בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • שופטים
לחץ להקדשת שיעור זה

מלך ונביא

תפקידי השופט והשוטר * דמוקרטיה או מלכות? * שים עליך מלך * חכם עדיף מנביא * עדות בבית דין של מטה ושל מעלה.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

אלול תשע"ו
11 דק' קריאה 47 דק' צפיה
תפקידי השופט והשוטר
"שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ" (דברים טז, יח). פסוק זה נאמר בלשון יחיד, לומר לנו שיש כאן גם מצווה כללית שכל עיר צריכה למנות שופטים וגם מצווה פרטית שכל אדם צריך למנות על עצמו שופטים ושוטרים.
השופט תפקידו לברר את הדרך והשוטר תפקידו לממש את החלטתו של השופט. אלו שני מהלכים רוחניים בנפש האדם. קודם כל צריך להיות ישר דרך ולבחור ללכת בדרך הנכונה, להיות נקי מחשבונות לא עניינים, ולבדוק בכל דבר מהי הדרך הכללית ומה הם הפרטים המעשיים אותם יש לעשות. בשלב הבא יש לפתח כוח של שליטה. להרבה אנשים יש רצונות טובים אך בפועל הם לא מצליחים לממש זאת. ב"סור מרע" הם אינם מצליחים להתגבר, וגם ב"עשה טוב" הם לא מצליחים לבצע ולממש את כל רצונותיהם. אם אדם היה מצליח לבצע את כל רצונו הוא היה מושלם. לשם כך יש לפתח כוח של משטרה פנימית, שהאדם יידע לשלוט בכוחו הפנימי ולבצע את רצונו הטוב, להיות חזק, לא לבצע את מה שהוא לא רוצה וכן לבצע את מה שהוא רוצה.
רבי לוי יצחק מברדיצ'ב (קדושת לוי שופטים) כותב על הפסוק "וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק" (שם) שאם אדם ילמד זכות על כל איש מישראל אז במידה כנגד מידה ילמדו עליו זכות למעלה. דברים אלו שייכים לימים אלו, ימי הדין. הדרך הכי נכונה להתכונן לימי הדין היא לעקוף אותם. לראות את הזכויות של האחרים ואף אם רואים מעשים שלילים יש לדון אותם לכף זכות, לתת הסבר מקל על חומרת המעשים, ואז מידה כנגד מידה גם ה' ידון את האדם לכף זכות.
דמוקרטיה או מלכות?
הפרשה פתחה בענייני החכמים וממשיכה לענייני המלך. נחלקו חז"ל האם יש מצווה לכתחילה להעמיד מלך או שזה רק בדיעבד שאם רוצים מלך הקב"ה מורה כיצד יש לעשות זאת. דורו של שמואל ביקשו להעמיד מלך ולשמואל הייתה ביקורת על זה כאילו עם ישראל לא מסתפקים בהנהגתו של הקב"ה על ידי נביא ורוצים מלך ככל הגויים. הרמב"ם (מלכים א, א) פוסק שיש מצוות עשה מדאורייתא, לכתחילה להעמיד מלך - "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ" (דברים יז, טו), וכן עוד הרבה ראשונים פוסקים כך.
