- הלכה מחשבה ומוסר
- ספר העיקרים- בשביל הנשמה
כ"ב אלול התשע"ה
מאמר ראשון פרק כ"ו חלק א'
פֶּרֶק עֶשְׂרִים וְשִׁשָׁה
שלושת העיקרים לדת האלוהית
הָעוֹלֶה מִמַּה שֶּׁבֵּאַרְנוּ בְּזֶה-הַמַּאֲמָר הוּא: כִּי מִסְפַּר הָעִקָּרִים לַדָּת הָאֱלֹהִית — שְׁלֹשָׁה, שֶׁהֵם: מְצִיאוּת ה', וְתוֹרָה מִן הַשָּׁמַיִם, וְשָׂכָר וָעֹנֶשׁ. כִּי אֵלּוּ-הַשְּׁלֹשָׁה, לֹא תְצֻיַּר תּוֹרָה אֱלֹהִית זוּלָתָם.
תחת העיקרים יש שורשים
וְשֶׁתַּחַת אֵלּוּ-הַשְּׁלֹשָׁה — שָׁרָשִׁים אֲחֵרִים, מִסְתָּעֲפִים מֵהֶם; הֵם אֵצֶל הָעִקָּרִים הַלָּלוּ בְּמַדְרֵגַת הַמִּינִים הַנִּכְנָסִים תַּחַת הַסּוּגִים. כִּי בְהִסְתַּלֵּק אֶחָד מֵהַשָּׁרָשִׁים לֹא יִסְתַּלֵּק הָעִקָּר, וּבְהִסְתַּלֵּק הָעִקָּר יִסְתַּלְּקוּ הַשָּׁרָשִׁים, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
שורשי העיקרים
וְהַשָּׁרָשִׁים שֶׁהֵם תַּחַת עִקַּר "מְצִיאוּת ה'", כְּפִי מַה שֶּׁיְּחַיְּבֵהוּ הָעִיּוּן וּלְפִי-מַה שֶּׁתִּגְזְרֵהוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה, הֵם: הָאַחְדוּת; וְסִלּוּק הַגַּשְׁמוּת; וְשֶׁאֵין לוֹ, יִתְבָּרַךְ, יַחַס עִם הַזְּמָן; וְשֶׁהוּא מְסֻלָּק מִן הַחֶסְרוֹנוֹת. וְתַחַת "תּוֹרָה מִן הַשָּׁמָיִם" הֵם: הַנְּבוּאָה, וּשְׁלִיחוּת הַשָּׁלִיחַ. וְתַחַת "הַשָּׂכָר וְהָעֹנֶשׁ" הֵם: יְדִיעַת ה', וְהַהַשְׁגָּחָה לַשָּׂכָר וְלָעֹנֶשׁ, אִם בָּעוֹלָם-הַזֶּה וְאִם בָּעוֹלָם-הַבָּא — בֵּין שֶׁיִּהְיֶה רוּחָנִי, בֵּין שֶׁיִּהְיֶה גַשְׁמִי.
אין להוסיף עיקרים ושורשים אחרים
וְאֵין הֶכְרֵחַ לְתוֹרַת מֹשֶׁה לְהַנִּיחַ שׁוּם-עִקָּר וְלֹא שֹׁרֶשׁ אַחֵר מִסְתָּעֵף מֵאֵלּוּ זוּלַת-אֵלּוּ. כִּי "שֶׁרָאוּי לְעָבְדוֹ וְלֹא לְזוּלָתוֹ", כְּבָר בֵּאַרְנוּ [פי"ד] שֶׁהוּא מִצְוָה, וְשֶׁאֵין רָאוּי לִמְנוֹת שׁוּם-מִצְוָה שֹׁרֶשׁ וְלֹא עִקָּר. וְ"שֶׁלֹּא תְנֻסַּח הַתּוֹרָה" וּ"נְבוּאַת מֹשֶׁה" נִכְנָסִים תַּחַת אִמּוּת שְׁלִיחוּת הַשָּׁלִיחַ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בַּמַּאֲמָר הַשְּׁלִישִׁי [פ"כ], בְּעֶזְרַת ה', וּ"בִיאַת הַמָּשִׁיחַ" וּ"תְחִיַּת הַמֵּתִים" כֻּלָּם נִכְנָסִים בֶּאֱמוּנַת הַשָּׂכָר-וְהָעֹנֶשׁ, עַל-הַדֶּרֶךְ שֶׁרָאוּי שֶׁיַּאֲמִינֵהוּ כָּל בַּעַל תּוֹרַת מֹשֶׁה.
