בית המדרש

  • משפחה חברה ומדינה
  • חופה, חתונה ושבע ברכות
לחץ להקדשת שיעור זה
דיני הכתובה, קנייניה והסבר הכתוב בה

כתובת חתנים

undefined

הרב אבישי נתן מייטליס

חשוון תשע"ו
20 דק' קריאה
חיוב לכתוב כתובה
חייב אדם לכתוב כתובה לאשתו, ונחלקו אם חיובה מדין תורה או דרבנן. אסרו חכמים לשהות עם אשה בלא כתובה אפילו שעה אחת. טעם התקנה היא, שלא תהא האשה קלה בעיניו להוציאה מביתו 1 . במקום שלא נהגו לכתוב כתובה, אין איסור לשהות בלא שכתב כתובה משום שמשועבד אף בלא שטר כתוב 2 . והאידנא נהגו לכתוב כתובה בכל מקום, ואסור לשהות עם אשה בלא כתובה. ויש שכתבו שרק הביאה נאסרה בלא כתובה, והייחוד לא נאסר לדעה זו 3 (אם לא כתב כתובה, ואינו יכול לכתוב מיד, יכול ליתן משכון אצל אשתו כערך הכתובה, וי"א שדי שיכתוב לה צ'ק, עד שיכתוב כתובה כדין 4 ).
אם אבדה הכתובה המקורית, אף שנותר צילום, יש לכתוב כתובה חדשה בנוסח 'כתובה דאירכסא'. ישנה מחלוקת הפוסקים אם ניתן לסמוך על הכתובה שנכתבה בעת הנישואין ומצויה ברבנות. נמצאה הכתובה, יקרעו אחת מהן, ועדיף שישאירו את השנייה 5 . או שיעבירו על אחת קו ויכתבו שאינה ניתנת לגבייה.
כתובה שעומדת להמחק, ילכו לבית הדין ויכתבו שטר חדש: 'הטפסת כתובה'. אולם אם נמחקה כבר והעדים אינם זוכרים את העדות, יכתבו כתובה חדשה מזמן שני, בציווי הבעל ומדעתו.
נקרעה הכתובה, נפסלה 6 . ואם נקרעה מעט במקום הקפלים יכתבו 'הטפסת כתובה'.
הכלול בחיובי הכתובה
בכתובה 7 כלולים חיוב 8 הכתובה עצמה, תוספת כתובה 9 , ואחריות על הנדוניה והנכסים שהכניסה אשתו. כמו כן יש בה חיוב לזון ולפרנס את אשתו על פי הפסוק: 'שארה כסותה ועונתה לא יגרע'.
סכום הכתובה הינו מאתיים זוז לבתולה, ומאה זוז לאלמנה, גרושה, חלוצה, גיורת (כשהתגיירה מעל גיל ג' ויום) ובעולה. נחלקו התנאים והראשונים אם כתובת בתולה הינה מדאורייתא 10 , או מדרבנן 11 . לסוברים שהיא מדרבנן יש להשמיט מהנוסח: 'דחזו ליכי' את המילה: 'מדאורייתא' 12 . לשו"ע עיקר כתובה שווה 120 גרם כסף טהור, ולהרמ"א 960 גרם כסף טהור.
תוספת כתובה הינה חיוב שהבעל מקבל על עצמו 13 , והינו וודאי מדרבנן. חיוב זה חל באמירה בלבד בלא מעשה קניין נוסף 14 , אומנם יש שסברו חיוב זה רק ע"י קניין שמקבל על עצמו 15 . סכום התוספת אינו קבוע, אך נהגו באשכנז (ברוב המקומות, והוא מנהג פולין כמבואר בנחל"ש שבאשכנז גופא נהגו לכתוב "ליטרין") לכתוב לבתולה מאה זקוקים 16 ולאלמנה, גרושה ובעולה חמישים זקוקים. ואין להם לשנות 17 .
כמו כן מקבל הבעל על עצמו אחריות על הנדוניה והנכסים שהכניסה אשתו. על נכסי צאן ברזל הבעל מקבל אחריות אם יאבדו או ינזקו הנכסים שהכניסה, שיהא חייב לשלם את שוויים. נכסי מלוג אינו חייב באחריותן, אך מקבל על עצמו חיוב כספי בשל השימוש שלו בהם. נהגו לקצוב חיוב זה במאה זקוקין לבתולה ולחמישים לבעולה וגרושה.
דינים בכתיבת הכתובה
אין להוסיף, למחוק ולשנות לאחר חתימת העדים. ואם עשה כן פסל את השטר 18 . ואם נצרך לתקן, יש לקיים את התיקון או המחק (בהעברת קו על הטעות). יוסיפו למטה את השינוי שעשו או מחקו, ויחתמו על כך העדים. ויכתבו כך: 'תיבה זו/ תיבות אלו נמחקו'. או: 'נכתבו בין השיטין'. 'מחוץ השורה'. ויחתמו על העדים. יש הסוברים שבשמות הזוג לא מועיל תיקון.
נמצאה טעות לאחר יום החופה, לא יועיל לתקן (אא"כ העדים זוכרים את הקניין, והינם לפנינו), וצריך לכתוב כתובה חדשה, ויכתבו נוסח: 'כתובה דאישתכח בה טעותא'.
יש להקפיד שלא יחרוג ממקום סיום השורה. וכן לא יכתוב בין השורות. ואם עשה כן, יקיים השטר בסופו ויכתוב שכך נעשה, ויחתים עדים על כך.
בנוסחים המודפסים משאירים מקום ריק להוספת הפרטים האישיים של הזוג וסכום החיוב בכתובה. לעיתים רבות לאחר שמילאו את הפרטים בכתב יד, נותר חלל ריק שעשוי לפסול את השטר, כיון שיכול כל אחד להוסיף שם פרטים כאוות נפשו. לכן יש למלא את החללים הללו בקו או באופן דומה, ונקרא מילוי זה 'טיוט'. יש לטייט את הכתובה לפני חתימת העדים. טייט אחרי כן, לא פסל את הכתובה, אלא אם כן טייט ביום אחר.
