- הלכה מחשבה ומוסר
- ספר העיקרים- בשביל הנשמה
כ' תשרי התשע"ו
מאמר שלישי פרק ל"ג חלק ד'
גם הפועל הרע ראוי שייעשה בשמחה
וְכָל-זֶה יוֹרֶה שֶׁהַשִּׂמְחָה סִבַּת קִיּוּם הַדָּבָר בַּנֶּפֶשׁ וְנוֹתֶנֶת גְּמָר וּשְׁלֵמוּת אֶל הַמַּעֲשֶׂה, אֵי-זֶה פֹעַל שֶׁיִּהְיֶה; עַד שֶׁאַף הַפֹּעַל הָרַע, כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעַ אֶל שְׁלֵמוּת תַּכְלִיתוֹ, רָאוּי שֶׁיֵּעָשֶׂה בְשִׂמְחָה — אָמַר הַכָּתוּב [דברים כח, סג], מְיַעֵד הָרַע עַל שׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל* עַל עָבְרָם עַל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה: "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר-שָׂשׂ יְיָ עֲלֵיכֶם לְהֵיטִיב אֶתְכֶם וּלְהַרְבּוֹת אֶתְכֶם, כֵּן יָשִׂישׂ יְיָ עֲלֵיכֶם לְהַאֲבִיד אֶתְכֶם וּלְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם" וגו'; כְּלוֹמַר: שֶׁיְּסַבֵּב הש"י שֶׁפּוֹעֵל הָרַע יִהְיֶה שָׂשׂ וְשָׂמֵחַ בַּעֲשִׂיַּת הָרַע הַהוּא, כְּדֵי שֶׁיֵּעָשֶׂה בִשְׁלֵמוּת. אֲבָל כְּדֵי שֶׁלֹּא יוּבַן שֶׁהש"י, שֶׁהוּא טוֹב גָמוּר, יִשְׂמַח בַּעֲשִׂיַּת הָרַע — אָמַר הַכָּתוּב: "כֵּן יָשִׂישׂ ה'", שֶׁהוּא מִבִּנְיַן "הִפְעִיל" וְהוּא פֹעַל יוֹצֵא*, וְרָצָה לוֹמַר שֶׁהש"י יְסַבֵּב שֶׁפּוֹעֵל הָרַע יִהְיֶה שָׂמֵחַ; אֲבָל הוּא, יִתְבָּרַךְ, לֹא יִשְׂמַח בַּעֲשִׂיַּת הָרַע, חָלִילָה. וּכְבָר הִזְהִיר שְׁלֹמֹה עַל-זֶה [משלי כד, יז]: "בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל-תִּשְׂמָח"; וְאָמַר הַנָּבִיא [עובדיה א, יב]: "וְאַל-תִּשְׂמַח לִבְנֵי-יְהוּדָה בְּיוֹם אָבְדָם" — שֶׁיֵּרָאֶה שֶׁהוּא חֶסְרוֹן לִשְׂמֹחַ בְּפֹעַל הָרָע.
שמחת ה' בפועל הטוב
וְאוּלָם בְּפֹעַל הַטּוֹב, תָּלָה הַשִּׂמְחָה בּוֹ, יִתְבָּרַךְ, וְלֹא אָמַר יָשִׂישׂ, שֶׁהוּא פֹּעַל יוֹצֵא, אֲבָל אָמַר [דברים ל, ט]: "כִּי יָשׁוּב יְיָ לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב כַּאֲשֶׁר-שָׂשׂ עַל-אֲבֹתֶיךָ", שֶׁהוּא מִן הַ"קַּל*" וְהוּא פֹעַל עוֹמֵד. וּלְהוֹרוֹת שֶׁהַשִּׂמְחָה נוֹתֶנֶת שְׁלֵמוּת אֶל הַפּוֹעֵל, אָמַר שְׁלֹמֹה [משלי כא, טו]: "שִׂמְחָה לַצַּדִּיק עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט, וּמְחִתָּה* לְפֹעֲלֵי אָוֶן" — רָצָה לוֹמַר כִּי הַצַּדִּיק, לְפִי שֶׁהוּא שָׂמֵחַ בַּעֲשִׂיַּת הַמִּשְׁפָּט, יֵצֵא הַמִּשְׁפָּט מְתֻקָּן מִתַּחַת יָדוֹ; אֲבָל פּוֹעֲלֵי אָוֶן, לְפִי שֶׁהֵם עֲצֵבִים בַּעֲשִׂיַּת הַמִּשְׁפָּט כִּי הִיא מְחִתָּה לָהֶם, בְּהֶכְרֵחַ יֵצֵא מִתַּחַת יָדָם מִשְׁפָּט מְעֻקָּל, אַחַר שֶׁאֵינָם שְׂמֵחִים בַּעֲשִׂיָּתוֹ.
