ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

יום גילוי ערכה של ארץ ישראל | אתר ישיבה

דף הבית ספריה מועדים לזמן הזה - יום העצמאות Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

ה'תשמ"ו

יום גילוי ערכה של ארץ ישראל

יום העצמאות הל"ח



נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
ר' אברהם בן דוד

גילוי ערכם של ארץ ישראל וכלל ישראל
חשיבותו של יום העצמאות מתברר מתוך הבנת ערכה של ארץ ישראל ובהכרת ערכו של המושג "כלל ישראל". וכך כותב מרן הרב זצ"ל:
אי אפשר לעמוד על התוכן של סגולת קדושת ארץ ישראל, ולהוציא לפועל את עומק חִבתה, בשום השכלה רציונלית אנושית כי אם ברוח ד' אשר על האומה בכללה, בהטבעה הטבעית הרוחנית אשר בנשמת ישראל (אורות ארץ ישראל א).
כלומר את הכרת ערכה של ארץ ישראל אי אפשר להשיג בשכל רציונלי בלבד; אלא צריך לכך רוח אלוקים, מדרגה מיוחדת אשר זוכים לה רק גדולי המחשבה והרעיון, אנשים בעלי שאר רוח מיוחד; הם יכולים לתפוס את ערכה האמתי, האלוקי, הייחודי, העליון, של ארץ ישראל.
המושג "כלל ישראל" אולי עוד יותר עמוק וקשה להבנה, במיוחד לאור העובדה שהמציאות של כלל לא הופיעה בישראל במשך אלפיים שנה. בתקופת הגלות כל תפיסת המחשבה שלנו וכל מהלך החיים היה בהופעה ובגילויים של פרטים. ואמנם כדי שיאירו האורות הפרטיים היה צריך שבמשך תקופה מסוימת השמש לא תאיר, שהרי "שרגא בטיהרא מאי אהני?" (=נר בצהרים אינו מאיר. חולין ס, ב). אלא שהאורות הפרטיים כמובן אינם מספיקים וצריכים את הבהקת אורו של הכלל שהיא מציאות בפני עצמה. הכלל איננו אוסף של יחידים אלא הוא מציאות חדשה לחלוטין. אם כן מה תכליתם של האורות הפרטיים? אלא שהם מצטרפים אחרי הבשלתם והשלמתם, אל הארת האור הכללי בכללותו כאשר מגיעה שעתה של הופעת הכלל.
מיום העצמאות ארץ הקודש, ארץ ד' כבר איננה נתונה לשלטון נכרים ושרים נכרים. לכל ארץ וארץ ישנם שרים רוחניים נכרים, כמו שדוד המלך אמר כאשר נאלץ להיות בחו"ל: "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ד' לאמר לך עבוד אלהים אחרים" (שמואל א כו, יט). שואלת הגמרא: "וכי מי אמר לו לדוד 'לך עבוד אלהים אחרים'"? ומשיבה: "אלא לומר לך: כל הדר בחו"ל כאילו עובד עבודת כוכבים", "שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה, שנאמר: 'לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלקים' (ויקרא כה, לח)" (כתובות קי, ב). ומדוע נחשבת ישיבת חו"ל כעבודת כוכבים? מפני שבכל הארצות האדם נמצא תחת ממשלת אותם שרים ואין הופעה אלוקית גלויה (בן יהוידע כתובות שם). ארץ ישראל הייתה בידי שרים שאיננה שייכת להם. הארץ הייתה בגלות תחת שלטון נכרים, שרתה בה רוח טומאה, וביום הגדול הזה, נסתלקה הטומאה, נסתלק שלטון הזרים על הארץ והיא חזרה לטהרתה ולקדושתה.
זה עניינו של גודל היום הזה. נסתלקה גזירת השעבוד מישראל. עם ישראל שוחרר מעול גויים. יום העצמאות הוא יום השחרור, מיום זה והלאה עם ישראל הוא העם האלוקי ששייך רק לקב"ה, שהקב"ה מנהיגו בכבודו ובעצמו. בשלטון הגויים היה גם חילול ד' נורא: "מה לו לאב שהגלה את בניו, ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם" (ברכות ג ע"א). ביום הזה, התחיל צעד גדול בכיוון החזרת הבנים לשולחן אביהם. אותו "אוי" כבר לא כל כך נורא וכבר לא מופיע בכל חריפותו כי האב כבר לא כל כך מגלה את בניו.
היסוד, הגרעין של החזרה לארץ ישראל ושל כל מה שהתפתח אחר כך - נעוץ ביום הזה. דעתו של הרב גורן היא, שרק ביום העצמאות צריכים להגיד הלל בברכה. בכ"ח באייר לא, וזאת משום שהכול נגרר אחרי יום העצמאות. כל מה שהתחדש והתרחב: קיבוץ הגלויות העצום, התרחבות השלטון על עוד מרחבי ארץ ישראל ועל ירושלים, הכל אינו אלא פועל יוצא מאותו היום הגדול הזה.

