ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

ואהבת לרעך כמוך - על האיחוד והמייחד | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש אמונה וחסידות נושאים באמונה Bookmark and Share This Shiur in English
גירסת הדפסה קרא ב - word האזן לשעור (47 ד') הורד mp3
שלח לחבר צפה בשיעור (47 ד')

כ"ה שבט התשס"ד

ואהבת לרעך כמוך - על האיחוד והמייחד


סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
מרדכי בן ברוך ז"ל

המשנה בסוף מסכת הוריות (ג, ז-ח) מפרטת את דיני הקדימה בחיוב הצלת נפשות מדין "לא תעמוד על דם רעך", (ויקרא יט, טז) החובה להציל אדם מישראל הנתון בסכנה. וכך נאמר שם:
הָאִישׁ קוֹדֵם לָאִשָּׁה לְהַחֲיוֹת וּלְהָשִׁיב אֲבֵדָה, וְהָאִשָּׁה קוֹדֶמֶת לָאִישׁ לִכְסוּת וּלְהוֹצִיאָהּ מִבֵּית הַשֶּׁבִי. בִּזְמַן שֶׁשְּׁנֵיהֶם עוֹמְדִים לְקַלְקָלָה, הָאִישׁ קוֹדֵם לָאִשָּׁה: כֹּהֵן קוֹדֵם לְלֵוִי, לֵוִי לְיִשְׂרָאֵל, יִשְׂרָאֵל לְמַמְזֵר, וּמַמְזֵר לְנָתִין, וְנָתִין לְגֵר, וְגֵר לְעֶבֶד מְשֻׁחְרָר. אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁכֻּלָּן שָׁוִין. אֲבָל אִם הָיָה מַמְזֵר תַּלְמִיד חָכָם וְכֹהֵן גָּדוֹל עַם הָאָרֶץ, מַמְזֵר תַּלְמִיד חָכָם קוֹדֵם לְכֹהֵן גָּדוֹל עַם הָאָרֶץ:

כל סדרי הקדימה לעניינים השונים שפירטה המשנה שייכים רק היכן שכולם שווים. כאשר יש למישהו יתרון מבחינת רמתו הרוחנית - הוא עדיף. הגמרא שם (יג, א) מביאה את המקור לדין זה:
א"ר אחא ברבי חנינא, דאמר קרא (משלי ג, טו): "יקרה היא מפנינים" - מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים.

פשט הפסוק שממנו דורשת הגמרא את הדין הזה מדבר על התורה. מכאן ניתן לומר בפשטות שהטעם להעדפת ממזר תלמיד חכם על פני כהן גדול עם הארץ הוא שבהצלת תלמיד חכם מצילים למעשה את התורה עצמה, שכאמור, יקרה היא מפנינים.

ניתן להבין זאת באופן נוסף: עיקר דין הצלה נלמד מהפסוק "לא תעמוד על דם רעך", וממנו למדו חכמים גם את סדר העדיפות בהצלה. יש מקום להבין, לפיכך, שהקדימה של ממזר תלמיד חכם על פני כהן גדול עם הארץ צריכה להשתמע גם מלשונו של הפסוק, כפי שכתוב: "רעך" - יש מדרגות שונות בהגדרת מי נחשב יותר "רעך" ומי פחות. חידושה של הגמרא בהעדפת ממזר תלמיד חכם משמעו שיש חילוף דרגה בהגדרת "רעך", בשונה מהמקרים שהמשנה מפרטת. מה משמעות הדברים? יש להציל את מי שנחשב יותר כ"רעך".

רעך - גם ביחס להקב"ה

נקודה נוספת שיש לשים אליה לב נמצאת בפירוש רש"י על מסכת שבת (לא, א). שם מובא המקרה הידוע על הנכרי שבא אל שמאי ואל הלל וביקש מכל אחד מהם כי יגייר אותו בתנאי שילמדו את כל התורה כולה על רגל אחת:

שוב מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי, אמר לו: גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת, דחפו באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל - גייריה. אמר לו: דעלך סני לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה כולה, ואידך פירושה הוא - זיל גמור.

