ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

שתי כתי עדים המכחישות זו את זו | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש גמרא בבא בתרא Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word האזן לשעור (67 ד') הורד mp3
שלח לחבר צפה בשיעור (67 ד')

ט' אדר התשס"ד

שתי כתי עדים המכחישות זו את זו

מסכת בבא בתרא - דף לא'.



סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
חנוך הניך בן אהרון אריה

מקורות:
סוגיית הגמרא בדף לא. - "זה אומר של אבותי", רשב"ם שם, תוס' ד"ה אמר ליה רבא
תוס' בעמוד ב' ד"ה ורב נחמן
מחנה אפריים הלכות עדות סימן ו'
דף מא: - "תניא אמר רשב"א", תוס' ד"ה נחלקה
שער המשפט סימן לו ס"ק ב'
קצות החושן סימן נב ס"ק א'
רמב"ם הלכות עדות פרק ג' הלכה ג'
רמב"ם הלכות נזירות פרק ג' הלכה ט', לחם משנה שם.
פני יהושע קונטרס אחרון בכתובות אות פז
שער המשפט סימן ל ס"ק ד'

עדות שבטלה חלקה
הגמרא בדף לא. מביאה מקרה שאדם טוען שהקרקע שלו מאבותיו וחברו טוען שהקרקע שלו מאבותיו. לזה יש עדים שהיא של אבותיו ושאכלה שנות חזקה ולזה יש עדים שאכלה שנות חזקה. רב נחמן סובר שהעדויות על האכילה מבטלות זו את זו ונשארת העדות על אבותיו של הראשון. ורבא סובר שזו עדות מוכחשת ולכן בטלה.

אגב, המחנה אפרים 1 דן בשאלה עקרונית. בעדים המכחישים זה את זה, שאיננו מקבלים את העדות המוכחשת, האם אומרים כאן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה או לא. ופושט שזה תלוי במחלוקת רבא ורב נחמן, שלרבא בטלה כולה ולרב נחמן לא.

האם בהזמה יש גם את סברת הפסול הקיימת בהכחשה?
האחרונים העירו על סתירה בדברי התוס'. אצלנו בעמוד א' התוס' מקשים על דברי רבא שעדות מוכחשת היא, מדברי רבא בב"ק 2 האומר שעד זומם מכאן ולהבא הוא נפסל, ולכן אם העידו גם על גניבה וגם על טביחה והוזמו רק על הטביחה, עדות הגניבה נשארת קיימת. ושם יש שני הסברים בדעת רבא. הסבר אחד הוא שעד זומם חידוש הוא ואין לך אלא משעת חידושו. מסברא אין להאמין לעדים המזימים יותר מהמוזמים, אך התורה חידשה להאמין למזימים, ואנו מצמצמים את החידוש רק למה שנאמר בפירוש. ההסבר השני הוא שזו תקנה לטובת הלקוחות. ומציינים התוס' שלפי ההסבר הראשון לא קשה משם על דברי רבא כאן כי כאן לא מדובר בעד זומם אלא בעדות מוכחשת.

שואלים האחרונים, הרי גם להסבר זה קשה כי בכל הזמה יש גם הכחשה, ומטעם ההכחשה יש סברא לפסול העדות. ועונים האחרונים שחלק מהחידוש של התורה בעדים זוממים הוא שאין בהזמה הכחשה. ומקשים על כך מדברי התוס' בעמוד ב', ששם משמע שיש בהזמה גם הכחשה. התוס' שם מקשים, אם אכן רבא סובר כרב חסדא שבשתי כיתי עדים המכחישות זו את זו אינם נאמנים בעדויות אחרות אפילו כל כת בפני עצמה, כיצד יכול לסבור שעד זומם חידוש הוא ולכן אינו נפסל למפרע, הרי יש לפוסלו מסברא מדין ההכחשה.

מחלוקת ב"ש וב"ה

בדף מא: אומר רשב"א שלא נחלקו ב"ה וב"ש על שתי כיתי עדים שאחת אומרת מאתיים ואחת מנה שבכלל מאתיים מנה, אלא נחלקו בכת אחת שאחד ממנה אומר מנה ואחד מאתיים. לפי ב"ש מכיוון שאחד ודאי שקרן העדות פסולה, ולפי ב"ה בכל זאת מקבלים העדות ואומרים גם כאן בכלל מאתיים מנה.

