בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • ספר העיקרים- בשביל הנשמה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

יהודה יצחק בן איריס

ט' תשרי התשע"ו

מאמר שלישי פרק ל' חלק ד'

undefined

בשביל הנשמה

ט' תשרי התשע"ו
5 דק' קריאה
אחד עשר דברים שדוד מנה
וּמָנָה דָוִד אַחַד-עָשָׂר דְּבָרִים, שֶׁהֵם כְּלָלִים לַמִּדּוֹת הַטּוֹבוֹת יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהֵם כְּלָלִים לַדֵּעוֹת הָאֲמִתִּיּוֹת וְלֹא לַמִּצְווֹת — שֶׁהֲרֵי "דֹּבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ... וְחֶרְפָּה לֹא-נָשָׂא עַל-קְרוֹבוֹ... נִבְזֶה* בְּעֵינָיו נִמְאָס", אֵין אַחַת מֵהֶן מִצְוָה מִמִּצְווֹת הַתּוֹרָה. אֲבָל כַּוָּנַת דָּוִד הָיְתָה לַעֲשׂוֹת כְּלָלִים שֶׁיִּכְלְלוּ מִצְווֹת רַבּוֹת וּמִדּוֹת טוֹבוֹת; עַל-יְדֵיהֶם יִקְנֶה הָאָדָם מַדְרֵגָה גְדוֹלָה מִן הַשְּׁלֵמוּת הָאֱנוֹשִׁי. כִּי "הוֹלֵךְ תָּמִים וּפֹעֵל צֶדֶק וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ, לֹא-רָגַל עַל לְשׁוֹנוֹ, לֹא-עָשָׂה לְרֵעֵהוּ רָעָה" וגו' מַזְהִיר שֶׁלֹּא יֶחֱטָא אָדָם בְּמַחֲשָׁבָה וְלֹא בְדִבּוּר וְלֹא בְמַעֲשֶׂה, וְשֶׁיְּתַקֵּן מִדּוֹתָיו בַּמִּדּוֹת הַטּוֹבוֹת הַנִּמְשָׁכוֹת מֵאֵלּוּ-הַכְּלָלִים. בְּמַחֲשָׁבָה — "וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ"; בְּדִבּוּר — "לֹא-רָגַל עַל-לְשׁוֹנוֹ"; וּבְמַעֲשֶׂה — "לֹא-עָשָׂה לְרֵעֵהוּ רָעָה וְחֶרְפָּה לֹא-נָשָׂא עַל-קְרוֹבוֹ", רוֹצֶה לוֹמַר שֶׁהָיָה מְקַנֵּא עַל חֶרְפַּת קְרוֹבוֹ כְּמוֹ שֶׁהָיָה מְקַנֵּא עַל עַצְמוֹ. וְאַף-עַל-פִּי שֶׁאֵין כָּל דְּבָרָיו אֵלּוּ מִצְוָה מִמִּצְווֹת הַתּוֹרָה אֶלָּא תִקּוּן הַמִּדּוֹת. וְהִזְכִּיר עִמָּהֶן קְצָת-מִצְווֹת פְּרָטִיּוֹת שֶׁהָיוּ נִכְשָׁלִים בָּהֶן בְּנֵי דוֹרוֹ אוֹ שֶׁאָדָם נִכְשָׁל בָּהֶן בְּקַלּוּת וְחוֹשֵׁב שֶׁאֵינָן עֲבֵרוֹת; כְּמוֹ "שֹׁחַד עַל-נָקִי* לֹא-לָקָח", שֶׁפֵּרוּשׁוֹ: לֹא לָקַח שֹׁחַד אֲפִלּוּ עַל מִי שֶׁהוּא נָקִי לְזַכּוֹתוֹ בַדִּין, שֶׁזֶּה דָבָר יַחְשֹׁב לוֹקְחוֹ שֶׁאֵינוֹ חוֹטֵא*. וְכֵן בַּשְּׁאָר.

