בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • ספר העיקרים- בשביל הנשמה
לחץ להקדשת שיעור זה
א' אלול התשע"ה

מאמר ראשון פרק י"ז חלק ב'

undefined

בשביל הנשמה

א' אלול התשע"ה
4 דק' קריאה
ההקדמות הן הקדמה ושורש למופת
וְכָל אֶחָד מֵאֵלּוּ הָאַרְבָּעָה-מִינִים מִן הַהַקְדָּמוֹת, אֵין סָפֵק בָּהֶם שֶׁיּוּשְׂמוּ הַתְחָלָה וָשֹׁרֶשׁ לַמּוֹפֵת*. כִּי כְמוֹ שֶׁמּוֹפְתֵי הַהַנְדָּסָה, שֶׁהֵם כֻּלָּם בְּנוּיִים עַל הַמֻּשְׂכָּלוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת, וְהַמּוֹפְתִים הַטִּבְעִיִּים, שֶׁהֵם בְּנוּיִים עַל הַמּוּחָשׁוֹת* — הֵם אֱמֶת שֶׁאֵין סָפֵק בָּהֶם כְּלָל, אַחַר שֶׁסִּבָּתָם יְדוּעָה וְנִכָּרֶת; כֵּן הַמּוֹפְתִים הַבְּנוּיִים עַל הַנִּסְיוֹנוֹת*, אַף-עַל-פִּי שֶׁסִּבָּתָם נִסְתֶּרֶת — אֵין לְסַפֵּק בָּהֶם כְּלָל, אַחַר שֶׁהֵעִיד הַחוּשׁ עַל מְצִיאוּתָם. כִּי כְמוֹ שֶׁלֹּא יִתְבָּאֵר לְעוֹלָם שֶׁזָּוִיּוֹת הַמְשֻׁלָּשׁ אֵינָן שָׁווֹת לִשְׁתֵּי נִצָּבוֹת וְשֶׁהַפִּלְפֵּל לֹא יְחַמֵּם, לְפִי שֶׁסִּבָּתָם יְדוּעָה וּמֻשְׂכָּלֶת — כֵּן לֹא יִתְבָּאֵר לְעוֹלָם שֶׁהַקָּלָאמִיטָ"א* לֹא יִמְשֹׁךְ הַבַּרְזֶל, אַף-עַל-פִּי שֶׁסִּבָּתוֹ נֶעְלֶמֶת וּמֻסְכֶּלֶת*; כִּי הַדָּבָר שֶׁהֵעִיד עָלָיו הַנִּסָּיוֹן, אִי-אֶפְשָׁר שֶׁיִּתְבָּאֵר הֶפְכּוֹ לְעוֹלָם.

אימות בניסיון ללא ידיעת הסיבה
וְלִהְיוֹת עִקָּרֵי הַתּוֹרָה וְהַתְחָלוֹתֶיהָ, אֵין כֻּלָּן מֻשָּׂגוֹת מִצַּד-הַמֻּשְׂכָּלוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת, וְאֵינָן מוּחָשׁוֹת* בְּכָל עֵת, כְּחִמּוּם הַפִּלְפֵּל וְקֵרוּר הָאוֹפִּיּוֹן, אֲבָל סִבָּתָן בִּלְתִּי-יְדוּעָה — בַּעֲבוּר-זֶה הִתְחַכֵּם הש"י לְאַמֵּת הַתְחָלוֹת הַתּוֹרָה בְּנִסָּיוֹן, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפֹּל הַסָּפֵק בָּהֶן. כִּי מַה שֶּׁנִּתְאַמֵּת בְּנִסָּיוֹן, כִּמְשֹׁךְ הַקָּלָאמִיטָ"א הַבַּרְזֶל — אִי-אֶפְשָׁר שֶׁיִּפֹּל הַסָּפֵק בּוֹ, אַף-עַל-פִּי שֶׁסִּבָּתוֹ נֶעְלֶמֶת, כְּמוֹ שֶׁלֹּא יִפֹּל הַסָּפֵק בַּדְּבָרִים הַטִּבְעִיִּים הַמֻּשָּׂגִים בַּחוּשׁ שֶׁסִּבָּתָם יְדוּעָה.

