ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

ההסכם עם מצרים | אתר ישיבה

דף הבית ספריה מועדים לזמן הזה - יום העצמאות Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

תשמ"ח

ההסכם עם מצרים

יום העצמאות הארבעים



נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
ר' אברהם בן דוד

מזמור י"ט למדינת ישראל
הציבור שלנו, קרי אנשי ההתיישבות, אנשי ארץ ישראל השלימה, ממשיכי דרכו של מורנו ורבינו הרב צבי יהודה, עד היום לא גבשו דעה מה צריכה להיות הגישה ואיך צריך להסתכל על המאורע של הסכם השלום בין ישראל ובין מצרים.
בימים האחרונים נזכרתי בדרשה שאנחנו מכירים אותה היטב והייתי נוכח בה בעצמי, בדרשת מזמור י"ט של הרב צבי יהודה ביום העצמאות, ערב מלחמת ששת הימים (לנתיבות ישראל ב, מאמר נד; ארץ הצבי, עמ' א-י). אחזור עוד פעם על הדברים שרבינו אמר כמו ששמעתי וחשתי אותם, וכל מי שהיה שם, חש אותם כך. הרב צבי יהודה קם ואמר: "באותו הלילה שכל ישראל שמחו, אז באותו הלילה, אני לא שמחתי, לא יכולתי לשמוח, ואיך יכולתי לשמוח"?! הרים הרב צבי יהודה את קולו. היינו כולנו מזועזעים, מה הכוונה? הרב צבי יהודה לא שמח על הקמת המדינה?! מה קורה כאן? זה שינוי של כל הגישה! לא ידענו מה לחשוב. המשיך הרב צבי יהודה ואמר: "ואיך יכולתי לשמוח?!" "ישבתי כולי מכונס בתוך עצמי בדד ואדום כי נטל עלי". ביטויים קשים, נוראיים ואנחנו שומעים ולא מבינים. הרגשנו כאילו כועס עלינו, זעקה כזאת פנימית: "ואיך אפשר לשמוח?", ואז הוא פרץ בצעקה: "האפשר לשמוח, היתכן לשמוח?!", "את ארצי חילקו" (יואל ד, ב), זו הייתה הצעקה שלו: "כולי קרוע", הרי הארץ קרועה! "את ארצי חילקו". "איפה שכם שלנו, איפה יריחו שלנו, איפה חברון שלנו, איפה הם?". "ישבתי בודד בחדרי בחדר הקטן בבנין הישן": בחדר של הרב, "וחשבתי וחשבתי מה קרה לנו? קורעים את ארצנו", נגזרנו נקרענו. והרב צבי יהודה ממשיך ומספר: "ואז בא ר' יעקב משה איש בריתנו, ואיך היה אפשר שלא יבוא?! ונפגשנו וישבנו וחשבנו והתבוננו מה קרה? איך זה ש'את ארצי חילקו'? וסיכמנו בינינו ואמרנו: "מאת ד' היתה זאת היא נפלאת בעינינו'" (תהלים קיח, כג). זו הייתה הפתיחה של הרב צבי יהודה. אחר כך הוא עבר לענייני גדלותו של יום העצמאות. ביום העצמאות היה חשוב לרב צבי יהודה להזכיר את יום החלטת חלוקת ארץ ישראל.
אני זוכר את המאורע הזה כילד קטן. התעוררתי באמצע הלילה, בשתיים בלילה בערך, מרעש גדול מאוד. גם האחים התעוררו מהרעש הזה וחיפשנו את ההורים שלנו וההורים לא היו בבית. היינו מודאגים. יש רעש גדול בחוץ, ואנחנו לא יודעים מה זה הרעש הזה. אחר כך ההורים באו ואמרו לנו: החליטו על הקמת המדינה. כל תל אביב התאספה לשמוע על החלטת הקמת המדינה ששודרה ברמקול שהוצב בכיכר "מגן דוד" שהייתה בכניסה לשוק מרחוב אלנבי, שמעו איך זה אומר כן וזה אומר לא, ובסופו של דבר החליטו, ואז פרצה שמחה והתחילו לרקוד ולשיר במשך שעות. השמחה הייתה של כל יהודי תל אביב. על השמחה הגדולה הזאת, אמר מורנו ורבנו הרב צבי יהודה: לא השתתפתי בשמחה הזאת, "לא יכולתי לשמוח".

