ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

לימוד הנהגה מאבות | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש בראשית תולדות Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

חשוון תשס"ה

לימוד הנהגה מאבות

"קול צופיך" גליון 286



סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
חנה בת חיים

אברהם הוליד את יצחק
פרשתנו פותחת בפסוק "וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם, אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק" (בראשית כה, יט). שואלים המפרשים, מדוע כפלה התורה בלשונה "יצחק בן אברהם, אברהם הוליד את יצחק" ומתרץ רש"י על פי דברי חז"ל, וז"ל:
"הוזקק לומר אברהם הוליד את יצחק, לפי שהיו ליצני הדור אומרים מאבימלך נתעברה שרה, שהרי כמה שנים שהתה עם אברהם ולא נתעברה הימנו, מה עשה הקב"ה, צר קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם, והעידו הכל 'אברהם הוליד את יצחק!', וזהו שכתב כאן יצחק בן אברהם היה, שהרי עדות יש שאברהם הוליד את יצחק".

ולכאורה יש להבין, מדוע מכנים חז"ל את אנשי דורו של אברהם בשם "ליצנים", מן הראוי היה לקרותם "רשעים", וכי איזו ליצנות יש כאן, רשעות יש כאן! אלא, אומרים חז"ל (שכל טוב בראשית פכ"א):
"ורבותינו דרשו למה נסמכה פרשת פקידת שרה לענין אבימלך, והלא רחוק ענין אבימלך מפקידת שרה כחצי שנה, ומן הלידה שנה אחת, אלא לדרוש בה גבורי כח, שכל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר, הוא נענה תחילה - מה כתיב למעלה מן הענין, ויתפלל אברהם על אבימלך, וסמוך לו וה' פקד את שרה כאשר אמר, אברהם - ויעש ה' לשרה כאשר דיבר, לאברהם בתפלתו של אבימלך - בן לזקוניו, דומה לזיו איקונין שלו", עכ"ל (ועיין ב"ק צ"ב.).

לפי זה, היו אנשי דורו של אברהם מתלוצצים ואומרים שלא הייתה ראויה שרה להתעבר מאברהם כלל, אלא רק בזכות זה שהתפלל על אבימלך והיה צריך לאותו עניין נענה, אבל לא בזכותו ובזכותה של שרה - על כן אין זה רשעות גרידא אלא דברי ליצנות, ומשום כך נקראו בפי חז"ל בשם "ליצני הדור".

ויעתר לו ה' - לו ולא לה
יצחק ורבקה מתפללים לה' לפרי בטן, וכתוב "וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא וַיֵּעָתֶר לוֹ ה' וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ" (שם, כא). אומר רש"י:
"לנכח אשתו - זה עומד בזוית זו ומתפלל, וזו עומדת בזוית זו ומתפללת. ויעתר לו - לו ולא לה, שאין דומה תפלת צדיק בן צדיק לתפלת צדיק בן רשע לפיכך לו ולא לה".

ויש להבין, מדוע לא נענתה תפלתה של רבקה, הרי יש לה זכות גדולה מצד היותה כשושנה בין החוחים, שכן יצחק גדל בחממה בביתם של אברהם אבינו ושרה אמנו, אבל רבקה גדלה בבית של רמאים שקרנים וגזלנים, ובכל אופן הייתה צדקת גדולה שנבחרה להיות אשתו של יצחק אבינו, ונטלה חלק בהקמתו של עם ישראל כולו? אלא התשובה היא, יצחק אבינו גדל בביתו של אברהם אבינו והוא היה רגיל לפנות בתפלה להקב"ה כבן לפני אביו, ולכן ויעתר לו ה'.

זאת ועוד, ליצחק הייתה זכות אבות, ובתפלתו הוא יכול לבקש רחמים מהשמים בזכות אברהם אביו עמוד החסד. אבל רבקה אינה יכולה להזכיר זכות אבות, וכי תזכיר את "זכותו" של בתואל? וזהו שרש"י אומר שיצחק היה צדיק בן צדיק ואילו רבקה הייתה בגדר צדיק בן רשע.