התוס' בד"ה נחלקה עדותם מביא קושיא בשם ריב"א, אם ב"ש פוסלים עדותם בכת אחת משום שאחד ודאי שקרן, גם בשתי כתות יש לפסול, שכן שנינו שאם נמצא אחד מהם קרוב או פסול בטלה כל העדות. ומתרץ ר"י שב"ש סוברים כר' יוסי שהדין של נמצא אחד מהם קרוב או פסול בטלה כל העדות, נאמר רק בדיני נפשות ולא בדיני ממונות. עוד עונה שאפשר להעמיד את סוגייתנו בעדים שבאו רק לראות את המעשה ולא התכוונו להעיד.

אגב, הש"ך 3 כותב שאם העדים הכשרים אומרים שבאו להעיד והפסולים אומרים שבאו לראות אינם מצטרפים, אך במקרה שגם הכשרים וגם הפסולים אומרים שבאו לראות הם כן מצטרפות. ושער המשפט דוחהו ומקשה עליו מתשובתו השנייה של ר"י שמדובר בעדים שבאו רק לראות, ולפי הש"ך קשה כיצד מדובר, הרי אם מדובר שכולם אומרים שבאו לראות אזי מצטרפים, וכאן אי אפשר לומר שמדובר שהפסולים באו לראות והכשרים להעיד שהרי איננו יודעים איזו כת כשרה ואיזו שקרנית.

שאלת הנתיבות
נזכיר עוד שאלה אחת לפני שניגש לבאור הדברים. הנתיבות שואל כיצד לדעת ב"ש אפשר לקבל העדות מצד בכלל מאתיים מנה כאשר יש שתי כתות, הרי זו עדות שאי אפשר להזימה, שהרי כל כת יכולה לומר שהיא השקרנית וכבר הוכחשה.

שתי סיבות פסול בכת שהוכחשה
כעת ניגש לבאור הדברים. במה נחלקו רב הונא ורב חסדא? הרשב"ם מסביר שלרב הונא כל כת באה בפני עצמה ומעידה משום שהיא בחזקת כשרות ולכן אינה נפסלת מספק. ויש לשאול מדוע אם כן אחד מכת זו ואחד מכת זו אינם יכולים להעיד יחד, הרי החזקה אומרת שנתייחס אליו ככשר? וצריך לומר שזו הלכה בדיני חזקות, שכשיש תרתי דסתרי התורה אינה מאפשרת לנו להשתמש בדיני חזקות. עכשיו נוכל להבין את סברת רב חסדא. לדעתו גם אם נכשיר כל כת בפני עצמה זה נקרא תרתי דסתרי, כי כל אחת תוכל להעיד בפני עצמה באיזושהי עדות ונקבל עדות שתיהן. מעבר לכך, בדברי רב חסדא רואים שיש כאן גם טענה נוספת "בהדי סהדי שקרי למה לי". יש כאן חשש שהעד הזה שקרן ולא יתכן שנקבלו.

כשרות תוך כדי דיבור לעדות
הקצות 4 על פי הגמרא בב"ק 5 שהבאנו לעיל כותב שעד צריך להיות כשר לא רק בשעת העדות אלא גם בתוך כדי דיבור לעדות. למשל אדם שהעיד ותוך כדי דיבור גנב יהיה פסול. אפשר על פי זה להוסיף שחידוש זה נאמר דווקא בפסול הגוף אך במקום שפסול העד נובע מחשש משקר לא תיאמר ההלכה המחודשת היוצאת מב"ק (הקצות עצמו סובר שאין חילוק). והסברא נותנת לחלק כך, משום שבפסול הגוף יש עליו שם פסול, ובתוך מרחב העדות הוא חייב להיות עד כשר, אולם בחשש משקר הפסול נובע מסברא, וסברא זו לא קיימת במקרה שהחשש נוצר רק לאחר שהעיד, אפילו אם נוצר תוך כדי דיבור לעדות.

