מוצ"ש א' מרחשוון ה'תשע"ה
דף הבית בית מדרש הלכה ומנהג כיבוד הורים Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word האזן לשעור (40 ד') הורד mp3
שלח לחבר צפה בשיעור (40 ד')

כ"ג אדר א' התשס"ג

כיבוד אב ואם במקום מצווה אחרת


סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

להורדת התמונה לסלולרי: שלח את ההודעה 8812922  למספר 1315. למכשירים התומכים בגלישה באינטרנט בלבד. מחיר: 3 ש"ח. דברי הגמרא
המשנה בפרק "אלו מציאות" 1 עוסקת בשני מקרים בהם עומדת מצוות כיבוד אב ואם מול מצוות אחרות: "אם אמר לו אביו היטמא, או שאמר לו אל תחזיר, לא ישמע לו".

המקרה הראשון במשנה הוא כהן שאומר לו אביו להיכנס לבית הקברות, והמקרה השני הוא אדם שמוצא אבידה ואומר לו אביו לא להחזיר, ואומרת המשנה על שני המקרים שלא ישמע לאביו. הגמרא מביאה ברייתא המבארת את המקור לכך: "שנאמר איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו אני ה' כולכם חייבין בכבודי".

על דברי הברייתא אומרת הגמרא:
טעמא דאמר רחמנא את שבתותי תשמורו, הא לאו הכי הוא אמינא צייתא ליה? ואמאי, הא עשה והאי לא תעשה ועשה, ולא אתי עשה ודחי את לא תעשה ועשה! איצטריך, סלקא דעתך אמינא הואיל והוקש כיבוד אב ואם לכבודו של מקום שנאמר כאן כבד את אביך ואת אמך ונאמר להלן כבד את ה' מהונך הלכך לציית ליה, קא משמע לן דלא לשמע ליה.

הגמרא שואלת כאן לשם מה יש צורך בלימוד מיוחד, הרי גם בלעדיו יש בידינו כלל "אין עשה דוחה לא תעשה ועשה", ובמצוות כיבוד אב יש רק עשה, בעוד שבטומאה ובהשבת אבידה יש גם איסור (לא תוכל להתעלם, לנפש לא יטמא)! ועונה הגמרא שלולי הפסוק היינו חושבים שכיון שהוקש כיבוד אב ואם לכבודו של מקום יש לשמוע לבקשתם גם כאשר הדבר מתנגש עם מצווה אחרת.

בפשטות, לאחר הלימוד 'כולכם חייבים בכבודי' - כיבוד אב ואם אינו דוחה אף מצוה מהתורה, שכן המצוה כלל אינה קיימת אם קיומה כרוך בביטול מצווה אחרת.

השאלה על דברי הרמב"ם
והנה כתב הרמב"ם בהלכות גזילה ואבידה 2 :
ראה את האבדה ואמר לו אביו אל תחזירנה יחזיר ולא יקבל ממנו, שאם קבל מאביו נמצא בעת שקיים מצות עשה של כבד את אביך ביטל עשה של השב תשיבם ועבר על לא תוכל להתעלם.

הרמב"ם מנמק את ההלכה שלא ישמע לאביו בכך ש"אין עשה דוחה לא תעשה ועשה", והדבר תמוה – הרי בברייתא למדים זאת מפסוק, שעשה של כיבוד אב אינו דוחה אף מצוה, וגם אם מצוה זו היא לא תעשה בלבד!

עוד קשה, שכן דברי הברייתא הובאו על ידי הרמב"ם עצמו בהלכות ממרים 3 :
מי שאמר לו אביו לעבור על דברי תורה בין שאמר לו לעבור על מצות לא תעשה או לבטל מצות עשה אפילו של דבריהם, הרי זה לא ישמע לו שנאמר איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו כולכם חייבין בכבודי.

כדי לבאר את הרמב"ם נחזור לדברי הגמרא.

