ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

להתרומם אל המבט האלוקי | אתר ישיבה

דף הבית ספריה מועדים לזמן הזה - יום העצמאות Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

ה'תשנ"ג

להתרומם אל המבט האלוקי

יום העצמאות המ"ה



נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
ר' אברהם בן דוד

היא נפלאת בעינינו
"זה היום עשה ד' נגילה ונשמחה בו" (תהלים קיח, כד). "בו" מפרשים חז"ל: בהקב"ה (שיר השירים רבה א, ג). על הפסוק הקודם: "מאת ד' היתה זאת היא נפלאת בעינינו" (תהלים שם כג), אומרים חז"ל (ילקוט תהילים, רמז תתעו):
"מאת ד' היתה זאת היא נפלאת בעינינו". זה שאמר הכתוב: "מי זאת עולה מן המדבר" (שיר השירים ח, ה). לשעבר היו משועבדים בטיט ולבנים ונעשו במדבר לארבעה דגלים? משיבין ישראל: אף אנו תמהין על עצמנו. ורוח הקדש אומרת: "מאת ד' היתה זאת היא נפלאת בעינינו".
כשיצאו ממצרים והלכו במדבר מסודרים בארבעה דגלים, נשאלים בני ישראל איך נהיה כדבר הזה, שעד עתה ישראל היו עבדים במצרים והנה עכשיו הם הולכים בצורה מפוארת שכזאת? אמרו ישראל: גם אנחנו תמהים על זה. "מאת ד' היתה זאת היא נפלאת בעינינו". הם אמרו: "היא נפלאת בעינינו" ורוח הקודש אומרת: "מאת ד' היתה זאת". המדרש ממשיך ואומר שכך היה בדוד המלך, שהיה רועה צאן ונעשה למלך, וכך יהיה גם לעתיד לבוא, כשישראל ייגאלו מהגלות הקשה. גם אז יאמרו הכל: איך נהיה כדבר הזה? "היא נפלאת בעינינו!" והתשובה תהיה שוב: "מאת ד' היתה זאת":
דבר אחר: מדבר בדוד. לשעבר היה רועה ונעשה מלך. משל לאחד שהיה עושה משרה לכובסין ונעשה איפרכוס. אף ישראל, לעתיד לבא יתמהו עובדי אלילים עליהם, והם משיבין: "מאת ד' היתה זאת"; "זה היום עשה ד' נגילה ונשמחה בו".
טבע הדברים הוא שאין בעל הנס מכיר בנסו (נדה לא, א). אנחנו נמצאים בתוך עוצמת תהליך הגאולה. "אז יאמרו בגוים הגדיל ד' לעשות עם אלה" (תהלים קכו, ב). הגויים רואים את הפלא הגדול הזה, ומכירים בו. הנה העם המפוזר והמפורד בין העמים שהיה נראה כבר מזמן חסר כל תקווה, כבר לפני אלפי שנים, ואמרו עליו: "איה אלהיהם" (יואל ב, יז. תהלים עט, י), וכבר הספידו אותו ואמרו: לו ולתורתו יש יורשים, כבר כלה העם הזה ומה שנותר ממנו נותר רק כדי להענישו, כדי להפרידו ולפזרו בין העמים, הנה קם העם הזה, התקבץ מחדש בארצו והקים מדינה לאחר שהיה נתון בלא מולדת אלפיים שנה. בתעצומות ובמרץ עצום הוא מתפתח ומתקדם, בקצב שאין לו אח ורע בכל האומות ובכל המדינות כולן, הוא מתפתח בקצב מהיר בקליטה, בכלכלה, ובשכלול הביטחון, התפתחות יוצאת מן הכלל מכל הבחינות. זה מפליא את כל הרואים.
אבל אנו, שד' מחולל לנו את כל הנפלאות האלה, אנו שנתבעים לעמוד בקצב הזה שהקב"ה מכתיב לנו, בקצב העלייה המסחרר הזה, עם כל הקשיים שלו, אנחנו הנתונים בתוך המציאות המסובכת הזאת, ומתאמצים בכל המאמצים הכבירים האלה של ההתקדמויות, אנו רואים רק את המאמצים, רק את הקשיים, רק את ההתמודדויות, רק את ה"הרים" שעלינו עוד לעבור, איננו מכירים בהצלחתנו. אך אין כל פלא על כך. כך הוא סדר הדברים. כששקועים בתוך המאמץ הגדול, בתוך העשייה, אי אפשר להתרומם ולהסתכל במבט רחב על מה שכבר הושג. כך הוא סדר הדברים מפני שכל דבר שהשגנו, כל אתגר שהצלחנו לעבור אותו, מעלה אותנו מדרגה נוספת לפני אתגר נוסף, ואנו מוצאים את עצמנו עומדים בפני משימה חדשה, קשה יותר מקודמתה, מכבידה יותר, מעייפת יותר, ודורשת מאתנו כוחות נוספים. אבל, כאמור, המסתכלים מבחוץ עומדים נפעמים מההתפתחות העצומה והנפלאה של עם ישראל, ועל כך נאמר: "אז יאמרו בגוים הגדיל ד' לעשות עם אלה" (תהלים קכו, ב). וביום אחד בשנה מנסים גם אנו להתרומם מעל השגרה, מעל הקשיים, להתבונן מעט במבט רחב יותר, מקיף יותר, ולהבחין גם אנו במשמעות האירועים והשתלשלותם.

