בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • עניינו של יום
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

ר' אברהם בן דוד

יום העצמאות הארבעים

הסתכלות שלמה

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

ה'תשמ"ח
7 דק' קריאה
התגדלות שם ד' בישועת ישראל
הגענו ליום העצמאות הארבעים ואנו צריכים להודות לד', להלל ולשבח על כל הניסים והטובות שהיטיב עמנו, ומעל הכול ובעיקר: על תקומת המדינה לפני ארבעים שנה, ועל כל המעלות שבאו בעקבותיה. תקומתה היא שחרור הארץ מעול הגויים וגם שחרור העם בעלייה הגדולה וקיבוץ הגלויות. אחר כך זכינו לניסים הגדולים שנעשו לנו במלחמות: מלחמת סיני עם כל תוצאותיה החשובות, מלחמת ששת הימים שהביאה להתרחבות ארץ ישראל: כיבוש ירושלים, יהודה, שומרון, הגולן, חבל עזה וסיני, ואותו פרק שאין לבנו שלם אתו, אבל גם הוא פרק גדול, חרף המחיר הגדול שלו: פריצת חומות האיבה בהסכם השלום עם מצרים. זהו פרק שנברר אותו בפני עצמו. ועוד: תשועת ד' בהתיישבות בכל חלקי הארץ שנוספו לנו, העלייה וההתעוררות של יהודי רוסיה. הכול נמשך מאותו המאורע והיום הגדול, יום העצמאות.
נאמר בילקוט שמעוני (תהילים רמז תתסו; מדרש תהלים קז, א):
"הודו לד' כי טוב כי לעולם חסדו. יאמרו גאולי ד' אשר גאלם מיד צר" (תהלים קז, א-ב). למה "אשר גאלם מיד צר"? זהו שאמר הכתוב: "למעני למעני אעשה" (ישעיה מח, יא). למה "למעני למעני" שני פעמים? אמר הקב"ה: כשהייתם במצרים גאלתי אתכם בשביל שמי, שלא יתחלל בגוים, הדא הוא דכתיב: "וידעתם כי אני ד'". אף מאדום איני עושה אלא למען שמי, שנאמר: "ויושיעם למען שמו" (תהלים קו, ח). אמר רבי הונא הכהן: הוא שמשה מוכיחן בסוף משנה תורה: "לא בצדקתך וביושר לבבך" (דברים ט, ה). הרי שאמר הקב"ה: לא עשיתי, לא בזכות אברהם יצחק ויעקב, אלא בשביל שמי הגדול. אמר דוד: הואיל ובשביל שמו עשה, נקלס להקב"ה: "הודו לד' כי טוב. יאמרו גאולי ד'", אלו ישראל. וכן ישעיה אומר (לה, י; נא, יא): "ופדויי ד' ישובון", לא פדויי אליהו ולא פדויי המשיח, אלא "ופדויי ד'".
תמצית הרעיון שבמדרש היא הודאה כפולה: הודאה והלל. הודאה על הטוב שעשה לנו ד', וגם ההלל והשבח להתגדלות שמו יתברך בכל הטובה אשר הטיב לנו. כי "בכל צָרָתָם לו צר" (ישעיה סג, ט), והוא שב אתנו, ומתגדל ומתעלה שמו, וזו המדרגה היותר גדולה והעניין היותר גדול של היום הזה.

