ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

המחוללות בכרמים

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש דברים ואתחנן Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

אב תשע"ה

המחוללות בכרמים


נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

חתן אחד, התנהג בדרך שאינה צנועה מספיק ביחס לכלתו, רגע לאחר החופה. אחד הרבנים ששהה במקום הזדעזע, והחליט לעזוב את החתונה.
ניגשו אליו כמה מהמוזמנים, וניסו להניאו מהחלטתו, באמרם – מרגע החופה, הכלה היא רעייתו, ואם כן מעשיו אינם פסולים.
ענה להם הרב בשנינות – אני יודע רק דבר אחד, 'לעיני כל ישראל', זה סוף התורה! (יש כאן משחק מילים. הפסוק – 'לעיני כל ישראל' הוא הפסוק האחרון בתורה. וגם – יש דברים שהם טובים ויפים, כשהם נעשים בצניעות, אך פסולים כשמחצינים אותם לעיני הציבור).
השבוע, אנו מציינים את יום ט"ו באב. יום חשוב בתולדות ישראל, שהגמרא בסוף מסכת תענית מציינת מאורעות טובים רבים שאירעו בו לישראל. מנהג מיוחד היה ביום זה – "אמר רבן שמעון בן גמליאל, לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים. ומה היו אומרות, בחור, שא נא עיניך וראה, מה אתה בורר לך... וכן הוא אומר - צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתנתו וביום שמחת לבו. ביום חתנתו, זו מתן תורה. וביום שמחת לבו, זה בנין בית המקדש, שיבנה במהרה בימינו אמן" (סוף תענית).
מנהג זה הוא תמוה ביותר. זהו מקרה נדיר, שבו נוהגות הבנות בדרך השונה מדרך הצניעות השגרתית. יש כאן החצנה חריגה, השונה מהדרכת התורה הרגילה, ובפרט שמנהג זה התקיים גם ביום הכיפורים הקדוש והפרוש, וכבר דשו רבים בתמיהה זו!
אולם דקדוק בלשון המשנה, והשוואתה למקור דומה בתנ"ך, שופך אור על מנהג מיוחד זה. המשנה מדברת על בנות ירושלים המחוללות בכרמים. יודעים אנו, שגם התנ"ך (שופטים כא) מספר על יום ט"ו באב. ושם מסופר על – "חג ה' בשילו מימים ימימה", אשר בו "יצאו בנות שילו לחול במחולות".
נמצא אם כן, שהמנהג המיוחד נהג רק בעיר בו שכן בית המקדש. בימי ספר שופטים, נהג מנהג זה בשילה, אשר בה שכן המשכן. ובימי המשנה, נהג מנהג זה בירושלים, אשר בה שכן המקדש. ואכן, בקינות לתשעה באב, יש קינה שמדברת על כך שט"ו באב נקבע כחג על הכניסה לארץ והקמת המקדש. ואף המשנה שציטטנו, מסיימת את דבריה בתפילה להקמת המקדש, כי העניינים שלובים זה בזה.
רק בעיר המקדש, מתאים היה מנהג זה, ודווקא בגלל הנקודה בה פתחנו. המקדש, הוא מקום הפנים והקודש של ישראל. בעיר זו, מקום בו הקשר בין ישראל והקב"ה חי ולוהט בפנימיותו, יכולים היו האנשים והנשים להתעלות למדרגה כזו, שמנהג זה נותר בקדושתו ופנימיותו. אולם, כאשר יוצאים למעגלים הולכים ומתרחבים בכל הארץ, יהפוך הדבר להחצנה פסולה.
הקשר בין איש ואישה הוא קדוש וטהור, רק כאשר הוא במקום פנימי. נמשל הוא לקשר בין ישראל לאביהם שבשמיים, אשר אף הוא מופיע בשיא תומתו, רק כשהוא בסתר הקודש, במקדש. ואכן, גם במקדש נאמר, שכשהקשר בין ישראל והקב"ה יוצא החוצה, הוא דומה לקשר בין איש ואשה שהוחצן ונפל.
וכך מסופר (יומא סט), שבימי עזרא הסופר, התפללו ישראל שיבוטל מהם יצר העריות. יצא להם יצר זה, כדמות אריה של אש מבית קודש הקודשים. אם כן, יצר זה מצוי בקודש הקודשים, ושם הרי הכל קדוש וטהור, אם כן שם גם יצר זה קדוש וטהור, אך כשהוא יוצא החוצה הוא הופך ליצר עריות פסול. ואף על הכרובים, המציינים את אהבת ה' וישראל, כדמיון אהבת איש ואישה, נאמר (יומא נד) שבעת החורבן הוציאום עמון ומואב החוצה, והיו מלעיגים על ישראל בהחצנה זו, וזה שנאמר" "כל מכבדיה, הזילוה (זלזלו בה), כי ראו ערוותה".
בימים אלה, נתחזק כולנו במידה קדושה זו, ואף הקב"ה יערה עלינו רוח ממרום כחיבת הכרובים אשר פניהם איש אל אחיו, בבניין המקדש במהרה אמן.


חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il