רש"י כותב שם:
"רעך ורע אביך אל תעזוב" (משלי כז) - זה הקדוש ברוך הוא, אל תעבור על דבריו שהרי עליך שנוי שיעבור חברך על דבריך. לשון אחר: חברך ממש, כגון גזלה, גנבה, ניאוף ורוב המצוות.

זהו חידוש לומר ש"רעך" מתייחס כלפי הקב"ה, ורש"י מפרש בסוגיית הגמרא כך על פי משמעות הפסוק בספר משלי, וגם בגמרא מסבירים ש"לחברך" היינו ריבונו של עולם. רש"י מיישם כאן את מה שנלמד מספר משלי, שהקב"ה נקרא רע. מה משמעות הדברים?

הקשר שבין רַע לרֵע
בשיר השירים (ד, ז) נאמר "כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בך" - ישראל נקראים רעייתו של הקב"ה. מה טמון במילים "רֵע" ו"חבר"?
במבט ראשון, נראה הדבר תמוה וחמור: המילה "רֵע" מורכבת מהאותיות ר' ע', היוצרות גם את המילה רַע. כיצד זה מסתדר יחד? "כי תשא את ראש בני ישראל לפקדיהם" (שמות ל, יב) - כאן מצווה התורה על מניין של בני ישראל. המפרשים מסבירים שיש שתי צורות למנות - ספירת הפרטים כדי להגיע לכלל, לסכום המלא, ובאופן הפוך מכך - הפרטים נמנים בהיותם חלק מן הכלל, כמתפרטים ממנו, נמשכים ממנו, ומהווים חלק מיחידה אחת שלימה.

המילה רַע, כמו בפסוק "תְּרֹעֵם בְּשֵׁבֶט ברזל" (תהילים ב, ט), משמעה דבר רצוץ ושבור. להרע למישהו פירושו לשבור אותו, לקחת דבר מה שלם ולפרקו לחלקים. רַע הוא חלקי. מה פירוש רֵע? גם כאן מדובר בחלק. כפי שמובא בספרי הקבלה, "ישראל קוב"ה ואורייתא כולהו חד הם" - ישנה בחינת אחדות בין ישראל, התורה והקב"ה, לפיה הכל הוא אחדות אחת. ישנה בחינה נוספת, שבה נבחנים ישראל כיחידה - "אחותי רעייתי", "ואהבת לרעך כמוך", "לא תעמוד על דם רעך" - שם מדובר על רֵע. בתחילת הפסוק הבא נאמר "לא תשנא את אחיך בלבבך" - במושג אח אין מדרגות, הוא אחיך פשוט מפני שהוא כזה. ברֵע יש מדרגות, ולא כולם אותו הדבר. דיני הקדימה בהצלה משוייכים למילים "לא תעמוד על דם רעך", ומכאן ההבדלים בקדימה.

ישנה בחינה של "כולה חד", וישנו צד שבו נבחנים ישראל כיחידה עצמאית. יש חילוקי מדרגות בין אחותי לבין רעייתי. וכן לגבי הקב"ה - "רעך ורע אביך" - אף הוא מופיע מבחינה מסויימת, כביכול, כחלק, באופן נפרד מישראל.

ממה נובעים חילוקי המדרגות במושג רֵע? ככל שחלק מסויים הוא יותר ויותר כלל, הוא יותר ויותר רֵע; ככל שחלק יאצור בקרבו פחות מן הכלל - הוא ייחשב פחות רֵע. בניגוד לרַע, נובעות מדרגות הרֵע השונות ממה שהוא מכיל, מהכלליות שיש בו.