ההרגשה בבואו של סאדאת

דבריו אלו של הרב צבי יהודה מזכירים לי את ההרגשה לפני כעשר שנים, לפני הסכם השלום עם מצרים, בבואו של הנשיא סאדאת לארץ. הייתה התרגשות ושמחה של רוב רובו של הציבור על כך שסוף סוף נשברה חומת האיבה בינינו לבין כל שכנינו ויש פרץ של שלום. אני זוכר את המאורע הזה בבית אל, גרנו עוד במחנה הצבא והיו כמה אנשים שהייתה להם טלוויזיה והרבה הלכו לראות ולשמוע את בואו. אני לא הלכתי לראות את זה בטלוויזיה. לא עניין אותי בואו של סאדאת ולא הניסיון והסיכון הזה שמתוכו יצא הסכם של ויתורים. הרגשתי את אותה ההרגשה שסיפר עליה מורנו ורבינו, יחד עם רבים שהרגישו אז באותה שעה שמה שהולך לקרות כאן הוא ש"את ארצי חילקו" (יואל ד, ב).
אבל כמו שמורנו ורבנו סיכם: "מאת ד' היתה זאת היא נפלאת בעינינו" (תהלים קיח, כג), זהו הסדר בגאולתם של ישראל: "קמעא קמעא". שבתש"ח נקבל חלק ואחר כך תבוא ההשלמה. את זה הרגיש מורנו ורבנו שלושה שבועות לפני שהכול תוקן. זו הייתה הפעם הראשונה ששמענו ממנו על ההרגשה הזו של "ואת ארצי חילקו", היינו כבר ארבע עשרה או חמש עשרה ימי עצמאות בישיבה ויותר, ולא שמענו את הסיפור הזה ממנו אף פעם. הסיפור הזה בא לידי ביטוי שלושה שבועות לפני מלחמת ששת הימים.