יש הנוהגים לכתוב את המילה 'וקנינא' לאחר הקניין שנעשה עם החתן תחת החופה, בכדי שלא יהא שקר שמעיד שקיבל קניין בטרם שהתרחש 19 . אולם יש שלא חשו לכך 20 , שכן השטר הינו ראיה ומקבל תוקף רק תחת החופה, ואין מניעה לכתוב קודם לכן 'וקנינא', ומטעם כן גם כתוב 'ואמר לה הוי לי לאינתו' בטרם אמר כן. ברם יש הנוהגים לעשות קניין ולכתוב 'וקנינא' קודם החופה, בכדי שתכתב הכתובה בנחת וביישוב הדעת 21 .
עדיף להמנע מכתיבת ראשי תיבות 22 .
נמצאו העדים פסולים - אם עידי הכתובה היו פסולים, יש לכתוב כתובה חדשה בתאריך שנכתבת. אך אם עידי הקידושין נפסלו ועל הכתובה חתמו עדים אחרים כשרים, אין צורך בכתיבת כתובה חדשה.
כתיבת התאריך
יש לכתוב בכתובה את התאריך שבו נעשה הקניין עם החתן, וחתימת העדים עליו 23 . כתובה ללא זמן כשרה 24 , אך יכתוב אחרת עם זמן.
יש לכתוב יום בשבוע, תאריך העברי בחודש, ומניין השנים מבריאת העולם. אין צריך לכתוב שעות 25 , ולא מניין השנים מחורבן הבית 26 . לא כתב 'בשבת' או 'לבריאת העולם' - כשר 27 .
כתיבת הימים: באחד בשבת 28 , בשני בשבת, בשלישי בשבת, ברביעי בשבת, בחמישי בשבת, בששי בשבת.
כתיבת ימי החודש: יום אחד 29 , שני ימים, שלשה 30 ימים, ארבעה ימים, חמשה ימים, ששה ימים, שבעה ימים, שמנה ימים, תשעה ימים, עשרה ימים. מכאן ואילך בלשון יחיד 31 : אחד עשר יום, שנים עשר יום, שלשה עשר יום, ארבעה עשר יום, חמשה עשר יום, ששה עשר יום, שבעה עשר יום, שמנה עשר יום, תשעה עשר יום, עשרים יום, אחד ועשרים יום, שנים ועשרים יום, שלשה ועשרים יום, ארבעה ועשרים יום, חמשה ועשרים יום, ששה ועשרים יום, שבעה ועשרים יום, שמנה ועשרים יום, תשעה ועשרים יום.
צורת כתיבת התאריך: כך וכך ימים (או כו"כ יום או יום אחד) לחדש (כתיב חסר) פלוני (להבדיל מגט שבו כותבים ירח פלוני).
בראש חודש: אם חודש מעובר כותב: יום שלשים לחדש פלוני, שהוא ראש חדש פלוני. בא' דראש חודש אדר שני, שהוא ל' דאדר ראשון יכתוב: יום שלשים לחדש אדר הראשון שהוא ראש חדש אדר השני 32 .
כתיבת שם החודשים: ניסן, אייר, סיון, תמוז, אב, אלול, תשרי, מרחשון, כסלו, טבת, שבט, אדר, אדר הראשון אדר השני.
כתיבת מניין השנים: חמשת אלפים ושבע מאות ושבעים וחמש. ושבעים ושש. ושבעים ושבע. ושבעים ושמנה. ושבעים ותשע. ושמנים. ושמנים ואחת. ושמנים ושתים. ושמנים ושלש. ושמנים וארבע. ושמנים וחמש. לבריאת עולם למנין שאנו מנין כאן...
תאריך מוקדם: נכתב בכתובה זמן מוקדם מהיום בו עומדים, הכתובה פסולה. אך אם כתבו בסופה לפני חתימת העדים: 'שטר דנן איכתוב ביום פלן ולא אחתים עד יום פלן – כשר'. אם נכתבה הכתובה ביום בתאריך של היום וקבלת הקניין היתה רק בערב, יש אמרו שכשרה, כיון שאינה כשאר שטרות אלא מעשה בי"ד היא 33 . אך יש הסבורים שרק אם היתה החופה ביום כשרה, אולם אם נעשתה החופה בערב, הכתובה פסולה 34 . אם היו עסוקין באותו עניין ונמשך הדבר, וודאי כשירה הכתובה, כדין שטרי ממון שהיו עסוקין באותו עניין 35 .
תאריך מאוחר: נכתב בכתובה זמן מאוחר מהיום בו עומדים, הכתובה כשרה, אף שהקניין נעשה יום קודם לנכתב. ואין לעשות כן לכתחילה, שכן מיחזי כשיקרא 36 . על כן יש שנהגו לא לכתוב את זמן הכתובה מבעוד יום, כאשר החופה וקניין הכתובה יערכו בלילה.
אם ישנה סתירה בין תאריך היום לבין תאריך החודש, השטר כשר 37 .
כתיבת שם המקום
אין כותבים את מקום כתיבת הכתובה, אלא את מקום עמידת החופה והקניין שקיבל החתן את הכתובה.
לא כתבו את שם המקום, הכתובה כשרה 38 . אך אם כתבו מקום אחר, הכתובה פסולה 39 .
כתיבת שמות בני הזוג
יש להקפיד ולכתוב את שמות בני הזוג במדוייק. ויוסיף את שם המשפחה 40 . הרב מרדכי שטרנברג שליט"א מסר שנוהג לכתוב רק בראשונה את שם המשפחה. ואמר שמו"ר הגר"א שפירא זצ"ל נהג לכתוב בשם החתן 'למשפחת' ובשם הכלה כתב 'לבית'. שם שלא הוחזק שלושים יום אין לכותבו, והוא פוסל את הכתובה.
אם יש לחתן או לכלה שני שמות, יכתוב את שניהם 41 , אך אם כתב את השם העיקרי שבו הכל קוראים לו, די בכך 42 . שם שנשתקע ונשכח אין כותבין אותו. ואם נשכח לאחר שנכתבה הכתובה, א"צ לכתוב אחרת 43 .
