ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

הדלקת נרות חנוכה בשמן שביעית ;">

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש בראשית ויצא Bookmark and Share
גירסת הדפסה האזן לשעור (61 ד') הורד mp3
שלח לחבר צפה בשיעור (61 ד')

י"א כסלו תשע"ו

הדלקת נרות חנוכה בשמן שביעית

פרשת וישלח תשע"ו



נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

יְוָנִים נִקְבְּצוּ עָלַי
בידינו אור ואש
הגמרא (יומא סט ע"א) מספרת כי בתחילה רצו היוונים להחריב את בית המקדש כשם שעשו הבבלים והרומאים: "בַּחֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים בְּטֵבֵת - יוֹם שֶׁבִּקְּשׁוּ כוּתִיִּים אֶת בֵּית אֱלֹהֵינוּ מֵאֲלֶכְּסַנְדְּרוּס מוֹקְדוֹן לְהַחֲרִיבוֹ, וְנָתַן לָהֶם רְשׁוּת". הגזרה הרעה הזאת נמנעה על-ידי שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק, שלָבַשׁ בִּגְדֵי כְהֻנָּה והלך ביחד עם יקירי ירושלים לקראת אלכסנדר מוקדון "וַאֲבוּקוֹת שֶׁל אוּר בִּידֵיהֶם, וְהָיוּ מְהַלְּכִין כָּל הַלַּיְלָה כֻלּוֹ. הַלָּלוּ מְהַלְּכִין מִצַּד זֶה, וְהַלָּלוּ מְהַלְּכִין מִצַּד זֶה, עַד שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר. כֵּיוָן שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר, אָמַר לָהֶם (אלכסנדרוס לכותים), מִי הֵם הַלָּלוּ? אָמְרוּ לוֹ, הַלָּלוּ יְהוּדִים שֶׁמָּרְדוּ בָךְ. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְאַנְטִיפְּרֵס - זָרְחָה חַמָּה, פָּגְעוּ זֶה בָזֶה. כֵּיוָן שֶׁרָאָה אֶת שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק, יָרַד מִמֶּרְכַּבְתּוֹ וְהִשְׁתַּחֲוָה לוֹ. אָמְרוּ לוֹ: מֶלֶךְ שֶׁכְּמוֹתְךָ מִשְׁתַּחֲוֶה לַיְּהוּדִי הַזֶּה?! אָמַר לָהֶם, דְּמוּת דְּיוֹקְנוֹ שֶׁל זֶה הִיא מְנַצַּחַת לְפָנַי בְּבֵית מִלְחַמְתִּי".
בסופו של יום גזר אלכסנדר מוקדון להחריב את בית המקדש של הכותים בהר גריזים, "חֲרָשׁוּהוּ וּזְרָעוּהוּ כַּרְשִׁינִין כְּדֶרֶךְ שֶׁבִּקְּשׁוּ לַעֲשׂוֹת אֶת בֵּית אֱלֹהֵינוּ".
כל אחד הוא אור קטן, שמעון הצדיק אור איתן
צריך להדגיש כי מה שמנע את החורבן לא היה טוב לבו של אלכסנדר, אלא קדושת שמעון הצדיק. כי אילו היה נפגש אלכסנדר מוקדון עם אדם שאינו צדיק כשמעון, לא היה משנה דעתו והיה מחריב בית אלוהינו. ואילו היה נפגש שמעון הצדיק עם מושל אחר, גם עליו היה פועל להכניעו לקדושה.