מחלוקת הריב"א והתוספות בגדר 'עשה דוחה לא תעשה'

כפי שהבאנו בתחילת השיעור, הגמרא שואלת על הברייתא לשם מה יש צורך בפסוק שמי שאביו אומר לו לא להשיב אבידה לא ישמע לו, הרי בלאו הכי אין עשה דוחה לא תעשה ועשה. והנה נחלקו הראשונים בהגדרת כלל זה.

לדעת הריב"א 4 , כאשר יש עשה מול לא תעשה ועשה - הלאו עצמו אמנם נדחה מפני העשה, אלא שאחר כך נשאר עשה מול עשה, ועשה אינו דוחה עשה. על כן, אם אדם עבר וקיים בכל זאת את העשה - לא ילקה, שהרי אין לאו. אולם לדעת התוספות 5 , כאשר יש לא תעשה ועשה הרי שה'לא תעשה' עצמו מתחזק, וגם הוא לבדו אינו נדחה מפני העשה, ומי שעבר עליו – לוקה.
על שיטת הריב"א הקשו האחרונים שתי קושיות מסוגייתנו.

קושיית ר"ע איגר על שיטת הריב"א ותשובתו
ר' עקיבא איגר מקשה על שיטת הריב"א, מדוע אומרת הגמרא שהלימוד מהפסוק מיותר – הרי למרות שגם בלעדיו אומרים 'אין עשה דוחה לא תעשה ועשה', מכל מקום מצד כלל זה בלבד אם היה שומע לאביו לא היה לוקה, שכן הלאו היה נדחה, ואילו הפסוק מלמד שאין כלל מצוות כיבוד במקום מצוות אחרות, וממילא ילקה!

יתכן שאפשר לתרץ שהגמרא שואלת רק על המקרה של אבידה, שבו גם לולי הפסוק אינו לוקה שהרי 'לא תוכל להתעלם' הוא לאו שאין בו מעשה. אך בפשטות שאלת הגמרא היא גם על מקרה שאמר לו אביו היטמא, בו יש מלקות, ואם נבין כך חוזרת שאלת ר"ע איגר.

ר"ע איגר מתרץ שלא מסתבר לגמרא שהברייתא הביאה את הפסוק רק למקרה של דיעבד, שאם עבר ושמע לאביו הריהו חייב מלקות, שהרי יש לפסוק משמעות גם ברמת הלכתחילה – שאין עשה של כיבוד דוחה לאו, ואין סיבה ללמד דין דרך מקרה של דיעבד, כשאפשר ללמד אותו דרך מקרה של לכתחילה. מכך שהברייתא הביאה את הפסוק על המקרה של טומאה, בו יש לא תעשה ועשה, הבינה הגמרא שגם במקרה זה – הפסוק נצרך ברמת הלכתחילה, ולא רק ברמת הבדיעבד.

ומוסיף ר"ע איגר ביאור נוסף. על הרמב"ם הנ"ל בהלכות ממרים שואל ההגהות מימוניות – לשם מה יש צורך בפסוק 'איש אמו ואביו תיראו – כולכם חייבים בכבודי', הרי אם אביו אומר לו לעשות עבירה, למשל לבשל בשבת, אביו נחשב רשע, וגם בלי הפסוק – אין חובת כיבוד באדם רשע! ומתרץ ההגהות מימוניות שעל ידי דיבור בלבד לא נעשה אדם רשע.

ר"ע איגר תמה על עצם שאלתו של ההגהות מימוניות, הרי לולי הפסוק היינו חושבים שכיבוד אב ואם דוחה איסורים אחרים, וממילא אם האב יאמר לו 'בשל בשבת' כלל אינו רשע, שהרי במקרה זה אכן יתחייב הבן לבשל מדין כיבוד אב!

וכותב ר"ע איגר שלאור דברים אלו ניתן לפרש את שאלת הגמרא גם לפי הריב"א, שכיון שאין עשה דוחה לא תעשה ועשה ממילא האב יודע שמבחינה הלכתית הבן לא אמור להישמע לבקשתו להיטמא, ועל כן אם הוא בכל זאת מבקש ממנו להיטמא הריהו רשע, וכיון שכך אין כל מצות כיבוד, וגם לפי שיטת הריב"א – ילקה.

