ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

הלכות טבילת כלים | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש מדורים קול צופייך Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

חשוון תשס"ה

הלכות טבילת כלים

מתוך "קול צופייך" גליון 285



סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
חנה בת חיים

כלים שנקנו מגוי - צריכים הגעלה וטבילה
כאשר קונים כלי חדש מגוי, הכלי מקבל "תקומה" ונעשה בעל חשיבות יתרה, ולכן חייבים לקדשו על ידי טבילה. ואם קנה כלי שהגוי כבר השתמש בו, חייב להגעילו כדין, והכלל בזה הוא "כבולעו כך פולטו", אם שימושו באש ילבנו באש, ואם שימושו בבישול יגעילו על ידי מים רותחים. ואין די בהגעלה, כי זה נועד רק להפליט את האיסור הבלוע בו, אלא צריך אח"כ להטביל את הכלי כדין.

טבילת כלים מדאורייתא או מדרבנן ?
הפוסקים נחלקו אם חיוב טבילת כלים הוא מדאורייתא או מדרבנן, והנפקא מינה היא:
א. אם מסופק אם הטביל את הכלי או לא, שאם חיוב טבילה מדאורייתא הרי שחייב להטבילו שנית, ואם מדרבנן, אין חייב על ספקו לחזור ולהטבילו.

ב. אם קטן יכול להטביל כלים - שאם טבילת כלים מדאורייתא, אי אפשר למסור כלי לקטן להטבילו, אבל אם טבילת כלים מדרבנן, יכול למסור לקטן להטבילו.

ג. אינו יכול לבקש מגוי להרים לו את הכלים ולהכניסם בשבילו למי המקווה - שאם טבילת כלים מדאורייתא, חייב ישראל להכניסם למים.

ולמעשה, דעת הפרי חדש (שו"ע יו"ד סי' ק"כ) וכן סוברים רוב הפוסקים בדעת הרמב"ם טבילת כלים היא מדאורייתא (דעת הבא"ח מטות ש"ש אות ב' שטבילת כלים מדאורייתא).

ויש לדעת שיש הבדל בין דין טבילה לדין הגעלה. בהגעלה - אם בישלו בכלי מאכל האוסר את הכלי, נאסר הכלי וכל מה שבשלו במשך כ"ד שעות מסיום הבישול של המאכל האסור. אבל כלי שאינו טבול אינו אוסר את המאכלים שנתבשלו בו ללא טבילה, למרות שלכתחילה בודאי שאין לעשות כן, אבל בדיעבד מה שעשה עשוי ולא נאסר המאכל

כוס שאינה טבולה בקיוסק או במסעדה
אם הולך לקיוסק או למסעדה ומגישים לו כוס שתייה, מהדין צריך לשאול אם הטבילו את הכוס (ובמסעדה ממילא חייב המבשל להיות יהודי דווקא ואם בעל המקום מקפיד על כך מסתמא מקפיד על טבילת כלים, ואם אינו מקפיד על כך אסור לאכול שם בגלל בישולי עכו"ם). ואם רואה שבעל הקיוסק או המסעדה לועג לו על כך ולא אכפת לו מעניין טבילת כלים, רשאי בדיעבד להשתמש בכלי.

פעם מסרתי שיעור בבית כנסת מנחת יהודה בעניין טבילת כלים, ואחד מחשובי המקום הגיש לי כוס שתייה, והנה ראיתי שעל הכוס עדיין מודבקת מדבקה, ולא שתיתי. משהרגיש הלה בדבר אמר לי שאין לי מה לחשוש, וכי הכוס חדשה לגמרי. הסברתי לאותו אדם שכל אימת שאדם נמנע להגיש בביתו כוס עם מדבקה לאורחים משום שזה לא מכובד, הרי שהוא מקפיד על זה, וזה חוצץ לטבילה. ובאמת, כפי שאמרנו לעיל, מעיקר הדין היה מותר לי לשתות מאותה הכוס, אבל מטרתי הייתה ללמד את ההלכה ומשום כך נהגתי באופן זה.