דעת ר' חסדאי קרשקש
וְכֵן דַּעַת מוֹרִי, הר"ר חִסְדַּאי קְרֶשְׂקַשׂ, שֶׁכָּל אֵלּוּ וְגַם הַחִדּוּשׁ — אֱמוּנוֹת אֲמִתִּיּוֹת, רָאוּי שֶׁיַּאֲמִינֵם כָּל בַּעַל דַּת מֹשֶׁה, אֲבָל אֵינָם שָׁרָשִׁים וְלֹא עִקָּרִים אֵלֶיהָ, לֹא כְלָלִיִּים וְלֹא פְרָטִיִּים. וְאוּלָם, הָעִקָּר הַפְּרָטִי אֵלֶיהָ הוּא — שֶׁמִּצְוָה אַחַת מִמֶּנָּה לְבַדָּהּ תַּסְפִּיק לְהַקְנוֹת הַשְּׁלֵמוּת וּמַדְרֵגָה-מָה מִמַּדְרֵגוֹת הָעוֹלָם-הַבָּא, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּפֶרֶק שְׁלֹשָׁה-וְעֶשְׂרִים מִזֶּה-הַמַּאֲמָר.
עיקרי שאר הדתות
וְאוּלָם שְׁאָר הַדָּתוֹת הַנִּקְרָאוֹת "אֱלֹהִיּוֹת", הִנֵּה הֵן יַנִּיחוּ תַחַת אֵלּוּ-הָעִקָּרִים שָׁרָשִׁים אֲחֵרִים, בְּהִסְתַּלֵּק אֶחָד מֵהֶם תִּבָּטֵל תּוֹרָתָם. כִּי הַנּוֹצְרִים יַנִּיחוּ תַחַת "מְצִיאוּת ה'" הַשִּׁלּוּשׁ וְהַגַּשְׁמוּת; וְהוּא מְבֹאָר שֶׁזֶּה סוֹתֵר לַשָּׁרָשִׁים הַמִּסְתָּעֲפִים מֵעִקַּר "מְצִיאוּת ה'". וְתַחַת הַשָּׂכָר וְהָעֹנֶשׁ יַנִּיחוּ בִיאַת הַמָּשִׁיחַ וּתְחִיַּת הַמֵּתִים; וְהוּא מְבֹאָר מֵאֵלּוּ שֶׁלֹּא יְצֻיַּר מְצִיאוּת דָּתָם זוּלָתָם. וְכֵן הַיִּשְׁמְעֵאלִים יַנִּיחוּ הַגְּזֵרָה וְהַיְכֹלֶת*, הַנִּקְרָא בְעַרְבִי אַלְקַצָ'א וְאַלְקַדְר, תַּחַת* הַהַשְׁגָּחָה; וְהוּא מְבֹאָר שֶׁאִם הָיָה זֶה כֵן, שֶׁתִּסְתַּלֵּק בָּזֶה הַבְּחִירָה, וְלֹא יִהְיֶה, אִם-כֵּן, מָקוֹם לְשָׂכָר וּלְעֹנֶשׁ כְּלָל. וּמַה שֶּׁלֹּא מָנִינוּ הַבְּחִירָה בִּכְלָל הָעִקָּרִים לַדָּת הָאֱלֹהִית, עִם-שֶׁהִיא הֶכְרֵחִית אֵלֶיהָ — לְפִי שֶׁאֵינָהּ עִקָּר אֵלֶיהָ בְּמַה שֶּׁהִיא אֱלֹהִית, אֲבָל מִצַּד שֶׁהִיא קוֹדֶמֶת בְּהֶכְרֵחַ לְכָל הַיְשָׁרָה וְנִמּוּס, אֱנוֹשִׁי אוֹ אֱלֹהִי.