האברבנאל (דברים יז, יד) כותב שמצווה זו היא בדיעבד, לכתחילה עדיף שהנהגת ישראל תהיה על ידי בחירות דמוקרטיות כל כמה שנים, שהמנהיג ידע שאם הוא לא מתנהג כהוגן יהיה אפשר להוריד אותו. אבל התורה אומרת שאם ישראל רוצים מלך, שקשה לנהל את הציבור באופן אחר, ניתן להעמיד מלך, כעין מצוות יפת תואר. ואז כמובן יש להעמיד מלך על פי הדרכת התורה שהקב"ה יבחר את המלך, והמלך יהיה מוגבל על פי מגבלות התורה - אסור לו להרבות סוסים, כסף ונשים. כיצד יסביר האברבנאל את דברי הנביאים וחז"ל שעתיד להיות מלך המשיח שימלוך על עם ישראל ויהיה מצאצאי בית דוד והוא יהיה קבוע על ממלכתו, וזו תהיה מלכות ממש לא דמוקרטית? כנראה זה חזון לעתיד לבוא. ועד אז זו לא הדרך האידיאלית, כיוון שאדם שיש בידו סמכויות רבות אם הוא לא עושה את הדברים באופן שלם הוא יכול להגיע למעשים מאוד שלילים. כבר ראינו מה קרה למלכים במשך הדורות שנכשלו והכשילו, ובגלל העוצמות שהיו להם הכישלונות היו גדולים. דבר זה תלוי במצב הרוחני של האומה, אם האומה מתבגרת ומגיעה לשלמות כזו שהיא יכולה לעבוד יחד, תפקיד המלך הוא חשוב, הוא מאחד את כל עם ישראל והוא עומד בראש ומוביל אותם והוא מבין את לבבם והוא יודע לרומם אותם למגמה האלוקית של עם ישראל, אז כמובן שזה המצב האידיאלי.
שים עליך מלך
בחסידות דורשים על הפסוק "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ" שכל מצווה שיש בתורה היא תמידית, והמצוות לא נוגעות רק לכלל ישראל אלא הן נוגעות גם באופן אישי - כל אחד צריך לשים את עצמו מלך. המלך אין מישהו מעליו, רק ריבונו של עולם. כך כל אחד צריך לקבל על עצמו עול מלכות שמים, לא לפחד משום דבר בעולם חוץ מהקב"ה. הגמרא (ברכות יז.) אומרת: "לעולם יהא אדם ערום ביראה" – ההסבר הפשוט הוא, תעמיק בעניני היראה באופן תמידי לראות איך תהיה ירא ה'. אך בעל "תולדות יעקב יוסף" מסביר את דברי הגמרא כפשט הלשון: תהיה ערום ביראה, תסלק את כל היראות שבעולם ותהיה ירא רק מריבונו של עולם. הרי אף אחד לא יכול להרע לך חוץ מאלוקים, לכן אין לירא משום דבר, לא ממחלות ולא משאר מרעין בישין.
האדם צריך להיות מלך על עצמו. להיות בשליטה מלאה על אבריו, כמו שאמרו חז"ל במסכת נדרים (לב:): "בתחלה המליכו הקב"ה (לאברהם) על מאתים וארבעים ושלשה אברים ולבסוף המליכו על מאתים וארבעים ושמונה אברים". הקב"ה המליך את אברהם על כל אבריו, ומי שמולך על עצמו בשליטה מלאה בסוף הוא שולט על אחרים. מי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים - מי ששולט על עצמו בסופו של דבר אחרים מקשיבים לו, יש לו שליטה על אחרים. תחילה צריכה להיות שליטה של האדם על עצמו וככול שהיא מתגברת זה מתפשט.
חכם עדיף מנביא
פרשתנו מדברת על ההנהגה בישראל. החכמים מדריכים ומלמדים את דרכה של תורה בישראל, ותפקידו של המלך הוא אחר. הר"ן (דרשות הר"ן, דרוש שנים עשר) מסביר מה ההבדל בין תפקיד המלך והדיין. החכמים והדיינים מורים איך צריך לקיים את הדין על פי התורה, ולמלך מותר לדון אחרת מדין התורה אם המציאות מחייבת זאת. מותר לו להחמיר אם הוא רואה שיש תופעה שמתרבה ומתפשטת, כגון אם הוא רואה שמתרבים הגנבים הוא יכול להענישם יותר מהתורה. ותפקיד החכמים לפעול רק על פי הדרכת התורה.
והפרשה מדברת גם על תפקיד הכהונה והנבואה.