מי הוא שזוכה לברך?

במסכת פסחים (קיט, ב) הגמרא מתארת את שיקרה לעתיד לבא:
עתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים ביום שיגמֹל חסדו לזרעו של יצחק. לאחר שאוכלין ושותין, נותנין לו לאברהם אבינו כוס של ברכה לברך, ואומר להן: איני מברך, שיצא ממני ישמעאל. אומר לו ליצחק: טול וברך! אומר להן: איני מברך, שיצא ממני עשו. אומר לו ליעקב: טול וברך! אומר להם: איני מברך, שנשאתי שתי אחיות בחייהן, שעתידה תורה לאוסרן עלי. אומר לו למשה: טול וברך, אומר להם: איני מברך, שלא זכיתי ליכנס לארץ ישראל לא בחיי ולא במותי. אומר לו ליהושע: טול וברך! אומר להן: איני מברך, שלא זכיתי לבן... אומר לו לדוד: טול וברך: אומר להן: אני אברך, ולי נאה לברך, שנאמר: "כוס ישועות אשא ובשם ד' אקרא" (תהלים קטז, יג).
נתבונן בעומק העניין: מי לנו גדול במעלה מאברהם אבינו? את מי אפשר לכבד בברכה יותר מאשר את הסבא הזקן, אבי האומה הראשון?! הרי כל האומה מתחילה ממנו! אך אברהם אבינו משיב בשלילה. איני יכול לברך, אינני שלם, יצא ממני ישמעאל. אברהם אבינו מסמל את מידת החסד. אב המון גוים (בראשית יז, ד), שופע טוב בלי גבול לטובים ולרעים, ויש בזה קצת גריעותא. יצא ממנו ישמעאל והוא מחבב אותו וצר לו בצרתו. כביכול אברהם אבינו אומר: אצלי גדולה מידת החסד, אבל היא יותר מדי מורחבת, ונחוץ צירופן של מידות נוספות אליה כדי להשיג את השלמות.
אומרים ליצחק: טול וברך. גם יצחק איננו מברך ואומר שגם הוא אינו במדרגה שלמה, כי יצא ממנו עשו האדמוני. יצחק אבינו מסמל את מידת הדין, מידת הגבולות והצבת הגבולות, אך גם היא לבדה אינה מספקת. היא מדגישה צד אחד בלבד. מידת החסד לחוד אינה מספקת, ומידת הדין לחוד אינה מספקת.
אומרים ליעקב: טול וברך. יעקב כבר מאחד בקרבו את שני הכוחות: חסד וגבורה גם יחד. יעקב מתייחד במידת האמת: "תתן אמת ליעקב" (מיכה ז, כ), אם כן לכאורה הוא המתאים. הרי תמיד השלישי הוא הממוצע של השניים הראשונים, כדרשת חז"ל: יעקב אבינו - בחיר שבאבות (בראשית רבה עו, א), כי יעקב אבינו הוא ההשלמה של אברהם ויצחק ועל כן הוא הבחיר, כל צאצאיו שבטי י-ה, כדברי חז"ל: "שהיתה מטתו שלמה לפניו ולא נמצא בה פסולת" (שיר השירים רבה ד, א) ולכן אומרים ליעקב אבינו: טול וברך! אומר יעקב: גם אני אינני שלם כי נשאתי שתי אחיות. נשיאת שתי אחיות זהו מעשה ששייך לחוץ לארץ ולא לארץ ישראל (ראה אבן עזרא ויקרא יח, כו. רמב"ן בראשית כו, ה). יש ביעקב הדגשה של מידת הפרטיות המשפחתית. הוא עדיין איננו כללי לחלוטין, עדיין לא בארץ ישראל.
אומרים למשה רבנו: טול אתה וברך. משה רבנו נמצא במצב חדש לגמרי: כבר יש מושג של כלל ישראל. משה רבנו הוא מנהיג האומה הראשון, וכבר יש תורה בישראל שניתנה על ידו ולכאורה הוא צריך לברך. אבל גם משה אומר: גם אני עדיין איני בשלמות אלא רק "בכח" ולא "בפועל", כי ישראל היו במדבר ועדיין לא נכנסו לארץ ישראל, ואף אני לא זכיתי להיכנס לארץ ישראל. המהלך המיוחד שמשה רבנו מוביל הוא מהלך אלוקי עליון, מיוחד, אבל מהלך מופשט, שעדיין אינו מרומם את כל המציאות כולה.