____________________________________
הַגְּזֵרָה וְהַיְכֹלֶת – הם מאמינים שהכל נקבע על ידי הבורא ואין לאדם בחירה כלל. תַּחַת – במקום.
ביאורים
פרק זה הוא הפרק המסכם של כל המאמר הראשון ובעצם של כל הספר. הנחת היסוד של רבי יוסף אלבו היא שיש עקרונות יסוד לכל אמונה, ובייחוד לאמונת ישראל. מטרת ספרו היא לברר מהם עיקרי הדת היהודית. ראשית, התחלנו לברר מה ראוי להיקרא עיקר ומה לא. עיקר זוהי תפיסת יסוד שאין האמונה יכולה לעמוד בלעדיה. למדנו שיש שלושה עיקרים לאמונה האלהית: מציאות ה', תורה מן השמים ושכר ועונש. שלושת אלו מתארים את מציאות הבורא, הקשר שלו עם הנבראים, ואת היחס ההדדי ביניהם. מעיקרים אלו מסתעפים אמונות נוספות שרבי יוסף אלבו קורא להם שורשים . ביטול אמונות אלו, השורשים, לא יבטל את העיקר ולעומת זאת ביטול העיקר יבטל את השורשים.
בעיקר 'מציאות ה'' תלויים ארבעה שורשים: א. אחדות ה' – ה' הוא אחד ולכן כל העולם כולו נברא על ידו ואין כוחות ומידות שלא נובעים ממנו ושאי אפשר לתקנם. ב. ה' חסר גשמיות – ולכן כוחו הוא אינסופי והוא לא נגוע בנגיעות אנושיות סובייקטיביות. ג. ה' לא קשור לזמן ולכן אין לשאול מתי ה' נברא ואיך יודע את העתיד, שהרי אצלו אין הבדל בין עבר, הווה ועתיד. ד. ה' מסולק מן החסרונות – ולכן אין ליחס לו טעות או שכחה.
בעיקר 'תורה מן השמים' תלויים שני שורשים: א. מציאות הנבואה – עצם האמונה בקשר גלוי בין הבורא לנבראים. ב. ודאיות שליחת השליח – שהתברר לנו מעל לכל ספק שה' שלח את הנביא הטוען שהוא מתנבא בשם ה'.
בעיקר שכר ועונש תלויים שני שורשים: א. ידיעת ה' – ה' יודע את כל אשר אנו עושים. ב. ההשגחה לשכר ועונש – ה' יגמול לכל אדם בדיוק כפי מעשיו, בין אם שכר ועונש בעולם הזה ובין אם בעולם הבא.
ישנן אמונות שלא מנינו כעיקרים או כשורשים בגלל מספר סיבות;
א. לא מונים מצוות כעיקרים – לכן, למשל, המצוה הקוראת לאדם לעבוד את ה' ולא לזולתו אינה נכללת.
ב. לא מונים שורשים כעיקרים – ישנן אמונות שמוני העיקרים מנו אותם, אבל הם משתלשלות מעיקרי האמונה. למשל, לא נמנה את האמונה בביאת המשיח כאחד מהעיקרים, מכיוון שהיא נובעת מהעיקר של האמונה בשכר ועונש.
ג. אמונות שהן גם לא שורשים – יש אמונות אמיתיות שלא נמנו כיוון שהן גם לא שורשים. למשל, האמונה שהעולם נברא ולא קדמון היא אמונה נכונה, אך לא משתלשלת מאף עיקר, והאמונה היהודית אינה תלויה בה.