כלים שלא ניתן להטבילם

אדם שיש לו הרבה חמץ, או בעל מכולת, נהוג שהוא הולך לרב ועושה אותו שליח למכור את חמצו לגוי. ולפי הדין גם הכלי של מתכת או זכוכית שבו החמץ צריך להימכר כדי שיהא החמץ בכלי של הקונה, ובמוצאי פסח נרכש החמץ שהיה ברשות הגוי על ידי הרב בשליחותם של המוכרים היהודים. והנה יש לשאול האם הכלים שהיו ברשות הגוי צריכים טבילה על ידי הישראלי כדין כל כלי שנקנה מגוי שצריך טבילה? (עיין בזה בפ"ת יו"ד סי' ק"כ ס"ק י"ג).

מסופר על יהודי בעל תשובה שבא ואמר לאביו שהוא נעשה "בעל תשובה". אביו היה עם הארץ גמור ולא ידע מה זה "בעל תשובה", ושאל אותו האם הוא התחתן עם אישה שקוראים לה 'תשובה' ונעשה בעלה? אמר לו הבן שהוא החליט להיות אדון על עצמו ולא להיות עבד ברשות היצר הרע. אמר לו אביו יפה וחשוב הדבר, אבל מה זה מחייב אותו? אמר לו הבן: שמעתה עליו לקנות רק אוכל עם הכשר מהודר, והסכים האב לדבר. ועוד אמר לו הבן שהוא חייב להטביל את כל הכלים שבבית. נבהל האב מהטורח הגדול שבדבר ולא הסכים, וכן חשש שכלי זכוכית ישברו. בא אלי אותו הבן וסיפר לי על אותו העניין ואמר לי שהדבר יצר ויכוח בינו לבין אביו. אמרתי לאותו הבן שיבקש מאביו שייתן לו במתנה את כל הכלים שיש לו בבית, באופן שיאמר אני מודה שכל הכלים שיש בבית שלך הם, ואחר כך תאמר שכל הכלים שלך נתונים במתנה גמורה לשומר הערבי שנמצא בשבת בבית החולים שערי צדק, והמתנה היא על מנת שישאיל לך את כל הכלים שנתת לו אותם במתנה, ובאופן זה לא התחייבו הכלים בטבילה שכן הם של הגוי, וגם הגעלה לא חייבים כיון שהם בלועים ממאכלים כשרים. וכעין זה אומר הבא"ח שבזמנם היו להם חביות גדולות מאוד וכבדות של זכוכית ובהם היו עושים יין ושומרים אותו בתוכן, ואין אפשרות להטביל כלים אלו מחמת גודלם, על כן עושים באופן הנ"ל. וכמו כן, יש כלים שכתוב עליהם שאסור להם לבוא במגע עם מים מחשש שמא יתקלקלו לגמרי, ועל כן יעשו באופן הנ"ל. ומיהו, כל זה בדיעבד, אבל לכתחילה בודאי שחייבים להטביל כל כלי שניתן להטבילו (עיין בא"ח מטות ש"ש הל' יא).

דיני טבילת כלים
הכלל הוא: כל כלי מתכות או כלי זכוכית - צריכים טבילה עם ברכה. כלי חרסינה - פורצלן, או מצופים בזכוכית - צריכים טבילה בלי ברכה. כלי חרס או כלי פלסטיק, וכן כלים מאלומיניום או אפי' כוסות או מגשים של מתכת חד פעמי - לא צריכים טבילה. אבל מגשים של תנור אפיה, או מגשים ממתכת שמגישים בהם פירות - צריכים טבילה. קומקום חשמלי וכן מכונת טחינה - צריכים טבילה, ויתייעץ עם מומחים כיצד ניתן להטבילם, ואם אי אפשר, ייגש לחשמלאי מוסמך שיפרק לו את המכשיר שלא יהא ראוי לשימוש ויחזור וירכיב אותו (אין צורך להעיר שהכוונה חשמלאי יהודי וזה מלבד הדין של 'או קנה מיד עמיתך', היינו כל מה שאפשר לעשות, לקנות מיהודי מקיימים בזה מצות עשה. ועיין בבא"ח שם על פומפייה ממתכת או שיפודים).