ואע"פ שאחרי מות שמעון הצדיק ואֲלֶכְּסַנְדְּרוּס מוֹקְדוֹן העזו יְוָנִים להיכנס לַהֵיכָל ולטמא כָּל הַשְּׁמָנִים, לא העזו פנים להחריבו כמו שרצו בתחילה. כך מספרת הגמרא איך ירדה קדושת המקדש אחרי פטירת שמעון הצדיק, אם כי לא פסקה לגמרי: "אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁשִּׁמֵּשׁ שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק - הָיָה גוֹרָל עוֹלֶה בְיָמִין, מִכָּאן וָאֵילָךְ - פְּעָמִים עוֹלֶה בְיָמִין, פְּעָמִים עוֹלֶה בִשְׂמֹאל. וְהָיָה לָשׁוֹן שֶׁל זְהוֹרִית מַלְבִּין. מִכָּאן וְאֵילָךְ - פְּעָמִים מַלְבִּין, פְּעָמִים אֵינוֹ מַלְבִּין. וְהָיָה נֵר מַעֲרָבִי דוֹלֵק, מִכָּאן וָאֵילָךְ - פְּעָמִים דּוֹלֵק, פְּעָמִים כָּבָה". נסים גלויים אלו הם סימן להשראת שכינה ולאריכות ימיו של בית המקדש. ביטולם היה סימן לחורבן הקרב ובא: "תָּנוּ רַבָּנָן, אַרְבָּעִים שָׁנָה קֹדֶם חֻרְבַּן הַבַּיִת, לֹא הָיָה גוֹרָל עוֹלֶה בְיָמִין, וְלֹא הָיָה לָשׁוֹן שֶׁל זְהוֹרִית מַלְבִּין, וְלֹא הָיָה נֵר מַעֲרָבִי דוֹלֵק, וְהָיוּ דַלְתוֹת הַהֵיכָל נִפְתָּחוֹת מֵאֲלֵיהֶן". הגמרא מספרת שרבי יוחנן בן זכאי ידע כי הדברים הללו הם סימן לחורבן. ללמדך שדברים אלו שהיו בימי שמעון הצדיק, היו קיומו של בית המקדש.
לְךָ עָשִֹיתָ שֵׁם גָּדוֹל וְקָדוֹשׁ בְּעוֹלָמָךְ

פגישת שמעון הכהן הגדול ואלכסנדרוס מוקדון עשתה קידוש השם עולמי. כך גם המשיכו את דרכו מתתיהו ובניו בני יוחנן כהן גדול. קידוש השם מסוף העולם ועד סופו. "לְךָ עָשִֹיתָ שֵׁם גָּדוֹל וְקָדוֹשׁ בְּעוֹלָמָךְ". גם הניצחון של מעטים כל כך על המעצמה העולמית, וגם העזרה משמים בנסים המיוחדים שהיו בבית המקדש עם פך השמן. קידוש השם שהשפיע גם על היוונים שלא העזו יותר לנגוע בבית המקדש.
צריך לזכור כי אחרי טיהור המקדש בידי יהודה המכבי, חזרו היוונים ושלטו בירושלים למעלה מעשר שנים. בשנים אלו לא העזו היוונים לחזור ולטמא את השמנים שבמקדש. פעם אחת הניף ניקנור את ידו ואיים להחריב את בית המקדש וירושלים. "וישבע שבועה לאמור: אם לא תסגירו את יהודה ואת אנשיו בידי שרוף אשרוף את הבית הזה בשובי בשלום. וילך בחרי אף". על חוצפתו זו שילם ניקנור מחיר כבד, כמבואר בגמרא ובספר חשמונאים.
נִיקָנוֹר אֶחָד מֵאִפַּרְכֵי יְוָנִים הָיָה
בספר חשמונאים (א' פרק ז): "ויהי ביום שלושה עשר לחודש אדר ויערכו מלחמה, וינגף חיל נקנור, והוא נפל ראשונה במערכה. וירא העם כי נפל שר צבאם, וישליכו את הנשק וינוסו. וירדוף יהודה אחריהם דרך יום אחד מחדשה ועד גזר, ויריעו בחצוצרות אחריהם לתת אות לבני ישראל. ויצאו מכל חוות ארץ יהודה מסביב ויפלו עליהם. ויהי בפנות האויב לקראתם, ויפלו כולם בחרב עד לא נשאר שריד ופליט. ויעט העם אל השלל, ויכרתו את ראש נקנור ואת ידו הימנית אשר נשא בגאון לבבו, ויוקיעום בירושלים. ותחי רוח העם ויחוגו את היום ההוא בשמחה גדולה, ויצוו לחוג את יום השלושה עשר לחודש אדר מימים ימימה".