ד. אמונות שהן לא מיוחדות לדתות המאמינות באלוהים – יש אמונות שנכונות גם למערכת חוקים אנושית, ולכן לא נמנו בעיקרי הדתות האלוהיות. למשל, הבחירה החופשית לא נמנית, כיוון שכל מערכת חוקים אזרחית מאמינה בבחירתו החופשית של האדם וביכולת שלו לשלוט באופן חופשי במעשיו.
בשתי הדתות המונותיאיסטיות האחרות, הנצרות והאסלאם, נראה גם כן ששלושת עיקרים אלו הם היסוד לדתם, אך השורשים הנובעים מהם סותרים שורשים אחרים. למשל, הנצרות מאמינה באל שהוא התגשם בדמות אדם. ודאי שאמונה זו סותרת את האמונה שהאלוהים הוא לא גשמי, שזה שורש מהעיקר של מציאות ה'. האסלאם מאמין שהכל כבר נגזר ('כולהו מן אללה') וממילא כופר בבחירה החופשית של האדם. סתירה זו מפילה את השורשים שנובעים מהעיקרים. וממילא, כמו שמבואר בפרק יג, מתגלה שאין בעלי דתות אלו מאמינים גם בעיקרים עצמם!
הרחבות
• הכפירה הנוצרית
הַנּוֹצְרִים יַנִּיחוּ תַחַת "מְצִיאוּת ה'" הַשִּׁלּוּשׁ וְהַגַּשְׁמוּת... וְתַחַת הַשָּׂכָר וְהָעֹנֶשׁ יַנִּיחוּ בִיאַת הַמָּשִׁיחַ. רבי יהודה הלוי מסביר את עיקרי השיטה הנוצרית: "נִגְשְׁמָה האלהות, והיה עובר ברחם בתולה מנשיאות בני ישראל וילדה אותו אנושי הנראה אלהי הנסתר, נביא שלוח בנראה, אלוה שלוח בנסתר והוא המשיח הנקרא בן אלהים" בבסיס שיטתם עומדת ההנחה כי האלוה התגשם בגוף אדם. הנחה זו הובילה למצב מוזר בו האלוה משמש בשלושה תפקידים: "והוא (אלוהים) האב והבן והוא רוח הקודש, ואנחנו מייחדים אמתתו. ואם נראה על לשוננו השילוש" [הכוזרי א, ד]. למרות שיש כאן שלושה תפקידים יחד, טוען הנוצרי כל זה הוא אחד. ומכיוון שהדבר אינו הגיוני מכנים את האחד הזה שילוש. לשיטתם, אותו האיש בו האלוה התגשם היה המשיח שנועד לגאול את העולם עד שנהרג על ידי עם ישראל, בכך למעשה כופרים הנוצרים בביאת המשיח. הרב צבי יהודה קוק לימד על נקודת הכפירה הקיימת בנצרות: " כשמעבירים את קדושת הכלל לאיש פרטי זו עבודה זרה כדבריו הברורים של הרמב"ם [הלכות עבודה זרה ט, ד – צונזר בחלק מהגרסאות] שהנצרות היא עבודה זרה, העברת מושגים ששייכים לבורא אל נברא היא עבודה זרה כגון אם משתחווים לפסל מתוך יחס אלוהי אליו ואין נפקא מינה (הבדל) אם הנברא הזה הוא פסל חמה ולבנה או בן אדם העברה זו אל אדם יחיד היא עבודה זרה" [שיחות הרצי"ה, שמות 128].
לעילוי נשמת ר' עקיבא בן ר' יוסף שמואל ז"
שלושת העיקרים לדת האלוהית
הָעוֹלֶה מִמַּה שֶּׁבֵּאַרְנוּ בְּזֶה-הַמַּאֲמָר הוּא: כִּי מִסְפַּר הָעִקָּרִים לַדָּת הָאֱלֹהִית — שְׁלֹשָׁה, שֶׁהֵם: מְצִיאוּת ה', וְתוֹרָה מִן הַשָּׁמַיִם, וְשָׂכָר וָעֹנֶשׁ. כִּי אֵלּוּ-הַשְּׁלֹשָׁה, לֹא תְצֻיַּר תּוֹרָה אֱלֹהִית זוּלָתָם.