שלושת הכללים במזמור "לה' הארץ ומלואה"
וְהָרְאָיָה עַל זֶה-הַפֵּרוּשׁ — שֶׁנִּמְצָא דָוִד עַצְמוֹ אוֹמֵר בַּמִּזְמוֹר "לַייָ הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ" [תהלים כד]: "מִי-יַעֲלֶה בְהַר-יְיָ וּמִי-יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ?" — וְלֹא מָנָה אֶלָּא שְׁלֹשָׁה תְנָאִים, שֶׁהֵם: "נְקִי כַפַּיִם, וּבַר-לֵבָב, אֲשֶׁר לֹא-נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי". וְיֵשׁ לִתְמֹהַּ: לָמָּה לֹא מָנָה הָאַחַד-עָשָׂר שֶׁנִּזְכְּרוּ בַמִּזְמוֹר "יְיָ מִי-יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ"? אֶלָּא שֶׁבַּמִּזְמוֹר "לַייָ הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ" כּוֹלֵל כָּל הַמִּצְווֹת וְהַמִּדּוֹת הַטּוֹבוֹת בִּשְׁלֹשָׁה דְבָרִים בִּלְבָד; בְּמַעֲשֶׂה וּבְמַחֲשָׁבָה וּבְדִבּוּר. בְּמַעֲשֶׂה — "נְקִי כַפַּיִם"; בְּמַחֲשָׁבָה — "וּבַר-לֵבָב"; וּבְדִבּוּר — אֲשֶׁר לֹא-נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי", רוֹצֶה לוֹמַר שֶׁלֹא נִשְׁבַּע שְׁבוּעָה לַשָּׁוְא אֲפִלּוּ בְחַיֵּי דָוִד, שֶׁלֹּא הָיָה יוֹדֵעַ הַנִּסְתָּרוֹת; וְזֶהוּ לְשׁוֹן "נַפְשִׁי", שֶׁהוּא כִנּוּי אֶל דָּוִד לְפִי-הַמָּסֹרֶת*. אוֹ יִהְיֶה כִנּוּי "נַפְשׁוֹ" כְּפִי-הַכְּתִיב* שָׁב אֶל ה', כְּמוֹ "שֶׁשׁ-הֵנָּה שָׂנֵא יְיָ, וְשֶׁבַע תּוֹעֲבַת נַפְשׁוֹ" [משלי ו, טז]. אוֹ יִהְיֶה כִנּוּי "נַפְשׁוֹ" שָׁב אֶל הָאָדָם שֶׁאָמַר עָלָיו "מִי-יַעֲלֶה בְהַר-יְיָ?", וְיִרְצֶה לוֹמַר שֶׁהַכֹּחַ הַשִּׂכְלִי אֲשֶׁר בּוֹ לֹא נִתַּן בּוֹ לַשָּׁוְא, כְּלוֹמַר שֶׁלֹּא נְשָׂאוֹ בְחִנָּם; כִּי הוּא הִשְׁלִים נַפְשׁוֹ כְּפִי מַה שֶּׁבְּכֹחַ הָאָדָם לְהַשְׁלִימָהּ. וְהִזְכִּיר "וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה", כִּי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא נִשְׁבַּע לַשֶּׁקֶר אֶלָּא בֶאֱמֶת, כַּמַּעֲשֶׂה דְקַנְיָא דְרָבָא* [נדרים כה.]; וְאַף-עַל-פִּי-כֵן אָמַר שֶׁאֵין רָאוּי לַעֲשׂוֹת כֵּן, אַחַר שֶׁהוּא נִשְׁבָּע בְּמִרְמָה.

האחד עשר נכללים בשלושה
וּבְאֵלּוּ הַשְּׁלֹשָׁה-כְלָלִים נִכְלָלִים כָּל הַמִּצְווֹת שֶׁהִזְכִּיר בַּמִּזְמוֹר "יְיָ מִי-יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ", אֶלָּא שֶׁשָּׁם פֵּרַט יוֹתֵר דְּבָרִים שֶׁאֵינָם נִכְלָלִים בְּאֵלּוּ, וְהֵם דְּבָרִים תְּלוּיִים בְּמִדּוֹת; לְפִי שֶׁרָאָה בְנֵי-דוֹרוֹ נִכְשָׁלִים בָּהֶם, אוֹ שֶׁאָדָם נִכְשָׁל בָּהֶם בְּקַלּוּת לְפִי שֶׁחוֹשֵׁב שֶׁאֵין רַע בַּעֲשִׂיָּתָן, כְּמוֹ לְבַזּוֹת אֶת הַחֲכָמִים. עַל-כֵּן אָמַר: "וְאֶת-יִרְאֵי יְיָ יְכַבֵּד", וְכֵן "וְחֶרְפָּה לֹא-נָשָׂא עַל-קְרֹבוֹ".
____________________________________
נִבְזֶה – רשע. נָקִי – זכאי. שֶׁאֵינוֹ חוֹטֵא – שהרי השוחד לא עיוות את הדין. הַמָּסֹרֶת – מסורת קריאת המילה (קרי). הַכְּתִיב – בספר תהילים נכתב "נפשו" עם וא"ו (כתיב). דְקַנְיָא דְרָבָא – מסופר על אדם שרימה את חברו, הוצרך להישבע ונשבע באופן מתוחכם, כך שלא היה שקר בדבריו.