ובגמרא (תענית יח ע"ב): "תַּנְיָא, נִיקָנוֹר אֶחָד מֵאִפַּרְכֵי יְוָנִים הָיָה, וּבְכָל יוֹם וָיוֹם הָיָה מֵנִיף יָדוֹ עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלַים, וְאוֹמֵר, אֵימָתַי תִּפֹּל בְּיָדִי, וְאֶרְמְסֶּנָּה. וּכְשֶׁגָּבְרוּ בֵּית חַשְׁמוֹנָּאי וְנִצְּחוּם, וְקִצְּצוּ בְהוֹנוֹת יָדָיו וְרַגְלָיו, וּתְלָאוּם בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלַים. אָמְרוּ, פֶּה שֶׁהָיָה מְדַבֵּר בְּגַאֲוָה, וְיָדַיִם שֶׁהָיוּ מְנִיפוֹת עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלַיִם תעשה בהם נְקָמָה".
אוי לי שהכעסתי את בוראי
גם הרומאים פחדו מבית המקדש ושלחו קרבנות להקריב בתוכו, כמבואר בסיפור של קמצא ובר קמצא (גיטין נה ע"ב). לפי ספרו של יוסף בן מתתיהו, הם חששו להחריב את בית המקדש. על החשש הזה מספרים חז"ל: "בשעה שבקשו שונאים ליכנס להר הבית אמרו יכנס מהם ובהם תחלה. (אמרו ייכנס יהודי תחילה. וביקשו מיוסף משיתא, שהיה בוגד יהודי ששירת אותם), אמרין ליה: עול. ומה דאת מפיק דידך הוא (אמרו לו: כנס ומה שאתה מוציא שלך הוא). נכנס והוציא מנורה של זהב. אמרו ליה: אין דרכו של הדיוט להשתמש בו. אלא עול זמן תניינות ומה דאת מפיק דידך הוא (כנס פעם נוספת ומה שאתה מוציא עכשיו יהיה שלך). ולא קבל עליו. נתנו לו מכס שלש שנים - ולא קבל עליו. אמר (יוסף משיתא): לא די שהכעסתי לאלהי פעם אחת אכעיסנו פעם שניה! ומה עשו לו? נתנוהו בחמור של חרשים והיו מנסרים בו והיה צווח: ווי דאכעסתי לבריי" (בראשית רבה תולדות סה כב).
כשראו הרומאים שיוסף משיתא הבוגד לא מסכים להיכנס פעם נוספת לתוך ההיכל לקחת עוד כלי קודש, הם הכניסו אותו לתוך כלי גדול והחלו לנסר אותו חי עד שיצאה נשמתו בייסורים גדולים. בשעה זו היה צועק יוסף משיתא: אוי לי שהכעסתי את בוראי.
במאמר מוסגר נזכיר את דבריו של מרן הרב אליהו זצוק"ל, כי מכאן אפשר להבין את כוח המקדש ואת כוח המנורה הטהורה, איך הוא היפך את רוחו של יוסף משיתא. שבתחילה היה כל כך מרושע, גס ומתועב, ואחר כך חזר בתשובה גדולה בזכות המגע עם הקודש. לא התפתה לשידולי הרומאים ולא לאכזריותם הרבה. וכשחתכו את בשרו במשור הוא לא צעק: אוי לי מהמשור, אלא: אוי לי שהכעסתי את בוראי.