הכמיהה לשלמות
אומר הנביא ישעיה (לה, א-ב): "יְשֻׂשׂוּם מדבר וציה, ותָגֵל ערָבה ותפרח כחבצלת. פרֹחַ תִּפרח ותָגֵל, אף גִּילת וְרַנֵּן, כבוד הלבנון נתַּן לה הדר הכרמל והשרון, המה יראו כבוד ד', הדר אלהינו". אומר על כך המדרש (ילקוט שמעוני ישעיה רמז תמא; תנחומא דברים א [ב]):
"ישושום מדבר וציה". בשעה שהקב"ה מגלה שכינתו על ישראל, אינו נגלה עליהם בפעם אחת, מפני שלא יוכלו לעמוד באותה טובה, ובפתע פתאום ימותו. צא ולמד מיוסף: בשעה שנתוָּדע לאחיו לאחר כמה שנים, ואמר להם: "אני יוסף", "לא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו" (בראשית מה, ג). לפני הקב"ה על אחת כמה וכמה. אלא מה הקב"ה עושה? נגלה עליהם קימעא קימעא. בתחִלה משיש את אחרים, שנאמר: "ישושום מדבר וציה", ואחר כך "ותגל ערבה ותפרח כחבצלת", ואחר כך "פרוח תפרח", ואחר כך "כבוד הלבנון", ואחר כך "המה יראו כבוד ד'".
"קימעא קימעא" - "כך היא גאולתן של ישראל" (ירושלמי יומא ג, ב). אך עתה שאנו נכנסים לשנת הארבעים, "בן ארבעים לבינה" (אבות ה, כא), הבשיל ליבנו להתבוננות בחסדי ד' "מי חכם וישמֹר אלה ויתבוננו חסדי ד'" (תהלים קז, מג), ללמוד דבר מתוך דבר (חגיגה יד, א), מתוך מה שהקב"ה עשה איתנו להבין את מגמתו של הקב"ה: לְמה הוא מוביל אותנו. כשאנחנו מתבוננים, בהתבוננות עמוקה, לא בהתבוננות שטחית, מתגלה לנו שיש ציפייה גדולה ועצומה לישועה שלמה, צימאון אדיר לגודל ולשלמות. הצימאון הזה והציפייה הזאת, מופיעים באופנים שונים. ישנם גוונים שונים של שלמות. ישנה כמיהה משותפת, שבאופנים השונים מצטרפת למילוי כל השלמות כולה.
יש מי שמבטא את הכמיהה הזאת בשאיפה לשלמות הארץ אשר גונזת בתוכה את כל גודל עניינה של ארץ ישראל, את כל הגודל של מי שגר בארץ ישראל שהוא "כמי שיש לו אלוה" (כתובות קי, ב), וכל מי שנתנבא לא נתנבא כי אם בה או בעבורה (כוזרי ב, יד). מתוך התחושה שעניינה הפנימי וערכה של ארץ ישראל הוא נשגב, והשגתו היא מעבר להבנה השכלית הפשוטה. לעתים הכמיהה הזאת יכולה להופיע ולהתגלות בחיצוניותה באופנים של קוצר רוח, בעצבנות, ויש בגילויים החיצוניים האלה כדי לדחות את מי שמתבונן בהם. מכל מקום, המגמה הזאת כוללת בתוכה את כל גודל עניינה של ארץ ישראל.