לידה וניתוח

היווצרותה של אומה משולה לתהליך של לידה, הרצוף קשיים ומשברים: צירים. וככל שהלידה הולכת ומתקדמת הצירים הולכים ומתגברים, הולכים ונעשים תכופים יותר ויותר. הקשיים כל כך עצומים, עד שחז"ל תולים בהם ובתוצאותיהם את סיבת חיוב התורה על היולדת להביא קורבן חטאת: מפני שהיולדת קופצת ונשבעת שלא תלד יותר, מכיוון שאין היא מסוגלת לעמוד בקושי הלידה (נדה לא, ב). כל גודלו של המאורע, כל התקווה שתולים בוולד שיוולד, כל הצפייה הדרוכה והמתוחה עד ליום הלידה, כל אלה נשכחים ונבלעים בתוך העוצמה הרבה של הצרות האלה, של הקשיים האלה, של הצירים התכופים ההולכים ומתגברים עד שאי אפשר יותר לסבול אותם, והאשה מרגישה שהיא מוכרחה להפסיק את המהלך הזה, והיא אומרת: "לא מדבשך ולא מעוקצך". גם הפצרות ומילות ההרגעה של המיילדת: "הנה זה כבר מתחיל", "זה כבר באמצע", "זה כבר...", אינן מועילות. דברים אלו אינם משפיעים על היולדת המתייסרת בחבלי הלידה, כי קשה לראות את הטוב בתוך כל המאמץ שנדרש כדי לעבור את כל הקשיים הללו שמביאים ללידה הזאת.
עם ישראל שהיה מפוזר בארבע כנפות הארץ הולך עתה ומתקבץ, הולך ומתאחה. אחרי כל התקדמות צריך לעבור "ניתוח" חדש: צריך לתפור עור לעור, גיד לגיד, בשר לבשר, או עצם לעצם, עצם לבשר, עצם לגידים, וזה כואב. כאבי תופת. כואב מאוד לחבר את האיברים המפורדים אחד אל אחד, ובמיוחד שבכל פעם צריך לעבור "ניתוח" נוסף. לאחר שניתוח אחד עבר בהצלחה, צריכים לעבור עוד ניתוח, ועוד ניתוח, ועוד ניתוח ואין לדבר סוף. הרופא מרוצה. הוא מתמלא שמחה בלבו, על כך שהנה עבר החולה שלב נוסף. הוא מביט בהתקדמות. מכל ניתוח הוא יוצא מרוצה יותר, אבל החולה האומלל מתייסר. החולה שואל: עוד פעם צפויים לי הכאבים האלה? הרופא עונה: "הניתוח הקודם הצליח כל כך יפה!...". והחולה, שכבר מאס בניתוחים הכואבים, צועק: לא צריך את כל הניתוחים האלה, אינני רוצה באיחוי הבשר, אינני רוצה השתלת עור, אני רוצה להישאר כמו שאני. פצוע, קרוע, גדוע, ולא לעבור עוד ניתוחים. אך הרופא כלל איננו מתחשב בטענות הללו של החולה המיוסר. הוא ממשיך לפי תכניתו: עוד ניתוח ועוד חיבור ועוד חיבור ועוד תיקון, וכך זה הולך ומתקדם.
ביום העצמאות אנחנו צריכים להתרומם אל המבט של אותו רופא המחבר את העצמות אחת אל אחת: למרות שהניתוח כואב ומייסר, ההתקדמות יוצאת מן הכלל, נפלאה ומרשימה, בכל המובנים: הרוחניים והמעשיים, האמוניים, ובכל מדרגות הקודש, בכל התחומים. כל הזמן הננו מתקדמים התקדמות יוצאת מן הכלל, התקדמות נפלאה, וכל ההתקדמות הזו היא קידוש השם אחד גדול ונורא.