אין כותבים כינויי שמות בכתובה 44 . ואם רצו לכותבן יקדימו ויכתבו לזכר: 'דמתקרי'. ולנקיבה: 'דמתקריא' 45 . ואם יש להם שם בשפה אחרת, יקדימו ויכתבו: 'המכונה'. אך אם הקדים וכתב לפני השם המקורי 'המכונה', השטר פסול 46 .
לא יודע מהו שם האב: י"א שלא יכתוב אלא את שם החתן 47 . וי"א שיכתוב שם אמו 48 . וי"א שיכתוב שם הסב 49 .
בן מאומץ: יכתוב: 'בן מי שנשכח שמו ונקרא בן פלוני שגידלו'. ואם כתב רק את שם אביו המאמץ, כשר 50 .
גר: חתן או כלה גיורים, יכתוב 'בן אברהם אבינו'. 'בת אברהם אבינו' 51 .
כהן או לוי: לרמ"א יש לכתוב את יחוסם: 'בן פלוני הכהן/הלוי' 52 . ולא מעכב 53 .
יש לברר מעמדה של הכלה אם בתולה, בעולה, גרושה, גיורת – יש לכך השלכות בכתיבת נוסח הכתובה.
בכתובת גרושה יציינו זאת 54 , ואם לא ציינו הרי היא פסולה 55 . ובמקום 'בתולתא' יכתבו 'מתרכתא' 56 . ובמקום 'מוהר בתוליכי' יכתבו 'מוהר מתרכותיכי'. או סתם: 'מוהרייכי'. ויש שסותמים וכותבין: 'כסף זוזי מאה'. כתובתה מדרבנן ולא מדאורייתא. ולא יכתבו 'מבי אבוה'. ואף נקראת 'מרת'.
בכתובת אלמנה יכתבו: 'ארמלתא', 'כסף ארמלותיכי'. וכתובתה מדרבנן ולא מדאורייתא. ונקראת 'מרת'.
ואם היא אלמנה וגם גרושה כותבים מתרכתא (כבגרושה) בין אם התאלמנה ולאחר מכן התגרשה מבעלה השני ובין אם להיפך.
ואם היא חלוצה כותבים 'חלוצתא'.
בכתובת בעולה יכתבו: 'בעולתא' 57 . או 'איתתא דא', או 'כלתא דא'. ולא כותבים 'מוהר בתוליכי' אלא 'בכתובתיך'.
בכתובת גיורת יכתבו: 'גיורתא', וכתובתה מדרבנן. ויכתבו: 'בכתוביך'. ונקראת 'מרת'.
בכתובת יתומה שאין לה אב, או שאין הנדוניה משלו - אין כותבין 'מבי אבוה', אלא 'מבי נשא'. ואם אין לה אב כותבין רק 'דהנעלת ליה בין בכסף וכו' '.
הסכום שיש לכתוב בכתובה
בכתובת בתולה, או אלמנה וגרושה מהאירוסין יש לכתוב מאתיים בכתובתן. וכעת שנהוג שמסמיכים את האירוסין לנישואין כל שהתאלמנה או נתגרשה וכן גיורת כתובתן מנה 58 .
לחרשת ושוטה, אין כתובה. אך אם כתב לה בעלה, כתובתה קיימת. חתן חרש ושוטה אין נישואין ואין כתובה, אך תיקנו מדרבנן לחרש נישואין וכתובה 59 .
הקניין של החתן
החתן צריך לקרוא ולכל הפחות להבין את שכתוב בכתובה ומתחייב עליו 60 . אולם אף אם לא מבין, די שידוע שרוצה ומתרצה במה שהרב עושה עימו קניין ומחתים אותו 61 .
אחד העדים 62 או אחר, מקנה סודר לחתן עבור ובשם הכלה, והחתן מקבלו וזוכה בסודר, ובכך מתחייב ומשתעבד בכל חיוביו. החתן יגביה את הסודר לכתחילה ג' טפחים. ואם חפן את הסודר בתוך ידו, אינו צריך להגביהו.
הסודר יהא בגודל שיש בו ג' אצבעות על ג' אצבעות (6 על 6 / ½7 על ½7 ס"מ). ויש להמנע מליקח מטפחת של האולם, או מאדם ללא רשות מפורשת לבצע בסודר קניין 63 . (בד"כ הרב דואג להביא 'סודר'). ניתן לעשות את הקניין בכל חפץ וכלי כגון עט וכדו'.
הקניין יתבצע בפני עדים כשרים 64 . נהגו שהחתן חותם על הכתובה 65 , ויוסיף ויציין שהוא החתן 66 .
העדים חותמים רק לאחר הקניין, בין אם היה הקניין תחת החופה ממש, בין שהיה הקניין לפני ובסמוך לחופה 67 .
מנהג חלק מעדות הספרדים, שהחתן תוקע כף בשבועה על חיובי הכתובה, ושלא ישא אשה על אשתו 68 .
עדי הכתובה
החתן מייחד שני עדים כשרים, ללא זיקה משפחתית לחתן או לכלה, ואף לנשות העדים לא יהא זיקה משפחתית. וכן לא יהיו העדים עצמם קרובים זה לזה 69 .
פסולי הקרבה הם: אב, אח, בן, דוד, אחיין, בן-דוד – בין מצד אב בין מצד אם, אף אם אשתו היא בת דודה. קרוב שהוא יותר רחוק מכך, אומנם כשר, אך יש להמנע לכתחילה מליתן לו להעיד. וראה בספר הנישואין כהלכתם (עמ' רל"ו) לגבי רביעי ברביעי,
פסולי עדות הם: קטן ואשה אינם יכולים להעיד. ואף מי שמלאו לו 13 אך טרם הביא שערות, לא יעיד 70 . חרש, סומא – פסולים לעדות זו 71 . כמו כן פסולים מי שעברו עבירה שיש בה מלקות בין בעבירות שבין אדם למקום בין עבירות לחבירו 72 .
סתם תלמיד חכם בחזקת כשר, וסתם עם הארץ בחזקת פסול 73 . ונהגו שהעדים מקבלים על עצמם חזרה בתשובה ובכך חוזרים לכשרות גם לו היה בהם פסול.