הנהגות של אבא חלקיה

הגמרא מספרת על אבא חלקיה נכדו של חוני המעגל שהיה נענה בתפילותיו על הגשמים כמו סבו הגדול, והיא מביאה מעשה ממנו ניתן ללמוד כיצד עלינו לנהוג בדרך התורה וההלכה, וז"ל (תענית כג.):
"אבא חלקיה בר בריה דחוני המעגל הוה (היה נכדו של חוני המעגל), וכי מצטריך עלמא למיטרא הוו משדרי רבנן לגביה ובעי רחמי, ואתי מיטרא (כשהייתה עצירת גשמים היו שולחים אליו חכמים שיבקשו ממנו להתפלל על הגשמים והיה נענה). זימנא חדא איצטריך עלמא למיטרא, שדור רבנן זוגא דרבנן לגביה למבעי רחמי דניתי מיטרא (פעם אחת היו צריכים לגשם ושלחו אליו חכמים שיבקש רחמים וירד גשם). אזול לביתיה ולא אשכחוהו, אזול בדברא ואשכחוהו דהוה קא רפיק (לא מצאוהו בביתו אלא בשדה בשעה שהיה עובד באדמה). יהבו ליה שלמא ולא אסבר להו אפיה (נתנו לו 'שלום' אך הוא אפילו לא הפנה את פניו לכיוונם - והתפלאו על כך). בפניא, כי הוה מנקט ציבי, דרא ציבי ומרא בחד כתפא, וגלימא בחד כתפא (בערב אחרי עבודתו, הרים את גלימתו על כתף אחת, ואת המעדר וכלי העבודה על הכתף השניה - וגם על זה התפלאו מדוע אינו מניח את כלי העבודה הכבדים על הגלימה כדי שלא תפצע הכתף). כולה אורחא לא סיים מסאני, כי מטי למיא - סיים מסאניה (כל הדרך היה הולך יחף, וכשהגיע למים נעל את מנעליו - והתפלאו על כך שהרי במים עלולים הנעליים להתקלקל ואילו בדרך היה צריך לנעול כדרך כל הארץ). כי מטא להיזמי והיגי - דלינהו למניה (כשהיה מגיע לדרך קוצים, היה מרים את בגדיו במקום להורידם). כי מטא למתא נפקה דביתהו לאפיה כי מיקשטא (כשהגיע לעיר, אשתו יצאה לקראתו מקושטת - והתפלאו אף על כך לפי שלא היה זה דרך ארץ). כי מטא לביתיה עלת דביתהו ברישא, והדר עייל איהו, והדר עיילי רבנן (כשהגיע לביתו נכנסה אשתו ראשונה, ואחריה נכנס הוא, ורק אחרי כן כיבד את הרבנים להכנס) יתיב וכריך ריפתא, ולא אמר להו לרבנן תו כרוכו (ישב לאכול לחם, ולא הזמין את הרבנים לאכול עמו). פלג ריפתא לינוקי, לקשישא - חדא, ולזוטרא - תרי (חילק לחם לבניו, לגדולים חילק מנה קטנה ואילו לקטנים חילק מנה גדולה). אמר לה לדביתהו, ידענא דרבנן משום מיטרא קא אתו, ניסק לאיגרא וניבעי רחמי, אפשר דמרצי הקדוש ברוך הוא וייתי מיטרא, ולא נחזיק טיבותא לנפשין (אמר לאשתו אני יודע שבאו החכמים לבקש ממנו להתפלל על הגשם, ועל כן בואי ונעלה לגג להתפלל, ואולי נענה מהשמים מיד, ולא יצטרכו לבקש ממנו שוב להתפלל ובכך לא נבוא לידי גאוה). סקו לאיגרא, קם איהו בחדא זויתא ואיהי בחדא זויתא, קדים סלוק ענני מהך זויתא דדביתהו (עלו לגג, התפללו כל אחד מזוית אחרת, והעננים התחילו להגיע מהכיוון של אשתו תחילה). כי נחית, אמר להו אמאי אתו רבנן - אמרו ליה, שדרי לן רבנן לגבי דמר למיבעי רחמי אמיטרא (כשירד מהגג, והתחיל לרדת גשם, שאל את החכמים לשם מה באו אליו, ואמרו לו שבאו לבקש ממנו להתפלל על הגשם). אמר להו, ברוך המקום שלא הצריך אתכם לאבא חלקיה. אמרו ליה, ידעינן דמיטרא מחמת מר הוא דאתא, אלא לימא לן מר הני מילי דתמיה לן (אמרו לו אנחנו יודעים שהגשם בא בזכות תפלתך ותפלת אשתך, אבל בכל אופן ללמוד תורה אנו צריכים ותסביר לנו כמה הנהגות מוזרות שנהגת מאז שפגשנו אותם בשדה)".