תחת העיקרים יש שורשים
וְשֶׁתַּחַת אֵלּוּ-הַשְּׁלֹשָׁה — שָׁרָשִׁים אֲחֵרִים, מִסְתָּעֲפִים מֵהֶם; הֵם אֵצֶל הָעִקָּרִים הַלָּלוּ בְּמַדְרֵגַת הַמִּינִים הַנִּכְנָסִים תַּחַת הַסּוּגִים. כִּי בְהִסְתַּלֵּק אֶחָד מֵהַשָּׁרָשִׁים לֹא יִסְתַּלֵּק הָעִקָּר, וּבְהִסְתַּלֵּק הָעִקָּר יִסְתַּלְּקוּ הַשָּׁרָשִׁים, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
ספר העיקרים- בשביל הנשמה (134)
בשביל הנשמה
74 - לימוד שבועי באמונה כב- כח אלול תשע"ה
75 - מאמר ראשון פרק כ"ו חלק א'
76 - מאמר ראשון פרק כ"ו חלק ב'
טען עוד
שורשי העיקרים
וְהַשָּׁרָשִׁים שֶׁהֵם תַּחַת עִקַּר "מְצִיאוּת ה'", כְּפִי מַה שֶּׁיְּחַיְּבֵהוּ הָעִיּוּן וּלְפִי-מַה שֶּׁתִּגְזְרֵהוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה, הֵם: הָאַחְדוּת; וְסִלּוּק הַגַּשְׁמוּת; וְשֶׁאֵין לוֹ, יִתְבָּרַךְ, יַחַס עִם הַזְּמָן; וְשֶׁהוּא מְסֻלָּק מִן הַחֶסְרוֹנוֹת. וְתַחַת "תּוֹרָה מִן הַשָּׁמָיִם" הֵם: הַנְּבוּאָה, וּשְׁלִיחוּת הַשָּׁלִיחַ. וְתַחַת "הַשָּׂכָר וְהָעֹנֶשׁ" הֵם: יְדִיעַת ה', וְהַהַשְׁגָּחָה לַשָּׂכָר וְלָעֹנֶשׁ, אִם בָּעוֹלָם-הַזֶּה וְאִם בָּעוֹלָם-הַבָּא — בֵּין שֶׁיִּהְיֶה רוּחָנִי, בֵּין שֶׁיִּהְיֶה גַשְׁמִי.
אין להוסיף עיקרים ושורשים אחרים
וְאֵין הֶכְרֵחַ לְתוֹרַת מֹשֶׁה לְהַנִּיחַ שׁוּם-עִקָּר וְלֹא שֹׁרֶשׁ אַחֵר מִסְתָּעֵף מֵאֵלּוּ זוּלַת-אֵלּוּ. כִּי "שֶׁרָאוּי לְעָבְדוֹ וְלֹא לְזוּלָתוֹ", כְּבָר בֵּאַרְנוּ [פי"ד] שֶׁהוּא מִצְוָה, וְשֶׁאֵין רָאוּי לִמְנוֹת שׁוּם-מִצְוָה שֹׁרֶשׁ וְלֹא עִקָּר. וְ"שֶׁלֹּא תְנֻסַּח הַתּוֹרָה" וּ"נְבוּאַת מֹשֶׁה" נִכְנָסִים תַּחַת אִמּוּת שְׁלִיחוּת הַשָּׁלִיחַ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בַּמַּאֲמָר הַשְּׁלִישִׁי [פ"כ], בְּעֶזְרַת ה', וּ"בִיאַת הַמָּשִׁיחַ" וּ"תְחִיַּת הַמֵּתִים" כֻּלָּם נִכְנָסִים בֶּאֱמוּנַת הַשָּׂכָר-וְהָעֹנֶשׁ, עַל-הַדֶּרֶךְ שֶׁרָאוּי שֶׁיַּאֲמִינֵהוּ כָּל בַּעַל תּוֹרַת מֹשֶׁה.