יש נהגו שלא למנות את השדכן כעד, אם טרם קיבל שכרו.
מחותנים כשרים להעיד ביחד 74 .
על העדים לקרוא את הכתובה לפני שחותמים 75 ולהבין את הנכתב 76 . ואפשר שדי בכך ששמעו את שקראו בפני הציבור הנאספים 77 . כן יש עליהם לדעת שם החתן והתרצותו לקבל על עצמו חובות הכתובה.
העדים יחתמו בשמם המלא: 'נאום פלוני בן פלוני (יש נהגו להוסיף שם משפחה) עד'. באופן ברור ולא בראשי תיבות, שיכירו מי העיד. כתב שמו בלבד ולא כתוב 'עד' 78 , י"א שהכתובה פסולה 79 . העדים יכולים לחתום בגופן ובלשון שונה מהנכתב בכתובה, אך חתימתן של העדים תהיה תואמת וזהה באותה לשון.
העד הראשון חותם בצמוד לסיום נוסח הכתובה, ולא ישייר חלל ריק, והשני יכתוב תחתיו, בלא להותיר רווח ביניהם.
הקראת הכתובה
מקריאים את הכתובה בפני הנאספים, לאחר ברכת האירוסין, בכדי לעשות הפסק בין הכוס של ברכת האירוסין לכוס של הנישואין. יש לקרוא את הסכום בקול 80 . לא יתרגם את הנוסח, כיון שישנן מילים וחיובים שיש מחלוקת בביאורם והגדרתם. אך לא חייב לקרוא בקול את כל הנוסח, ויכול להשמיט מילים שעלולות להביך.
החתן מוסר לכלה את כתובתה (אם אינם אסורים), יש שהצריכו עדות על כך 81 . הכלה מפקידתו ביד אמא שלה, או ביד אחד הקרובים. וי"א שיש לכלה לקחת עימה לביתה את כתובתה עוד בלילה זה 82 .
יש שהצריכו שהחתן יאמר לכלה: 'הא כתובתיך'. ויש שנהגו שהרב המסדר אומר ומיידע את הכלה בכך.

הכתובה נמסרת בין הקידושין לנישואין. יש לציין כי בהתחייבות ובנתינת הכתובה לא מתבצע הליך כלשהו בזיקה בין בני הזוג. ורק בעת החופה והנישואין מתחייב בחיוביו שמחמת הנישואין וזוכה הבעל במעשה ידי אשתו, במציאתה בבתולה. ואילו באלמנה זוכה רק ביחוד הראוי ביאה 83 .




^ 1.כתובות נז. ב"ק פט. רמב"ם אישות י, ח. שו"ע אהע"ז סי' סו סעי' ג. וראה ב"ש סק"א וב"ח בדעת הרמב"ם שאינו איסור אלא חיוב שיהא כתובה.
^ 2.ב"י אהע"ז סי' מה, ט"ז שם סק"א.
^ 3.ר"ן. הביאו הרמ"א בסי' סו סעי' א.
^ 4.ב"ש אהע"ז סי' סו סק"ח וכן ח"מ ס"ק יב.
^ 5.כך עולה מהשו"ע באהע"ז סי' ק סעי' יג שכתב לגבי מי שהוציאה שתי כתובות שבטלה שנייה את הראשונה.
^ 6.שו"ע חו"מ סי' נב סעי' א. וראה מחלוקת סמ"ע סק"ח וש"ך סק"ח בנקרע לגמרי במקום הקפלים אם פוסל הכתובה.
^ 7.בכתובות פב: איתא שרשב"ג תיקן שכל נכסי האיש משועבדים לכתובה.
^ 8.מעמדה של הכתובה הינה כשטר ראיה, שכן משעבד נפשיה תחילה. ואין צורך להקנות השטר לבעל בטרם שכותבים את הכתובה.
הגמ' בגיטין בדף כ: הצריכה שהשטר יהא של המוכר כדי שיהא 'ספר מקנה'. התוס' שם כתבו שאין צריך להיות כן בשטר הלוואה, אך התוס' רי"ד הצריך שיהא השטר של הלווה. וראה בקצוה"ח בסי' סו ס"ק כג. שטר כתובה הינו התחייבות וכשטר קניין, אך מנגד הינו רק כראייה, כיון שגם מבלעדי השטר חייב בחיוביו, והוי רק כשטר ראיה. נחלקו בדבר הפוסקים; הקצוה"ח בסי' מה סק"ב הבין שהוי שטר ראיה, ואילו האמרי בינה הלוואה סי' טו הגדיר את הכתובה כשטר קניין. וביש"ש כתובות פ"ד סי' לא באר כי פועל השטר הכתובה במשהו. ובספר הכתובה כהלכה עמ' עט הביא מחידושי הרי"ם אהע"ז בסי' סו סק"ג שאין צריך להקנות את הכתובה מתחילה לבעל, שכן הוי שטר ראיה.
^ 9.נחלקו הר"ן והמרדכי אם יכול לכתוב את החיובים יחדיו, או שמא יש לציינם בנפרד. הרמ"א בסי' סו סעי' ז הביא את שתי הדעות.
^ 10.תוס' כתובות בדף י: וכן סבר הרמ"א בסי' סו סעי' ו. ולדידיה כתובה שווה כפי שכתבה תורה: 'חמישים כסף כמוהר הבתולות'. הרי הוא פי עשר משיעור פדיון הבן, שהוא חמישה שקלים של תורה. ובשו"ת עזרת כהן, כתב שאף אם כתובה דאורייתא, נתנו לחכמים כח וסמכות להכריע למי יתן כדאורייתא, ולמי כדרבנן.