בעדות שהוזמה התורה הכשירה את האחרונים, ולכן אפילו אם נאמר שבכל הזמה יש גם הכחשה כדברי התוס' בעמוד ב', מכל מקום התורה חידשה שהאחרונים כשרים. לאחר שהתורה הכשירה את האחרונים כבר אין בעיה מצד תרתי דסתרי להכשיר גם את הראשונים לפי רב חסדא, אולם נשארת הבעייה השנייה הקיימת לפי רב חסדא, והיא הבעיה של חשש משקר. לפי זה נוכל ליישב את הסתירה בין שני דיבורי התוס'.

ישוב התוס'
הדיון של התוס' בעמוד א' הוא על פסילה למפרע, וזה כפי שאמרנו עושים רק בפסול הגוף ולא בחשש משקר, ואם כן במוזמים שיש רק חשש משקר אין לפוסלם למפרע, אולם בעמוד ב' הדיון הוא על פסילה להבא וזה קיים גם בעדות שהוזמה.

סתירה ברמב"ם
הרמב"ם בהלכות עדות 6 פוסק כב"ה שאם אחד אומר מנה ואחד מאתיים מקבלים עדותם ממה נפשך. הלחם משנה מקשה שזה סותר לרמב"ם בהלכות נזירות 7 . שם כתב שאם כת אחת מעידה שקיבל על עצמו שתי נזירויות ואחת העידה שקיבל חמש נזירויות מקבלים עדות הכת שאמרה שתי נזירויות. מכך שכתב דווקא מקרה של שתי כתות שבו גם ב"ש מודים, משמע שאם עד אחד יאמר שתים ואחד חמש לא נקבל עדותם, וזה שונה מפסיקתו בדיני ממונות. ובפרט קשה הלכה זו, שהרי באיסורים מספיק עד אחד ואם כן כל עד נחשב ככת ואפילו ב"ש צריכים להודות במקרה זה.

המאירי בהלכות נזירות כתב שאין דיני איסורים כדיני ממונות, וסתם ולא פירש דבריו. האחרונים פירשו שלרב הונא אין הכוונה שכשיש שתי כתות המכחישות זו את זו שתיהן נפסלות ובטלה נאמנותן, אלא כשבאים שני עדים ומעידים שפלוני לווה התורה אומרת לנו להאמינם, וכאשר באים עדים נוספים ומעידים שלא לווה גם עליהם התורה אומרת לנו להאמינם. כלומר עלינו להאמין לשתי הכתות אלא שלמעשה איננו יכולים לעשות כלום כיוון שמקבלים את שתיהן. ויותר מכך, כאשר עד אחד מחייב שבועה ובאו שני עדים והכחישוהו איננו מבטלים את חיוב השבועה ואת נאמנות העד אלא עוקרים את הדיון מעיקרו.

ישוב הרמב"ם
כעת נוכל ליישב את הסתירה ברמב"ם. בדיני ממונות עד אחד נחשב כעדות לעניין שבועה, לכן התורה אומרת לנו להאמין לו אף כשיוכחש, וכשאחד אומר מנה ואחד מאתיים מקבלים את העדות ממה נפשך לעניין המנה. אולם באיסורים אף על פי שעד אחד נאמן אין זה מגדרי עדות, ולכן כאן אין לנו את גזרת הכתוב להאמינו אף כשמוכחש, וכשבא עד אחד נגדו עדות שניהם נופלת ואיננו יכולים לעשות ממה נפשך.

תירוץ קושיית הנתיבות
עכשיו נוכל גם לתרץ את קושיית הנתיבות. הנתיבות הקשה מדוע לב"ש אין זו עדות שאי אתה יכול להזימה, הרי כל כת יכולה לטעון שהיא השקרנית וכבר הוכחשה. לפי דברינו, אף על פי שהכת הוכחשה עדיין נשארת עדותה קיימת אלא שלמעשה אי אפשר לפעול על פיה, ואם כן עדיין אפשר להזימה.


1בהלכות עדות סימן ו
^ 2 דף עב:
^ 3 סימן לו ס"ק ג'
^ 4 סימן נב ס"ק א'
^ 5 דף עב:
^ 6 פרק ג' הלכה ג'
^ 7 פרק ג' הלכה ט'

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il