"חכם עדיף מביא" (בבא בתרא יב) לכאורה הנביא נמצא במדרגה יותר גבוהה מהחכם, לחכם ישנה חכמה אנושית, הוא מבין בשכלו מה שניתן להבין בשכל אנושי, והוא לא מקבל השראה אלוקית אותה עליו להעביר לציבור. אך למרות זאת הוא עדיף מנביא. הנביא מקבל את דבר ה' העליון, אך הוא מוגבל, אין לו חופש ורשות להסביר את דבר ה' והוא צריך להעביר את מה שהוא שומע בצורה מדויקת. צריך לשמוע לנביא רק במה שהוא אומר בדבר ה' ולא מה שהוא למד מסברא, אלא אם כן הוא חכם. אין לנביא רשות לשנות את הנבואה ולפרשה, אלא כמו שהוא קיבל כך הוא צריך להעביר. אך לחכם צריך לשמוע גם אם הוא אומר על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין (ספרי דברים קנד). בדרך כלל אם אנו חושבים שהוא אומר על שמאל שהוא ימין ועל ימין שהוא שמאל אנחנו הטועים. אך גם אם יהיה מצב כזה שאנו הגענו למסקנה ודאית שהוא אומר על שמאל שהוא ימין, לדוגמה: הסנהדרין אומרת על פי המסורת מהדור הקודם שכך ההלכה וחכם אחר יודע שהדברים אינם כך, ובדור הקודם הכריעו את ההלכה באופן אחר, זה ענין עובדתי ולא סברא, בכל זאת יש לשמוע לסנהדרין. זאת כדי שהתורה לא תהיה כשתי תורות אפילו אם טועים. לנביא אין זכות כזו ואם הוא לא אומר את מה שנמסר לו אין לשמוע לו.
שני תפקידים אלו משלימים אחד את השני. הרב מדבר על כך שתלמודה של ארץ ישראל מושפע מאד מרוח הנבואה שיש בארץ ישראל, וחכמי ארץ ישראל הם בבחינת נביאים. הגמרא בבבא בתרא לומדת שחכם עדיף מנביא מהפסוק "וְנָבִא לְבַב חָכְמָה" (תהילים צ, יב) מי נתלה במי? הוי אומר: קטן נתלה בגדול. כותב הר"ן, אם כתוב שחכם עדיף מנביא חייב להיות שיש משהו משותף לשניהם. אם אלו שתי תכונות שונות לחלוטין לא שייך להשוות ביניהן, לכל אחד יש מעלה ולא שייך להגיד שזה עדיף מזה. מוכרחים להגיד שהחכם הוא גם קצת נביא וכיוון שהוא גם חכם הוא עוקף את מעלת הנביא. ועל זה אומרת הגמרא: "אמר אביי תדע דאמר גברא רבה מילתא ומתאמרא משמיה דגברא רבה אחרינא כוותיה" – חכם אומר דבר אחד וחכם אחר בדור אומר כמותו. אם שני חכמים פתאום אומרים אותו דבר, אין כאן ענין של שכל שהרי יש הרבה חכמים שחושבים ומתבוננים והנה רק שנים מכוונים זה אל זה, אז מוכרח להיות שיש כאן כוח נוסף חוץ מהחכמה שהם קיבלו ניצוץ של נבואה. זו ראיה שיש בחכמים כוח נבואה. אמר לו רבא: "ודילמא תרוייהו בני חד מזלא נינהו". אולי שניהם נולדו במזל אחד, לכן יש ביניהם משהו משותף וזה לא ענין של נבואה. אלא אומר רבא: "תדע דאמר גברא רבה מילתא ומתאמרא משמיה דר' עקיבא בר יוסף כוותיה". לא יכול להיות שאדם יכוון לדעת רבי עקיבא גדול התנאים. אמר רב אשי: "ומאי קושיא? דלמא להא מילתא בר מזליה הוא" לא שהוא במזלו של רבי עקיבא באופן כללי אבל אולי לדבר זה הוא בן מזלו. "אלא אמר רב אשי תדע דאמר גברא רבה מילתא ומתאמרא הלכה למשה מסיני כוותיה". אם אדם אומר דבר ומתברר שזו הלכה למשה מסיני לא שייך כאן מזלו וודאי שיש בחכם נבואה, וכיוון שאנו רואים תופעה זו אצל חכמים סימן שיש בהם תכונה זו של נבואה.