חמישים שקל של מוהר הבתולות, הינם מאתים זוז. שהרי כל שקל הוא 4 זוז, כפי שפירש רש"י בשמות ל יג. ה"זוז" ו"דינר" הם אותה מטבע עצמה. ומבואר בגמ' בקידושין יב. שהדינר 6 מעות, והמעה 2 פונדיונים, והפונדיון 2 איסרים, והאיסר 8 פרוטות. הגאונים כתבו (כמו שהובא ברי"ף שם, וברשב"א שבועות לח ע"ב, וכ"פ השו"ע חו"מ סי' פח ס"א ואבה"ע סי' כז ס"י) שהפרוטה היא משקל חצי שעורה. ונמצא לפי זה שדינר הוא 192 פרוטות, שהם 96 שעורות. וכן גם הזוז – שכאמור הדינר והזוז הם אותו הדבר.
חשבון זה מבואר ברמב"ם (בפ"י מאישות ה"ח) להדיא, וז"ל: "ומשקל כל דינר שש ותשעים שעורות,, והדינר הוא הנקרא זוז בכל מקום". לפי זה שיעור מאתים זוז של כתובה, אם הוא 25 דינרי כסף של תורה (כהשו"ע) הוא כדלהלן: 25 דינרי כסף של תורה הם 150 מעות, שהם 300 פונדיונים, שהם 600 איסרים, שהם 4800 פרוטות, שהם 2400 שעורים של כסף טהור. ואם שיעור כתובה הוא 200 דינרים של תורה (כהרמ"א), הוא פי שמונה, היינו 38,400 פרוטות, שהם 19,200 שעורים של כסף טהור.

כעת עלינו לדעת מה הוא משקל השעורה, בערכים של ימינו. הגאונים לא מסרו לנו את משקל הפרוטה לפי משקל שהיה בזמנם, אלא אמרו שהפרוטה היא "משקל חצי שעורה". וביאר החזון איש (חו"מ סי' טז סקי"ח) שהטעם שמסרו לנו את השיעורים במשקל הצומח ולא במשקל הגרם הוא "בהיות שהמשקל אינו תולדת טבעי, אלא מוסכמי בכל דור, אין לו סגולת הנצחי למסור בו שיעורי התורה. ולכן שיערו הגאונים את שקל הקודש במשקל השעורה שמשקלו טבעי ומתקיים בכל דור". כלומר ש'גרם' (וכיוצ"ב שאר מידות שבני אדם קבעו, כגון 'מטר' או 'קוב' או 'דקה'), יכול להשתנות לפי החלטת בנ"א, ונמצאו כל שיעורי התורה משתנים. משא"כ טבע הבריאה לא ישתנה לעולם, ולכן הגאונים מסרו את המשקל בצמוד לעולם הצומח. משקל השעורה לא נשתנה כלל והוא אחד חלקי עשרים מגרם, וממילא הפרוטה היא אחד חלקי ארבעים של גרם אחד. כ"כ החזו"א (שם באות ל): "ושמעתי מפי נאמן ששקל את הגרא"ם ומשקלו כ' שעורות, שהם 40 פרוטות". וכ"כ גם הגר"ח נאה (בשיעורי תורה מהדו"ק אות ז) דבגרם אחד יש 40 פרוטות. ולפי זה, אם שיעור כתובה הוא 4800 פרוטות (כהשו"ע) פירוש הדבר הוא 120 גרם כסף טהור. ואם שיעור הכתובה הוא 38,400 פרוטות (כהרמ"א), פירוש הדבר משקל 960 גרם כסף טהור.

שיעור כתובה שכתב השו"ע באהע"ז סי' סו סעי ו הוא 37.5 דרהם. שהינם מאתים זוז/ דינר. בכל סלע יש ארבעה זוזים וא"כ הם 25 דינרי כסף, וכיון שכל דינר הוא דרהם וחצי, א"כ שיעור כתובה הוא משקל 37.5 מטבעות של דרהם. לפי השיעור הנז' מהחזו"א והגר"ח נאה ששקלו ונמצא בגרם 20 שעורות, ו-40 פרוטות, יוצא שכל דרהם משקלו 3.2 גרם. כ"כ הגר"ח נאה (בשעורי תורה מהדו"ק עמוד ז). וא"כ, שיעור כתובה שכתב מרן בשו"ע שהוא 37.5 דרהם (לפי מאתים זוז של רבנן), הוא במשקל של זמנינו 120 גרם כסף טהור (37.5 כפול 3.2). ומתאים עם מ"ש לעיל שהכתובה היא 25 דינר שכל אחד תשעים ושש שעורות (ונמצא יחד 2400 שעורות), וכיון שבגרם יש 20 שעורות, נמצא שיעור כתובה 120 גרם (2400 לחלק ל-20).
ולהסוברים שמאתים זוז הם של תורה, דהיינו במשקל פי שמונה, השיעור הוא משקל 960 גרם כסף טהור.

אונקיית כסף של ימינו שוה ל 31.1035 גרם, כך שבקילוגרם אחד יש 32.15 אונקיות. נמצא שכדי לדעת כמה עולה קילו כסף עלינו להכפיל את מחיר האונקיה ב 32.15
יש להתעדכן במחיר האונקייה בכל יום ע"י החברות המייבאות כסף לארץ. וי"א שיש להוסיף היטלי יבוא ומע"מ, וכן המרת הדולר לשקל. הרי נמצא שיש לברר את מחיר הבורסה לאונקיה בדולרים, להכפיל את סכום הדולרים ב 32.15, ולהוסיף עוד דמי יבוא ומע"מ.
^ 11.הגאונים, רמב"ם הלכות אישות פ"י הלי"ז והשו"ע אהע"ז בסי' סו סעי' ו.
^ 12.אמנם הרא"ש סבר שחיוב כתובה אומנם מדרבנן, אך נכון לומר חזו ליכי מדאורייתא, שכן יש ליתן זוז צורי שהוא דאורייתא. ולפי"ז אף בכתובת אלמנה היה נכון לכתוב חזו ליכי מדאורייתא. אך הב"ש כתב מחמת זה שזכאית רק לזוזי דרבנן.
^ 13.כתובות בדף נד:, שו"ע אבהע"ז בסי' סו סעי' ז. מנהג שקיבלו על עצמם.
^ 14.משנה בכתובות בדף נא: טור בסי' סו בשם רב האי גאון. השו"ע בסי' סו סעי' ח כתב שאין צריך קניין נוסף על הנאמר בעת הנישואין.