גַ'בָּל אל הַיְכָּל
גם בימינו מכירים הגויים, לפחות בחלקם, בערכו של בית המקדש. רמז לזה ניתן ללמוד מכך שהמוסלמים קוראים להר הבית جبل الهيكل - גַ'בָּל אל הַיְכָּל, שהוא תרגום של הר ההיכל – הר המקדש. בזמן מלחמת השחרור נקרא הגדוד הערבי "אל-ג'יהאד אל-מוקדס", גדוד שמנהל מלחמת דת לכבוד בית המקדש. גדוד שנלחם על ירושלים בפיקודו של עבד אל-קאדר אל-חוסייני.
גם היום נקראים המורדים במדבר סיני השותפים עם דעאש בשם "אנסאר בית אל מקדש", דהיינו "נאמני בית המקדש" (ארגון הטרור שהפיל את מטוס הנוסעים הרוסי לפני חודש והרג למעלה מ-200 נפש). כל זאת בכדי להסביר לנו כי בית המקדש הוא משאת הנפש הכמוסה או הגלויה של מנהיגי הערבים. הם יודעים כי הוא עתיד להביא ברכה רבה לעולם. מה שהם לא יודעים או לא רוצים להפנים הוא, שאלוקים בחר בעם ישראל שיקים את הבית ויביא שלום, טובה וברכה לכל העולם כולו.
חסידות הטמפלרים
בכדי להבין עד כמה בית המקדש נחשב בעיני הנוצרים נזכיר את מסדר הטמפלרים שקם לפני קצת יותר ממאה שנה. מאות נוצרים שקראו לעצמם "חסידי בית המקדש" עלו לארץ ישראל בתקופה שהארץ הייתה שממה וחרבה. בכדי להכין את עצמם לבניין בית המקדש הם דרשו מעצמם רמת מוסר גבוהה, ביטלו את האמונה כי אותו האיש הוא אלוהים, ביטלו את הכמרים והכנסיות בקהילותיהם והקימו בארץ ישראל כמה מושבות משגשגות. הכול בכדי להתחיל את הגאולה.
הבאת מאות משפחות ויישובן בארץ שממה דורשת הון רב, ובכדי לבצע משימה כזאת נדרשו גם קשרים חזקים עם הסולטאן. מי שעמדה מאחורי היוזמה הזו הייתה קיסרית גרמניה, אוגוסטה ויקטוריה, אשתו של קיסר גרמניה וילהלם השני. בת מלכים ואם לשושלת מלכים ונסיכים באירופה. דמות עוצמתית שהייתה מסוגלת לגייס כספים רבים וגם את הסכמת הסולטאן. הפעולה הגדולה הזאת טיפחה ציפייה רבה לגאולה בידי הנוצרים, וכאשר היא לא צלחה נגרמה להם אכזבה גדולה. האכזבה הייתה גדולה כל כך, עד שמהדור השני של הטמפלרים קמו תומכים רבים לתנועה הנאצית.
כמו המוסלמים, גם הנוצרים לומדים בדרך הקשה כי השאיפות הגדולות של האנושות לא יתבצעו על ידם. הם אולי יוכלו לעזור, אבל אי-אפשר להקים בית מקדש ללא עם ישראל. לצורך זה בחר אלוקים בעם ישראל, ואם בני ישראל לא יקבלו על עצמם את התפקיד העולמי החשוב הזה בזמן, כל העולם יתעכב ויפסיד את האמונה, את הנבואה, את האהבה, את השלום ואת השפע הגדול שנמצא בתקומתו של בית המקדש. אין לנו ברירה אלא למלא את התפקיד הגדול שנועדנו לו, והעולם מחכה שנבצע.