יש שמבטאים את הכמיהה לשלמות בשאיפה להופעה מוסרית של האומה על במת העמים. לא הופעה חיצונית, לא הופעה של שליטה, של כיבוש העמים תחתנו, אלא הופעה של "לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ד' צבאות" (זכריה ד, ו), שאיפה שתופיע האומה בטהרת גדלותה, בטהרת קדושתה: "וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך ויראו ממך" (דברים כח, י). "ויראו ממך", לא יראה חיצונית, אלא יראת הרוממות. יראה שנובעת משם ד' הנקרא עליך, כי הרי זהו ענייננו בעולם: להיות לאור, לרומם את העולם כולו. לא להיות נגד כל העולם, לא לנצח, לא לדכא, אלא להיפך: לרומם ולהשפיע רק טוב על כל העולם כולו. השאיפה הזאת של כמיהה עצומה, פנימית, לגודל, לטהרתם של ישראל, שהיא באמת מהצד הרוחני העליון שלו, מופיעה לפעמים גם בצורה חיצונית, והיא: דחיית כל הרצונות והשלמויות האחרות הנדרשות לגודל הזה, ולדחייה זו מתלווים מתחים שנזק בצדם, אבל על כל פנים עלינו להכיר בכך כי בתוך תוכה של הכמיהה הזאת, גנוזה וטמונה כמיהה טהורה עליונה למגמתה העליונה של האומה.
יש שמבטאים את הכמיהה לשלמות ההופעה האלוקית, בגלוי שלמותה של תורה, שלמות של קיום מצוות בכל פרטיהם ודקדוקיהם, ומתוך גודלה של האמונה, והחפץ העז להידבק בה, מופיעה לפעמים הדבקות הזאת באופן מופרז, כ"פתי יאמין לכל דבר" (משלי יד, טו), באופן של אמונה שמתפשטת ומתגלה באופנים כאלה, שלמסתכלים מבחוץ נראים הדברים כמוזרים וכחיצוניים. המאמינים נראים להם כנאחזים בכלים חיצוניים, בתופעות חיצוניות, וכמי שאינם קשורים בגודל העליון, הנצחי, האלוקי. ברושם הזה שהם יוצרים, מעוררים הם אצל אותם שאינם חודרים לעומק הדברים, דחייה, סלידה והתנגדות.
ויש החפצים ומחפשים את השלמות. רצונם בהשגת שלמות האומה והארץ, בגילוי עניינו של המוסר בעולם, ובגילוי העניין האלוקי המתגלה בתורה, אלא שהם אינם יודעים לקרוא לו בשם הנכון. רוצים הם להיות בטהרה גדולה מאוד ומתעורר בהם הגילוי הפנימי היותר טהור ואצילי, אלא שהשאיפה גדולה בהרבה מהיכולת והם קרועים בתוכם. הלב מלא שאיפות עליונות והמציאות רחוקה ומאכזבת. ויוצא שהחפץ הזה מופיע דווקא בהתנגדות, בהתמרמרות, בספקנות גדולה, בלחצים פנימיים, בטלטולים נוראיים, וממילא הם מתבטאים בכעס ובפגיעה בכל דבר שאינו נראה מושלם, שאינו עונה על צורכם המיידי לבירור, שאינו מסולק מקשיים, שאינו בהיר במידה השלמה, היותר טהורה והיותר עליונה.
כשאנחנו מסירים את הקליפות מכל הגוונים האלה, נמצאם כולם פונים אל הגודל. כל חלקי האומה, בתוך תוכה, כל החלקים בשורשיהם, כולם פונים אל המגמה העליונה. כל גוון הוא חלק מהופעתה של השלמות.