קושיית האמרי משה על שיטת הריב"א ותשובתו
ה'אמרי משה' 6 שואל שאלה נוספת על שיטת הריב"א. לגמרא פשוט שמצד הכלל 'אין עשה דוחה לא תעשה ועשה', אם אב אומר לבנו לא להחזיר אבידה – לא ישמע לו. ולכאורה היה צריך להיות להיפך! לפי הריב"א, הסיבה שאין עשה דוחה לא תעשה ועשה היא שכיון שיש עשה מכל צד – שב ואל תעשה עדיף. במקרה זה, אם יחזיר את האבידה יעבור על עשה של כיבוד בקום עשה, ולולי הפסוק היינו אומרים שעדיף שלא ישיב, ובכך יבטל את העשה של השבת אבידה רק בשב ואל תעשה!

ולכאורה היה ניתן לומר שלא מדובר במקרה שאביו אמר לו בפירוש אל תחזיר, אלא שאמר שיעסוק בכבודו, כגון 'השקיני מים', ואז גם אם ישיב את האבידה יעבור על העשה של כיבוד בשב ואל תעשה. אבל האמרי משה מבאר שתשובה זו לא תעזור, שגם במקרה זה כיון שבכל אופן יבטל עשה רק בשב ואל תעשה – לולי הפסוק היינו אומרים שיכול לבחור מה לעשות, ואילו מהגמרא משמע שלולי הפסוק היינו אומרים שחייב להשיב את האבידה!

כדי לענות על שאלה זו מביא האמרי משה את שאלת התוספות ביבמות 7 . כפי שהבאנו בתחילת השיעור, הגמרא בסוגייתנו למדה שכיבוד אב ואם אינו דוחה שבת מהפסוק 'איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו - כולכם חייבים בכבודי'. ושואלים התוספות לשם מה יש צורך בלימוד מיוחד לכך? הרי למדנו בברייתא המובאת במסכת קידושין 8 "אביו אומר השקני ואמו אמרה השקני הנח כיבוד אמך ועשה כבוד אביך שאתה ואמך חייבין בכבוד אביך, וכן אביך אומר השקני ומצוה לעשות הנח כבוד אביך ועשה מצוה שאתה ואביך חייבין לעשות מצוה"? ואם כן גם ללא פסוק, זו סברא פשוטה שכיון שגם האב חייב באותה מצוה אין לשמוע לו! ועונים התוספות שסברת הגמרא בקידושין עצמה מסתמכת על הלימוד מסמיכות הפסוקים.

ומביא האמרי משה שיש מתרצים אחרת, ויש להבחין בין שני מקרים: כאשר הבן רואה אבידה והאב אומר לו שיעסוק בכבודו, הרי לפני הבן עומדות שתי מצוות עשה, כיבוד אב והשבת אבידה, וביחס לכך שייכת הסברא 'כולכם חייבים בכבודי', שזו סברא של עדיפות בין שתי מצוות עשה העומדות לפני האדם, בדומה למצב שבו לפני הבן עומדת מצוות כיבוד אב כנגד מצוות כיבוד אם. אולם כאשר האב אומר לבנו 'בשל בשבת' לא שייך לומר 'כולכם חייבים בכבודי', שהרי לפני הבן עומדת מצוות עשה ומצוות לא תעשה, והדין בכל התורה הוא שעשה דוחה לא תעשה, ואין בבקשתו של האב כל פגיעה בדיני התורה! וביחס למקרה זה יש צורך בפסוק מיוחד של סמיכות הפרשיות.

לפי התשובה השניה, הטעם "כולכם חייבים בכבודי" אינו נלמד מפסוק אלא הוא סברא פשוטה, ולפי שיטה זו משיב האמרי משה על השאלה ששאל על סוגייתנו, מדוע לא אמרה הגמרא שלולי הפסוק היה הבן יכול לבחור איזו מצוות עשה לקיים ואיזו לבטל בשב ואל תעשה? התשובה היא שגם לולי הפסוק היתה ניתנת עדיפות למצוות השבת אבידה, על פי הסברא שגם אביו מחוייב לעשות מצוה.