לא מוזכר במדרש שמו של אהרן שאומרים לו: טול וברך, מפני שגם לאהרן תהיה אותה תשובה: לא זכיתי להיכנס לארץ ישראל. משה ואהרן מבטאים שתי בחינות שמשלימות זו את זו ולשניהם מציעים ליטול כוס של ברכה ולברך. רק שמו של אהרן לא מוזכר כי לשניהם ישנה אותה תשובה בדיוק. אין בכך כפילות כי גם לאברהם וליצחק יש אותה תשובה: שיצאו מהם בנים דלא מעלי: ישמעאל ועשו, אולם תשובתו של אהרן לא נזכרת כי היא אותה התשובה בדיוק ולא כמו תשובתם של אברהם ויצחק שמתייחסת לשני בנים שונים. אנו מוסיפים את שמו של אהרן גם כדי שמניין כל המתבקשים לברך יהיה שבעה (כמניין האושפיזין).
אומרים לו ליהושע בן נון: טול אתה וברך, הרי אתה נכנסת לארץ ישראל ויש בך מעלה זו! אומר יהושע: גם אני אינני יכול לברך, מפני שלא היה לי בן, ולא היה לי המשך. יש כאן רמז לכך שיהושע בן נון משבט אפרים, עדיין אינו מגלם את שלמות המלכות. מנהיגותו היא בגדר הכנה למלכות, יסוד למלכות אבל עדיין לא הופעתה של המלכות כי אין כאן בית מלוכה. זו המלכות ש"בכח", זו מלכות משיח בן יוסף שמכינה את מלכות בית דוד.
מגיע תורו של דוד. דוד אומר: "אני אברך ולי נאה לברך". כאן מופיעה האומה בשלמותה. צריכים כמובן להבין את דברי הגמרא: הרי דוד המלך היה יכול גם הוא לדחות את הבקשה לברך בתירוצים, הרי גם לדוד המלך היו בעיות: "דוד בשתים - ולא עלתה לו" (יומא כב, ב)? אלא שדוד יצא מכלל הבחינה האישית. הוא איננו איש פרטי, דוד הוא המלך, "דוד מלך ישראל חי וקים" (ראש השנה כה, א). דוד שייך למידת הכלל: "ואנכי תולעת ולא איש" (תהלים כב, ז). אצל דוד מגיעה המציאות של ישראל לשלמותה, הופעת הכלל בהופעת מלכות ישראל. לכן הוא שאומר: "אני אברך ולי נאה לברך". דוד הוא כללי, כולל כל המידות, זו מידת המלכות, מידתו של דוד. מידת המלכות היא מידה כללית, יוצאת מהפרטיות. חז"ל אומרים במסכת יומא (כב, ב):
אמר רב יהודה אמר שמואל: מפני מה לא נמשכה מלכות בית שאול - מפני שלא היה בו שום דופי. דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו, שאם תזוח דעתו עליו - אומרין לו: חזור לאחוריך.
רש"י מפרש: "קופה של שרצים - דופי משפחה", הכוונה לדוד שנולד ממה שקרה עם יהודה ותמר ומגיורת – ממואב, זה דופי משפחה. אבל הפשט של כוונת הגמרא הוא לא רק לדופי משפחה, אלא גם למשהו חסר בצד הפרטי. שאול לא הצליח במלכותו, מפני שלא היה בה שום דופי. האם זה שלא היה שום דופי זה חסרון? לא! זה לא חסרון בצד הפרטי שלו, בצד הפרטי הוא נפלא - הוא שלם. אבל יכול להיות ששלמות אישית מעכבת את ההתבטלות כלפי הכלל. כשלאדם יש איזה דופי, זה עושה אותו עניו, בטל כלפי התפקיד שלו, כלפי המגמה שלו, והוא נהיה כלל ישראלי.
הרהרתי בדבר וחשבתי שאולי כך אנחנו יכולים להסביר את המציאות של ימינו. תקומת מדינת ישראל לא הייתה על ידי אנשים שאין בהם שום דופי. וכולם תמהים, למה זה ככה, האם כך זה צריך להיות? והתשובה: כן! כך זה צריך להיות, כדי שהצד האישי יתבטל, כאן קם ציבור, והפרטים צריכים להיות בטלים.
במהלך הגמרא: למי נאה לברך, חז"ל הביאו לנו ממש את סדר חגיגות יום העצמאות. יש בחינות שונות באומה ויש תפקידים שונים לכל חלק באומה. יש חסד, יש דין, יש אמת, ועוד כוחות ועוד גוונים ועוד יסודות. אך יש גם כאלה שזוכים להיות מחוברים למידת הכללות, לתפיסה הכוללת, ולהם נאה לברך. אבל נשים לב: כשדוד מברך, הוא מברך בשביל כולם, לא רק בשביל אלה בעלי התפיסה הכללית כי הזימון הוא אינו פרטי. אמנם בהתחלה יש שאלה מי ייטול את הכוס ויברך, אבל כאשר הוא מברך על הכוס, דוד מברך ככלל כל הגוונים כולם, מכיוון שהוא שליח ציבור.

