ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

הביטחון בגאולתנו | אתר ישיבה

דף הבית ספריה מועדים לזמן הזה - יום העצמאות Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

ה'תשמ"ז

הביטחון בגאולתנו

על הביטחון שבגאולתנו עם כניסת שנת הארבעים - שנת הבינה



נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
ר' אברהם בן דוד

. המדינה מציאות קבועה
"יום ליום יביע אומר" (תהלים יט, ג). "בשרו מיום ליום ישועתו" (תהלים צו, ב). אנו מתקדמים מיום עצמאות אחד ליום עצמאות שני, והנה הגענו לשנה השלושים ותשע: שנת ה-ט"ל: "הקיצו ורננו שכני עפר כי טל אורות טלך וארץ רפאים תפיל" (ישעיהו כו, יט).
נאמר במסכת תענית (ד, א):
אמר רבי ברכיה: אף כנסת ישראל שאלה שלא כהוגן, והקב"ה השיבה כהוגן, שנאמר: "ונדעה נרדפה לדעת את ד' כשחר נכון מצאו ויבוא כגשם לנו" (הושע ו, ג). אמר לה הקב"ה: בתי! את שואלת דבר שפעמים מתבקש ופעמים אינו מתבקש, אבל אני אהיה לך דבר המתבקש לעולם, שנאמר: 'אהיה כטל לישראל" (הושע יד, ו).
כלומר, הגשם בבוא הקיץ אינו עוד סימן ברכה, אך הטל, תמיד הוא מתבקש. הטל הוא דבר מתמיד, נצחי.
ועל הפסוק "הקיצו ורננו שכני עפר כי טל אורות טלך וארץ רפאים תפיל" נאמר במסכת כתובות (קיא, ב): "כל המשתמש באור תורה - אור תורה מחייהו, וכל שאין משתמש באור תורה - אין אור תורה מחייהו". הגירסא בילקוט שמעוני (ישעיה רמז תלא) על הפסוק הזה: "כל המשתמש בטל תורה - טל תורה מחייהו, וכל שאינו משתמש בטל תורה - אין טל תורה מחייהו". מכאן לומדת הגמרא רמז לתחיית המתים. הטל הוא כאמור דבר מתמיד, וזה ודאי שייך לתחיית המתים, כי תחיית המתים היא הדבר הנצחי, הקבוע, התמידי. היא המקור הנובע שממנו ניזונה המציאות כולה, ולכן למדים מן הפסוק "כי טל אורות טלך" רמז לתחיית המתים.
ב"אורות הקודש" (ב, החיות העולמית פ' לח-לט), מרחיב מרן הרב זצ"ל את הדיבור על הקשר בין הטל לבין תחיית המתים. כבר ר' דוד "הנזיר" מביא בפתיחה לסדר "החיות העולמית", את דברי הזוהר שהטל הוא המקור לתחיית המתים בזמן העתיד: "נטיף טלא כל יומא... לאתר דאתקרי שמים, וביה זמינין מיתייא לאחייא לזמנא דאתי" (בכל יום נוטף טל למקום שנקרא שמים ושם מזומנים המתים לחיות בעולם הבא, האזינו רפח, א) "ומההוא טלא מתקיימין קדישי עליונין" (זוהר נשא קכח, ב), ומבאר הרב זצ"ל באורות הקודש שם מהו אותו "הטל העליון" שמחייה את המתים.
ל"ט שנים הן כמנין טל. אנו כבר במצב של קביעות, של יציבות. וזה אולי המייחד את יום העצמאות של שנה זו מימי העצמאות בשנים קודמות. אנשים שואלים: מה התחדש לנו בשנה האחרונה? במה התקדמנו? והתשובה: התקדמנו בכך שמציאותה של המדינה אינה עוד ארעית אלא הולכת ונעשית קבועה וקיימת. בהקמת המדינה היו שפקפקו, אם היא מציאות קבועה או לא, עבידא לבטלא או לא עבידא לבטלא, מדינה זו הגיעה עתה כבר לט"ל שנים והיא מציאות קבועה.