שבועה חמורה בנקיטת חפץ
אברהם אבינו ע"ה שולח את אליעזר למצוא אישה לבנו ליצחק, ולשם כך הוא משביע אותו בנקיטת חפץ (שים נא ידך תחת ירכי) שיקיים את מצוותו. ויש לשאול, הרי אברהם אבינו הפקיד את אליעזר להיות אחראי על כל נכסיו, והוא היה נאמן ביתו המושל בכל אשר לו, ולא היה חושד בו במאומה ומעולם לא השביע אותו על דבר, ומדוע כעת כששלח אותו להביא אישה ליצחק היה צריך להשביעו בשבועה חמורה ובנקיטת חפץ כדי להבטיח שלא ישנה מדבריו מאומה (וכמו שאמרו חז"ל על מה שכתוב שאמר לו אליעזר "אלי לא תאבה האישה ללכת אחרי", שהמלה "אלי" נכתבה חסרה והבין אברהם אבינו שהוא רומז לו שאם לא תרצה ללכת אחריו, הרי שהוא יקח אותו לבתו שלו).

אברהם אבינו פרסם את שמו של הקב"ה בכל העולם על ידי אותה שבועה שהשביע את אליעזר, וכמו שכתוב ואשביעך בה' אלוקי השמים ואלוקי הארץ, שהיה עד אז אלוקי השמים ואברהם אבינו פרסם אותו ועשה אותו אלוקי הארץ. הגמרא דורשת מכאן שכל שבועה חמורה צריכה נקיטת חפץ כגון תפילין או ס"ת וכדומה (עיין גיטין לה).

אני רגיל לספר, פעם ישבתי בב"ד עם הרה"ג חכם יעקב מוצפי זצ"ל והגרב"צ אבא שאול זצ"ל. והגיע אלינו אדם לדין והוא לא רצה שום פשרות אלא רק שנפסוק את הדין דווקא והתעקש על כך מאוד. אמרתי לו שאם רצונו בדין הרי שהוא חייב שבועה דאורייתא, ועליו להשבע בנקיטת חפץ, וכן הסכים הגרב"צ אבא שאול זצ"ל, אבל חכם יעקב מוצפי התפלא ואמר לי שמעולם לא השביע שבועה דאורייתא, ובלית בררה הסכים חכם יעקב לדעתנו. קבענו לאותו אדם לבוא לבית הכנסת ביום מסוים ובשעה מסוימת, כדי להשבע בהחזקת ספר תורה כדין. והנה באותו היום הגענו לבית הכנסת, ואנחנו ממתינים וממתינים אך אותו אדם לא בא. לאחר כחצי שעה הגיע בנו של אותו אדם והוא בוכה, וסיפר לנו שבא להעיר את אביו כדי שיבא לבית הכנסת להשבע, והנה הוא מת במיטתו. אמרתי לחכם יעקב זצ"ל בלשון זה "רצון יראיו יעשה", והוא אמר לי אל תאמר כך, לא היה רצוני שימות, רק שלא ישבע.