זהירות מגזל זמנו של מעביד:
מאי טעמא כי יהבינא למר שלמא לא אסבר לן מר אפיה (מדוע לא הפנית פניך אלינו כשאמרנו לך שלום?) - אמר להו, שכיר יום הואי, ואמינא לא איפגר (אמר להם שהוא שכיר יום ואם יפנה אליהם נמצא שהוא גוזל את מעבידו).

מזה עלינו ללמוד כמה צריך זהירות שלא לגזול את זמנו של המעביד, בפרט שיש שמנצלים הרבה מזמנו של המעביד כדי לסדר את כל ענייני הבית, ומצלצלים על חשבון המשרד וגוזלים מחיר השיחה, ובזמן שמדברים לא עובדים.

שמירת חפצים שאולים:
ומאי טעמא דרא מר ציבי אחד כתפיה וגלימא אחד כתפיה (מדוע לא הניח מר את כלי העבודה על הגלימה שלא ייפצע?). אמר להו, טלית שאולה הייתה, להכי - שאלי, ולהכי - לא שאלי (הגלימה איננה שלי אלא שאולה ללבוש ולא להניח עליה עצים).

זהירות מהשחתת חפצים:
מאי טעמא כולה אורחא לא סיים מר מסאניה, וכי מטי למיא סיים מסאניה (מדוע הלכת יחף ורק במים נעלת נעליך?). אמר להו, כולה אורחא חזינא, במיא - לא קא חזינא (בדרך רגילה אני יכול להמנע מלדרוך על מכשולים ואילו במים איני יכול - והוא היה עני ורצה לשמר את מנעליו). מאי טעמא כי מטא מר להיזמי והיגי דלינהו למניה (מדוע הגביה בגדיו במקום של קוצים במקום להגן על ידי הבגדים על רגליו) - אמר להו, זה מעלה ארוכה וזה - אינה מעלה ארוכה (הבגד עלול להקרע מהקוצים, ואילו שריטה על הרגל מתרפאת).

קדושת עיניים ומחשבה:
מאי טעמא כי מטא מר למתא נפקא דביתהו דמר כי מיקשטא (מדוע אשתך יצאה מקושטת?) אמר להו, כדי שלא אתן עיני באישה אחרת. מאי טעמא עיילא היא ברישא והדר עייל מר אבתרה, והדר עיילינן אנן (מדוע אשתך נכנסה ראשונה לבית ואתה אחריה ואנחנו בסוף?) - אמר להו, משום דלא בדקיתו לי (לא רציתי שתכנסו והיא בדירה לבד).

התחשבות צודקת:
מאי טעמא כי כריך מר ריפתא לא אמר לן איתו כרוכו (מדוע לא הזמנת אותנו לאכול עמך?) - משום דלא נפישא ריפתא, ואמינא לא אחזיק בהו ברבנן טיבותא בחנם (אני עני ואין לי מספיק לחם לאורחים ותכירו לי טובה בחינם). מאי טעמא יהיב מר לינוקא קשישא חדא ריפתא ולזוטרא תרי (מדוע חלקת לקטן מנה גדולה, ולגדול קטנה?) - אמר להו, האי קאי בביתא, והאי יתיב בבי כנישתא (הגדול בבית ויכול לאכול במשך היום, ואילו הקטן חזר מבית המדרש ולא אכל שם כל היום והוא רעב יותר).