הר"ן מונה את הדברים בהם החכם עדיף מנביא: לחכם צריך לשמוע בין אם יאמר אמת ובין אם לא יאמר אמת, ולנביא יש לשמוע רק על מה ששמע ולא מסברא. ועוד שהאמונה בנביא תלויה בחכם, הנביא צריך שיראו שהוא צדיק וישר ואומר עתידות והן מתקיימות באופן השלם, והחכמים מאשרים שאדם זה ראוי להיות נביא ואז הוא מתקבל כנביא. דברי הנביאים מעוררים אותנו לדבקות בריבונו של עולם, הם מוכיחים כנגד עבודה זרה ושאר קלקולים מוסריים. ההדרכות שלהם מאוד כלליות. הנביא מגיע לפסגות רוחניות מכוח דמיון חזק מאוד ודבריו משפיעים על כל הציבור. הרמב"ם כותב במורה נבוכים שכאשר הנביא מקבל נבואה הוא משתנה להיות בן אדם אחר. וכיון שזה פועל עליו בצורה כל כך חזקה הוא גם פועל על השומעים והם מרגישים שזה דבר נבואה. הם מרגישים שהנביא הוא צינור להעביר את דבר ה' אליהם. החכם אין לו הכוח הגדול הזה שגורם להתרגשות והתרוממות מאוד גדולה, אך החכם הוא זה שמסדר את סדר החיים הנכון, את ההוראות ההלכתיות הנכונות. הוא מלמד כיצד ליישם את התורה לכל פרטיה. יש בנבואה סיכון, בתקופה שבה הייתה נבואה בישראל הייתה גם עבודה זרה בישראל. ובדורו של עזרא ביטלו את העבודה זרה מישראל. הגמרא בסנהדרין (סד.) מתארת שקראו בשם ה' הגדול ולבסוף תפסו את יצרא של עבודה זרה וכלאו אותו וכך ביטלו את יצר העבודה זרה, ומאותה תקופה בטלה גם הנבואה. ביטלו את כוח הדמיון הרוחני המביא לידי התרגשות שממנו מאותו כוח נמשכו אחר העבודה זרה. כמו שהגמרא בסנהדרין (קב.) מספרת שמנשה אמר לרב אשי: אילו היית בדורנו היית מרים את שולי גלימתך ורץ אחר העבודה זרה.
אם כך אי אפשר להגיע לנבואה בלא שיהיה מצד שני כוח המושך לעבודה זרה - התשובה היא לא. כך היה בדורות ראשונים שההסתכלות הייתה מאוד מגושמת ולא מופשטת ולא יכלו לעשות הפרדה בין דמיון נכון למוטעה. אבל לעתיד לבוא שעם ישראל חוזר לארץ ישראל וצריכה לחזור הנבואה, עם ישראל יגיע למצב בו יכולת ההסתכלות המופשטת שלו תהיה מפותחת מאוד. ניקח דוגמה מהרפואה פעם אם אדם היה צריך לעבור ניתוח, הרופא היה צריך לחתוך ולפגוע בהרבה אברים מסביב, לא יכלו לעשות את הניתוח בדיוק ולכוון לבעיה הספציפית בלי לפגוע בסביבה. היו נותנים כדור והוא יצר בעיות במקומות אחרים. כיום יש כדורים נגד כדורים אחד כנגד המחלה ואחד כנגד הכדור הפוגע בשאר.