אדם הראשון
וְזֶה נִמְצָא תָמִיד בְּכָל הַדָּתוֹת הָאֱלֹהִיּוֹת. כִּי בַתּוֹרָה שֶׁנִּצְטַוָּה אָדָם, נִתְאַמֵּת אֵלָיו מְצִיאוּת ה' שֶׁהָיָה מְדַבֵּר עִמּוֹ, וְהַנְּבוּאָה וְתוֹרָה-מִן-הַשָּׁמָיִם וְשָׂכָר-וָעֹנֶשׁ. וְזֶה, כִּי ה' נִגְלָה אֵלָיו וְדִבֶּר עִמּוֹ וְצִוָּהוּ עַל הַתּוֹרָה בְּאָמְרוֹ [בראשית ב, טז]: "וַיְצַו יְיָ אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר" וגו', וּבֵאֲרוּ רז"ל [סנהדרין נו:] כִּי בְזֶה-הַפָּסוּק נִרְמְזוּ כָל הַמִּצְווֹת שֶׁנִּצְטַוָּה אָדָם עֲלֵיהֶן. וְנִתְאַמֵּת אֵלָיו בְּנִסָּיוֹן גַּם-כֵּן הַשָּׂכָר-וְהָעֹנֶשׁ עַל עֲשִׂיַּת הַמִּצְווֹת, בְּמַה שֶּׁנֶּעֱנַשׁ עַל עָבְרוֹ מִצְוַת ה' וְהִתְפַּתּוֹתוֹ לַנָּחָשׁ עַל-יְדֵי חַוָּה. וּכְבָר אָמַרְנוּ [פי"ד] כִּי עָנְשֵׁי הָעוֹלָם-הַזֶּה רְאָיָה עַל עָנְשֵׁי הָעוֹלָם-הַבָּא.

נח
וְכֵן לְנֹחַ — נִתְאַמֵּת אֵלָיו הַנְּבוּאָה וּמְצִיאוּת ה' שֶׁהָיָה מְדַבֵּר עִמּוֹ, וְהַשָּׂכָר וְהָעֹנֶשׁ בַּמַּבּוּל, שֶׁנִּצּוֹל הוּא וּבָנָיו וְנֶעֶנְשׁוּ הָאֲחֵרִים. וְעַל-כֵּן* קִבֵּל הֶתֵּר אֲכִילַת הַבָּשָׂר שֶׁנֶּאֱסַר לְאָדָם.

אברהם
וְכֵן לְאַבְרָהָם — כְּשֶׁנִּצְטַוָּה בִּבְרִית-הַמִּילָה נִתְאַמֵּת לוֹ מְצִיאוּת ה' הַמְדַבֵּר עִמּוֹ, וְהַנְּבוּאָה וְתוֹרָה-מִן-הַשָּׁמַיִם, בַּצִּוּוּי הַהוּא שֶׁהָיָה מְצַוֶּה אֵלָיו.

מתן תורה
וְכֵן בְּמַתַּן-תּוֹרָה הִתְאַמְּתוּ לְיִשְׂרָאֵל הַהַתְחָלוֹת הַכּוֹלְלוֹת*, אַחַר שֶׁהִשִּׂיגוּ בִנְבוּאָה ה' מְדַבֵּר עִמָּהֶם וּמְצַוֶּה אוֹתָם תּוֹרָה; וְנִתְאַמְּתָה לָהֶם בִּיצִיאַת מִצְרַיִם הַהַשְׁגָּחָה לַשָּׂכָר וְלָעֹנֶשׁ.
אִם-כֵּן, נִתְאַמְּתוּ בְנִסָּיוֹן הַתְחָלוֹת הַתּוֹרָה, אִמּוּת שֶׁאֵין סָפֵק בּוֹ; וְלָזֶה תִּהְיֶה הַתּוֹרָה אֲמִתִּית וְנִצְחִית, בְּלִי-סָפֵק. כְּמוֹ שֶׁהַהֵקֵשׁ* שֶׁהַקְדָּמוֹתָיו אֲמִתִּיּוֹת, יִהְיֶה הַמִּשְׁפָּט* הַיּוֹצֵא מֵהֶן, שֶׁהִיא הַתּוֹלָדָה, אֲמִתִּית, בְּלִי-סָפֵק, וְלֹא תְקַבֵּל שִׁנּוּי לְעוֹלָם, כִּי הָאֱמֶת לֹא יִשְׁתַּנֶּה לְעוֹלָם.
____________________________________
לַמּוֹפֵת – להוכחה. הַמּוּחָשׁוֹת – נתונים הנקלטים בעזרת החושים. הַנִּסְיוֹנוֹת – שניסו, ואלו תוצאותם. שֶׁהַקָּלָאמִיטָ"א – מגנט. וּמֻסְכֶּלֶת – לא ידועה. מוּחָשׁוֹת – מורגשות. וְעַל-כֵּן – כשכר. הַהַתְחָלוֹת הַכּוֹלְלוֹת – מקרי האמונה. שֶׁהַהֵקֵשׁ – היסק לוגי. הַמִּשְׁפָּט – המסקנה.


