר זאת בעקבות דברי ר' שמעון שקופ. ר"ש שקופ כותב כי פשוט שהדיון האם תועיל דעת למפרע (כמו בייאוש שלא מדעת) אינו שייך בידיעות שהן עצמן פועלות חלויות (עצם יסוד זה פשוט, כשם שמנוע אינו יכול לנסוע ללא דלק, גם אם ברור שאם היה דלק הוא היה פועל, וזאת משום שהדלק עצמו מפעיל את המנוע). על פי יסוד זה כותב ר"ש שלא תיתכן הקנאת דבר מאדם לחבירו בכח, שכן העברת בעלות דורשת ידיעה בפועל. ושונה הדבר מייאוש - שסובר רבא שיכול להועיל שלא מדעת - שכן בייאוש נדרש רק 'גילוי דעת' של ניחותא והתרצות, אך לא הייאוש הוא הגורם שמפקיע את הבעלות.

מעתה חוקר ר"ש ביחס לשליחות, האם מינוי הבעלים הוא המחיל את השליחות, או שנדרשת מהבעלים רק "ניחותא והתרצות", כלומר הסכמה פסיבית?

וניתן לומר שזוהי מחלוקת הסוגיות האם כדי לתרום תרומה בפירות של חבירו יש צורך במינוי שליחות בפועל. בסוגייתנו אומרת הגמרא שגם לפי רבא יש צורך בשליח, משום שהסוגיא סוברת שמינוי שליחות היא המחילה את השליחות. לעומת זאת הסוגיא בקידושין סוברת כי בשליחות נדרש רק גילוי דעת של הבעלים, ועל כן לדעתה אין צורך דוקא במינוי מראש.

מינוי שליח שלא בפניו
ניתן להביא ראיה לכך שלמינוי שליחות נדרש רק גילוי דעת. בגיטין כ"ט מוכח שאדם יכול למנות שליח שלא בפני השליח. שואלים האחרונים מדוע אין בכך חיסרון של 'כלתה קניינו'? דוגמא לכלל זה היא הדין שאין אפשרות למשוך חפץ על מנת לקנותו רק בעתיד, משום שאז כבר תכלה המשיכה, ורק אם מעשה הקניין יהיה קיים גם בעתיד - כגון בקניין שטר - אין חיסרון זה. ואם כן קשה כיצד ניתן למנות שליח שלא בפניו, הרי כאשר השליח יתרצה לכך - כלה דיבור הבעלים?

עונים על כך האחרונים שבדיבור אין חיסרון של 'כלתה קניינו'. אולם דבריהם נסתרים מהר"ן בנדרים כ"ט, שהקשה על האומר 'בהמה זו הקדש לאחר 30 יום' מדוע לא נאמר שכלתה קניינו, וענה שאמירה לגבוה כמסירה מעכשיו להדיוט, ומבואר מעצם שאלתו שגם בדיבור קיים חיסרון זה.

על כן כתבו אחרונים תשובה אחרת, שיש דיבור שאינו אלא גילוי של רצון. וביאור דבריהם על פי האמור, שרצון המשלח אינו המחיל את השליחות, אלא הוא רק תנאי לכך, שיגלה דעתו שהוא רוצה בכך.

מינוי שליחות כשאין אפשרות לעשות את המעשה עכשיו
המשנה למלך (הלכות גירושין ו, ג ד"ה ודע) דן בבעל שמינה שליח לכתוב גט ולתת לאשתו השוטה כאשר תשתפה, וטען המשנה למלך שמהגמרא בנזיר י"ב לפי ביאור התוספות מוכח שאם אין אדם יכול לגרש עכשיו הרי אינו יכול למנות שליח. על פי האמור אפשר לומר שגם נבין את הסוגיא בנזיר כהבנת התוספות שם, הבנה זו בנויה על ההנחה שמינוי שליחות היא חלות, ורק אז יש מקום לטעון את מה שהבינו שם התוספות. אבל כמבואר למעלה הגמרא בקידושין לומדת אחרת, ששליחות אינה חלות אלא רצון, וניחותא היא דבר נמשך, וממילא כשהאשה משתפה יכולים לכתוב גט ולתת לה, כפי גילוי דעתו הקודם.


^ 1 ומוסיפים האחרונים שאפשר שגם במסקנת סוגייתנו, בעובדא דמרי בר איסק, סוברת הגמרא כן, שהרי חילקה בין מצוה לבין כסיפותא: "אמר רבא לא אמרו כלך אצל יפות אלא אצל תרומה בלבד".

חזרה למעלה

הודפס מתוך האתר yeshiva.org.il