____________________________________
שׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל – לשון 'סגי נהור', ישראל החוטאים. פֹעַל יוֹצֵא – פועל היכול לקבל מושא ישיר. הַ"קַּל" – בניין קל, פעל. וּמְחִתָּה – שבר וצער.
ביאורים
שמחה תמיד באה יחד עם שלמות . המציאות השלמה מביאה את האדם להיות שמח. כל עוד הוא מסופק הוא שרוי בדאגה, עד שמגיע לפתרון ואז 'אין שמחה כהתרת הספקות'. כל עוד הוא לבדו ולא מתחתן הוא 'שרוי בלא שמחה', ובנישואיו 'קול ששון וקול שמחה'. כל עוד הוא אינו מבין את מה שלומד – הלימוד קשה עליו, וכשמבין הדברים מאירים ומשמחים. וכך בכל מציאות, השמחה מופיעה עם שלמות.
רבי יוסף אלבו מלמדנו כאן שגם המשפט ההפוך נכון: השמחה מביאה מציאות שלמה. כאשר אדם עושה דבר בשמחה, הוא עושה אותו מתוך השלמה והזדהות נפשית, וממילא מבצע אותו בצורה טובה ושלמה. הוא מוסיף שהדבר נכון עד כדי כך שאפילו פעולה רעה שעושה אדם לזולתו, תהיה חזקה ובעלת השפעה רצינית יותר, אם יעשה אותה בשמחה.
כך הוא מסביר את דברי התורה בפסוקי ה'קללות', שאומרת שהקב"ה 'ישיש', חלילה, להרע לעם ישראל. שם הכוונה היא שהקב"ה יגרום לכך שאותם אלה שממונים להרע לעם ישראל – יעשו זאת בשמחה, וממילא ירעו באופן שלם ומלא. כך גם בהבטחות הטובות – מופיע שהקב"ה ישוש על עם ישראל לטוב. אולם הבדל אחד מהותי ישנו. הקב"ה, שהוא הטוב המוחלט, אינו שמח ברע, ולכן לא כתוב שהוא, חלילה, ישמח להרע. לכן בקללות כתוב שה' 'ישיש', כלומר – יגרום לאחרים לשוש ולשמוח – ברע שייגרם לעם ישראל בחטאו, אבל הוא בעצמו לא ישוש [מגילה י]. לעומת זאת, בברכה שתינתן לעם ישראל אם יעשו את רצון ה', נאמר שהוא בעצמו ישוש על הצלחתם.
מדברים אלו נוכל ללמוד עד כמה חשוב לעשות בשמחה כל דבר טוב שאנו עושים. העשייה בשמחה מחברת אותנו אל הדבר, ומקשרת אותנו מאוד אל הטוב, ומתוך כך גם גורמת לנו לעשות את הדברים מתוך הזדהות פנימית ובצורה טובה. זהו פירוש הפסוק: "שמחה לצדיק עשות משפט". הצדיק נהנה מעשיית המשפט, מה שמביא לכך שישפוט בצורה מתוקנת.