דעת ר' חסדאי קרשקש
וְכֵן דַּעַת מוֹרִי, הר"ר חִסְדַּאי קְרֶשְׂקַשׂ, שֶׁכָּל אֵלּוּ וְגַם הַחִדּוּשׁ — אֱמוּנוֹת אֲמִתִּיּוֹת, רָאוּי שֶׁיַּאֲמִינֵם כָּל בַּעַל דַּת מֹשֶׁה, אֲבָל אֵינָם שָׁרָשִׁים וְלֹא עִקָּרִים אֵלֶיהָ, לֹא כְלָלִיִּים וְלֹא פְרָטִיִּים. וְאוּלָם, הָעִקָּר הַפְּרָטִי אֵלֶיהָ הוּא — שֶׁמִּצְוָה אַחַת מִמֶּנָּה לְבַדָּהּ תַּסְפִּיק לְהַקְנוֹת הַשְּׁלֵמוּת וּמַדְרֵגָה-מָה מִמַּדְרֵגוֹת הָעוֹלָם-הַבָּא, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּפֶרֶק שְׁלֹשָׁה-וְעֶשְׂרִים מִזֶּה-הַמַּאֲמָר.
עיקרי שאר הדתות
וְאוּלָם שְׁאָר הַדָּתוֹת הַנִּקְרָאוֹת "אֱלֹהִיּוֹת", הִנֵּה הֵן יַנִּיחוּ תַחַת אֵלּוּ-הָעִקָּרִים שָׁרָשִׁים אֲחֵרִים, בְּהִסְתַּלֵּק אֶחָד מֵהֶם תִּבָּטֵל תּוֹרָתָם. כִּי הַנּוֹצְרִים יַנִּיחוּ תַחַת "מְצִיאוּת ה'" הַשִּׁלּוּשׁ וְהַגַּשְׁמוּת; וְהוּא מְבֹאָר שֶׁזֶּה סוֹתֵר לַשָּׁרָשִׁים הַמִּסְתָּעֲפִים מֵעִקַּר "מְצִיאוּת ה'". וְתַחַת הַשָּׂכָר וְהָעֹנֶשׁ יַנִּיחוּ בִיאַת הַמָּשִׁיחַ וּתְחִיַּת הַמֵּתִים; וְהוּא מְבֹאָר מֵאֵלּוּ שֶׁלֹּא יְצֻיַּר מְצִיאוּת דָּתָם זוּלָתָם. וְכֵן הַיִּשְׁמְעֵאלִים יַנִּיחוּ הַגְּזֵרָה וְהַיְכֹלֶת*, הַנִּקְרָא בְעַרְבִי אַלְקַצָ'א וְאַלְקַדְר, תַּחַת* הַהַשְׁגָּחָה; וְהוּא מְבֹאָר שֶׁאִם הָיָה זֶה כֵן, שֶׁתִּסְתַּלֵּק בָּזֶה הַבְּחִירָה, וְלֹא יִהְיֶה, אִם-כֵּן, מָקוֹם לְשָׂכָר וּלְעֹנֶשׁ כְּלָל. וּמַה שֶּׁלֹּא מָנִינוּ הַבְּחִירָה בִּכְלָל הָעִקָּרִים לַדָּת הָאֱלֹהִית, עִם-שֶׁהִיא הֶכְרֵחִית אֵלֶיהָ — לְפִי שֶׁאֵינָהּ עִקָּר אֵלֶיהָ בְּמַה שֶּׁהִיא אֱלֹהִית, אֲבָל מִצַּד שֶׁהִיא קוֹדֶמֶת בְּהֶכְרֵחַ לְכָל הַיְשָׁרָה וְנִמּוּס, אֱנוֹשִׁי אוֹ אֱלֹהִי.
____________________________________
הַגְּזֵרָה וְהַיְכֹלֶת – הם מאמינים שהכל נקבע על ידי הבורא ואין לאדם בחירה כלל. תַּחַת – במקום.