סיוע לדברי האמרי משה
ונראה לסייע את דברי האמרי משה מדברי הרמב"ם, שהביא שתי הלכות אלו בנפרד, בטעמים נפרדים 9 .
בהלכה י"ב הביא הרמב"ם את הטעם 'כולכם חייבים בכבודי':
מי שאמר לו אביו לעבור על דברי תורה, בין שאמר לו לעבור על מצוות לא תעשה או לבטל מצוות עשה אפילו של דבריהם הרי זה לא ישמע לו, שנאמר איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו, כולכם חייבים בכבודי.

ואילו בהלכה הבאה כתב הרמב"ם:
אמר לו אביו השקני מים ויש בידו לעשות מצוה, אם אפשר למצוה שתעשה על ידי אחרים תעשה ויתעסק בכבוד אביו שאין מבטלין מצוה מפני מצוה, ואם אין שם אחרים לעשותה יתעסק במצוה ויניח כבוד אביו שהוא ואביו חייבים בדבר מצוה, ותלמוד תורה גדול מכבוד אב ואם.

הכפילות בדברי הרמב"ם מוסברת היטב לאור דברי האמרי משה. בהלכה י"ב מדובר על מצב שבו האב מצווה את הבן לעבור על דבר תורה, כגון שאמר לו לבשל בשבת, ואז יש צורך בפסוק, משום שבלעדיו היינו אומרים שעשה דוחה לא תעשה. אולם בהלכה י"ג מדובר שאביו אומר לו השקיני מים, ואז האדם נמצא במצב שבו יש לפניו שתי מצוות עשה, והדיון הוא איזו מצוה עדיפה, ובזה שייכת הסברא שיתעסק במצוה משום ש"הוא ואביו חייבים בדבר מצוה". אנו רואים שהדיון הוא בעניין עדיפות בין מצוות, מכך שכותב הרמב"ם שאם אדם אחר יכול לקיים את המצוה יעשה אדם אחר, וכן מכך שהרמב"ם מסיים 'גדול תלמוד תורה יותר מכיבוד אב ואם', שזהו שיקול ששייך כאשר שתי המצוות קיימות ואנו צריכים להעדיף את אחת מהן.

ביאור שיטת הרמב"ם
לאור זאת נחזור לשאלתנו הראשונה. שאלנו מדוע הרמב"ם נימק את הדין שהבן ישיב אבידה גם אם אביו אומר לו לא להשיב – בכלל "אין עשה דוחה לא תעשה ועשה", הרי גם אם היה בהשבת אבידה רק לא תעשה - לא היה צריך לשמוע לאביו, כי כאשר האב מבקש לעבור על איסור אין בכלל עשה של כיבוד אב, כמו שלמדה הגמרא 'כולכם חייבים בכבודי'!

המפרשים עונים על כך, שהרמב"ם אינו עוסק במצב שהאב אומר במפורש אל תחזיר, אלא הוא מבקש מבנו שיטפל בו, ובמקרה זה מצוות כיבוד אב נשארת, והשאלה היא איזו מצוה עדיפה – כיבוד אב או שאר מצוות; ועל כך אומר הרמב"ם על פי הגמרא שכיון שבהשבת אבידה יש עשה ולא תעשה, יש להעדיפה 10 .