הרחבות
• לימוד בשמחה – לימוד לשמה
שֶׁהַשִּׂמְחָה סִבַּת קִיּוּם הַדָּבָר בַּנֶּפֶשׁ וְנוֹתֶנֶת גְּמָר וּשְׁלֵמוּת אֶל הַמַּעֲשֶׂה. היו שטענו "כי הלומד ומחדש חדושים ושמח ומתענג בלימודו – אין זה לימוד התורה כל-כך לשמה כמו אם היה לומד בפשיטות, שאין לו מהלימוד שום תענוג והוא רק לשם מצוה. אבל הלומד ומתענג בלימודו – הרי מתערב בלימודו גם הנאת עצמו"
לעומתם, טוען רבי אברהם בורנשטיין, האדמו"ר מסוכאטשוב : "ובאמת זה טעות מפורסם! ואדרבא, כי זה היא עיקר מצות לימוד התורה להיות שש ושמח ומתענג בלימודו, ואז דברי תורה נבלעין בדמו. ומאחר שנהנה מדברי תורה – הוא נעשה דבוק לתורה. ובזוהר הקדוש (כתוב) דבין יצר-הטוב ובין יצר-הרע אינן מתגדלין אלא מתוך שמחה (שמחה של מצוה מגדילה את היצר הטוב ואילו שמחה של הוללות מגדילה את יצרו הרע של האדם)... ואם אמרת שעל-ידי השמחה שיש לו מהלימוד נקרא שלא לשמה, או על-כל-פנים לשמה ושלא לשמה – הרי שמחה זו עוד מגרע כח המצוה ומכהה אורה, ואיך יגדל מזה יצר-הטוב?! וכיוון שיצר הטוב מתגדל מזה – בודאי זה הוא עיקר המצוה... אבל הלומד לשם מצוה ומתענג בלימודו – הרי זה לימוד לשמה, וכולו קודש כי גם התענוג מצוה " [אגלי טל, הקדמה].
וְכָל-זֶה יוֹרֶה שֶׁהַשִּׂמְחָה סִבַּת קִיּוּם הַדָּבָר בַּנֶּפֶשׁ וְנוֹתֶנֶת גְּמָר וּשְׁלֵמוּת אֶל הַמַּעֲשֶׂה, אֵי-זֶה פֹעַל שֶׁיִּהְיֶה; עַד שֶׁאַף הַפֹּעַל הָרַע, כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעַ אֶל שְׁלֵמוּת תַּכְלִיתוֹ, רָאוּי שֶׁיֵּעָשֶׂה בְשִׂמְחָה — אָמַר הַכָּתוּב [דברים כח, סג], מְיַעֵד הָרַע עַל שׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל* עַל עָבְרָם עַל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה: "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר-שָׂשׂ יְיָ עֲלֵיכֶם לְהֵיטִיב אֶתְכֶם וּלְהַרְבּוֹת אֶתְכֶם, כֵּן יָשִׂישׂ יְיָ עֲלֵיכֶם לְהַאֲבִיד אֶתְכֶם וּלְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם" וגו'; כְּלוֹמַר: שֶׁיְּסַבֵּב הש"י שֶׁפּוֹעֵל הָרַע יִהְיֶה שָׂשׂ וְשָׂמֵחַ בַּעֲשִׂיַּת הָרַע הַהוּא, כְּדֵי שֶׁיֵּעָשֶׂה בִשְׁלֵמוּת. אֲבָל כְּדֵי שֶׁלֹּא יוּבַן שֶׁהש"י, שֶׁהוּא טוֹב גָמוּר, יִשְׂמַח בַּעֲשִׂיַּת הָרַע — אָמַר הַכָּתוּב: "כֵּן יָשִׂישׂ ה'", שֶׁהוּא מִבִּנְיַן "הִפְעִיל" וְהוּא פֹעַל יוֹצֵא*, וְרָצָה לוֹמַר שֶׁהש"י יְסַבֵּב שֶׁפּוֹעֵל הָרַע יִהְיֶה שָׂמֵחַ; אֲבָל הוּא, יִתְבָּרַךְ, לֹא יִשְׂמַח בַּעֲשִׂיַּת הָרַע, חָלִילָה. וּכְבָר הִזְהִיר שְׁלֹמֹה עַל-זֶה [משלי כד, יז]: "בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל-תִּשְׂמָח"; וְאָמַר הַנָּבִיא [עובדיה א, יב]: "וְאַל-תִּשְׂמַח לִבְנֵי-יְהוּדָה בְּיוֹם אָבְדָם" — שֶׁיֵּרָאֶה שֶׁהוּא חֶסְרוֹן לִשְׂמֹחַ בְּפֹעַל הָרָע.