כך באופן הרוחני. היו צריכים לטפל בכוח העבודה זרה ופגעו בכל כוח הדמיון. אך כיום ניתן לתת טיפול מאוד מדויק. כמו שברפואה עושים טיפול עם קרני לייזר באופן מדויק ולא פוגעים בשום דבר מסביב, כך באופן הרוחני. ההסתכלות נעשית יותר מופשטת, יותר זכה וטהורה ופחות חומרנית, ואז אפשר לפתח את כוח הדמיון שיהיה יותר טהור וזך. זה הענין שאנו כל כך מצפים אליו. הרב אומר שאין לחשוב שניתן לחיות בלא הנבואה, שאפשר להיות אנשים גדולים ושלמים והנבואה היא רק מתנה נוספת. חיסרון הנבואה הוא מום, חוסר בשלמות. אי אפשר בלא הנבואה להיות שלמים, עם ישראל אם הם לא נביאים הם בני נביאים, זה הטבע של עם ישראל וצריך לחזור לטבע הרוחני האלוקי הזה. כוח זה קיים בכל האומה אלא שהוא מתגלה אצל יחידי סגולה, זו המהות הפנימית של כולנו ולכל אחד יש הפוטנציאל הזה. ואנו מבקשים מהקב"ה שכוח הנבואה יחזור לישראל וזה ירומם את כל ישראל וזה עניין החזרה לארץ ישראל שהרי מי שנתנבא לא נתנבא אלא בה או בעבורה.
עדות בבית דין של מטה ושל מעלה
"על פִּי שְׁנֵי עֵדִים אוֹ עַל פִּי שְׁלֹשָׁה עֵדִים יָקוּם דָּבָר" (דברים יט, טו). סדר המשפט נקבע על פי שני עדים. הזוהר (שופטים) שואל: מי מעיד על האדם בבית דין של מעלה, הרי גם בבית דין של מעלה צריך ללכת על פי הסדר של בית דין של מטה - עונה הזוהר שרמ"ח אבריו של האדם מעידים על האדם. כל אבר כולל בתוכו בשר גידים ועצמות, והעצמות הן המעידות את האדם על מעשיו, כיוון שהעצמות הן לבנות וניתן לכתוב עליהם בשחור. אם האדם עושה דברים טובים הם נכתבים על עצמותיו וכן להיפך. וזה מה שאומר דוד "כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה ה' מִי כָמוֹךָ" (תהלים לה, י) – מי שצדיק עצמותיו אומרות: "ה' מִי כָמוֹךָ". כוונת הזוהר היא שהתנהגות האדם ניכרת עליו. הרב באורות התשובה אומר שניתן להכיר את אופי האדם והתנהגותו על פי פרצופו , כתב ידו ותנועותיו. כל החלקים של האדם מבטאים את המציאות הרוחנית שלו. ניתן לזהות את האדם על פי טביעת אצבעות, וכן על פי כתב ידו. מומחים גדולים מזהים את אופי האדם על פי כתב ידו, וכן האם הוא כתב דבר זה כאשר הוא רגוע או עצבני. האדם ניכר בכתב ידו, דיבורו ומראה פניו - חכמת אדם תאיר פניו. והזוהר מוסיף שהוא ניכר גם בעצמות שהם הדבר הכי קבוע בו, שהרי תחיית המתים היא על ידי העצמות.
כיום אנו יודעים שאדם לא יכול להסתתר. שמים על הארטיס מכשיר והוא שומע מה אנשים מדברים בחדרי חדרים. מי שהולך בעיר העתיקה הוא מצולם. כך ניתן להבין שעיני ה' משוטטות בכל, וה' רואה מה אדם עושה כל רגע וכל שעה ולא רק את מעשיו החיצוניים אלא גם את הרהוריו. אנשים צריכים לחיות בתחושה שהם חשופים ולא יכולים להסתתר. "דע מה למעלה ממך - עין רואה ואוזן שומעת וכל דבריך בספר נכתבים" (אבות א, ב). יש כאלו שזה מפחיד אותם ויש כאלו שזה משמח אותם. מצד אחד אם כל הזמן רואים אותך זה לא נעים, אך ניתן להתבונן על כך באופן אחר. כל הזמן הקב"ה מלווה אותך, אתה אף פעם לא לבד. תמיד ריבונו של עולם חפץ ביקרך ולא משאיר אותך שניה לבד. אשרינו מה טוב חלקנו שאנו מחוברים כל הזמן לאור האלוקי. התבוננות זו לא רק גורמת שהאדם יזהר, אלא זה נותן כוחות לעשות דברים טובים. רוב מעשינו הם עשיית דברים חיוביים, והקב"ה רואה זאת ושמח ועוזר לנו.