^ 15.הרמ"א בסי' סו סעי' ח כתב: 'יש חולקין'. והרי הצריך קניין. וראה בח"מ ס"ק לד שלא מצא מי שחולק על כך.
^ 16.כהיום שאין לנו מטבע של "זקוק", נחלקו הדעות איך משערים את הזקוקים בכתובה: י"א שערכן הוא שיעור כסף טהור שהיה בהם (י"א 42, וי"א 46, וי"א 57.6 ק"ג כסף), וי"א שערכם הוא היחס שהיה בינם לבין שיעור עיקר הכתובה (י"א פי ארבע – וא"כ היינו 3.8 ק"ג כסף, וי"א פי שנים וחצי – וא"כ היינו 2.4 ק"ג כסף). ויש עוד דעות. ולמעשה נחלקו הפוסקים כיצד להגבות; ונראה דיש לומר בזה המוציא מחבירו עליו הראיה, ומשלם כסכום הפחות שביניהם. וכיון שנפלו כו"כ מחלוקות במחיר הזקוקים, יש סוברים שבזמנינו גם בני אשכנז צריכים להוסיף סכום במטבע של היום, כדי שיהיה הסכום ברור לאשה ותהא סמכה דעתה.

כמה הם מאתים זקוקים
הנחלת שבעה (סי' יב תחילת אות מט) הביא חילוקי מנהגים בין ברייניש שנהגו לחשב כנגד כל זקוק זהוב אחד, ובפולין נהגו לחשב כנגד כל זקוק שני זהובים, ובליטא נהגו להחשיב כל זקוק לשאק אחד שהוא זהוב פרנקיש אחד שהוא שנים וחצי זהובים פולניש, ובפוזנא נהגו להחשיב כל זקוק ל-0.48 זהוב פולניש. נסביר את חילוקי המנהגים הללו.
מאתים הזקוקים נקבעו לכתחילה כדי להעלות את סכום הכתובה לארבע מאות זוז, ובראשיתם היה למאתים הזקוקים ערך של ארבע מאות זהובים. אבל הזהוב הוא מטבע זהב, והזקוק הוא מטבע כסף, וערך הכסף לא נשאר באותו יחס למול הזהב אלא פעמים שערך הכסף עלה ביחס לזהב ופעמים ירד, ולפעמים גם חישבו את המטבעות אל מול ערכן בברזל ושאר פירי דעלמא (כמבואר בתוס' בכורות מט: ד"ה אמר) וממילא שוב נשתנה היחס שביניהם, ולכן נוצרו הרבה שינויי ערך ממקום למקום ומתקופה לתקופה בהערכת השווי של מאתים הזקוקים. מעתה נחלקו הדעות: שיטה א' היא להעריך את המאתים זקוקים בכספים של כל מקום וזמן במדינות הנ"ל כפי שהם, מאתים פשוטים, עד שישובו להיות בערך של ארבע מאות זהובים שנתכוונו אליהם בתחילה. שיטה ב' היא להתייחס אל הזקוקים כמטבע גמורה של כסף שהיתה בזמן הראשון, ומעתה בכל דור ודור לשער את אותו משקל של כסף במחיר הקיים באותו הזמן. שיטה ג' היא שלזקוקים אין כלל ערך מצד עצמן, והערך הוא רק החישוב של היחס שהיה בתחילה בין מאתים הזקוקים לבין עיקר הכתובה, שלזה מתכוונים – להוספת האחוזים הללו, ולכן כך יש לחשב בכל דור עד היום, ולהוסיף את הפרש האחוזים הללו על שווי עיקר הכתובה בכל דור.
גם השיטות הסוברות שגובים דווקא "מאתים זקוקים" כמו שכתוב בכתובה (ולא מאתים זהוב), נחלקו אם המכוון ל'זקוק' בתור מטבע בעל ערך קבוע, כלומר שווי הכסף שבו, וכך יש לחשב בכל דור, או שלא היה למייסדי הזקוקים ענין לקבוע שיעור זה לדורות, אלא כוונתם היתה ליחס שהיה אז בין שווי מאתים זקוקים לשווי מאתים זוז של עיקר הכתובה, שאת היחס הזה יש לשמור בכל דור בתור התוספת הקבועה של כל חתן לכלתו. וכן דעת הגר"ח נאה (בשיעורי תורה סימן ג אות מד), שכיון שחשבון המאתים זקוקים בזמנם היה פי שניים מהעיקר, ולמדו כן ממה שבי"ד של כהנים היו כותבין ד' מאות זוז – פי שניים, קבעו שהתוספת הקבועה לכל ישראל תהיה ג"כ פי שנים מכתובת בתולה, ובזמנם זה היה מאתים זקוקים, ולפ"ז יש להעריך גם בכל דור ודור את התשלום הזה, פי מאתים זוז. וכיון שכתובת בתולה דאורייתא לשיטתו היא 961.5 גרם כסף צרוף, א"כ התוספת שהיא פי ארבע, היא 3,846 ק"ג כסף טהור.
אבל דעת החזון איש (אבה"ע סי' סו ס"ק כב) שיש לחשב בזמנינו את ערך הזקוק כפי ערך הכסף הנקי שבו. כי אמנם בדור שהיה בו זהוב התכוונו לזהוב – שהיה מקביל לזקוק, וגם בדורות שאח"כ שעדיין היו זהובים המשיכו לגבות ערך ארבע מאות זהובים בכתובה אע"פ שהשתנה היחס שבין הזקוק לזהוב שבאותו מקום. ומעתה עשה החזו"א חשבון (ביור"ד סי' קפב אות יט ובחו"מ סי' טז אות ל) מהו המשקל בכסף טהור של מאתים זקוקים, ועלה לו שהם 57.6 ק"ג כסף טהור.
גם בשו"ת אגרות משה (אבה"ע ח"ד סימנים צא צב) משמע שיש לשלם את שיעור ה'כסף' שהיה במה שקראו "זקוק". אבל לפי השיעור שחישב שם האגרו"מ, 200 זקוקים עולים 100 פונט, וזה 42 קילוגרם כסף טהור.