תקומת המדינה כקידוש ד' כללי
היום נזדמן לי לעיין בספרו של הגאון הקדוש ר' מנחם זמבה השם יקום דמו, אשר נרצח בשואה. הוא דיבר בשנת ה'תרצ"ז בכנסייה הגדולה של אגודת ישראל. באחד הדיונים המרכזיים באותה כנסייה נערך דיון סביב השאלה כיצד להתייחס להצעות חלוקת של ארץ ישראל שהוצעו על ידי האומות. הוא דיבר בתקיפות רבה, ובתוך דבריו אמר: כשם שאי אפשר לוותר אפילו על אות אחת מן התורה, ככה בעניין ארץ ישראל, אי אפשר לנו לוותר אפילו על פסיעה אחת, על רגב אחד, מאדמת ארץ ישראל (חידושי הגרמ"ז, סימן נד). מי שלא אכפת לו מהתורה, יתכן שגם לא אכפת לו מארץ ישראל, אך אנו, שאכפת לנו מהתורה ומשלמותה, אכפת לנו מארץ ישראל ומשלמותה.
לפני כן (שם) הוא מזכיר את העובדה שיש חילוקי דעות בתוך היהדות החרדית כיצד להתייחס לנושא העלייה לארץ ישראל. יש אומרים שצריכים לקבל מדינה ולהראות לעולם כולו שעם ישראל מתאושש מן המצב שבו חושבות האומות שאפסה כל תקוותו וכי אין לו תקומה. לכן הם סוברים: צריך לקום ולעלות. ויש דעות אחרות, המסתמכות על דברים של ה"חתם סופר" בפירושו על התורה (תורת משה, פרשת שופטים, בהפטרה ד"ה מה נאוו), שמדבריו הבינו ששאיפתנו היא: גאולה שלמה, לא גאולה למחצה, לא לשליש, ולא לרביע, אלא רק גאולה שלמה שתבוא מאת ד'. לא פחות מזה. ומכיוון שלעת עתה לא מדובר על גאולה שלמה אלא על גאולה חלקית, לכן, סוברים הם, שהקב"ה איננו חפץ בה, כביכול. הוא מביא את שתי הדעות מבלי לקבוע עמדה לצד זה או לצד זה. הוא מסביר את דעת השוללים את העלייה שהם גם אומרים שמצות קידוש השם עניינה להתקיים רק בתוך ישראל, וההלכה היא (סנהדרין עד, ב), שקידוש השם בפרהסיה פירושו בפני עשרה מישראל, אבל אין קידוש השם בפני גויים, אפילו לא בפני רבבות מהם. לכן אין לדעתם דין של קידוש השם בעלייה לארץ נוכח אומות העולם.
זה הפריע לי קצת. אני חושב שהגאון ר' מנחם זמבה הי"ד רוצה לפרש רק את דעתם של הדעות האחרות, אך אין זו דעתו. אני חושב שישנם פסוקים מפורשים ביחזקאל פרק לו, אשר מהם אנו למדים שכשעם ישראל נמצא בחוץ לארץ זה חילול השם, ולמען כבוד שמים הקב"ה מכנס את עם ישראל (פס' יח-כד):
ואשפך חמתי עליהם על הדם אשר שפכו על הארץ ובגלוליהם טמאוה. ואפיץ אתם בגוים ויזרו בארצות כדרכם וכעלילותם שפטתים. ויבוא אל הגוים אשר באו שם ויחללו את שם קדשי באמר להם עם ד' אלה ומארצו יצאו. ואחמל על שם קדשי אשר חללוהו בית ישראל בגוים אשר באו שמה. לכן אמר לבית ישראל: כה אמר ד' אלקים: לא למענכם אני עשה בית ישראל, כי אם לשם קדשי אשר חללתם בגוים אשר באתם שם. וקדשתי את שמי הגדול המחלל בגוים אשר חללתם בתוכם, וידעו הגוים כי אני ד', נאם ד' אלקים בהקדשי בכם לעיניהם. ולקחתי אתכם מן הגוים וקבצתי אתכם מכל הארצות והבאתי אתכם אל אדמתכם.
כשאיש פרטי מישראל, בא לקיים מצות קידוש השם, הכלל הוא כי קידוש השם בפרהסיה הוא דווקא בפני עשרה מישראל. אבל קידוש השם של האומה, זה בוודאי כלפי כל העולם כולו, כלפי האומות. וזו משמעות הפסוקים שהבאנו מיחזקאל, שאם יהיה חילול השם בכך שעם ישראל מפוזר בין העמים, הדרך לתקן את חילול השם היא להחזיר את המצב לקדמותו, כשהיה בו קידוש השם, והוא השבת עם ישראל לארצו. אם כן, יש שתי מדרגות, שני ממדים, בקידוש השם: קידוש השם פרטי, וקידוש השם כללי. המציאות של תקומת המדינה היא קידוש השם כללי. זה קידוש השם של כללות האומה, של הופעת האומה מחדש, כאומה. האומה הזאת היא אומתו של הקב"ה, וממילא בתקומתה מתקדש שם שמים.
במשנה במסכת אבות (ד, ד) אומר רבי יוחנן בן ברוקא: "כל המחלל שם שמים בסתר נפרעין ממנו בגלוי. אחד שוגג ואחד מזיד בחילול השם". מהמשנה הזאת אנו יכולים להקיש גם לדיני קידוש השם. גם בקידוש השם ישנו הכלל ש"אחד שוגג ואחד מזיד". הגדר של חילול השם נמדד לפי התוצאות, ולא על פי כוונתו של האדם. הגדר הוא האם חס וחלילה נגרם חילול השם. השוגג איננו פטור, מפני שמעשהו גורר עמו תוצאות. לא רק שמעשהו אינו טוב, אלא שגרם לתוצאות חמורות. קל וחומר בן בנו של קל וחומר בקידוש השם, שהרי גדולה מידה טובה ממידת פורענות. גם בקידוש השם אנו אומרים "אחד שוגג ואחד מזיד", גם אם אלה שגורמים לקידוש השם הזה אינם מתכוונים בכל מאודם לקדש שם שמים במעשיהם, זהו קידוש השם. גם במעשה יישוב הארץ, המתווים את המהלך "שוגגים" בזה. הם לא התכוונו לקידוש השם, אין הם מודעים לעניין הזה שנקרא "קידוש השם", אבל: אחד שוגג ואחד מזיד בקידוש השם. גם אם לא התכוונו לעשות קידוש השם נחשב להם הדבר לקידוש השם.