ביעור פירות שביעית
כָּלָה לַחַיָּה מִן הַשָּדֶה - כַּלֵּה לִבְהֶמְתְּךָ מִן הַבַּיִת
התורה מצווה על פירות השמיטה: "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ: וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל" (ויקרא כה ו-ז). ההבדל הבסיסי בין בהמה לחיה הוא שבהמה, כמו כבש או פרה, אוכלת ברשותו של אדם, וחיה היא חופשית בשדה והאחריות על מזונותיה לא חלה על האדם. על כן שואלים חכמים: "אם חיה אוכלת, בהמה לא כל שכן שמזונותיה עליך? ולמה תלמוד לומר 'ולבהמתך'? מקיש בהמה לחיה: כָּל זְמַן שֶׁחַיָּה אוֹכֶלֶת בַּשָּדֶה הַאֲכֵל לִבְהֶמְתְּךָ בַּבָּיִת. כָּלָה לַחַיָּה מִן הַשָּדֶה - כַּלֵּה לִבְהֶמְתְּךָ מִן הַבַּיִת" (תענית ו ע"ב - רש"י ויקרא כה).
מי שצריך ליטול, ייטול
הטעם הוא ברור. פירות שביעית נועדו לכולם. כל אדם יכול לאסוף פירות כדי אכילת בני ביתו, כל עוד יש פירות בשדה וכולם יכולים לאסוף. אבל כאשר יכלו הפירות מן השדה ויהיה מצב שלאחד יש בביתו כמות גדולה ולחברו אין – הרי שהפירות לא מחולקים בשווה בין הצריכים להם. לכן באה חובת הביעור: כאשר אין עוד פירות בשדה, חובה על כל אדם המחזיק פירות שביעית בביתו לבערם או לחלקם. כך מבואר במשנה (מסכת שביעית פרק ט, ח): "מי שהיו לו פירות שביעית, והגיעה שעת הביעור, מחלקן מזון שלוש סעודות לכל אחד ואחד. ועניים אוכלין אחר הביעור, אבל לא עשירים, דברי רבי יהודה; רבי יוסי אומר, אחד עניים ואחד עשירים, אוכלין אחר הביעור" (ויש גורסין אין אוכלים אחר הביעור וכך כנראה גרס הרמב"ם בדברי רבי יוסי). והלכה כר' יוסי.
אם לא מצא למי לחלק – מפקירם. כך מובא בתוספתא (שביעית ח): "מי שיש לו פירות שביעית, והגיעה שעת הביעור, מחלק מהן לשכניו וקרוביו ולידועיו, ומוציא ומניח על פתח ביתו, ואומר: אחינו, בית ישראל, מי שצריך ליטול, ייטול. חוזר ומכניס לתוך ביתו, ואוכל והולך עד שעה שיכלו". ומהו עד שעה שיכלו? הרמב"ם הסביר עד שיכלו לגמרי מן השדות – שבשעה זו אסור כלל שיהיו פירות שביעית בבתים.
לשריפה או לאיבוד
כך כותב הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל פרק ז הלכה ב' ג'): "כיצד? הרי שהיו לו גרוגרות שביעית בתוך ביתו, אוכל מהן כל זמן שהתאנים באילנות בשדה. כלו התאנים מן השדה - אסור לאכול מאותן שבבית אלא מבער אותן. היו לו פירות מרובין מחלקן מזון שלש סעודות לכל אחד ואחד, ואסור לאכול אחר הביעור בין לעניים בין לעשירים, ואם לא מצא אוכלין בשעת הביעור - שורף באש או משליך לים המלח, ומאבדן לכל דבר שמאבד".
הראב"ד מסביר ומבאר כי "כשיכלו פירות העיר ותחומיה - מוציאין כל אדם מה שבבתיהם ומביאין אותם לאוצר ליד בית דין, והם מחלקים לכל אדם שלש סעודות כדי לשבת, וכן בכל יום ויום עד שיכלו. ואם אין שם אוצר ולא בי"ד - מחלקין מוציאן לשוק ומפקירן. ואף הוא יכול לחזור לזכות בהן ככל אדם. ואוכל הזוכה בהן עד שיכלו אותם הפירות מכל הארץ. ביהודה - מכל ארץ יהודה. ובגליל - מכל הגליל. ואחר שיכלו מכל הארץ - אז יתבערו לגמרי לשריפה או לאיבוד" (כן כתב הפנ"י פסחים נב ע"ב ד"ה תוס' ד"ה עד שיכלה בדעת רש"י עפ"י התוספתא פ"ח ה"א-ב).