ביאורים
אתמול למדנו על ארבעת מקורות המידע עליהם ניתן לבסס ידיעות, במטרה להבין את בסיסי האמונה בדת האלוהית: א. המושכלות, ההיגיון המולד. ב. המוחשות, הרגשת החושים שלנו. ג. תצפיות בעולם. ד. נמשכות, דברים מפורסמים ומוסכמים שלא ניתן להשתיל באנושות לולא שהיו נכונים (כמו עובדות היסטוריות שאין חולק עליהן). כל טענה שנבסס על אחת מן ההוכחות האלו תחשב לקביעה מוכחת. בדיוק כפי שההיגיון או החושים מהווים הוכחה, כך גם ההוכחות האחרות, אף על פי שאיננו יכולים לחוש אותן או להסיק אותן בכוח ההיגיון.
על רקע היסודות האלו נוכל להבין את תפקידם של הניסים ביצירת עם ישראל ובהתבססות התורה והיהדות. היות וחלקים רבים ביסודות היהדות אינם ניתנים להוכחה על ידי היגיון מולד, ואינם מורגשים בחושים, הניסים מילאו את התפקיד של הוכחות מן התצפיות . בכל פעם שה' דרש ממישהו לשמור חוקים שונים, הוא דאג שיהיה לו בסיס מוכח לאמת שבחוקים אלו. בדרך זו, כשנביאים שונים קיבלו ציווים, כגון אדם הראשון, נח ואברהם, לא נותר להם כל פקפוק באמתת מציאות ה', במציאות הנבואה, או בהיות החוקים מהשמים, שהרי בעיניהם ראו הכל בנבואתם. כמו כן את מנגנון השכר והעונש הם חוו באופן מוחשי בעונשים שהם קיבלו או שהיו בעצמם עדים אליהם. אחרי מפגש חי עם השכר והעונש, כבר בעולם הזה – לא נותר ספק בלב על הצפוי לנו בעולם הבא. כך, כשהאמת הייתה ברורה – הם יכלו לקבל מצוות.
גם עם ישראל עבר תהליך דומה. הם ראו את ה' בהתגלותו במעמד הר סיני, ואת השכר והעונש הם חוו בצורה החזקה ביותר בכל תהליך יציאת מצרים. נוכחנו לדעת אם-כן, כי היהדות נוסדה על בסיס הנחות קבילות ומוכחות. ולאחר שהיא הוכחה, מובן שהיא מחייבת לכל הדורות .

הרחבות
• חשיבות מעמד הר סיני
וְכֵן בְּמַתַּן־תּוֹרָה הִתְאַמְּתוּ לְיִשְׂרָאֵל הַהַתְחָלוֹת הַכּוֹלְלוֹת, אַחַר שֶׁהִשִּׂיגוּ בִנְבוּאָה ה' מְדַבֵּר עִמָּהֶם וּמְצַוֶּה אוֹתָם תּוֹרָה; וְנִתְאַמְּתָה לָהֶם בִּיצִיאַת מִצְרַיִם הַהַשְׁגָּחָה לַשָּׂכָר וְלָעֹנֶשׁ. הרבה ראשונים מדגישים שמעמד הר סיני הוא מעמד משמעותי מאין כמוהו בביסוס האמונה בעם ישראל. רבי יהודה הלוי כותב: "שהעם... נשאר בנפשותם ספק, איך ידבר האלהים עם האדם... ורצה ה' להסיר הספק הזה מליבותם... והתקדש העם, ונזדמן למדרגת הנבואה, אף לשמוע דברי האלהים פנים בפנים..." [מאמר א, פז]. ממשיך רבי יהודה הלוי וכותב: "העולה בידנו מזה הוא שכל מי שראה את המעמדות ההם נתאמת לו כי הדבר בא מלפני הבורא בלי אמצעי, בהיות כל אלה דומים לבריאה ראשונה וליצירה ראשונה, ועל ידי כך תקבע בנפשות ההאמנה בתורה התלויה בהם וגם ההאמנה שהעולם נברא ושהאלוה בראו" [מאמר א, צא].
באופן דומה כותב הרמב"ם בהקשר זה: "במעמד הר סיני שעינינו ראו ולא זר, ואוזנינו שמעו ולא אחר, האש והקולות והלפידים. והוא נגש אל הערפל והקול מדבר אליו ואנו שומעים משה משה לך אמור להן כך וכך. וכן הוא אומר "פנים בפנים דבר ה' עמכם" [דברים ה, ד], ונאמר: "לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת" [דברים ה, ג]. ומנין שמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו שהיא אמת שאין בו דופי? שנאמר: "הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם" [שמות יט, ט]" [רמב"ם הלכות יסודי תורה א, ח].
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il