"כל שיש לו חולה בתוך ביתו, ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים" (בבא בתרא, קטז, א). מדוע חכם ולא צדיק, הגוזר והקב"ה מקיים? הרב שפירא הסביר, שאדם בזמן מחלה נתון בדין, כפי שאמרו ששכינה למעלה מראשותיו של חולה. לשם כך צריך עורך דין טוב, ולכן פונים לחכם דווקא.

לאור מה שאמרנו עד עכשיו, יש לפרש זאת באופן נוסף: "חכם" על פי הגמרא בהוריות, המעדיפה ממזר תלמיד חכם על פני כהן גדול עם הארץ, הוא מי שקנה תורה. התורה שייכת לצד הכללי של ישראל, "כולה חד", וכשאוצר בתוכו את הכלליות תפילתו הופכת להיות תפילת רבים, שעליה נאמר כי אין היא חוזרת ריקם (ברכות ח א).

על כך בדיוק אמרה הגמרא "יקרה היא מפנינים", בהשוותה בין ממזר תלמיד חכם לכהן גדול עם הארץ: עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים נעשית לפני ולפנים, זה שיא עבודת הכלל, ואף על פי כן התורה יקרה ממנו, ממי שאוצר בתוכו את כלל ישראל. אדם שקנה תורה - הצד הכלל ישראלי שבו נמצא במעלה הגדולה ביותר שיכולה להיות, ואין לך רֵע גדול מזה, זהו חלק שמכיל בקרבו את השיא של עם ישראל.

מאור פנים לעומת "כולנו כאחד"
בברכה האחרונה של תפילת שמונה עשרה אנו אומרים: "ברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך" - כבר עמדו מפרשי התפילה על הסגנון המיוחד בברכה זו, "כולנו כאחד ", יש הרבה בקשות שמבקשים בתפילה, אולם דווקא כאן בבקשת הארת פנים מרבונו של עולם, מדגישים את העניין של כולנו כאחד. מדוע?

המשנה במסכת סנהדרין (ד, ה) אומרת:
לְפִיכָךְ נִבְרָא אָדָם יְחִידִי, לְלַמֶּדְךָ, שֶׁכָּל הַמְאַבֵּד נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ אִבֵּד עוֹלָם מָלֵא. וְכָל הַמְקַיֵּם נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ קִיֵּם עוֹלָם מָלֵא.

העובדה שאדם הראשון נברא יחידי צריכה ללמד, שכל אחד ואחד צריך להסתכל על עצמו כאילו הוא אדם הראשון. מצד שני, אנו אומרים בתפילה "ברכנו אבינו כולנו כאחד", משום שכולנו בניו של אדם הראשון, כולנו אחדות היוצאת ממנו, ויחד עם זאת, כאמור, צריך אדם לומר בשבילי נברא העולם, כפשוטו, וכל המאבד נפש אחת מישראל, מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא.

למרות מה שנראה על פניו כסותר, אין הבחינות הללו סותרות זו את זו: כולנו כאחד בניו של אדם הראשון, וכל אחד הוא מיוחד ובשבילו נברא העולם. במה באה לידי ביטוי המיוחדות של כל אחד מאיתנו? כשם שפרצופיהם שונים, כך דעותיהם שונות, אפשר לזהות אדם בהכרת פניו, השונות מבחינה זו מפניו של אדם אחר, ובדיוק באותו אופן גם דעותיהם יהיו שונות זו מזו. הארת פניו של אדם מגלה את היותו ייחודי ושונה. היא זו שמבטאת את ייחודו.

הפסוק בתהילים (פ, כ) אומר: "האר פניך ונושעה". המדרש על אותו פסוק אומר: "אין לנו אלא הארת פניך בלבד". מה הכוונה? ראשית כל, כשמבקשים ברכה באור פנים פירושו של דבר ייחוד. פנים מעצם טבען מיחדות ואינן כוללות, ועל כן חשוב להדגיש בברכה זו דווקא שיהיה זה "כולנו כאחד", את צד האחדות.