שמחת ה' בפועל הטוב
וְאוּלָם בְּפֹעַל הַטּוֹב, תָּלָה הַשִּׂמְחָה בּוֹ, יִתְבָּרַךְ, וְלֹא אָמַר יָשִׂישׂ, שֶׁהוּא פֹּעַל יוֹצֵא, אֲבָל אָמַר [דברים ל, ט]: "כִּי יָשׁוּב יְיָ לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב כַּאֲשֶׁר-שָׂשׂ עַל-אֲבֹתֶיךָ", שֶׁהוּא מִן הַ"קַּל*" וְהוּא פֹעַל עוֹמֵד. וּלְהוֹרוֹת שֶׁהַשִּׂמְחָה נוֹתֶנֶת שְׁלֵמוּת אֶל הַפּוֹעֵל, אָמַר שְׁלֹמֹה [משלי כא, טו]: "שִׂמְחָה לַצַּדִּיק עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט, וּמְחִתָּה* לְפֹעֲלֵי אָוֶן" — רָצָה לוֹמַר כִּי הַצַּדִּיק, לְפִי שֶׁהוּא שָׂמֵחַ בַּעֲשִׂיַּת הַמִּשְׁפָּט, יֵצֵא הַמִּשְׁפָּט מְתֻקָּן מִתַּחַת יָדוֹ; אֲבָל פּוֹעֲלֵי אָוֶן, לְפִי שֶׁהֵם עֲצֵבִים בַּעֲשִׂיַּת הַמִּשְׁפָּט כִּי הִיא מְחִתָּה לָהֶם, בְּהֶכְרֵחַ יֵצֵא מִתַּחַת יָדָם מִשְׁפָּט מְעֻקָּל, אַחַר שֶׁאֵינָם שְׂמֵחִים בַּעֲשִׂיָּתוֹ.
____________________________________
ספר העיקרים- בשביל הנשמה (134)
בשביל הנשמה
129 - מאמר שלישי פרק ל"ג חלק ג'
130 - מאמר שלישי פרק ל"ג חלק ד'
131 - לימוד שבועי באמונה כא- כז תשרי תשע"ו
טען עוד
ביאורים
שמחה תמיד באה יחד עם שלמות . המציאות השלמה מביאה את האדם להיות שמח. כל עוד הוא מסופק הוא שרוי בדאגה, עד שמגיע לפתרון ואז 'אין שמחה כהתרת הספקות'. כל עוד הוא לבדו ולא מתחתן הוא 'שרוי בלא שמחה', ובנישואיו 'קול ששון וקול שמחה'. כל עוד הוא אינו מבין את מה שלומד – הלימוד קשה עליו, וכשמבין הדברים מאירים ומשמחים. וכך בכל מציאות, השמחה מופיעה עם שלמות.
רבי יוסף אלבו מלמדנו כאן שגם המשפט ההפוך נכון: השמחה מביאה מציאות שלמה. כאשר אדם עושה דבר בשמחה, הוא עושה אותו מתוך השלמה והזדהות נפשית, וממילא מבצע אותו בצורה טובה ושלמה. הוא מוסיף שהדבר נכון עד כדי כך שאפילו פעולה רעה שעושה אדם לזולתו, תהיה חזקה ובעלת השפעה רצינית יותר, אם יעשה אותה בשמחה.
כך הוא מסביר את דברי התורה בפסוקי ה'קללות', שאומרת שהקב"ה 'ישיש', חלילה, להרע לעם ישראל. שם הכוונה היא שהקב"ה יגרום לכך שאותם אלה שממונים להרע לעם ישראל – יעשו זאת בשמחה, וממילא ירעו באופן שלם ומלא. כך גם בהבטחות הטובות – מופיע שהקב"ה ישוש על עם ישראל לטוב. אולם הבדל אחד מהותי ישנו. הקב"ה, שהוא הטוב המוחלט, אינו שמח ברע, ולכן לא כתוב שהוא, חלילה, ישמח להרע. לכן בקללות כתוב שה' 'ישיש', כלומר – יגרום לאחרים לשוש ולשמוח – ברע שייגרם לעם ישראל בחטאו, אבל הוא בעצמו לא ישוש [מגילה י]. לעומת זאת, בברכה שתינתן לעם ישראל אם יעשו את רצון ה', נאמר שהוא בעצמו ישוש על הצלחתם.