השמחה וההודאה מתוך ההתנגדות

בחגיגות יום העצמאות יש לנו תמיד קושי מסוים. יום העצמאות הוא עבורנו יום התמודדות עם הדעות האחרות, הרי לא כולם מסכימים לצורה שבה אנו חוגגים את יום העצמאות, וישנה ההרגשה שיש צורך להשיב לחולקים עלינו, להתווכח, להסביר ולהצדיק את השמחה, את ההתרוממות, את ראיית גודלם של הנוראות ושל הנפלאות שהקב"ה עשה עמנו, לאותם אלה שאינם רואים את זה, שמתעלמים ומתנגדים. אך הרהרתי בלבי שאדרבה, ההתנגדות ליום העצמאות היא הנותנת לנו את הכוח לשמוח שמחה מלאה ביום העצמאות. לא רק שהדבר אינו מעכב בעדנו, אלא שההתנגדות להודאה לד', רק מעודדת אותנו. כיצד? כשאנחנו מתבוננים בעומק העניין, אנו משתכנעים שכנוע עצמי חזק יותר, עד כדי כך שהכול נעשה בעינינו ודאי, ולא נותר לנו אלא לתמוה ולשאול בפליאה רבה: על מה ולמה ההתנגדות?! למה לא להודות לקב"ה על כל נסיו ונפלאותיו? למה לא לשבח את הקב"ה על שנתן לנו את ארץ ישראל, שהביאנו אליה, שנתן לנו את ירושלים ואת הכותל המערבי ואת הר הבית? למה לא לשמוח ולהודות? איך אפשר שלא? גם אם לא הכל כבר מושלם, איך אפשר שלא להודות לקב"ה על מה שנתן?
חששם של אלה הנמנעים מלהודות הוא שמא, אולי, יינתן בכך הכשר לקריאה לשבח את מעשה ידינו, כביכול, במנותק משם שמים; שאם אנחנו נהיה שותפים לראיית גדלותם של הימים האלה, כאילו בזה אנו מסייעים להתרחקות מדבקות ביראת שמים ואמונה וכאילו נהיה בכך נותנים הכשר לאפשרות כזאת שאנשים רחוקים יכולים לעשות דברים טובים שהרי אסור לשבח את הרעים, שמא ילמדו אנשים ממעשיהם.
אנו איננו שותפים לחשש זה. ישנם ברוך ד' הרבה אנשים שעומדים על המשמר שמא יתקלקלו אנשים. ישנם רבים שצועקים ומתריעים, מפרסמים כרוזים, ולוחמים מלחמת חורמה, כדי שחלילה לא יעלה על דעת איש לחשוב על התרחקות כל שהיא מהאמונה, מעבודת ד' ומהדבקות בד', בגלל שהרבה ממה שנבנה כאן, לא נבנה על ידי אנשים כשרים. רבים הם המתריעים שלא ללמוד חלילה ממעשיהם של אנשים שאינם יראי שמים. ישנם אנשים שהתמנו להיות שומרי החומות, ולהשגיח שלא ירבו תופעות ההתרחקות. לכן אנחנו יכולים להתפנות כדי להודות לקב"ה על כל טובותיו בלב שלם, בביטחון גדול, בטבעיות גדולה, בלי ויכוחים, בלי חשש שמא ילמדו מזה לרעה כי יש משגיחים רבים. והם כוונתם לטובה, ומיניה ומיניה יתקלס עילאיה. כך הם סדרי ההנהגה האלוקית. הקב"ה משתף את כל בניו ביחד, הוא לא מזניח אף אחד, מפני שכל הכיוונים מכוונים בסופו של דבר לשמו יתברך.
בפוליטיקה אפשר לראות איך הקב"ה נותן לכולם שכר. בתחילה עמדה בראש המדינה מפלגה שייצגה ציבור מסוים. אחר כך שרביט ההנהגה הועבר לקבוצה אחרת, שעד אז הייתה נקראת בפי הראשונה "פורשים", שאין כל משא ומתן עמם. אך ד' הראה שגם הם נלחמו למען ישראל, גם להם מגיע. גם הם כיוונו לשם שמים. אמנם הם לא עשו כדעת הרוב, הם היו במחתרת, הם היו "קיצוניים" כאלה, אבל בראייה לאחור מתברר שלפעולתם היה תפקיד משל עצמו, ובסופו של דבר כל סגנונות
הפעולה הצטרפו לכלל שלמות אחת. מי שמתבונן במציאות, רואה שכך הם סדרי ההנהגה האלוקית. הקב"ה משתף את כל בניו ביחד. אין הוא מזניח אף אחד, אף כיוון, מפני שכל הכיוונים מכוונים בסופו של דבר לשמו יתברך.
אני חושב שזו הייתה ההסתכלות של מרן הרב זצ"ל. הוא ידע להתרומם ולהשקיף על כל המציאות מלמעלה, ולהבחין בתפקידיהם של כל הגוונים ושל כל הצדדים ולכן הוא יכול היה לדלות מתוכו תעצומות נפש כאלה עד שאפילו את אלה שלחמו בו, הכניס תחת כנפיו. הוא הכיר בכך שלכל הדעות יש מקום. כולן מוליכות אל המטרה, כולן חלק מתהליך, ושאי אפשר לוותר אף על דעה אחת, אף על כיוון אחד, אף על צד אחד, מפני שכולם יחד יבהירו את ההסתכלות, את הראייה הכוללת, השלמה של הגאולה ושל דרך יצירתה.