מעלות הצדקה:
ומאי טעמא קדים סלוק ענני מהך זויתא דהוות קיימא דביתהו דמר, לעננא דידיה (במה זכתה אשתך שהעננים הגיעו מצידה?) - משום דאיתתא שכיחא בביתא, ויהבא ריפתא לעניי ומקרבא הנייתה [ואנא יהיבנא] זוזא, ולא מקרבא הנייתיה (זכותה גדולה בכך שהיא נותנת לעניים אוכל ויש להם הנאה מיידית מהצדקה שלה, ואילו אני נותן כסף והם צריכים לטרוח ולקנות בו מאכלים).

תפלה על הרחוקים:
אי נמי הנהו ביריוני דהוו בשיבבותן, [אנא] בעי רחמי דלימותו, והיא בעיא רחמי דליהדרו בתיובתא, [ואהדרו] (בגלל עוד עניין זכתה לכך, לפי שהייתה מתפללת על בריונים שהיו בשכנותינו שישובו בתשובה ואילו אני התפללתי עליהם שימותו)

עכת"ד הגמרא. מכל המעשים הללו אנו למדים שלפעמים חלקה של האישה במצווה יותר חשוב מחלק בעלה, ופעמים שחלקו של הבעל במצווה גדול מחלקה של אשתו - כך שלכל אחד ואחד יש תפקיד ומעלה משלו.

דבקות בדרכי אבות
וכתוב בפרשה:
"וַיִּגְדַּל הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל עַד כִּי גָדַל מְאֹד וכו' וְכָל הַבְּאֵרֹת אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים וַיְמַלְאוּם עָפָר וכו' וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹת הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר קָרָא לָהֶן אָבִיו" (שם, כו, יג).

ויש לשאול, מדוע חפר יצחק דוקא את הבארות של אביו אחרי שסתמום פלשתים, הרי הוא היה יכול לחפור בארות חדשים ותו לא! אלא, יצחק אבינו בא ללמדנו שצריך לדבוק בזכות אבות, ועל כן רצה דוקא להשתמש בבארות שאביו חפר ולשתות מהמים של אביו, ואין מים אלא תורה. אשר על כן גם אנו צריכים לדבוק בדרך אבותינו, ולא לשתות מבורות נשברים. ולא רק זה אלא אפילו שם של אבא קדוש הוא, ובו צריך להשתמש.

"צדקותם" של רשעים
כשאבימלך ראה את הברכה המרובה השורה במעשי ידי יצחק בזכות אבותיו, נתקנא קנאה גדולה ואמר ליצחק "לֵךְ מֵעִמָּנוּ כִּי עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ מְאֹד" (שם, טז). ובהמשך כתוב שרועי אבימלך ממשיכים לריב עם רועי יצחק, עד שהגיע אבימלך עם משלחת מחשוביו אל יצחק, וכששואל אותם יצחק מדוע באו אליו למרות שנאתם הגדולה כלפיו, הם אמרו לו "אִם תַּעֲשֵׂה עִמָּנוּ רָעָה כַּאֲשֶׁר לֹא נְגַעֲנוּךָ וְכַאֲשֶׁר עָשִׂינוּ עִמְּךָ רַק טוֹב וַנְּשַׁלֵּחֲךָ בְּשָׁלוֹם" (שם, כט). ולכאורה יש להבין כיצד הם מחזיקים טובה לעצמם שלא הרגוהו, והרי סוף סוף התנכלו אליו והצרו לו מאוד, וכי זו סיבה להחזיק עצמם לצדיקים משום כך? הא למה הדבר דומה, משל לאריה שנתקעה לו עצם בגרונו, וקראו לעוף בעל מקור ארוך שיתחוב את מקורו בגרונו של מלך החיות ויוציא משם את העצם, ויבוא על שכרו. הלך אותו העוף ועשה כדבריהם, וכשתבע את שכרו אמרו לו גש לאריה והוא ישלם לך כגמולך. התייצב העוף בפני האריה וביקש שכרו. צחק האריה ואמר לו קיבלת את חייך במתנה שהרי בשעה שתחבת את ראשך בלועי, יכולתי לבלוע אותך חי, הרי שבאת על שכרך. והנמשל, כך גם תפיסת עולמם של רשעים הללו, שאומרים שעצם העניין שהם אינם הורגים מישהו, יש בכך סיבה להחשיב אותם כצדיקים ש'עושים רק טוב' (עיין ילקוט מעם לועז עמוד תקל"ב דרשת ר' יהושע).