ה' כל הזמן מנשים אותנו, "כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ" (תהלים קנ, ו), כל נשימה ונשימה זה הילול לקב"ה שכל הזמן נותן לנו אויר לנשימה (בראשית רבה יד). וכל הזמן מחייה אותנו - "ואתה מחייה את כולם". הקב"ה לא עוזב אותנו לשנייה. אשרינו שהקב"ה לא רק ברא את עולמו אלא אף מקיים את עולמו ואנו מחוברים כל הזמן לאור ה'. העדים שהקב"ה העמיד לראות את מעשי האדם אינם כדי לראות את העברות שהוא עושה ולהענישו אלא לראות את מעשיו הטובים בשביל לתת לו שכר, הרי רוב מעשי האדם הם חיוביים, אין להתעלם מהרוב. יש לחיות באמונה, לחיות את המציאות האלוקית שהקב"ה כל הזמן נמצא איתנו לא עוזב אותנו.
לכן "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ" (דברים כ, א) ישנה הוראה: "אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם: כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם" (שם ג-ד). אמירה זו אינה רק במלחמה אלא אף במלחמה היום יומית שאדם נמצא נגד משיכות והשפעות זרות, נגד אויבים פנימיים. והתורה אומרת לא לפחד כי ה' אלוקיכם נמצא כל הזמן אתכם. יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ואילולי הקב"ה עוזרו אין יכול לו. הקב"ה עוזר כל הזמן, יש לחיות בידיעה הזו. לחיות בביטחון בריבונו של עולם, ביטחון בה' שה' רוצה בטובתנו ורוצה שנצליח וכל הזמן הוא מסייע לנו. פתחו לי פתח כפתחו של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של אולם. אדם שבטוח בטוב ה' וברצונו להיטיב לנו, הביטחון הזה נותן לו כוחות והוא יכול להתקדם כל הזמן ממדרגה למדרגה. יש איסור על לא לבטוח "אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם". זו הדרכה ואיסור. הרמב"ם (מלכים ז, טו) כותב שאסור להיות ירא במלחמה ומי שירא במלחמה עובר בלאו. הרמב"ן חולק ואומר שלא עוברים בלאו אלא שזו הבטחה. אבל הרמב"ם אומר שזה איסור לפחד במלחמה כיוון שצריך לבטוח בקב"ה שמלווה אותנו כל הזמן ונלחם עמנו באויבים. ודברים אלו אמורים גם לגבי המלחמות הפנימיות שאנו עוברים ומנצחים ברוך ה'.
התחלנו שבוע ראשון בחודש אלול, לפנינו עוד שלושה שבועות עד לימים הנוראים. אנו בישיבה לומדים שבעה ימים בשבוע. אצלנו השבת היא השיא, לא כמו בצבא שיוצאים כבר בחמישי. "אור החיים" אומר על הפסוק: "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ... וינח ביום השביעי" (שמות כ, י), ה' נתן כוח לעולם להתקיים שישה ימים, ונתן את השבת שנותנת נפש לכל השבוע והעולם יכול להתקיים בזכותה עוד שבעה ימים, ואז באה עוד שבת ונותנת קיום לעוד שבוע וכן הלאה. מה שנותן את הקיום לעולם הוא שמירת השבת על ידי ישראל, העולם מתקיים על ידי השבת שהוא השיא של השבוע. מוצאי שבת הוא זמן מצוין ללמוד תורה. לפעמים השינוי מוציא מהסדר אך אם מתרגלים ללמוד ביום שישי, שבת ומוצאי שבת זה נהיה הסדר ואז זה קל מאוד. אני מאחל לכולנו שנעלה במעלות הקודש ונגיע לשיאים לקראת הימים הנוראים. אנו נפתח כפתחו של מחט והקב"ה יפתח לנו אולמות גדולים.




^ 1.. שנת תשע"ה.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il