מדברים אלו נוכל ללמוד עד כמה חשוב לעשות בשמחה כל דבר טוב שאנו עושים. העשייה בשמחה מחברת אותנו אל הדבר, ומקשרת אותנו מאוד אל הטוב, ומתוך כך גם גורמת לנו לעשות את הדברים מתוך הזדהות פנימית ובצורה טובה. זהו פירוש הפסוק: "שמחה לצדיק עשות משפט". הצדיק נהנה מעשיית המשפט, מה שמביא לכך שישפוט בצורה מתוקנת.
הרחבות
• לימוד בשמחה – לימוד לשמה
שֶׁהַשִּׂמְחָה סִבַּת קִיּוּם הַדָּבָר בַּנֶּפֶשׁ וְנוֹתֶנֶת גְּמָר וּשְׁלֵמוּת אֶל הַמַּעֲשֶׂה. היו שטענו "כי הלומד ומחדש חדושים ושמח ומתענג בלימודו – אין זה לימוד התורה כל-כך לשמה כמו אם היה לומד בפשיטות, שאין לו מהלימוד שום תענוג והוא רק לשם מצוה. אבל הלומד ומתענג בלימודו – הרי מתערב בלימודו גם הנאת עצמו"
לעומתם, טוען רבי אברהם בורנשטיין, האדמו"ר מסוכאטשוב : "ובאמת זה טעות מפורסם! ואדרבא, כי זה היא עיקר מצות לימוד התורה להיות שש ושמח ומתענג בלימודו, ואז דברי תורה נבלעין בדמו. ומאחר שנהנה מדברי תורה – הוא נעשה דבוק לתורה. ובזוהר הקדוש (כתוב) דבין יצר-הטוב ובין יצר-הרע אינן מתגדלין אלא מתוך שמחה (שמחה של מצוה מגדילה את היצר הטוב ואילו שמחה של הוללות מגדילה את יצרו הרע של האדם)... ואם אמרת שעל-ידי השמחה שיש לו מהלימוד נקרא שלא לשמה, או על-כל-פנים לשמה ושלא לשמה – הרי שמחה זו עוד מגרע כח המצוה ומכהה אורה, ואיך יגדל מזה יצר-הטוב?! וכיוון שיצר הטוב מתגדל מזה – בודאי זה הוא עיקר המצוה... אבל הלומד לשם מצוה ומתענג בלימודו – הרי זה לימוד לשמה, וכולו קודש כי גם התענוג מצוה " [אגלי טל, הקדמה].
מאמר שלישי פרק ל"ז חלק ג'
ד' חשון התשע"ו
בשביל הנשמה | ד' חשון התשע"ו
מאמר שלישי פרק ל"א חלק ג'
י"ד תשרי התשע"ו
בשביל הנשמה | י"ד תשרי התשע"ו
לימוד שבועי באמונה כ"ד- ל אב תשע"ה
כ"ד- ל אב תשע"ה
בשביל הנשמה | כ"ד- ל אב תשע"ה
מאמר ראשון פרק כ"א חלק א'
י"א אלול התשע"ה
בשביל הנשמה | י"א אלול התשע"ה
מדוע פורים גדול מכיפורים?
לאן שבים ולמה מתוודים?
למה אדר ב' הוא החודש המיוחד ביותר?
מהות ספר ויקרא ופרשת זכור
תכלת, שושנה, ופרץ שמחה, איך הכל קשור?
מה המשמעות הנחת תפילין?
הסוד שמאחורי חגיגות פורים בעיר ירושלים
ל"ג בעומר: סוד כוחו של רשב"י
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
מה עושים בעשרה בטבת שחל בשישי?
איך עושים קידוש?