אלו ואלו צודקים - ארץ שלמה ויהודית
אנחנו נמצאים כעת בתקופה שנראית לנו מסובכת מאוד מאוד. הרופא אינו רואה אותה כך, אך כך היא נראית בעין המטופל. הדברים נראים מסובכים מאוד. יתכן שאנחנו עומדים כעת לפני ניתוח. לא ניתוח שפוגע חלילה, אלא ניתוח מבריא. אבל אחרי ככלות הכול זהו ניתוח, והוא כואב. עם זאת, ולמרות הכל, נשאלת השאלה: הציבור שלנו, המבקש את כל השלמות ואינו מוכן לוותר על שום דבר, אנשים הנאמנים לדבריו של ר' מנחם זמבה שאסור לוותר על אף רגב ורגב מארץ ישראל - כל אלה שואלים: כיצד נראה את המאורעות הבאים, שהרי הם בוודאי באים עלינו לטובה, איך נראה בהם את הטובה, שתבוא בלי כל ספק?
המצב הוא בעייתי. אמנם במידה רבה הוא פחות בעייתי ממה שהיה אי פעם באלפיים השנים האחרונות, אבל הוא טרם נפתר לגמרי. ישנה התלבטות גדולה באומה: מה לעשות? חלק מסוים, חלק גדול מהאומה, סובר שצריכים להיות כאן יהודים בלבד; שהערבוב הזה עם הערבים אינו בריא. החלק הזה צודק בהחלט. המציאות של עירוב יהודים וערבים איננה טובה. לפני כמה שנים הזדמן לי לדבר עם חבר ב"שלום עכשיו", והוא אמר לי: "אנו חייבים להיפטר ממאה אלף הערבים המסתובבים בקרבנו: במסעדות, במועדונים, בבתי מלון ובתוך החיים שלנו. את כל מציאות החיים ואיכות החיים שלנו, את כל המוסר שלנו, הם מורידים מטה. מוכרחים לעשות הפרדה. מוכרחים להיפרד מהם. אי אפשר להיות אתם ביחד". הוא צודק בזה צדק מוחלט! באמת אי אפשר להיות ביחד. זו אמת לאמיתה. חלק אחר אומר: נכון, אבל אי אפשר לוותר על ארץ ישראל לצורך כך! אי אפשר! לא שייך להעלות על הדעת את הדבר הזה. אנחנו לא יכולים לוותר על ארץ ישראל. ארץ ישראל כולה שלנו, וחייבת להיות ברשותנו. עונים להם מהצד השני: אבל אם ארץ ישראל כולה שלנו, ואנו מספחים אותה אלינו, אנו נאלצים לחיות עם כל מי שגר בה: זרים בכלל, וערבים בפרט. הדרך שהלכה בה הממשלה הקודמת, הלאומית, בהקפאת המצב כמות שהוא, איננה מצב בריא, אף שדרך זו ננקטה מתוך דאגה לשלמות הארץ. המצב האלטרנטיבי של חלוקה הארץ גם הוא איננו בריא. מה עושים? אלה צועקים: ארץ שלמה ואלה צועקים: ארץ יהודית. אלו ואלו צודקים. ההתלבטות הזאת תביא את הפתרון השלם. המאבק הזה שבין הכוחות, ההתכתשות שבין הכוחות הללו, היא שתביא בסופו של דבר את התשובה השלמה, של הרצונות המשותפים של שני הצדדים גם יחד, של ארץ שלמה ויהודית.