לאמץ את המבט הגדול
כעת אנחנו נמצאים בתקופה מיוחדת במינה. תקופה שיש בה לחץ. קוראים לזה היום "הקצנה". ניגודים עצומים. כשמסתכלים בעומק עניינה של התקופה הזאת אפשר לומר עליה: כמה נפלאה היא התקופה הזאת! כמה מגוונת, כמה נפלאה היא ההקצנה לכל הצדדים, שמפרה את עץ החיים, ומרחיבה את ענפיו המניבים פירות לכל צדי הצדדים. כשאנחנו מביטים בשורשים, הרי הענפים האלה ענפי פאר המה, ענפי יופי. כל כיוון נוסף, כל לחץ פנימי, באמת מביע בשורשו נקודה נוספת. עוד נקודת אור, עוד איזה צורך פנימי שצריך לבוא ולהתגלות בצורתו הנכונה, בצורתו השלמה. הרב הוא שלימד אותנו להתבונן ולהביט בשורשי הדברים, לחדור מבעד לקליפות, לראות את ההנהגה האלוקית ולהתבונן איך היא מנהיגה את העולם בבינה היותר שלמה, בדעת אלוקים, ולהשתדל להבחין שהיחס האלוקי אל העולם הוא כנשמה המחיה וממלאה אור ופריחה את הכל, את כל הופעות הרוח ואת כל הופעות החומר.
וכך כותב לנו הרב במבטו הגדול, שהוא התרומה שלו למהלך גאולתנו:
השרידים אשר ד' קורא, חסידי הדור, קדושי עליון, אין להם להסתכל בשום גרעון, בשום צד שלילי של כל נפש בישראל, הדבקה באיזה דבק בצור מחצבתה, כי אם להעלות את הנקודה הכללית שבכל נשמה פרטית, ברום גבהה ובעלוי קדושתה. האהבה הבלי גבולית אל האומה, אֵם החיים שלנו, אינה יכולה להפחת משום סבה וכשלון שבעולם, "לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל, ד' אלהיו עמו ותרועת מלך בו" (במדבר כג, כא). (אורות התחיה כד)
ובאורות ישראל ותחייתו (כה):
תקום סוכת דוד הנופלת, אך באמת לא תקום, רק יֵראה לעין כל שמעולם לא נפלה.
במאורעות האחרונים שאנחנו חווים הולכת ומתבססת ההכרה היסודית והאמונה הפשוטה, שהכול מאתו יתברך וש"טוב ד' לכל" (תהלים קמה, ט), שהכל ממנו והכל לטובה, וכמו שהורה לנו התנא הגדול ר' עקיבא ורבו נחום איש גמזו (תענית כא, א). דווקא מתוך ההתמודדות עם המאורעות, מתבררת ההכרה הזאת. התמודדות הזאת היא כפולה: ההתמודדות הפוליטית עם לחצים החיצוניים והעמידה בהם, וגם ההתמודדות המעשית היום יומית, שאנחנו זכינו להיות המתמודדים העיקריים בה, עם כל הקשיים של המאורעות האחרונים, בהתפרצותן של התפרעויות הערבים ביש"ע. הזכות הזאת נפלה בחלקנו, המתיישבים ביהודה ושומרון וחבל עזה. זוהי זכות, כי הרי "ד' צדיק יבחן" (תהלים יא, ה) והקדר שרוצה להראות את קדרותיו למכירה ורוצה להראות שהם חזקים נוטל את הקדרות החזקות ומכה בהן להראות שהן אינן נשברות. אין הוא מנסה בקדרות החלשות (בראשית רבה לב, ג; לד, ב; נה, ב; רש"י תהלים יא, ה). הקב"ה מבקש לגלות את החוזק והחוסן הפנימי שבאמונה שלנו. הוא בוחן אותנו: "ד' צדיק יבחן", ואנו נבחרנו להיות השליחים לעמוד בבחינת חוזקה של אמונה, בבחינת החוסן והביטחון, שלא לירא ולא להיחלש, אלא להפך: להתחזק מתוך כך.
ברוך ד', הציבור עומד במבחן. אני חושב שאנחנו צריכים לציין באופן מיוחד את גבורתו הנפלאה של חברנו דב קלמנוביץ'. אי אפשר לתאר במילים את גבורת עמידתו בייסורים הקשים והעצומים בכל החודשים הללו מאז פציעתו בידי הפורעים הערבים. הכל באהבה, הכל בגבורה. צריך ללמוד מזה. ברוך ד' שהקב"ה לא נתן לאויבינו לשמוח, כלשון התפילות שהתפללנו "הביטה, ענני, ד' אלהי. האירה עיני פן אישן המות. פן יאמר אֹיבי יכֹלתיו צרי יגילו כי אמוט" (תהלים יג, ה-ו). הגבורה הפנימית שלו, הסייעתא דשמיא, העלו אותו בקשיים האלה מדרגה נפלאה. עמידתו, יש בה לימוד גדול, שאנחנו צריכים ללמוד אותו. אנו מאחלים לו רפואה שלמה, מהירה וקלה, עם כל הפצועים, עם כל ישראל. המאורעות הללו, גורמים לכך שנדרשים לציבור על כל מגזריו, יותר חוזק, יותר אמונה, יותר חוסן, וזה כמובן מוטל עלינו, שליחי הציבור. אנחנו המתנסים בקשיים האלה, וברוך ד' מוכנים להם, עומדים בהם, ומתחזקים מהם. ענייננו כעת להיות מתחזקים באמונה: לקנותה, להרחיבה, ולהביע אותה בפני כל מבקש: בחוגי בית, בסמינריונים, באספות ובפגישות, ומעל לכל אלה נדרשת מאתנו הדוגמא האישית של חיים בריאים מלאי אמונה. לא לדבר בלבד, אלא לחיות חיי אמונה. חיים רגועים ובוטחים, חיים שיש בהם בטחון בקב"ה שהכל טוב, שהכל למוטב. "הנה אל ישועתי אבטח ולא אפחד" (ישעיה יב, ב). "ד' צבאות עמנו משגב לנו" (תהלים מו, ח; שם יב). "ד' הושיעה" (תהלים כ, י). "לד' הישועה" (תהלים ג, ט). ובעזרת ד' תבוא הישועה השלמה בקרוב.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il