ביאורים
פרק זה הוא הפרק המסכם של כל המאמר הראשון ובעצם של כל הספר. הנחת היסוד של רבי יוסף אלבו היא שיש עקרונות יסוד לכל אמונה, ובייחוד לאמונת ישראל. מטרת ספרו היא לברר מהם עיקרי הדת היהודית. ראשית, התחלנו לברר מה ראוי להיקרא עיקר ומה לא. עיקר זוהי תפיסת יסוד שאין האמונה יכולה לעמוד בלעדיה. למדנו שיש שלושה עיקרים לאמונה האלהית: מציאות ה', תורה מן השמים ושכר ועונש. שלושת אלו מתארים את מציאות הבורא, הקשר שלו עם הנבראים, ואת היחס ההדדי ביניהם. מעיקרים אלו מסתעפים אמונות נוספות שרבי יוסף אלבו קורא להם שורשים . ביטול אמונות אלו, השורשים, לא יבטל את העיקר ולעומת זאת ביטול העיקר יבטל את השורשים.
בעיקר 'מציאות ה'' תלויים ארבעה שורשים: א. אחדות ה' – ה' הוא אחד ולכן כל העולם כולו נברא על ידו ואין כוחות ומידות שלא נובעים ממנו ושאי אפשר לתקנם. ב. ה' חסר גשמיות – ולכן כוחו הוא אינסופי והוא לא נגוע בנגיעות אנושיות סובייקטיביות. ג. ה' לא קשור לזמן ולכן אין לשאול מתי ה' נברא ואיך יודע את העתיד, שהרי אצלו אין הבדל בין עבר, הווה ועתיד. ד. ה' מסולק מן החסרונות – ולכן אין ליחס לו טעות או שכחה.
בעיקר 'תורה מן השמים' תלויים שני שורשים: א. מציאות הנבואה – עצם האמונה בקשר גלוי בין הבורא לנבראים. ב. ודאיות שליחת השליח – שהתברר לנו מעל לכל ספק שה' שלח את הנביא הטוען שהוא מתנבא בשם ה'.
בעיקר שכר ועונש תלויים שני שורשים: א. ידיעת ה' – ה' יודע את כל אשר אנו עושים. ב. ההשגחה לשכר ועונש – ה' יגמול לכל אדם בדיוק כפי מעשיו, בין אם שכר ועונש בעולם הזה ובין אם בעולם הבא.
ישנן אמונות שלא מנינו כעיקרים או כשורשים בגלל מספר סיבות;
א. לא מונים מצוות כעיקרים – לכן, למשל, המצוה הקוראת לאדם לעבוד את ה' ולא לזולתו אינה נכללת.
ב. לא מונים שורשים כעיקרים – ישנן אמונות שמוני העיקרים מנו אותם, אבל הם משתלשלות מעיקרי האמונה. למשל, לא נמנה את האמונה בביאת המשיח כאחד מהעיקרים, מכיוון שהיא נובעת מהעיקר של האמונה בשכר ועונש.
ג. אמונות שהן גם לא שורשים – יש אמונות אמיתיות שלא נמנו כיוון שהן גם לא שורשים. למשל, האמונה שהעולם נברא ולא קדמון היא אמונה נכונה, אך לא משתלשלת מאף עיקר, והאמונה היהודית אינה תלויה בה.
ד. אמונות שהן לא מיוחדות לדתות המאמינות באלוהים – יש אמונות שנכונות גם למערכת חוקים אנושית, ולכן לא נמנו בעיקרי הדתות האלוהיות. למשל, הבחירה החופשית לא נמנית, כיוון שכל מערכת חוקים אזרחית מאמינה בבחירתו החופשית של האדם וביכולת שלו לשלוט באופן חופשי במעשיו.