כיצד זה יהיה? את זה נשאיר לקב"ה. אבל מציאות זו, היה תהיה. אנו בטוחים בכך במאת האחוזים. אין לנו כל ספק שכך יהיה הדבר, שכל הארץ תשוב לבעליה האמתיים. יהיו כאן אולי אורחים, יחידים, בהסכמתנו, לפי צרכינו, אבל הארץ כולה תהיה שלנו ושלנו בלבד. זו הארץ שלנו, זו נחלת אבותינו וכך יהיה הדבר. המאבק שבין שני הכוחות מקרב את המציאות ואינו מרחיק אותה. הוא מקרב אותה, כי צריך גם לדאוג לכך שהארץ תהיה רק שלנו, ולא רק שנהיה פורמלית, עקרונית, בעלים עליה, ושיהיו בה כל כך הרבה אנשים אחרים בפועל. צריך שנהיה אנחנו בפועל הבעלים עליה. איך זה יהיה? להקב"ה פתרונים. את הביטחון הזה ששתי השאיפות גם יחד יבואו לידי מימוש אנחנו צריכים להביא לידי ביטוי. אנחנו צריכים להתרומם מעל הדרכים, ולעסוק במטרה. איך להגיע אל המטרה הזאת? זה כבר שלב ב'. שלב א' הוא לזכור, לחזור ולזכור, לחזור ולהזכיר, לנו ולאחרים, ולכל היהודים שבתוכנו, לכל עולם כולו, שזה מה שיהיה, שלזה אנחנו חותרים שלכך אנחנו נגיע. איננו יודעים מהן הדרכים להגיע לכך וגם אין צורך לפרט אותן, אבל זה יהיה. כך זה יהיה. הארץ כולה תהיה הארץ שלנו, בפועל. בלי כל ספק הדבר תלוי בנו.
לפני כמה שנים באה קבוצת מורים רבנים מחוץ לארץ לבקר כאן בבית אל. זה היה עוד לפני מסירת כל סיני. היו אז בין שלב לשלב בנסיגה. אני אמרתי להם שהקב"ה נתן לנו ארץ גדולה ורחבה, מתוך כוונה שכל היהודים ינהרו אליה. אך היהודים התמהמהו מלשוב. במיוחד היה הדבר בולט לאחר מלחמת ששת הימים, כשהתרחבה הארץ, ויהודים היו יכולים לשוב, למלאות את הארץ וליישב את כולה: את סיני, את הנגב. אך הם התרגלו לשבתם בחוץ לארץ, והיה קשה להם מאוד לעקור. אמרתי להם: הקב"ה אומר: אם אין כולם באים, אפשר לקחת מהם בחזרה קצת מן הארץ. אם לא יבואו, ייקחו עוד קצת. כך אמרתי להם, ולכן עליכם לעלות. אמרתי להם גם שעליהם לומר את הדברים הללו לתלמידים שלהם. אני משער שהם כעסו, אבל זאת האמת, ואין לחשוש מלומר אותה. אנו הולכים ועולים, הולכים ומתקדמים. שתי בקשות אנו מבקשים מהקב"ה: שהדבר יקרה במהרה, וברחמים.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il