בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • ספר העיקרים- בשביל הנשמה
לחץ להקדשת שיעור זה
י"ט תשרי התשע"ו

מאמר שלישי פרק ל"ג חלק ג'

undefined

י"ט תשרי התשע"ו
3 דק' קריאה
שמחה בחוקים ושמחה בעדות
וְכֵן הַשִּׂמְחָה תִּתֵּן שְׁלֵמוּת וְקִיּוּם אֶל הַדָּבָר — אָמַר דָּוִד [תהלים קיט, קיא]: "נָחַלְתִּי עֵדְוֹתֶיךָ לְעוֹלָם, כִּי-שְׂשׂוֹן לִבִּי הֵמָּה". רָצָה לוֹמַר: כִּי לְפִי שֶׁהַתּוֹרָה נֶחֱלֶקֶת לִשְׁלֹשָׁה חֲלָקִים, לְמִשְׁפָּטִים וְעֵדוֹת וְחֻקִּים; וְעַל הַמִּשְׁפָּטִים אָמַר [שם, קו]: "נִשְׁבַּעְתִּי וָאֲקַיֵּמָה לִשְׁמֹר מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ", לְהוֹרוֹת כִּי הַמִּשְׁפָּטִים, שְׁלֵמוּתָם הוּא מִצַּד-הֱיוֹתָם דְּבָרִים נִמְצָאִים בְּפֹעַל, וְעַל-כֵּן אָמַר בָּהֶם: "וָאֲקַיֵּמָה" — אָמַר עַתָּה כִּי הָעֵדוֹת, שֶׁהֵם הַדֵּעוֹת וְהַדְּבָרִים שֶׁבָּאוּ בַתּוֹרָה מַסְכִּימִים לַמֻּשְׂכָּל* אוֹ לַמֻּרְגָּשׁ, לְפִי שֶׁהַשֵּׂכֶל מְקַבֵּל אוֹתָם בְּשִׂמְחָה, וְהַשִּׂמְחָה הִיא סִבַּת קִיּוּמָם בַּנָּפֶשׁ. וְעַל-כֵּן אָמַר: "נָחַלְתִּי עֵדְוֹתֶיךָ לְעוֹלָם" וגו'. פירוש דברי דוד בתהילים
אֲבָל הַחֻקִּים, שֶׁהֵם הַדְּבָרִים שֶׁבָּאוּ בַתּוֹרָה שֶׁאֵין הַשֵּׂכֶל מַסְכִּים בָּהֶם, כַּאֲכִילַת חֲזִיר וּלְבִישַׁת כִּלְאַיִם וְזוּלָתָם*, מִמַּה שֶּׁאֵין לָהֶם טַעַם יָדוּעַ — בַּעֲבוּר שֶׁאֵין הַשֵּׂכֶל מְקַבְּלָם בְּשִׂמְחָה, וְצָרִיךְ לְהַכְנִיעַ הַשֵּׂכֶל כְּדֵי שֶׁיַּסְכִּים בַּעֲשִׂיָּתָם בְּשִׂמְחָה, עַל-כֵּן אָמַר [שם, קיב]: "נָטִיתִי לִבִּי לַעֲשׂוֹת חֻקֶּיךָ, לְעוֹלָם עֵקֶב"; כְּלוֹמַר: הִטֵּיתִי וְהִכְרַחְתִּי שִׂכְלִי בְּעַל-כָּרְחוֹ לַעֲשׂוֹתָם. וְזֶה, מִצַּד-תִּקְוַת הַשָּׂכָר הַנִּצְחִי הַמְקֻוֶּה בַּעֲשִׂיָּתָם — וְזֶהוּ "לְעוֹלָם עֵקֶב". וּמִצַּד-הַשָּׂכָר יִשְׂמַח בָּהֶם, וּמִצַּד-הַשִּׂמְחָה יִמָּשֵׁךְ הַקִּיּוּם אֶל הַנֶּפֶשׁ בָּהֶם. וְעַל-זֶה הָיָה דָוִד מְשַׁבֵּחַ עַצְמוֹ וְאוֹמֵר [שם, קסב]: "שָׂשׂ אָנֹכִי עַל-אִמְרָתֶךָ כְּמוֹצֵא שָׁלָל רָב" — כְּלוֹמַר: כִּי הַשִּׂמְחָה בַחֻקִּים, שֶׁאֵינָם מִצַּד-עַצְמָם* אֶלָּא מִצַּד-שֶׁהֵם "אִמְרָתֶךָ*", אֲנִי שָׂמֵחַ בְּקִיּוּמָם שִׂמְחָה גְדוֹלָה כְּמוֹצֵא שָׁלָל רָב. אֲבָל, כְּדֵי לְהַבְדִּיל בֵּין הַשִּׂמְחָה אֲשֶׁר בַּחֻקִּים, שֶׁהִיא מִצַּד-הַשָּׂכָר הַמְקֻוֶּה בִּלְבַד, וּבֵין הַשִּׂמְחָה שֶׁאָדָם מַשִּׂיג בָּעֵדוֹת, שֶׁהֵם הַדְּבָרִים שֶׁהַשֵּׂכֶל מַסְכִּים בָּהֶם — אָמַר בְּמָקוֹם אַחֵר [שם, יד]: "בְּדֶרֶךְ עֵדְוֹתֶיךָ שַׂשְׂתִּי כְּעַל כָּל-הוֹן", כְּלוֹמַר: שִׂמְחָה בִּלְתִּי-בַעֲלַת-תַּכְלִית*. כִּי לְשוֹן "כָּל-הוֹן" יִכְלֹל כָּל מָמוֹן שֶׁבָּעוֹלָם, שֶׁאִי-אֶפְשָׁר שֶׁיְּשֹׁעָר יוֹתֵר מִמֶּנּוּ.
____________________________________
מַסְכִּימִים לַמֻּשְׂכָּל – מתאימים להבנת השכל. וְזוּלָתָם – מצוות נוספות. מִצַּד־עַצְמָם – מצד ההבנה השכלית בתועלתם. אִמְרָתֶךָ – ציווי וחוק אלהי. בִּלְתִּי־בַעֲלַת־תַּכְלִית – שמחה ללא קץ.