שבועה בנקיטת קבר הרשב"י
פעם בא לפני לבית הדין באר שבע קצין משטרה בדרגה גבוהה, ובפיו טענה שהוא חושד באשתו שבגדה בו, ולא היו לו עדים ולא הוכחות, אבל הוא היה בטוח בצדקת דבריו ולא שעה להסברים שלי שאישה מוחזקת כאישה כשרה וכדומה. אמרתי לו שאשביע את אשתו, ולשם כך אביא תפילין שתשבע בהם בנקיטת חפץ. צחק אותו בור ואמר לי שאין הוא רואה בתפילין חשיבות. אמרתי לו שאשביע את אשתו עם ספר תורה, וגם לזה לא היה מוכן בטענה שהוא לא מעריך ס"ת. ראיתי עליו שהוא מהעדה הספרדית, ואמרתי לו שאשביע את אשתו בקברו של רשב"י, והסכים לכך. בדרך למירון שלחתי אותה ברכב משטרתי ובליווי שוטרים יחד עם בעלה ומסרתי בידה דף ועליו רשמתי את הנוסח שצריכה לומר ובאיזה אופן להחזיק בקבר כדי שיהיה נקיטת חפץ. וכל הדרך בעלה היה מקלל ומבזה אותה ושופך את דמה. כשהגיעו למירון עלו לקבר רשב"י, ובעלה שחשד שמא לא תעשה כפי ההוראות לקח את הנייר לראות את הנוסח ולשמוע האם היא אומרת בדיוק את הדברים ככתבם, והסתכל היטב כי רצה לראות אם באמת היא נוגעת בקבר, והאישה מצדה עשתה הכל כפי ההוראות. אני אמרתי לאישה לפני שיצאה שככל הנראה אחרי שתשבע ישמח בעלה על נאמנותה וירצה לפייסה על אשר חשד בה לשוא, וירצה לחבק ולנשק אותה, והזהרתי אותה לבל תרשה לו עד שתבוא לבאר שבע בחזרה. ובאמת בעלה נרגע ושמח אחרי שראה שאשתו נשבעה, ורצה לחבקה ולנשקה, אבל האישה הרחיקה אותו ואמרה שהרב אליהו אמר להמנע מכל דבר עד שיבואו לפניו בחזרה לבאר שבע. והנה כל הדרך חזרה היה מרעיף עליה ברכות וכיבד אותה והתפייס מאוד. כשבאו לפני לבאר שבע, אמרתי לבעל שעכשיו צריכה אשתו להמתין שבעה נקיים ואח"כ לטבול במקווה כפי שמחייבת ההלכה. הבעל התאכזב מאוד ולא רצה לשמוע, אבל אמרתי לו שכך ההלכה, ולימדתי אותו ואת אשתו את כל ההלכות של טהרת המשפחה שעליהם לשמור כדת וכדין.

רבקה - נדיבות, זריזות, וחכמה
כשאליעזר ראה את רבקה, הוא רואה שעלו המים לקראתה כפי שמבואר ברש"י, ותמה על הדבר שלקראתו לא עלו המים אלא לקראתה. ובכל זאת, אמר לה תני לי מים לשתות. ולכאורה מה צריך אליעזר לבדוק אותה, וכי מה שעלו המים לקראתה לא מספיק להעיד על צדקותה? אלא אמר אליעזר אולי באמת היא צדקת גדולה, אבל יתכן והיא קמצנית, והרי הבית של אברהם אבינו הוא בית של שפע, על כן אמר לה "הגמאיני נא מעט מים מכדך". והנה כתוב "ותמהר ותורד כדה על ידה ותשקהו. ותכל להשקותו" (בראשית כד, יח- יט) , כלומר שהיא הפסיקה להשקותו בטרם שתה כל צרכו. אמר אליעזר בלבו ודאי שהיא קמצנית, שאם לא כן מדוע הפסיקה אותי באמצע השתייה, ומייד אמרה לו רבקה "גם לגמליך אשאב עד אם כילו לשתות", כלומר, את הגמלים היא הייתה מוכנה להשקות עד שיגמרו את שתייתם ואותם לא תפסיק, וזאת למרות שהגמלים שותים כמויות גדולות מאוד של מים. ואז היא אמרה לו, אל תתפלא על הדבר, שכן אותך הפסקתי להשקות משום שריחמתי עליך, שהרי באת מן הדרך עייף וצמא ואם תשתה הרבה עלול הדבר להזיק לך, אבל לגמלים לא חששתי שהם רגילים בכך. או אז היה אליעזר שמח בדבר, שכן הוא ראה בה לא רק נדיבות וזריזות, אלא גם חכמה גדולה, ובודאי שהיא הראויה להיות אישה לבן אדוניו (עיין אוה"ח הקדוש שם).