"ואהבת לרעך כמוך" לעומת "בשבילי נברא העולם"
ישנה כאן נקודה נוספת: רמב"ן על התורה (יט, יז) כותב:
טעם ואהבת לרעך כמוך - הפלגה, כי לא יקבל לב האדם שיאהוב את חברו כאהבתו את נפשו, ועוד שכבר בא רבי עקיבא ולמד חייך קודמין לחיי חברך (ב"מ סב)

מובאים כאן שני טעמים: התורה דיברה בהגזמה, ועוד שהרי כבר לימד רבי עקיבא את ההלכה שחייך קודמין. כיצד מתקיים הפסוק, מה משמעות המצווה? על כך ממשיך שם הרמב"ן:
אלא מצות התורה שיאהב חברו בכל ענין כאשר יאהב את נפשו בכל הטוב - ויתכן בעבור שלא אמר "ואהבת את רעך כמוך", והשוה אותם במלת "לרעך", וכן ואהבת לו כמוך (פסוק לד) דגר, שיהיה פירושו להשוות אהבת שניהם בדעתו, כי פעמים שיאהב אדם את רעהו בדברים ידועים להטיבו בעושר ולא בחכמה וכיוצא בזה, ואם יהיה אוהבו בכל יחפוץ שיזכה רעהו האהוב לו בעושר ובנכסים וכבוד ובדעת ובחכמה, ולא שישוה אליו אבל יהיה חפץ בלבו לעולם שיהיה הוא יותר ממנו בכל טובה, ויצוה הכתוב שלא תהיה פחיתות הקנאה הזאת בלבו, אבל יאהב ברבות הטובה לחברו כאשר אדם עושה לנפשו ולא יתן שיעורין באהבה...

ועדיין קשה, שדברי פשט הפסוק משמעם כמוך ממש, ואיך ניתן לומר שמדובר כאן בגוזמה?
המפרשים מסבירים, שהדבר קשור למשנה האומרת "חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם". כולנו בני אדם הראשון, ובתור שכאלה יש לנו במהותנו משהו משותף עם מהותו. גם אדם הראשון כלל בתוכו את כל צאצאיו, אך יחד עם זאת נברא יחידי, והעולם נברא בשבילו בלבד. שתי מהויות אלו, הייחודיות והאחדות, באות לידי ביטוי בכל אחד מצאצאיו. הייחוד של כל אחד ואחד מתבטא במראה הפנים.

עוד יש לשאול, מה פירוש "בשבילי נברא העולם"? והרי רואים שהאדם מת בסופו של דבר, ועולם כמנהגו נוהג? המיתה נגרמה על ידי חטאו של אדם הראשון, וכך נוצרה גריעותא בהכרת המצב של "בשבילי נברא העולם", שמשמעותו היא היותו של האדם נצחי. הארת הפנים, פרצופיהם אינם דומים, משמש ראייה מוקטנת ומצומצמת לייחודיות של האדם. אנו מאמינים שהמוות זמני, החיים הם נצחיים, והמוות הכרחי במצב של חטא. אנו מאמינים כי תהיה רפואה למכה הזו. המציאות הנוכחית אינה מאפשרת להכיר בחוש את "בשבילי נברא העולם", אך אנו מאמינים שמושג כזה קיים, גם אם ההכרה בו אינה שלימה. קביעותיהם של חז"ל ואמונתנו בכך קיימות ושרירות.

היכן מצאנו דבר דומה? בדברי הגמרא (פסחים נ, ע"א) הדורשת את הפסוק "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" (זכריה יד, ט):
לא כעולם הזה העולם הבא; העולם הזה נכתב ביו"ד ה"י ונקרא באל"ף דל"ת, אבל לעולם הבא כולו אחד נקרא ביו"ד ה"י ונכתב ביו"ד ה"י.

ביום ההוא, בזמן השלמות של העולם, באותה צורה שבה נכתב - בה גם נקרא.