מצווה ממונית שאפשר למחול עליה – ביאור נוסף בשיטת הרמב"ם
את שיטת הרמב"ם ניתן לבאר באופן נוסף, ולשם כך נקדים את דברי הרמב"ן.
באחת הסוגיות הקודמות לסוגייתנו 11 מביאה הגמרא ברייתא, ודנה בה:
והתעלמת – פעמים שאתה מתעלם ופעמים שאי אתה מתעלם. הא כיצד? היה כהן והיא בבית הקברות, או שהיה זקן ואינה לפי כבודו או שהיתה מלאכה שלו מרובה משל חבירו, לכך נאמר והתעלמת מהם. למאי איצטריך קרא? אילימא לכהן והיא בבית הקברות – פשיטא, האי עשה והאי לא תעשה ועשה, ולא אתי עשה ודחי את לא תעשה! ותו, לא דחינן איסורא מקמי ממונא! אלא לשלו מרובה משל חבירו – מדרב יהודה אמר רב נפקא... אלא לזקן ואינה לפי כבודו.

הגמרא אומרת כאן שבמקרה 'היה כהן והיא בבית הקברות ואמר לו אביו היטמא' אין צורך בפסוק כדי ללמד שאסור לו להיטמא, וזאת משני טעמים: ראשית, מצוות השבת אבידה היא רק עשה ואיסור טומאה הוא עשה ולא תעשה, ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה, ושנית - "לא דחינן איסורא מקמי ממונא", גם אם איסור הכניסה לבית הקברות היה רק לא תעשה - בשביל השבת ממון לבעליו לא דוחים איסורים.

ויש להבין, מדוע באמת לא דוחים איסור מלפני ממון, הרי יש כאן שתי מצוות, וגם מצוה שבין אדם לחבירו היא מצוה גדולה! כותב על כך הרמב"ן, שכיון שאם המאבד עצמו היה מוצא את אבדתו היה אסור לו להיכנס לבית הקברות (אם הוא כהן), לא יתכן שאדם אחר יכנס במקומו. ביאור דבריו הוא, שמצוה ממונית יכולה להתבטל על ידי מחילת הבעלים, וכיון שהיא יכולה להתבטל הריהי מצוה חלשה יותר, ואין בכוחה לבטל איסורים 12 .

ולאור דברי הרמב"ן יש להבין את הגמרא שהבאנו בתחילת השיעור. לגבי 'מי שאמר לו אביו היטמא או שאמר לו אל תחזיר' למדה הברייתא שלא ישמע לאביו מהפסוק 'איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו – כולכם חייבים בכבודי', ועל כך שאלה הגמרא לשם מה יש צורך בפסוק, הרי אין עשה דוחה לא תעשה ועשה, ותירצה שכיון שהוקש כיבוד הורים לכבוד המקום היינו חושבים שיש לשמוע להורים. ולפי דברי הרמב"ן שאלת הגמרא 'האי עשה והאי לא תעשה ועשה' אינה מובנת, הרי השבת אבידה היא מצוה שהבעלים יכולים למחול עליה, ואם כן מצד 'אין עשה דוחה לא תעשה ועשה' היה צריך להיות הדין שישמע לאביו ולא יחזיר, כשם שלא דוחים איסור מלפני ממון! ובאמת הרמב"ן עצמו כתב לפירוש זה ששאלת הגמרא היא רק ביחס למקרה הראשון בברייתא 'אמר לו אביו היטמא' 13 .

ויתכן שהרמב"ם ענה על שאלה זו תשובה אחרת, והבין בדרך חדשה את שאלת הגמרא ואת הלימוד מהפסוק.

כשנתבונן נראה, כי העיקרון שאמר הרמב"ן ביחס לאבידה נכון גם ביחס למצוות כיבוד אב עצמה, שהרי גם האב יכול למחול על כבודו! וכיון ששניהם יכולים למחול – כל אחד יכול לומר שהשני ימחול, ויש לחזור לכללים הרגילים של התנגשות בין מצוות, וכיון שאין עשה דוחה לא תעשה ועשה – יש להשיב את האבידה, ולכן שאלה הגמרא שלכאורה אין צורך בלימוד 'כולכם חייבים בכבודי'. על כך ענתה הגמרא שכיון שהוקש כיבוד אב ואם לכבודו של מקום, היה מקום לחשוב שלמרות שבדרך כלל לא דוחים איסורים מפני מצוות שיכולות להתבטל, מצוות כיבוד הורים היא מצוה מיוחדת, ויש לה כוח לדחות איסורים אחרים 14 .