חפירת באר כציון מקום
וכתוב:
"וַיְהִי בַּיּוֹם הַהוּא וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי יִצְחָק וַיַּגִּדוּ לוֹ עַל אֹדוֹת הַבְּאֵר אֲשֶׁר חָפָרוּ וַיֹּאמְרוּ לוֹ מָצָאנוּ מָיִם. וַיִּקְרָא אֹתָהּ שִׁבְעָה עַל כֵּן שֵׁם הָעִיר בְּאֵר שֶׁבַע עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (שם, לב).

מבאר האבן עזרא שיש שתי מקומות הקרויים באר שבע, יש בצפון ויש בדרום. והנפקא מינה לענין כתיבת הגט, שצריכים לציין בגט את המקום המדויק בו הוא נכתב.

כשהייתי יושב בבית הדין בבאר שבע, היו מגיעים לכתוב גיטין מאילת שבדרום ועד קריית מלאכי שמצפון לבאר שבע. וגיליתי שיש בעיה לכתוב באר שבע, כי יש באר שבע של ר"י בצפון הארץ, ואפילו מצאתי שיש באר שבע באמריקה, וע"כ אמרתי שכשם שגט שנכתב בירושלים כותבים ירושלים די יתבה על מי השילוח ועל מי בורות, וגט על חברון כותבים די יתבה בה מערת המכפלה, כך צריך למצוא איזה סימן שידעו שהגט נכתב בעיר באר שבע בה יושב בית הדין ולא יטעו במקום אחר. לשם כך פניתי לראש העיר דאז וביקשתי ממנו שיחפור למען העניין הזה באר מיוחדת, וכך יכולתי לציין מיקום וסימן לבאר שבע הדרומית.

יעקב ועשיו
בביתו של אברהם אבינו לא היה מושג של שקר, אלא כל יסודות ביתו היו מושתתים על מדת האמת הצרופה והמוחלטת. עד כדי כך הדבר, שיצחק אבינו לא הכיר שקר כלל ועיקר, וכשבא אליו עשיו ושאל אותו כיצד מעשרים את המלח ואת התבן, לא הרגיש יצחק כלל ברמאותו, ואמר עליו שהוא צדיק גדול. יעקב אבינו היה כולו שקוע בתורה, ולמד תורה שבכתב ותורה שבעל פה, וזהו שכתוב "יושב אוהלים" כי היה באוהל שם ובאוהל עבר, באחד למד תורה שבכתב ביום, ובשני למד תורה שבעל פה בלילה (כי אסור ללמוד תורה שבכתב בלילה).

