ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

לסמוך על הנס | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש סיפורים ותולדות צדיקים חסידים מספרים Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

חשוון תשס"ה

לסמוך על הנס


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
ציפורה בת דוד

דוד לייקס תלמיד הבעל שם טוב שאל פעם קבוצת חסידים שיצאו לקראתו מטשרנוביל כדי להקדים את פניו: "מי אתם?" השיבו החסידים, "הרינו חסידים של רבי מוטל מטשרנוביל". הוסיף ר' דוד לשאול: "האם מאמינים אתם ברבכם באמונה שלימה?" החרישו החסידים כי מי יעז לומר שיש בו אמונה שלימה. "ובכן", אמר ר' דוד, "רצוני לספר לכם אמונה מהי. באחת השבתות נמשכה הסעודה השלישית אצל הבעש"ט, כפי שיקרה לעיתים קרובות, עד שעה מאוחרת בערב. אחר כך בירכנו ברכת המזון ומיד התפללנו מעריב והבדלנו על הכוס, ותיכף ישבנו לסעודת מלווה מלכה. והרי כולנו היינו עניים מאוד, ולא הייתה לנו פרוטה ומכל שכן בשבת. אף על פי כן, כשאמר לי הבעש"ט לאחר סעודת מלווה מלכה: 'דוד, תן כסף למי דבש', נתתי את ידי בכיסי, אף כי ידעתי שאין לי כלום, והוצאתי משם זהוב. נתתי את המטבע לקנות מי דבש".

הסיפור שלנו מפגיש אותנו עם האמונה ברב כערך, ועם מהותה של האמונה הזו באופן כללי. המפגש בין ר' דוד לייקס תלמיד הבעש"ט לבין תלמידי ר' מוטלה מטשרנוביל מפגיש אותנו עם שתי דוגמאות קלאסיות של אמונה. תלמידי ר' מוטלה נשאלים האם הם מאמינים באמונה שלימה ברבם. הם מהססים. מי יכול לומר כי הוא מאמין באמונה שלימה ברבו. כאן אנו מזהים את הסדק הראשון באמונה כפי שהיא מצטיירת בעיניהם של חסידי ר' מוטלה מטשרנוביל. האמונה איננה משהו מוחלט. יש באמונה הזו היסוס. מתוך דברי ר' דוד תלמיד הבעש"ט עולה כי האמונה הנתבעת מן האדם איננה יכולה להיות אמונה מהוססת או מחושבת, האמונה צריכה לחדור את כולו כך שלא תניח לספקות להתגנב אל ליבו.

כאן מביא ר' דוד את האלטרנטיבה האמונית שהוא ראה בשבתו אצל הבעש"ט. המסר הישיר העולה מן הסיפור הוא ברור. אמונה ללא כל ספקות. הבעש"ט יודע שאין לר' דוד פרוטה בכיסו, שכן ר' דוד ישב עם הבעש"ט מאז סעודה שלישית ועד צאת השבת. למרות זאת הוא פונה אל ר' דוד בהוראה לתת כסף עבור מי דבש. הכל אומר שהדרישה הזו איננה יכולה להיות הגיונית. היושבים לפני הבעש"ט הינם עניים מרודים. היושבים לפני הבעש"ט לבושים בבגדי השבת שלהם ואין להם בכיסם כסף. הכל לא הגיוני, אבל ר' דוד לא מהסס לרגע, הוא תוקע את ידו בכיסו ומוצא בו זהוב. המופת איננו מופת של הבעש"ט, זהו המופת של ר' דוד. המטבע לא הי צריך להיות שם והראיה שר' דוד תקע את ידו אל תוך הכיס. מי שאינו מאמין שהמטבע שם לא יחפש בכיסו את המטבע.

דרכם של חסידים כשהם נפגשים בחסידים אחרים, שהם מספרים את מופתי הרבי שלהם, מתוך מגמה להעצים את דמותו של הרבי. סיפורי מופתים שכאלו מביעים בדרך כלל גם את האמונה הבלתי מסוייגת של החסידים ברבם. כאן לפנינו מפגש בין חסידים שאף הוא רצוף סיפור מופת אבל המופת הזה איננו ככל המופתים. המופת הזה מהווה המשך ישיר לתפיסה של הבעש"ט שדיברה על מופתים לא בדרך של הזכרת שמות וכדומה אלא על מופתים הנעשים בכח האמונה. הבעש"ט לימד את תלמידיו להאמין. אם תאמין בטוב יהיה טוב, אתה בכח אמונתך הוא זה שתקבע את קיומו של הטוב.

גם זמן התרחשות הסיפור של ר' דוד מתאים למסר האמוני אותו הוא רוצה להעביר. השעה היא שעה שבין סעודה שלישית לבין מלווה מלכה. זוהי השעה בה הקודש והחול נושקים זה לזה. הסעודה השלישית נמשכת אל תוך הלילה, ומתוך הסעודה השלישית הולכת ונמשכת סעודת מלווה המלכה ומיד לאחריה נמשכים הענינים לשתיית מי הדבש אותם מבקש הבעש"ט לקנות במטבע של ר' דוד. בספר הזוהר נקראות סעודות השבת "סעודתא דמהימנותא". אלו הם סעודות של אמונה. העובדה שדווקא היום שעליו נאמר "ויברך אלקים את יום השביעי" הוא יום שאין בו מן, מלמדת את האדם את סוד האמונה. דווקא ביום בו משתחרר האדם מן המרדף אחרי הפרוטה, מתפנה האדם לאמונה במי שהוא מקור השפע וממתנתו מתברכים כל ששת ימי המעשה. הכיס הריק של ר' דוד מזכיר לנו את הפזמון אותו נהוג לשיר בשבת: "יום שבת קודש הוא. אשרי האיש שומרהו. ועל היין זכרהו. ואל ישים אל לבו. הכיס רק ואין בו. ישמח וירוה. ואם לוה. הצור יפרע את חובו".

הסעודה נמשכת אל תוך מוצאי שבת. כח השפע של השבת משפיע לכל ששת ימי המעשה. האמונה הגדולה של "סעודתא דמהימנותא", נותנת את אותותיה גם על ימי המעשה. בכח האמונה של "ויברך אלקים את יום השביעי", שולח ר' דוד את ידו אל הכיס הריק שאין בו כלום, ומוצא שם זהוב לקניית מי דבש.

-----------------
מתוך המדור 'חסידים מספרים' שבעיתון 'בשבע'.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il