פירות מופקרים לאכילה
הרמב"ן (על ויקרא פרק כה פסוק ז) כתב שיש דעה כי ביעור הוא הפקר ואכילה (כמו "ובער בשדה אחר" שמשמעותו אכילה). וגם אחרי שיכלו הפירות לגמרי מכל השדות – יכול אדם לאכול את הפירות המופקרים ולא לבער אותם כמו ביעור חמץ. וכך כתב הרמב"ן: "ומצאתי לשון רש"י שכתב במסכת פסחים (נב: ד"ה משום), 'וזהו ביעורם שמפקירם במקום דריסת רגלי אדם ובהמה'. אולי חשב הרב שצריך שיהא מפקירם גם לחיה ולבהמה, לקיים בהם 'ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה' (שמות כג יא), 'ולבהמתך ולחיה אשר בארצך', והפליג. ומכל מקום אינן נאסרין באכילה כלל".
חסידים מפקירים וזוכים
המהר"ם בן חביב חי לפני 350 שנה בירושלים (היה נשוי לאחותו של הראשל"צ רבי משה גלנטי -המג"ן. והיה אחריו ראשון לציון בארץ ישראל). בספרו "תוספת יום הכיפורים" (מסכת יומא דף פג עמוד א) הוא מעיד: "ולענין הלכה בענין ביעור פירות שביעית, נהגו בירושלים חסידים ואנשי מעשה להפקירם ולחזור ולזכות בהם. וכן כתב מרן בכסף משנה (פ"ז דהלכות שמיטה) בשם מהר"י קורקוס. ומוכח מדבריו שם דבפירות שאנו קונים מאינו יהודי בשביעית, נהגו בהם דיני קדושת שביעית דהיינו לעשות להם ביעור בשמינית ע"י הפקר". ואף שמהר"ם בן חביב התייחס לביעור בפירות נוכרים, הרי הקל גם לסוברים שצריך לנהוג ביעור בפירות אלו.
המרא דאתרא בענייני שביעית
מרן הרה"ג אליהו זצוק"ל סבר כי הרמב"ם הוא המרא דאתרא בענייני שביעית והוא הפוסק האחרון בהלכות שמיטה, במיוחד שגם הראב"ד מסכים אתו. ואע"פ שהמנהג המקובל בימינו לגבי מצוות ביעור פירות שביעית הוא להפקיר את הפירות משיגיע זמן הביעור ולזכות בהם אחר כך ולאוכלם – דעת מרן הרב אליהו זצוק"ל הייתה כדלעיל, ולכן הוא היה אומר כי אדם לא רשאי לקנות כמות גדולה של פירות שביעית על דעת שיפקיר אותם אחר כך. ויש מקום לנהוג כדעת הרמב"ם ולגמור את פירות השביעית לפני שיגיע זמן הביעור. ובמיוחד אם יש לאדם גינה פרטית או כמות קטנה של פירות – ינהג כדעת הרמב"ם ויבער לגמרי.
ואע"פ שהנוהגים כדעת הרמב"ן אומרים כי חומרא כדעת הרמב"ם מביאה לידי קולא שמאבדים פירות שביעית בידיים, אומר הרב כי אם כך הלכה – אין זו קולא. ועוד שאם אדם יודע שצריך לבער את הפירות ולא יכול לזכות בהם, לא ישמור בביתו ולא יאצור פירות ולא יקנה מעבר למה שיכול לסיים עד שעת הביעור (ראה עוד משפט כהן סי' פג, "שבת הארץ" פ"ז ה"ג אות ב).