רשעותו של עשיו
אברהם אבינו היה צריך לחיות מאה ושמונים שנה, ואף על פי כן הוא חי מאה שבעים וחמש שנים, כדי שלא יצטער כשיראה את קלקולו של עשו שחשבו כל חייו לצדיק. כשבא עשו מן השדה והוא עייף מבריחתו ומחמשת העברות החמורות שעשה, ראה את יעקב שמכין תבשיל של עדשים. אמר לו עשו: תבשיל זה על שום מה? אמר לו יעקב: זהו מאכל אבלים לפי שאברהם נפטר. לעג עשו ואמר, וכי בשביל זקן זה אתה טורח? אמר לו יעקב, רשע, והרי היה ראוי לחיות עוד חמש שנים, אלא שקיצרו לו את שנותיו בגללך, ואתה עוד לועג?! פעם שאל הקיסר את רבי יונתן אייבשיץ מדוע מחפשים לייחס כל כך הרבה עוונות לעשו באותה שעה שחזר מן השדה והוא עייף, תעזבו אותו! שתק רבי יונתן אייבשיץ, והמתין להזדמנות כדי להוכיח את הדברים. והנה, פעם נקרא ר' יונתן להתארח אצל הקיסר, וראה שהקיסר הסיר את טבעתו מעל ידו כדי ללכת ולשטוף את ידיו לפני הסעודה, לקח ר' יונתן את הטבעת והניחה במגירה של הקיסר. כשהגיע הקיסר והרגיש שטבעתו נלקחה, לא טרח אפילו לבדוק במגירתו אלא מייד התחיל לשפוך את חמתו בהאשמות קשות נגד מספר שרים חשובים שהיו מסיבים עמו לשולחן. שאל אותו רבי יונתן אייבשיץ מדוע אתה 'משמיץ' מייד את השרים בכל כך הרבה תארי גנאי, שמא בכלל לא נטלו את הטבעת? אמר לו הקיסר: שרים אלו מוחזקים וידועים באותם תארים שאמרתי עליהם, והייתה זו הזדמנות ושעת כושר להוציא את הדברים בפניהם. אמר לו רבי יהונתן אייבשיץ מעתה תבין מדוע חז"ל הוציאו כל כך הרבה עברות שעשה עשו כשחזר מן השדה.

באהבתה תשגה תמיד
כשעומד יעקב לפני יצחק אביו לקבל את ברכתו של עשו, שומע יצחק כי הקול קול יעקב, אך הוא מרגיש שהידיים ידי עשו. ויש לשאול, אם יצחק מרגיש שיש מתחזה לפניו, היה מונע ממנו את הברכה?

אלא, שעשו חשב על מזימתו של יעקב, והביא בחשבון שיעקב גם ישנה את קולו כקול עשו, ולכן הוא אמר ליצחק אביו שהוא מוסר בפניו סימן שמי שמתייצב בפניו עם קול וסגנון דיבור כשלו הרי שזהו "מתחזה" ולא יברכו. אך יעקב שהיה איש אמת לא שינה את קולו וסגנון דיבורו כשל אותו רשע ולו רק למראית העין, ודיבר כדרכו, ועל כן לא מנע ממנו יצחק את הברכה.

הרמב"ם מסביר על פי הפסוק "באהבתך תשגה תמיד" (משלי ה, יט). הא למה הדבר דומה, לאדם שאוהב לשתות שכר ויין ולהשתכר, ונפשו נמשכת תמיד ל"משקה". כך, להבדיל, בלימוד תורה - אדם ששוקע בלימוד תורה אינו מרגיש ואינו תאב אלא לדברי תורה ואינו מסוגל לעשות דברים אחרים. והנה, בשעה שבא יעקב אבינו ודיבר עם יצחק בסגנון ובצורה של "בן תורה", הריח והרגיש יצחק אבינו את ה"שכרות" שבלימוד התורה ומייד נמשך לבבו אחרי העניין ובירך את יעקב מתוך שמחה וחדות התורה. וז"ל הרמב"ם (פכ"ב מהל' אסו"ב הל' כא):
"וכן ינהוג להתרחק מן השחוק ומן השכרות ומדברי עגבים שאלו גורמין גדולים והם מעלות של עריות ולא ישב בלא אישה שמנהג זה גורם לטהרה יתירה גדולה מכל זאת אמרו יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה וירחיב דעתו בחכמה שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה, ובחכמה הוא אומר אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך בכל עת באהבתה תשגה תמיד".