הראוי להיות שליח ציבור
לא כל אחד זוכה להיות שליח ציבור. כדי להיות שליח ציבור צריך לבטא את רחשי כל הציבור כולו ולכלול את כל הגוונים. בשביל זה צריך להיות שייך לבית מדרשו של מרן הרב זצ"ל. זו הזכות להיות שליחי ציבור, להיות המברכים בשם כל הציבור, להודות לקב"ה על כל הטוב שגמל לזרעו של יצחק ולהיות מחוברים למידתו של דוד המלך. אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו שזכינו להיות מוארים באור הגדול של מרן הרב, באור בית מדרשו, באור מו"ר הרב צבי יהודה, שחיבר אותנו, האיר לנו את האור הכולל ואת המבט הכללי, את חוט השדרה, ולימד אותנו את כללות הסתכלות התפיסה הפנימית העמוקה על עניינם של הארץ והעם כאחד. אנו מברכים ומודים, נוטלים את הכוס "כוס ישועות אשא ובשם ד' אקרא" (תהלים קטז, יג), וקוראים בשם ד', ומגלים את התורה, התורה הגואלת.
מרן הרב צבי יהודה כתב מאמר ששמו "התורה הגואלת", שהופיע ב"קובץ הראי"ה" שיצא לאור במלאות שלושים שנה לפטירתו של מרן הרב (מוסד הרב קוק תשכ"ו, עמ' ח-ט). במאמר מתאר מרן הרב צבי יהודה את עניינו של הרב. הרב כולו תורה, תורה בגדלות, בענקיות, והתורה המיוחדת הזאת מגלה ומבררת את עניין הגאולה של הדור, הגאולה שמתוך התורה. אור התורה מאיר על הופעתה של הגאולה וממילא התורה פועלת גאולה, מגלה אותה, ומגביהה אותה לגובה הרוחני העליון שלה, היא מגלה את שם ד' על כל המאורעות הנפלאים האלוקיים שהקב"ה גמל לנו בדור הזה, בימים האלה, ביום הזה באופן מיוחד.
אני רוצה לסיים בדברי מורנו הרב צבי יהודה, שברך אותנו בבואנו להקים את הישיבה. בתחילה חשבנו להגיע לעפרה וכאשר עוד היינו רק בשלבי ההכנות, כצל'ה ביקש ברכה מהרב למעשה ידינו ואחר כך הסתדרו הדברים כך שהגענו לכאן. הברכה הזו היא שפועלת עלינו מאז ועד עתה:
ב"ה י' סיון התשל"ז
ממרום משגב קדשנו ותפארתנו כל עטרת יְקָרי וחביבות שפעת ברכותי ממקור הברכות האמורות בתורה ובדבקיה, אליכם אחי ורעי חמודי תופשי התורה ונושאי דגלה הקבועים בתוככי הישוב המיוחד בהררי יהודה, עפרה.
חזקו ואמצו וחזקו ואמצו ברוממות שם ד' אלהינו, (וכדברי רבן של ישראל רש"י במסכת ברכות דף כ', בענין הברכה על התורה, על "כי שם ד' אקרא" - כאשר אני קורא בתורה), המופיע ומתגלה בהמשך מתן תורתנו [הברכה נכתבה בי' בסיון], ביסוד ישראל ואורייתא וקודשא-בריך-הוא חד הוא, וכל תקפה של תורה, לימודה וקיומה, השפעתה והדרכתה, הרבו הגדילו האדירו הצלחתכם במעלות הקדש של הארת התורה, שינונה ובירורה, קנינה וחידורה, בסוגיות שמעתתא והלכתא, וגם במפלאות דעת אלהינו, יתברך שמו, המאירים בחלקי האגדה, ואיש לרעהו יאמר חזק, ונתחזקה בעד עמנו וערי אלהינו, ברוך הוא וברוך שמו, ומתוך קידוש השם אשר על-ידכם, בהגלות הסייעתא-דמן-שמיא בעבודת-התורה בלאוקמי גירסא ולאברויי בגבורתה של תורה וחידורה הפנימי, תרבו להאיר אור התורה והמצוה והאמונה בתוך תפארת חבורתכם פנימה, ותמשיכו הארתה בכל מלוא רחב הסביבה וארץ-חיינו כולה.
נאמנכם דורש שלומכם ומעלת תורתכם ונחת-רוחכם באהבה רבה
בצפית הישועה השלימה
צביהודהכהן קוק.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il