מתי כָּלָה לַחַיָּה מִן הַשָּדֶה?
הגמרא (פסחים נג ע"א) מביאה תוספתא דשביעית שכתובים בה תאריכים מתי כָּלָה לַחַיָּה מִן הַשָּדֶה: "אוכלין בגרוגרות עד חנוכה, בתמרים עד הפורים, בענבים עד הפסח, בזיתים עד העצרת". מאידך הגמרא מביאה מקור שנוקב בתאריכים אחרים: "תנו רבנן: אוכלין בענבים עד שיכלו דליות של אוכל, אם יש מאוחרות מהן - אוכלין עליהן. אוכלים בזיתים עד שיכלה אחרון שבתקוע, רבי אליעזר אומר: עד שיכלה אחרון של גוש חלב, כדי שיהא עני יוצא ואינו מוצא (זיתים) לא בנופו ולא בעיקרו רובע. אוכלין בגרוגרות עד שיכלו פגי בית היני".
לפי הברייתא הזאת, כל עוד יש פירות בשדה כלשהו בארץ – יכול אדם לאכול בביתו. איך זה מסתדר אפוא עם הגמרא שציינה את התאריכים חנוכה, פורים, פסח ועצרת, שבהם כָּלָה האוכל לַחַיָּה מִן הַשָּדֶה? הגמרא מתרצת שני תירוצים. א] אידי ואידי חד שיעורא הוא. התאריכים הללו הם חופפים. ב] ואי בעית אימא: הא קתני בהדיא: אם יש מאוחרות מהן - אוכלין עליהן. כלומר, התאריכים של החגים הם לא סופיים. אם במציאות נשארו זיתים על העצים גם אחרי שבועות – אפשר לאכול זיתים ולהשתמש בשמן שלהם גם אחרי שבועות (וכן בשאר פירות שביעית).
על כך היה אומר מרן הרב אליהו זצוק"ל, כי בימינו לא נשארים בארץ ישראל בשום מקום זיתים באילנות עד שבועות. אנשים עוברים עם הרכבים שלהם ממקום למקום ומוסקים את הזיתים בכל אתר ובכל פינה. וכיוון שהגמרא אמרה שהתאריכים של עצרת, פורים, פסח וחנוכה הם רק הערכה, אם כן – בימינו צריך לבער את השמן מיד אחרי חנוכה ולא להמתין עד שבועות (וכן ליין ולשאר הפירות).
למעשה היה אומר הרב כי מי שמקל לבער את הפירות בהפקר, יבער אותם פעמיים. פעם אחת כשכלו בפועל מן השדות, ופעם שנייה לפי התאריכים המשוערים שמופיעים בגמרא. ובמיוחד למי שמקפיד לפסוק לפי הרמב"ם, שיקפיד בזה, כי לחלק מהשיטות ביעור פירות הוא מצווה מהתורה.
הדלקת נרות חנוכה בשמן של שביעית
כתב מרן הרב אליהו זצוק"ל: בעניין השתמשות בשמן לצורך הדלקה, למדנו שהתורה אמרה "לאכלה" ולא לצרכים אחרים. והנה, רוב הפוסקים האחרונים אסרו להדליק נרות חנוכה בשמן של שביעית אבל התירו להדליק בשמן של שביעית נרות אחרים ואפילו נרות שבת, והטעם הוא משום שהתורה אמרה "לאכלה" והכוונה שניתנו פירות שביעית ליהנות מהם, כמו באכילה שנהנים ממנה, ומשום פסק הרמב"ם להתיר גם לצבוע בפירות שביעית כיון שיש בזה הנאה דומיא דאכילה שיש בה הנאה.