אין ניסים בקיום מצוות
כשהלכה רבקה לשאוב עוד מים לאליעזר ולגמלים כתוב "ותמהר ותער כדה אל השוקת ותרץ עוד אל הבאר לשאוב ותשאב לכל גמליו" (בראשית כד, כ) . ולכאורה לשם הייתה צריכה לשאוב והלוא המים היו עולים לקראתה? אלא, בזמן שהיא צריכה לשתות לעצמה, המים היו עולים לקראתה בגלל צדקותה המופלגת, אבל כשהייתה צריכה מים כדי לקיים בהם מצווה, המים לא היו עולים לקראתה, שכן מצוות לא עושים ע"י נס, אלא רצתה לעשות בעצמה דווקא.

מסופר על הגאון רבי שניאור זלמן מלאדי בעל 'התניא', שפעם לקחו אותו לבית הסוהר והוליכו אותו בספינה. בדרך הוא ביקש מרב החובל להעמיד את הספינה ולאפשר לו לעמוד למעלה על הסיפון כדי לברך ברכת הלבנה. אמר לו אותו רשע תברך מהחלון, ולא הסכים לאפשר לו לעלות על הסיפון. והנה, אחרי כמה דקות עמדה הספינה ולא המשיכה בנסיעתה. אמר להם בעל התניא מה אתם מתפלאים, אני הוא שהעמדתי את הספינה, שכן אין אתם מאפשרים לי לעלות לברך ברכת הלבנה, ואני מוכן להחזיר את הספינה להמשך הפלגה אבל בתנאי שתתנו לי לעלות על הסיפון ולברך ברכת הלבנה. אמרו לו אם אתה עושה נס להעמיד אותה, תעשה נס שתמשיך להפליג, אמר להם איני רוצה לערב מעשי ניסים בקיום מצוות, אלא אני רוצה לברך ברכת הלבנה בדרך טבעית. כמו כן, היה אדמו"ר אחד שבמקום מגוריו ירד שלג כבד בחג סוכות, אבל לסוכתו לא הגיע השלג כי הוא העמיד אותו עשרה טפחים מעל סוכתו, וכך קיים את המצווה ללא מפריע. אמרו לו שאין מקיימים מצוות בדרך נס, ובשמים רוצים בקיום המצוות בדרך טבעית.

כשאליעזר ראה את רבקה, הוא נתן לה נזם זהב בקע משקלו (בערך עשרה גרם), כמו משקל של חצי שקל. הנזם נתלה על האוזן והיה זה משקל סביר והגיוני. וכן שם לה שני צמידים על ידיה עשרה זהב משקלם - עשיתי חשבון ומצאתי שהיה משקלם כשני ק"ג זהב. ובאמת היה זה משקל כבד, וכיצד יכולה ילדה בת פחות משלוש שנים למ"ד, ואפי' לחולקים שהייתה בת י"ג, להרים את שני הצמידים הכבדים הללו? לכך אומר רש"י שבקע הוא רמז לשקלי ישראל שהיו תורמים מחצית השקל. ושני הצמידים הם רמז לשני לוחות מצומדות. משקל עשרה זהב הוא רמז לעשרת הדברות שבהם עיי"ש. ברמזים הללו לימד אליעזר את רבקה שלא תעשה חשבון שבניה יקיימו מצוות רק אחרי שיצאו ממצרים ויקבלו את התורה, אלא מעתה תשריש בהם התורה, את העניין של שלמות עם ישראל הרמוז בחצי שקל, ואת מצוות התורה בעשרת הדברות (ואגב יש להסביר שבשני לוחות הברית היו חקוקים עשרת הדברות, והם היו צמודים יחד. בחלק אחד מצוות שבין אדם למקום, ובחלק השני מצוות שבין אדם לחברו, לרמוז ששניהם יחד . היינו לא יאמר אדם מצוות שבין אדם למקום אני מקיים, ובין אדם לחברו זה עניין פרטי, אלא הכל הם מצוות של הקב"ה).

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il