התהליכים עד לאורו של משיח
כשאנחנו מתבוננים היטב במציאות הכל כך מורכבת, נראה שכל המורכבות הזאת שייכת לגוף אחד. לאחר פרק זמן ארוך של גלות שבו לא עסקה האומה בענייני האדמה ובענייני החול, יש ששוקעים בעניינים אלו קצת יותר מדי, עד שמבחינה מסוימת הם מגיעים להתדרדרות במדרון שנראה תלול מאוד. ישנם אנשים שרואים זאת והם מורדים בכיוון ההפוך, הרי אי אפשר לסבול את הירידה הזאת! ואפשר שתהיה שוב מרידה לצד השני, ואחר כך שוב לצד הראשון. אלה אינם יכולים לסבול את הקיצוניות של הריקנות, את הביקורת, את ההתרחקות, את החיפושים ואת הספקנות ובורחים מאווירה זו לקיצוניות של עבודת ד' בתמימות. אך גם עבודת ד' בתמימות לפעמים חסרה עמקות, חסרה רוחב, היא יכולה להיות מצומצמת, ואז באה שוב התפרצות נגדית ומתוך כל ההתפרצויות הללו האמונה הולכת ומתבררת, הולכת ומתעמקת, הולכת ומתרחבת, ואנחנו הולכים וקרבים לגדולת אורו של משיח, של התפיסה שמאחדת בקרבה את הכל ביחד.

התקדמות לרומם שם שמים
מניינה של השנה, שנת ל"ט למדינת ישראל, היא בגימטרייה: "ד' אחד", שם הויה שהוא כ"ו ועוד "אחד" שהוא בגימטרייה שלוש עשרה. בפסוק: "שמע ישראל ד' אלוקינו ד' אחד" (דברים ו, ד), שש מילים והוא רומז למדרש חכמים שששת אלפים שנה העולם קיים: אלפיים תוהו, אלפיים תורה, אלפיים ימות המשיח (סנהדרין צז, א). המילים: "שמע ישראל", רומזות להקשבה שלא נאמר בהם ישירות מה צריך לשמוע, אלו היו אלפיים שנות הכנה והקשבה, אלפיים שנות תוהו. אחר כך מגיעות אלפיים שנות תורה, העולם הגיע לשלב שיש בו עם סגולה שקיבל תורה. העולם כולו טרם תוקן ועדיין נשאר במצבו הראשוני, אבל בתוכו - הלב של העולם קיבל תורה. אלו המילים: "ד' אלוקינו" - אלוקינו שלנו. ועכשיו הגענו לאלפיים שנות משיח: "ד' אחד", זו מטרתו של המשיח: "והיה ד' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ד' אחד ושמו אחד" (זכריה יד, ט). אלה יהיו שנים של התפשטות האמונה, התפשטות האור, התפשטות עבודת ד', וכולם יקראו בשם ד', כל העולם כולו. זה "ד' אחד" - אלפיים שנות משיח.
בכל אלפיים שנות משיח יש סדר של עבודה אלוקית והתקדמות בכיוון הזה של "ד' אחד". ההתקדמות היא בעצם הגלות וההתפזרות של ישראל בעמים שנועדה כדי לרומם אותם, כדי שיכירו את שם שמים ויתרגלו לשמוע את דבר ד' אלוקינו שהוא ד' אחד. זו הדרך והיא נעשית "בדיעבד של לכתחילה", ויש לכך השפעה ותוצאות. כבר בתחילת אלפיים שנות משיח נעשית ההשפעה על כל העולם כולו, בעצם העובדה שישראל מפוזרים בכל העולם. תהליך זה הולך ומתעלה, הולך ומתקדם. אפשר לומר שפחות או יותר סיימנו את התהליך הזה, ואף שילמנו מחיר כבד למדי על כך, כי גם אנחנו הושפענו, וירדנו ירידה חמורה, "ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם" (תהלים קו, לה). כעת אנו בשלב של חזרה לעצמנו. כי כך הוא סדר הדברים: אדם יורד יותר מדי, כמו מורה, שמלמד תלמידים במדרגה נמוכה ולפעמים הוא מושפע מהם ויורד אליהם, ואז הוא צריך שנת שבתון והשתלמות, כדי לחזור אל עצמו, אל הגובה הייחודי העליון שלו. עכשיו כאשר כבר רוממנו את העולם ולאומות העולם יש הכנה לקלוט את הגודל האלוקי, אנחנו צריכים שהגודל הזה יופיע בעצמותו: ד' אחד. "ט"ל" - "ד' אחד".
ואם כבר בגימטריות אנו עוסקים, נזכיר שגם שנת תשמ"ז היא בגימטרייה: "קול התור". "התור" אותיות תורה, קול תורה. קולה של תורה. התורה, הגאולה, שניהם יחד, "וקול התור נשמע בארצנו" (שיר השירים ב, יב), קול התורה נשמע בארצנו. אנחנו צועדים לקראת עוד שלב, שלב של עלייה ממדרגה למדרגה: "בשרו מיום ליום ישועתו" (תהלים צו, ב), מיום העצמאות אחד ליום העצמאות הבא, מתוך התורה הגואלת, שאנחנו עוסקים בה, לומדים אותה ומתעלים על ידה. מתוך ההתגדלות הזאת, באה תוספת של גבורה לכל המהלכים הגדולים, וגם אנחנו משתדלים להיות שותפים למהלכים האלוקיים הגדולים שאנו נתונים בהם, המרוממים והמעלים אותנו מעלה מעלה עד לגאולתנו השלמה במהרה בימינו בקרוב.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il