ביאורים
בדורות האחרונים התגברה מאוד השאיפה להבין את סיבתו ומטרתו של כל דבר שאותו אמורים לבצע. בני האדם נוטים לעשות דבר דווקא אם הם מבינים מדוע הם מתבקשים לבצעו, ורק אם הם מזדהים עם סיבותיו.
כשהדבר מגיע לְעולם קיום המצוות, ישנן מצוות שקל מאוד להבין את סיבתן ומטרתן, לפחות ברובד מסוים. ממילא קל יותר להזדהות עִמן ולרצות לקיימן. אולם ישנן מצוות שקשה להבין בשכלנו האנושי את סיבתן, או את הפרטים שלהן.
רבי יוסף אלבו עוסק כאן בשלושה סוגים שונים של מצוות. הסוג הראשון הוא ה'משפטים'. אלה הם מצוות שעסוקות במשפטים שבין אדם לרעהו. בסוג זה חשוב להטמיע בפועל את המשפטים ואת קיומם בין בני האדם. הסוג השני, ה'עדות', הן מצוות המובנות בשכל האנושי. מצוות אלה הן מצוות שלאדם קל יותר לשמוח בהן, שהרי האדם שמח במציאות שהוא שלם עמה ומזדהה עמה. במצוות אלה יהיה הקיום השלם שלהן כאשר האדם יקיים אותן מתוך שמחה. הסוג השלישי, ה'חוקים', הוא סוג של מצוות שהאדם אינו מבין בשכלו את טעמן. במצוות אלו, גם אם האדם מקיימן כהלכתן, קשה לו יותר לשמוח בהן ולהזדהות עִמן. לכן השמחה בהן תהיה בעיקר בעצם קיום רצון הבורא, וממילא בשכר שזוכה לו מי שנאמן לבורא ולציוויו. השכר שעליו מדבר רבי יוסף אלבו כאן אינו סתם 'פרס' שמקבל מי שעשה את רצון המלך, אלא מדרגה רוחנית שזוכה לה מי שמקיימן מכוח קיום רצון הבורא.
אולם ודאי שככל שהאדם זוכה להבין ולהפנים את עניינן של המצוות, הוא מתחבר יותר אל מעלתן הרוחנית הגדולה. לכן ב'עדות', המובנות לאדם, הוא שמח בהן יותר ומקיימן מתוך הזדהות ושלמות נפשית. עליהן אמר דוד שהוא שש עליהן כעל כל הון.

הרחבות
• המצוות – מוסריוּת או צו אלוהי
הַשִּׂמְחָה בַחֻקִּים, שֶׁאֵינָם מִצַּד־עַצְמָם אֶלָּא מִצַּד־שֶׁהֵם "אִמְרָתֶךָ", אֲנִי שָׂמֵחַ בְּקִיּוּמָם. האם אנו צריכים לשמור על צוויי התורה מתוך חיבור והזדהות עמן, או שמא קיומן מדגיש את ההתמסרות שלנו לקב"ה, דווקא על רקע הניגוד לרצוננו?
הרמב"ם מתמודד עם שאלה זו, ומחלק בין שני סוגי מצוות: " הדברים המפורסמים אצל בני האדם כולם שהם רעות, כשפיכות דמים, וגניבה... הנפש אשר תתאווה לדבר מהם ותשתוקק אליו – היא נפש חסירה, וכי הנפש המעולה לא תתאווה לדבר מאלה הרעות כלל, ולא תצטער בהימנעה מהן.
אבל הדברים אשר אמרו החכמים שהמושל בנפשו מהם יותר טוב ושכרו יותר גדול – הן המצוות השמעיות (שאינן מחויבות מצד המוסר האנושי), וזה נכון, כי אלמלא התורה לא היו רעות כלל, ולפיכך אמרו שצריך האדם להניח נפשו על אהבתם, ולא ישים מונעו מהם אלא התורה" [שמונה פרקים ו].
לעומתו, רבי יעקב צבי מקלנבורג כתב: "וכבר הוסכם מגדולי המחברים שהעובד בדרך הישר (מתוך הזדהות) הוא מעולה מן העובד בדרך הכובש (את יצרו), דלא כדעת הרמב"ם ... שמחלק בין החוקים למפורסמות. והזוכה למדרגה זו נקרא חי באמת, כי כל כוחות נפשו משתדלים להשגת החיים הנצחיים. וגם כוח אחד מכל כוחות הנפשיות לא נעדר מלהשתלם באמצעיים המביאים אל הנצחיות" [הכתב והקבלה, בראשית מז, ט].
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il