ולאור כל זאת ניתן לומר שהלימוד 'איש אמו ואביו תיראו – כולכם חייבים בכבודי' אינו מלמד שמצוות כיבוד הורים בטלה לגמרי כשהיא מתנגשת עם מצוות אחרות, אלא רק שמצוות כיבוד הורים אינה עדיפה ממצוות אחרות, ולכן גם לגבי מצוה זו שייך הכלל שעשה שיכול להתבטל אינו דוחה לא תעשה ועשה שיכולים להתבטל, ולפי זה שאילו היה רק הלאו של "לא תוכל להתעלם" הוא היה נדחה מפני כיבוד אב.

ולאור זאת מובנים דברי הרמב"ם בהם פתחנו. לגבי כל המצוות שייך לומר שאין לשמוע להורים מטעם 'כולכם חייבים בכבודי', וכפי שהסברנו הכוונה היא שמצוות כיבוד הורים הריהי כמו מצוה אחרת שניתנת למחילה ומשום כך אינה דוחה מצוות אחרות, אבל לגבי השבת אבידה טעם זה אינו שייך, כי הרי גם מצוות השבת אבידה ניתנת למחילה ויכולה להיבטל, ולכן ביחס אליה יש לדון בכללים הרגילים של התנגשויות בין מצוות, וזה בדיוק מה שאומר הרמב"ם – שכיון שאין עשה דוחה לא תעשה ועשה, אין לשמוע להורים.

ונראה נכון יותר לבאר את הרמב"ם השוני בין הטעמים שכתב הרמב"ם באופן אחר, שבהלכות אבידה בא הרמב"ם לה דגיש את החוזק של מצות אבידה ביחס לכיבוד אב, ולכן נימק בכלל "אין עשה דוחה לא תעשה ועשה"; ואילו בהלכות ממרים הדגיש הרמב"ם את הכלל הכללי שמצוות כיבוד אב אינה דוחה מצוות, ואכן היא לא דוחה אף מצוה, וגם אם במצוות השבת אבידה היה רק את הלאו "לא תוכל להתעלם" – מצוות כיבוד אב לא היתה דוחה אותו 15 .


^ 1 בגמרא בדף לב ע"א.
^ 2 יא, יט.
^ 3 ו, יב.
^ 4 מובא בתוספות חולין קמא ע"א.
^ 5 קידושין לד ע"א.
^ 6 סימן י"ד.
^ 7 ה ע"ב ד"ה כולכם.
^ 8 לא ע"א.
^ 9 הלכות ממרים פרק יא, הלכות יב-יג.
^ 10 וכך מסביר הפרישה חושן משפט, סימן רס"ו.
^ 11 ל ע"א.
^ 12 הרמב"ן מוסיף שדומה הדבר לדברי הגמרא במסכת כתובות ביחס לאונס, שאע"פ שנאמר בו שחייב לשאת את אנוסתו – אם היא אסורה עליו (כגון מחמת קורבה) אסור לו לשאתה, למרות שבדרך כלל עשה דוחה לא תעשה, וזאת משום שהמצוה תלויה ברצונה, והיא יכולה למחול עליה.
וכן מצאנו עניין זה זה ביחס לשאלה מדוע לא מברכים על מצוות שבן אדם לחבירו (כמו כבוד אב ואם וגמילות חסדים), וענו על כך חלק מן הראשונים (הובאו בקצות החושן סימן צ"ז) שכיון שמצוות אלו ניתנות למחילה ולביטול, שהרי אם העני לא ירצה לקבל צדקה והאב ימחל על כבודו לא תהיה מצוה – אין הם מצוות גמורות, ועל מצוה כזו לא מברכים.
^ 13 עיין בדבריו לקראת סוף דף ל ע"א "ולפי זה הפירוש".
^ 14 ועיין מנחת חינוך מצוה תקל"ח, שכתב סברא זו.
^ 15 הפסקה האחרונה אינה מופיעה בשיעור השמע.

חזרה למעלה