על הבשורות הטובות אומר ברוך הטוב והמטיב, ועל שמועות רעות אומר, ברוך דיין האמת (ברכות, פרק ט משנה ב). ההבחנה בין טוב לרע במציאות וממילא גם בברכות היא היום, כשאין מבינים את הטוב של דרכי ה' בכל דבר. לעתיד לבוא, על הכל אומרים "ברוך הטוב והמטיב", כפי שדורשת הגמרא באותה סוגיה:
אמר רבי אחא בר חנינא: לא כעולם הזה העולם הבא, העולם הזה - על בשורות טובות אומר ברוך הטוב והמטיב ועל בשורות רעות אומר ברוך דיין האמת; לעולם הבא - כולו הטוב והמטיב.

זוהי אותה הבחנה: בעולם של מוות וחטא, קודם התיקון, לא ניתן להבין את הכל, גם אם מאמינים שכל מאי דעביד רחמנא לטב עביד, אולם לא ניתן לברך על כך הטוב והמטיב, כי אין אנו בדרגה שבה נוכל לברך כך. ביום ההוא ניתן יהיה לברך הטוב והמטיב גם על מה שנראה כשמועה רעה, כי ניתן יהיה להכיר בחוש את הטוב שבכך.

זהו הפשט בדברי הרמב"ן: "טעם ואהבת לרעך כמוך - הפלגה", כלומר הגזמה, אדם לא יכול לקבל שיאהב את חברו כנפשו ממש. במציאות שלנו בעולם הזה לא שייכת הכרה ב"כולנו בני אב אחד נחנו", כפי שלא ניתן להבין את "בשבילי נברא העולם", המוות מעלים את עובדת היותנו מיוחדים כך שעל כל אחד מאיתנו ניתן לומר שהעולם נברא בשבילו, כמו שגם קשה לתפוס את הצד שכולנו בני איש אחד, ועל כן לא יכול האדם לקבל שיאהב את חברו כנפשו, ו"חייך קודמים לחיי חברך". מכאן נובעת ההלכה למעשה, המחלקת בין שמועות טובות לשמועות רעות לענין הברכה, משום שעדיין אין כאן הכרה מלאה ושלמה. לא די להאמין בכך שכולנו בני אב אחד - ההכרה שייכת למדרגה שבה אין מוות.

על בסיס זה ניתן להסביר יסוד נוסף
בילקוט שמעוני (שיר השירים, פרק ד, תתקפח) דורשים חכמים את הפסוק (שיר השירים, ד, ה) "שני שדיך כשני עפרים תאומי צביה" על לוחות הברית:
שני שדיך אלו שני לוחות ועליהם עשרת הדברות, חמש על לוח זה וחמש על לוח זה.

מה המשמעות של דרשה זו? יש בעשרת הדברות חמש מצוות בין אדם למקום וחמש מצוות בין אדם לחברו, והחלקים מתאימים זה לזה, כשני תאומי צביה. לאור מה שאמרנו יש הבנה מעמיקה יותר: ביחס בינינו לבין רבונו של עולם, באמונה שכל מה שעושה הכל לטובה - יש חילוק דרגה בין מצבנו היום למצבנו העתידי, ואי ההימצאות באותה דרגה מוליד הלכות למעשה, כפי שראינו לגבי הברכות. אותו משקל קיים גם במצוות שבין אדם לחברו, ששרשן בפסוק "ואהבת לרעך כמוך", גם שם יש הבדל בין האמונה של "בשבילי נברא העולם", של "כולנו בני איש אחד", לבין ההכרה בדברים הללו. שני החלקים הללו, בין אדם למקום ובין אדם לחברו, מושפעים מחטא אדם הראשון, ממציאות המוות בעולם. בשניהם מקווים להגיע למצב של "ה' אחד ושמו אחד", שבו נכיר שכל מה שעושה הקב"ה הוא לטובה, ש"כולנו בני איש אחד", ביחודיות של כל אחד ובאחדות של כולנו יחד.


חזרה למעלה

הודפס מתוך האתר yeshiva.org.il