בפסקי הדין הרבניים (כרך יא עמוד 383) פְּסק הגר"ע יוסף, דכיון שמכל החשבונות עולה שהשיטה הכי מקילה היא שערך מאתים זקוקים היו רק פי 2.5 מערך מאתים זוז, המוציא מחבירו עליו הראיה, וכן יש לפסוק שאין לחייב את הבעל לשלם את המאתים זוז אלא רק פי 2.5 ממה שיקבעו באותו תשלום את עיקר כתובה.
האגרות משה (אבה"ע ח"ד סי' צב ד"ה עכ"פ) באר שכותבים זקוקים כדי שידעו שלכל הפחות הוא משלם מחיה של שנה, כמו שהיו הזקוקים בזמנם. וכן יש לשלם בכל דור. והחתן מתחייב על דעת מה שיפסקו בי"ד כמה הוא שיעור זקוקים.
^ 17.ראב"ן הלכות כתובות: 'תקינו לעני ולעשיר, שלא לבייש את מי שאין לו'.
^ 18.השו"ע חו"מ בסי' מד סעי' ה.
^ 19.במנהגי מהרי"ל נישואין, ומהר"ם מינץ סי קט.
^ 20.מרדכי גיטין רמז שמב, הובא ברמ"א אהע"ז סי' סו סעי' א. וכ"כ מהר"י ברונא סי' צד וסי' לה.
^ 21.ובספר כתובה כהלכה עמ' פז הביא שיש שהצריכו לכתוב כתובה לפני כניסה לחופה, שלא ישהה עם אשתו רגע בלא כתובה.
^ 22.ערוך השולחן בחו"מ בסי' מב סק"ד.
^ 23.רמ"א אהע"ז בסי' סו סעי' א: 'אין לעדים לחתום הכתובה אלא לאחר שקיבל החתן קנין לפניהם. ויש מקומות שמקילין בזה'.
^ 24.שו"ע חו"מ בסי' מג סעי' א. אך לא יוכל לגבות ממשועבדים בלא זמן, ועל כן יכתוב אחרת, או יראה לעדים, ש"ך סק"ב.
^ 25.עזר מקודש בסי' סו.
^ 26.אף שנהגו כן בחלק מנוסחי הכתובות.
^ 27.והשו"ע בסי' מג סעי' ב, ד.
^ 28.כתב בראשון, אין צריך לתקן.
^ 29.ולא ביום אחד. נחלת שבעה סי' ו.
^ 30.רמ"א אהע"ז סי' קכו סעי' ד כתב מלא בוו' שלושה, כשר. וכן שמונה.
^ 31.כתב ימים – כשר. רמ"א אהע"ז סי' קכו סעי' ד.
^ 32.אהע"ז בסי' קכו סעי' ו.
^ 33.ש"ך בסי' מג ס"ק לד.
^ 34.אגרות משה אהע"ז ח"ד סי' קה, ג.
^ 35.שו"ע חו"מ סי' מג סי' טז. וראה שם סעי' יז.
^ 36.שו"ע חו"מ סי' מג סעי' יג.
^ 37.שו"ע חו"מ סי' מג סעי' ה ובאהע"ז בסי' קכו סעי' כא.
^ 38.שו"ע חו"מ סי' מג סעי' כב.
^ 39.שו"ע חו"מ סי' מג סעי' כא ובש"ך ס"ק מא.
^ 40.אגרות משה אהע"ז סי' קעה.
^ 41.נחלת שבעה פרק יב אות טז: 'יש לדקדק בכתובה בכל דבר שמדקדקים בגט, כדי שאם ח"ו יקרה מקרה שיגרש אחד את אשתו ולא יהיו יודעין דקדוק כתיבת שמו או שמה או בשמות אבותם, יהא נלמד מספר כתובה'. ולפי זה היה ראוי לכתוב בשמות המכונה.
^ 42.שו"ע אהע"ז קכט סעי' א. כתובות כד: בבעיא אם מעלין משטרות ליוחסין. אך בב"ב קעב. גבי אם השמות משולשין יכתבו סימן ככהן או ישראל, משמע שבעלמא אין צריך לכך. תרומת הדשן הצריך לכתוב את היחוס, אך הב"י באהע"ז סי' קכט כתב שלא פוסל את השטר ולא גרע מכתב רק כינוי שכשר. הרמ"א בסי' קכט סעי' א הביא את שתי הדעות וסיים: 'נראה להו לסמוך להקל במקום דחק, אבל לכתחילה יש לכותבו'. הב"ש שם ס"ק יד הביא מהלבוש להחמיר ולהצריך גט אחר. אך הט"ז שם ס"ק טז הקל כמכשירים.
^ 43.אגר"מ אהע"ז ח"ד סי' קד.
^ 44.שו"ע אהע"ז סי' קכט סעי' א: 'אין כותבים שם חניכה'.
^ 45.שו"ע אהע"ז סי' קכט סעי' טז.
^ 46.ב"ש בסי' קכט ס"ק כד.
^ 47.שו"ע אהע"ז סי' קכט סעי' ט.
^ 48.דגול מרבבה בסי' קכט. וחת"ס ח"ב סי' מא.
^ 49.שבט בנימין סי' עו.
^ 50.רמ"א בחו"מ בסי' מב סעי' טו.
^ 51.שו"ע אהע"ז סי' קכט סעי' כ.
^ 52.כתובות כד: בבעיא אם מעלין משטרות ליוחסין. אך בב"ב קעב. גבי אם השמות משולשין יכתבו סימן ככהן או ישראל, משמע שבעלמא אין צריך לכך. תרומת הדשן הצריך לכתוב את היחוס, אך הב"י באהע"ז סי' קכט כתב שלא פוסל את השטר ולא גרע מכתב רק כינוי שכשר וכ"כ בשו"ע אהע"ז סי' קכט סעי' יט. הרמ"א בסי' קכט סעי' ז הביא את שתי הדיעות וסיים: 'נראה להו לסמוך להקל במקום דחק, אבל לכתחילה יש לכותבו'. הב"ש שם ס"ק יד הביא מהלבוש להחמיר ולהצריך גט אחר. אך הט"ז שם ס"ק טז הקל כמכשירים.