ויתרוצצו הבנים בקרבה
כתוב "לפתח חטאת רובץ" (בראשית ד, ז), אומרים חז"ל זה יצר הרע שאורב לאדם תמיד.
וכתוב אצל רבקה "ויתרוצו הבנים בקרבה" (בראשית כה, כב), אומרים חז"ל (מ"ר בראשית פרשה סג) בשעה שהייתה עוברת על פתח בתי כנסיות ובתי מדרשות יעקב מפרכס לצאת, ובשעה שהייתה עוברת על בתי עבודת כוכבים עשיו רץ ומפרכס לצאת. נשאלת השאלה, הרי יצר הרע בא רק לפתח, ויצר הטוב בא לאדם רק בגיל שלש עשרה, ומה הם מתרוצצים עוד בהיותם בבטן אימם, עד שאומרת רבקה "למה זה אנוכי" (זה בגימ' 12) - שנים עשר ילדים אני עוד צריכה להביא?!

ורבקה אינה הולכת לרופא או לקופת חולים, אלא - ותלך לדרוש את ה', היא הולכת לשאול בבית המדרש של שם ועבר מה עליה לעשות. ומכאן שהחולה, צריך קודם להתפלל לקב"ה שהוא רופא חינם, ורק אח"כ ילך לדרוש ברופאים.

כיום ישנם שני סוגי רופאים, רופא קופת חולים, ורופא פרטי. לרופא של קופת חולים לא אכפת אם יש חולים או לא, ובין כך או כך הוא מקבל את משכורתו, אבל רופא פרטי רוצה שיהיו חולים כדי שתהא לו פרנסה. מסופר על רופא פרטי שלא היה מתפלל, ורק לתפילת נעילה הוא היה בא כדי להתפלל שיהיו חולים ותהיה לו פרנסה. אמר הרב של בית הכנסת לבניו שלפני תפלת נעילה יעמדו בפתח ולא יתנו לאותו רופא להכנס, כי הוא מתפלל שיהיו חולים, ואנו לא רוצים להיות חולים.

כי אני ה' רופאך
כתוב "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך" (שמות טו, כו). פסוק זה דורש ביאור, כי אם את כל המחלה לא אשים עליך, אזי מהו שכתוב כי אני ה' רופאיך, הרי אתה בריא? יש המבארים, שאם ישים עלינו את המחלה, אזי הוא גם ירפאנה. ויש מי שמבאר, שאומר הקב"ה אם אני אשים עליך את המחלה, אני אהיה צריך לרפאות אותך, ולכן מלכתחילה אני לא אשים עליך.

השבעה לי כיום
כשבא עשו מן השדה, הוא רואה את יעקב אבינו שמכין תבשיל עדשים, והוא מבקש ממנו לאכול. אומר לו יעקב אלו עדשים אדומים ויקח זמן רב עד שיתבשלו. אומר לו עשו: "הלעיטני נא מן האדום האדום הזה". אומר לו יעקב, המתן עד שאגיש לך צלחת וכפית, אומר לו עשו "הלעיטני", תשפוך ישר לתוך פי אני רעב. אומר לו יעקב אני אעשה כן, אבל בלי ברכה אני לא נותן. ועשו אכל וברך, ואמר לו יעקב "מכרה כיום את בכורתך לי", אומר לו עשו מכוּר לך. אמר לו יעקב "השבעה לי כיום". מדוע ביקש יעקב מעשו להשבע?

אומר הרמב"ם (פכ"ב מהל' מכירה הל' א'), שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, ולכן אם למשל אמר לחברו מה שתוציא שדה זו מכור לך או שאמר לו עץ זה יוציא פירות בקיץ, והוציאו השדה או העץ פירות, ובא חברו לקנותם, אך בעל השדה חזר בו ממה שאמר - לא קנה חברו כלום.

אך אם אמר לחברו בלשון שבועה, אני נשבע שאמכור לך את הפירות, הוא חייב למכור לו, וזאת מדין שבועה.

ועל פי זה מבואר, מה שמבקש יעקב אבינו מעשו להשבע לו כיון שהבכורה הייתה דבר שלא בא לעולם (ועיין לאוה"ח הקדוש בראשית כה, לג). ואי אפשר לבא ולטעון שעשו היה אנוס והוכרח למכור את בכורתו, שכן אח"כ כתוב "ויבז עשו את הבכורה" (בראשית כה, לד), ועל כן הקנין שעשה יעקב הוא מוחלט.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il