בשתי הדתות המונותיאיסטיות האחרות, הנצרות והאסלאם, נראה גם כן ששלושת עיקרים אלו הם היסוד לדתם, אך השורשים הנובעים מהם סותרים שורשים אחרים. למשל, הנצרות מאמינה באל שהוא התגשם בדמות אדם. ודאי שאמונה זו סותרת את האמונה שהאלוהים הוא לא גשמי, שזה שורש מהעיקר של מציאות ה'. האסלאם מאמין שהכל כבר נגזר ('כולהו מן אללה') וממילא כופר בבחירה החופשית של האדם. סתירה זו מפילה את השורשים שנובעים מהעיקרים. וממילא, כמו שמבואר בפרק יג, מתגלה שאין בעלי דתות אלו מאמינים גם בעיקרים עצמם!
הרחבות
• הכפירה הנוצרית
הַנּוֹצְרִים יַנִּיחוּ תַחַת "מְצִיאוּת ה'" הַשִּׁלּוּשׁ וְהַגַּשְׁמוּת... וְתַחַת הַשָּׂכָר וְהָעֹנֶשׁ יַנִּיחוּ בִיאַת הַמָּשִׁיחַ. רבי יהודה הלוי מסביר את עיקרי השיטה הנוצרית: "נִגְשְׁמָה האלהות, והיה עובר ברחם בתולה מנשיאות בני ישראל וילדה אותו אנושי הנראה אלהי הנסתר, נביא שלוח בנראה, אלוה שלוח בנסתר והוא המשיח הנקרא בן אלהים" בבסיס שיטתם עומדת ההנחה כי האלוה התגשם בגוף אדם. הנחה זו הובילה למצב מוזר בו האלוה משמש בשלושה תפקידים: "והוא (אלוהים) האב והבן והוא רוח הקודש, ואנחנו מייחדים אמתתו. ואם נראה על לשוננו השילוש" [הכוזרי א, ד]. למרות שיש כאן שלושה תפקידים יחד, טוען הנוצרי כל זה הוא אחד. ומכיוון שהדבר אינו הגיוני מכנים את האחד הזה שילוש. לשיטתם, אותו האיש בו האלוה התגשם היה המשיח שנועד לגאול את העולם עד שנהרג על ידי עם ישראל, בכך למעשה כופרים הנוצרים בביאת המשיח. הרב צבי יהודה קוק לימד על נקודת הכפירה הקיימת בנצרות: " כשמעבירים את קדושת הכלל לאיש פרטי זו עבודה זרה כדבריו הברורים של הרמב"ם [הלכות עבודה זרה ט, ד – צונזר בחלק מהגרסאות] שהנצרות היא עבודה זרה, העברת מושגים ששייכים לבורא אל נברא היא עבודה זרה כגון אם משתחווים לפסל מתוך יחס אלוהי אליו ואין נפקא מינה (הבדל) אם הנברא הזה הוא פסל חמה ולבנה או בן אדם העברה זו אל אדם יחיד היא עבודה זרה" [שיחות הרצי"ה, שמות 128].
לעילוי נשמת ר' עקיבא בן ר' יוסף שמואל ז"
מאמר שלישי פרק ל"ב חלק ב'
ט"ז תשרי התשע"ו
בשביל הנשמה | ט"ז תשרי התשע"ו
מאמר שלישי פרק כ"א חלק ד'
כ' חשון התשע"ו
בשביל הנשמה | כ' חשון התשע"ו
מאמר שלישי פרק י"ט חלק א'
י"א חשון התשע"ו
בשביל הנשמה | י"א חשון התשע"ו
מאמר שלישי פרק ל' חלק א'
ו' תשרי התשע"ו
בשביל הנשמה | ו' תשרי התשע"ו
הפלונטר בצד ימין של הלוחות
למה אדר ב' הוא החודש המיוחד ביותר?
מדוע פורים גדול מכיפורים?
איך מגדירים כללי מלחמה?
הלכות קבלת שבת מוקדמת
הלכות שטיפת כלים בשבת
האם מותר לפנות למקובלים?
ניסוך מים: איך שמחים גם בדרך ליעד?
האם מותר לקנות בבלאק פריידי?
איך מכניסים את ה' אל תוך הלב?
בצלאל ואהליאב - חיבור של קצוות