^ 53.שו"ע בחו"מ בסי' מב סעי' א בשאר שטרות, אם ניכר מי חתם ולא משולשין בעיר. ובשמות העדים וודאי שלא יעכב מדינא.
^ 54.רמב"ם הל' יבום חליצה פ"ד ה"ד. רמ"א אהע"ז סי' סו סעי' יא, ב"ש ס"ק כה.
^ 55.פת"ש באהע"ז סי' סו סק"ח בשם חת"ס. אא"כ הינה גם גיורת, שדי באיזכור שהינה גיורת.
^ 56.רמ"א אהע"ז סי' סו סעי' יא. ובמפותת עצמו הביא הפת"ש סק"ח מהנודע ביהודה שיכתבו כן, והחת"ס אהע"ז ח"א סי' קלג סבר שיכתוב רק 'פלניתא דא'. ובאגרות משה סי' קא האריך לומר שניתן לכתוב לה 'בתולתא דא'.
^ 57.ב"ש אהע"ז סי' סו ס"ק כה.
^ 58.שו"ע אהע"ז סי' סז.
^ 59.שו"ע אהע"ז סי' סז סעי' י.
^ 60.שו"ע חו"מ סי' מה. אהע"ז סי' סו סעי' יג.
^ 61.כסף קודשים בגיליון השו"ע חו"מ סי' מה.
^ 62.שו"ע חו"מ סי' קצה סעי' ג. כן הלשון בכתובה שהעדים החתומים מעידים: 'וקנינא מיניה'. וכן בסמ"ע סי' קכג ס"ק כא. וראה ט"ז שם.
^ 63.שו"ע אהע"ז סי' כח סעי' יז.
^ 64.שו"ת תשב"ץ ח"ג סי' שא ולבושי מרדכי אהע"ז סי' מט.
^ 65.כתובות קב. שו"ע חו"מ סי' מ. וראה יביע אומר ח"ג אהע"ז סי' יג שמהני שלא יטען שלא ידע ולא הבין.
^ 66.נחלת שבעה סי' יב אות ע.
^ 67.בחו"ל (בארצות אשכנז לכל הפחות) היה המנהג הרגיל שעושים קניין וחותמים לפני החופה, אך בארץ המנהג בד"כ שחותמים תחת החופה (ובד"כ עושים אז גם את הקניין) ויש שמקדימים לפני החופה במקרה שכתוב בכתובה התאריך של היום והחופה מתחילה בפועל רק לאחר השקיעה או סמוך לה לפניה (כך שאם יחתמו לאחר קריאת הכתובה זה יהיה כבר לאחר השקיעה) שלכאורה צריך היה לכתוב את התאריך של מחר. אכן יש שהשיגו על כך, שהרי בצד התועלת של מניעת החשש לשטר מוקדם יש נזק של (מיחזי כ)שקרא בחתימת העדים על הכתובה שיש בה גם עדות על הקידושין עצמם – לפני שנעשו.
^ 68.סדר החליצה (ראה רעק"א שם סק"א שמרן הב"י חיבר את סדר החליצה) ס"ק מו: 'כל אדם משביעין אותו בעת הנישואין, שלא ישא אשה על אשתו'. ולפי"ז השבועה נסבה רק על חיוב זה. אך הרדב"ז ח"ד אלף רצב והמבי"ט ח"ב סי' נ כתבו שהשבועה על כל תנאי כתובה, וכן עולה מהחיד"א בחיים שאל ח"ב סי' לח אות מח.
^ 69.שו"ע חו"מ סי' לג סעי' א וסעי' יז.
^ 70.שו"ע חו"מ סי' לה סעי' א.
^ 71.שו"ע חו"מ סי' לה סעי' יא, יב.
^ 72.שו"ע חו"מ סי' לד.
^ 73.שו"ע חו"מ סי' לד סעי' יז.
^ 74.שו"ע חו"מ סי' לג סעי' ו.
^ 75.כתובות קט. שו"ע חו"מ סי' מה. ואפשר שהאידנא שהכתובות מודפסות ונוסחן אחיד, שיש להקל שיקראו רק את השמות והסכום המצויין.
^ 76.ש"ך בסי' מה סק"ב.
^ 77.גיטין יט: שו"ע חו"מ סי' מה, וכסף הקודשים. ובשו"ע אהע"ז סי' סו סעי' א.
^ 78.שו"ע אהע"ז סי' קל סעי' יא וסעי' יב.
^ 79.ב"ש אהע"ז סי' קל ס"ק כח טעמא דמילתא, משום דחיישינן שלא חתם לשם עדות. אך אם כתב גם את שם אביו, וודאי דעתו לשם עדות והשטר כשר, סמ"ע חו"מ סי' מה סק"א. והנחלת שבעה סי' ב אות יב כתב שרק לגבי גט נאמר האי דינא, ולא בכתובה, שכן לשון העדים הוא וברור שחתם כעד, לעומת גט שלשון הבעל הוא, ועל העד להורות שהינו חותם כעד. וכ"כ בסדר הגט למהר"י מרגלית סי' נד. ואם כתב גם את שם אביו או שם משפחתו, וודאי שיש להכשיר הכתובה.
^ 80.רמ"א חו"מ סי' מה סעי' ב שבכך יהא מרתת לשקר.
^ 81.במסירת הכתובה ישנו היתר של ביאה, והוי כחלק מפעולת הקידושין. ולכן נמסרת עוד בטרם ברכת הנישואין.
^ 82.אגרות משה ח"ג רכו, ודן שם שיהא בחפציה ולא בחפצי האיש.
^ 83.שו"ע אהע"ז סי' סד סעי' ה. וראה בב"ש שדווקא לרא"ש כן, אך לרמב"ם לעולם בעי יחוד לביאה. וראה ב"ש סק"ו. וכן בשו"ע בסי' נד. כמו כן מתחיל משעה זו להפר נדריה, אך ביסודו של דין זה הוא, דעתה של האשה כשנודרת על דעתו, ולא שחל הליך כל שהוא.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il