ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מחט בפיג'י

דף הבית בית מדרש מדורים קרוב אליך Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

חשוון תשע"ו

מחט בפיג'י

גליון מס 98



נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
רחל בת יקוט

יום אחד קיבלתי טלפון מחירות לפיד, משחרר האסירים הנודע. הוא ביקש להיפגש איתי כדי שאעזור לו באיזה עניין. כשהוא נכנס למשרדי אמר ״לפני שניגש לעניין, אני רוצה לבקש ממך שלא תציע לי להניח תפילין. אני יודע שחב"דניקים מציעים לכל אחד להניח תפילין, אני הנחתי פעם אחת תפילין אצל הרב גרונר מאוסטרליה כי אני מאוד מכבד אותו, אבל חוץ מזה אני לא מניח". הסכמתי.
דיברנו על העניין שלשמו הגיע ותוך כדי שיחה אמרתי לו שמחר יש קבלת שבת עם מאות אנשים ואולי הוא ירצה להשתתף, אבל הוא מיד אמר "אני לא בעניין ואל תציע לי". ניסיתי להציע שיבוא לעונג שבת בביתנו, אך הוא מיד פסל גם את האפשרות הזאת.
סיימנו את השיחה, ולפני שהוא יצא אמרתי לו ״יש לי בקשה קטנה ממך״. הוא שאל מה ואמרתי: ״אולי תרצה להניח תפילין?״. הוא אמר לי: ״הרי סיכמנו שאתה לא מבקש!״, אך הסברתי לו שיש לי אינטרס מאוד גדול שיניח תפילין כדי שבכל מקום שיגיע יאמר שרק שני אנשים הניחו אתו תפילין, הרב גרונר והרב נחמיה...
עם התפילין הוא צעק את "שמע ישראל" בהתלהבות, עד שכולם באו לשמוע מי צועק. תוך כדי הורדת התפילין הוא אמר לי שישמח להגיע לעונג שבת בביתנו, והוא אכן הגיע וסיפר סיפור מרתק:
"יום אחד אני מקבל טלפון מאשה שאומרת לי 'הבן שלי נסע לפיג׳י וקיבלנו ממנו מכתב מפחיד. הוא נשמע במצב לא טוב ואנחנו חוששים לחייו. אני רוצה שתיסע לשם להציל אותו'. אמרתי לה שאני לא חברת חילוץ ושתמצא מישהו אחר, אבל לאחר כמה שעות עצרה מונית ליד ביתי והאישה דופקת ומביאה לי כרטיס טיסה ביד. ראיתי את הנחישות שלה והחלטתי שאני לא יכול לסרב ויצאתי למסע.
"במהלך המסע התחרטתי שבכלל יצאתי, זו טיסה לבנגקוק ומשם לאוסטרליה ואז עוד טיסה לפיג׳י. הגעתי לפיג׳י אחרי יומיים ארוכים מאוד, נחתתי באי המרכזי והתחלתי לתכנן את עצמי. בפיג'י יש יותר ממאה איים מאוכלסים, קלטתי את הבעיה הגדולה שלי – איפה אמצא את הבחור? לקחתי מונית וביקשתי שייקח אותי למלון, בדרך אני מראה לנהג את התמונה של הבחור ושואל 'האם אתה מכיר אותו?', הוא ענה לי 'כן'. הייתי המום. 'אתמול אספתי את הבחור ממלון לכיוון המזח'. ביקשתי שייקח אותי למלון, הגעתי לשם, הראיתי להם את התמונה וגם הם הכירו אותו. הוא עזב אתמול ולא ידעו לאן הלך. ביקשתי מהנהג שייקח אותי בדיוק למקום שבו הוריד את הבחור. ניגשתי לתחנה ושאלתי לאן נוסעים מכאן, הפקיד ענה לי שניתן לנסוע מכאן לכל מאה האיים... התייאשתי.
"התיישבתי על אחד הסלעים ליד הים, והרהרתי למה נכנסתי לצרה הזאת. הרי אין סיכוי שאצליח למצוא אותו. תוך כדי שאני יושב שם עגום, ראיתי מרחוק ספינת דייגים קטנה מגיעה ממש עד למזח מולי. לתדהמתי, הבחור שחיפשתי ירד ממנה! ניגשתי אליו וחיבקתי אותו, הוא כמובן לא הבין ממה אני מתרגש. והוא סיפר לי שאתמול הפליג לאי בודד כדי לברוח מהעולם, אך כשירד מהמעבורת נפצע ברגלו, ומכיוון שאין שם אפשרות לקבל טיפול חזר לאי המרכזי בשביל לקבל עזרה רפואית".
חירות סיים את הסיפור, ואמר: "אני מניח שהרב יגיד לכם שזו השגחה פרטית, אני חושב... אתם יודעים מה? גם אני אגיד שזו השגחה פרטית!".
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il