מעלת ההסכם
במבט לאחור, עשר שנים אחורנית, נראה שצריך להכיר בשלב הזה של ההתחלה של השגת הכרה של אויבנו בקיומנו. עד אז האויבים לא הסכימו שנהייה קיימים כאן כמדינה. ואי ההסכמה הזאת, החריפה הזאת, המכבידה הזאת, המציקה הזאת, גרמה לשבר, אולי לשבר מרכזי, מפני שמצרים הייתה הגדולה שבמדינות ערב והמסוכנת מהן מבחינה בטחונית. והגענו לשלב הזה שכנראה היה צריך לקרות, שמצרים הכירה בנו ואנחנו נאלצנו להיפרד מחבלי מולדת. והמציאות הזאת קרתה יחד עם הפסד כזה ומחיר כזה שאנחנו שוקלים אם זה לא היה יותר יקר ממה שקיבלנו. אבל קיבלנו, קיבלנו והתקדמנו ונשתנה משהו. כך היא הגאולה קמעא קמעא. וזה אחד מהשלבים שבהם אנחנו הולכים ומתקדמים לקראת המגמה הגדולה של האומה. כאן אני מזכיר את הדברים שדיברנו עליהם בבית המדרש שהמגמה שלנו זה לא רק לנצח, או להכניע, זה שלב מוקדם ואולי הכרחי אבל לא המגמה והמטרה העליונה והשלימה שלנו. המטרה העליונה והשלימה שלנו היא שאויבינו ישלימו אתנו, יכירו בערכנו וילמדו מאתנו, שנהיה מחנכים ומאירים את כל האומות כולן ובמיוחד כמובן את האומות הסובבות אותנו. ומבחינה מסוימת יש להן קרבה אלינו ודווקא בגלל הקרבה יש חיכוך, כי דווקא הקרובים מתחככים זה עם זה מפני שהם סמוכים זה לזה. ואני מתכוון לא רק לקרבה פיזית, אלא גם לקרבה רוחנית, הם כופרים בעבודה זרה יותר מאשר האומות במערב שהם עדיין עובדים עבודה זרה, כדעתו של הרמב"ם (הלכות עבודה זרה ט, ד). אמנם לא אותה עבודת אלילים גרועה, אבל המינות היא גם כן בחינה של עבודה זרה, השקפתה רפודה בעבודת אלילים כלשונו של מרן מורינו ורבינו (אורות ישראל ותחייתו, טו). המוסלמים השכנים אינם מודים בעבודה זרה, הם כופרים בעבודה זרה, הם עדיין לא מודים באמונה הגדולה השלימה בד' שהוא אלוקי ישראל וש"נצח ישראל לא ישקר" (שמואל א טו, כט), אבל הם כופרים בעבודה זרה.
אם נסכם, על הכול אנחנו מודים. גם על השלב הזה שהוא פריצת דרך ראשונה, כואבת ולא שלימה. את החסר אם ירצה ד' נחזיר במשך הזמן, ונגיע לשלום השלם ולארץ השלימה. גם לסיני נחזור. היינו שם כבר שלוש פעמים: במלחמת השחרור, במבצע סיני ואחר כך במלחמת ששת הימים. אלו "הבארות אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם אביו סתמום פלישתים" (בראשית כו, טו) ועבדי יצחק צריכים לחפור מחדש. זה סדר קניין ארץ ישראל, לפעמים צריך לחפור כמה פעמים ולפעמים יותר. היה כאן בביקור תלמידנו משה שמרלינג. הוא אמר לי שכבר שלושה חודשים הוא משרת בג'בלייה ליד עזה ונוסע הרבה שם באזור. והוא אומר לי שכל פעם שהוא נוסע הוא חושב: עד מתי יימשך המצב הזה. אמרתי לו ומה אתה מתכוון בכל נסיעה שאתה נוסע? הוא לא חשב שצריך לכוון כוונות בנסיעה... אמרתי לו: תדע לך שכדי שג'בלייה תהיה יהודית צריך לנסוע בג'בלייה הרבה פעמים, וכל פעם שאתה נוסע זה עוד שלב בישוב היהודי של ג'בלייה, ואם נסעת חמש מאות פעמים אז התקדמנו ואתה היית שותף לזה. ובכל נסיעה שאתה נוסע תגיד: "לשם ישוב ארץ ישראל", "לשם ישוב ג'בלייה". צריך להגיד, לחשוב ולדעת שאף פעולה היא לא בחינם. כדי לזכות בחלקי ארץ ישראל צריך הרבה מאוד פעולות וצריך להקדיש לזה הרבה כוחות.
אנחנו ברוך ד' יכולים להודות מאוד על העבר ולראות את הגודל הנפלא שבמציאות. ואני חושב שלפי התפיסה שהצגנו היום, אנחנו יכולים לומר שירה על המצב. אמנם זו שירה מכוסה וכמוסה שנראה כאילו אין כאן שירה אלא צער ועצבות, אבל כלשונו של מורנו ורבינו הרב (אורות התחיה, כה):
סמוך לעקבא דמשיחא מתרבה סגולת האחדות באומה, המעשים הטובים והדעות והאור האלהי הנמצאים בצדיקים פועלים על קדושת הכלל יותר מבשאר הזמנים. טמונה היא סגולה זו במטמון של קטיגוריא ומריבות, אבל תוכו רצוף אהבה ואחדות נפלאה, שמעוררת הרגשה כללית לצפיה לתשועת הגוי כולו.
בתוך תוכה של האומה הולכת השירה ומתרוממת ומופיעה. ולאט לאט נשברת הקליפה והולכת ומתגלה השירה הפנימית של האומה לאלוקיה בארצה, בגאולתה במהרה בימינו. עכשיו נהפוך את השירה הזאת לריקוד.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il