ביאורים
למדנו אתמול שכאשר הנביאים באו ל'צמצם' את מספר המצוות, מטרתם בעצם הייתה כפולה: מחד למקד את העם שלא היה יכול לקיים את כל המצוות כהלכתן וככוונתן, ומאידך לסלול על ידי אותו מיקוד דרך להגיע לכמה שיותר מצוות. דוד המלך מנה אחד עשר דברים. רבי יוסף אלבו מבאר, שדוד בחר להדריך את העם בשמירת המחשבה, הדיבור והמעשה. המחשבה – 'דובר אמת בלבבו', הדיבור – 'לא רגל על לשונו', והמעשה – 'לא עשה לרעהו רעה'. כאשר ירצה האדם להיות בעל טוהר המחשבה, הדיבור והמעשה, הוא ידרש לשאלה אילו מצוות עליו לקיים כדי להגיע לזיכוך. אי לכך הוא יחפש, ילמד ויקיים את המצוות המתאימות להשגת מטרה זו, שיעלו למנין רב של מצוות.
דוד, אם-כן, לא צמצם את כמות המצוות, אלא הגדיר אותן. במקום שש מאות ושלש עשרה מצוות שלכאורה אינן נראות קשורות זו לזו, בא דוד וממקד את האדם: מצוות לתיקון מעשה האדם, מצוות לשמירת טוהר הדיבור, מצוות לנקיות המחשבה. חלק ממצוות אלו גם מסייעות למטרה נוספת – תיקון מידותיו של האדם. אם-כן, זה פירוש דברי דוד המלך בספר תהילים [טו, א-ג]: 'הולך תמים ופעל צדק ודבר אמת בלבבו. לא רגל על לשונו לא עשה לרעהו רעה'. במחשבה – 'דבר אמת בלבבו', בדיבור – 'לא רגל על לשונו', ו'לא עשה לרעהו רעה' – במעשה.
לשלושת אבני יסוד אלו, בחר דוד להוסיף ולעורר את העם על מספר מצוות ספציפיות, כיוון שאלו מצוות שהאדם חוטא בהן בקלות בחושבו שאינן אסורות. ייתכן גם שבמצווות אלו היה העם נכשל תדיר, ועל כן בחר דוד להוסיף אותם לרשימה הנ"ל. עם זאת, דוד רצה להדריך את העם בעיקר בשלושת העניינים שהוזכרו, דהיינו: תיקון המחשבה, הדיבור והמעשה.
ראיה וסיוע לעניין אפשר לראות במזמור אחר – מזמור 'לה' הארץ ומלואה' [תהלים כד]. במזמור זה ל'עליה להר ה' ועמידה במקום קדשו' – מצריך דוד שלושה תנאים: נקיון כפיים, טוהר לבב, ודיבור מתוקן, המתואר במילים 'לא נשא לשוא נפשי', שביאורם: לא נשבעתי שבועת שווא, כדרך שהיה נהוג בעבר לומר 'חי המלך'. 'נפשי' זהו כינוי לדוד עצמו (רבי יוסף אלבו הביא עוד פירושים לפסוק זה).
לסיכום, דוד המלך ממקד את בני דורו בשלושה עניינים: המחשבה, הדיבור והמעשה, ומוסיף עוד מספר מצוות מסוימות, שבהן הוא מבקש להקל על בני דורו, ולהביאם לקיום כלל המצוות בהדרגה ובכך להגיע למדרגה גבוהה ככל שניתן לעולם הבא.

הרחבות
 משל מה'חפץ חיים'
לֹא נִתַּן בּוֹ לַשָּׁוְא. רבי ישראל מאיר הכהן מראדין המחיש זאת על ידי משל: "ויש לאדם להתבונן תמיד במה שכתוב: "ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשו" לשוא היינו לחנם. ודמיונו, כמי שבא לגביר אחד ויאמר לו: הלויני סך אלף דינרים על משך חצי שנה. ויענהו: טוב לי יותר להיטיב לעשרה אנשים להלוות לכל אחד מאה דינרים מלהלוות לאחד אלף דינרים בפעם אחת. ויאמר לו: הלא כבודו יודע את מצבי שמכבר הייתי עשיר ועכשיו אני עני ממש. ונזדמן לי עתה עסק טוב שאקוה שיתרומם עוד מזלי על ידי זה. אך חסר לי על זה סך אלף דינרים להניח על אחריות. ויען הגביר: אם-כן הדבר לרומם מזל איש כדאי הדבר, ואלוה לך. והלוהו. והנה זה העני טמן ידו בצלחת, ונטל האלף דינרים והניחם בתיבתו ולא עשה בהם מאומה. וככלות זמן ההלואה תבע הגביר את מעותיו ויחזיר לו ויכיר הגביר המעות שהם הם אותם שהלוהו. ויען הגביר: לפי הנראה לא השתמשת בהם מאומה! ויען העני: כן הדבר ומה הפסדתיך? ויחר להגביר: אם-כן שלא לתועלת, למה היו מונחים מעותי אצלך לחנם? והנמשל מובן: הקב"ה נטל הנשמה הקדושה שהיא אצולה משמי מרומים, והורידה לעולם השפל והלבישה בחומר גס שאין לפי כבודה. וכל זה למען ישתכר בה האדם, אבל אם לא הרויח בה מאומה (אפילו אם לא קלקל גם כן) לשוא היתה ירידתה לפה, וזהו שכתוב "מי יקום במקום קדשו אשר לא נשא לשוא נפשו" [תורת הבית ח, הגהה]. הקב"ה נתן לנו כוחות חיים ויחד עם זה נתן לנו גם משימות לטובתנו, אותן עלנו לבצע. אין כאן רק זכות, אלא גם חובה לחיות ולמלא את תפקידנו.

לעילוי נשמת יצחק רוז'ה בן מרדכי ז"ל
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il