גם נרות שבת ניתנו להנאה, שכן מותר ליהנות לאורו בדברים שאין בהם עיון, ואין חשש שמא יטה, ובימינו אם החשמל נכבה מכל סיבה מותר להשתמש לאור הנרות של שבת, וממילא הנרות הללו ליהנות ניתנו, והוא הדין גם בנרות שמשתמשים לאורן בשאר ימים. מה שאין כן נרות חנוכה לא ניתנו להנאה, וכמו שאומרים "ואין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד", נמצא שזה מפסיד את הנרות מהשתמשותם הרגילה, ולא מתקיים מה שהתורה אמרה בפירות שביעית "לאכלה".
אמנם לדעת מרן הרב אליהו זצוק"ל מותר להדליק אפילו נרות חנוכה בשמן של שביעית, גם בגלל שאפשר ליהנות מאור השמש, וגם בגלל שכל דבר שיש לך בו הנאה כלשהי, אין לך איסור בהדלקתו. ואין לך אדם שלא נהנה בהדלקת נרות חנוכה אע"פ שהוא לא יכול להשתמש שימוש של חול באורם.
ויהי רצון שנזכה כולנו ליהנות מאורה של ירושלים ומאורו של בית המקדש. ומאור התורה שנמצאת ספונה בקודש הקודשים בתוך ארון הברית. ומאירה מבעד לכל המסכים מסוף העולם ועד סופו. אמן.

סיפור
פיסטוקים על רמה
הרב זצ"ל היה מקפיד מאוד על קיום המצוות התלויות בארץ, והיה מקרב מאוד את הרבנים של היישובים ביהודה ובשומרון ובחבל עזה. ביניהם היה הרב יחזקאל דאום ז"ל שהיה הרב של היישוב רמת-מגשימים שברמת-הגולן, ואחר כך היה הרב של "תנובה".
ביישוב שלו היה מטע של עץ פיסטוקים שניטע על-ידי הסוכנות בעת שהתיישבו במקום. עצים אחדים לא נתנו פרי והתייבשו, ורצו החקלאים לנטוע עצים אחרים במקום העצים שהתייבשו. עצי הפיסטוק היו מורכבים על עץ אלה, ואנשי רמת-מגשימים היו מהדרים במצוות ושאלו את הרב שלהם, הרב יחזקאל דאום ז"ל. הסתפק הרב דאום בשאלה והביא אותה לפני הרב אליהו זצ"ל.
הרב אליהו שמע את השאלה ואמר לרב דאום שעל מנת לענות תשובה יש צורך לראות את העצים. לראות את העלים של העץ הרוכב ואת העלים של העץ הכנה. אמר לו הרב דאום שהעצים נמצאים בצפון רמת-הגולן. אמר הרב: ניסע לשם. הם קבעו זמן ונסעו לצפון רמת-הגולן.
ראה הרב אליהו את העצים וביקש לראות את העלים של העץ שעליו הרכיבו את הפיסטוק, האם הרכוב והכנה הם סוג אחד או סוגים שונים. ביקש והביאו לו ולא נחה דעתו. פשט הרב אליהו את מעילו, זחל מתחת לעץ וחיפש עלים שצמחו מעץ הכנה עצמו. קטף אותם, יצא מתחת לעץ והשווה אותם לעלים של העץ הרוכב.
אחר כך טעם הרב את העלים של שני העצים, להשוות את טעם העלים, ואמר להם שהם שני סוגי עצים שונים, וזו למעשה הרכבה. שאלו אותו האם הפירות אסורים. אמר להם: מותרים. אבל אתם לא יכולים לנטוע עצי השלמה. אמרו לו: אבל לא אנחנו עושים את ההרכבה, אלא במשתלה. אנחנו רק נוטעים. אמר להם הרב שאסור לנטוע עצים מורכבים. אמרו החקלאים: אם כן, אין שום הצדקה כלכלית לטפח את המטע הזה, אין לנו ברירה אלא לעקור את המטע. אמר להם הרב שיעשו כן על-ידי נוכרים, וכך עשו.
אחר אותו מעשה היה הרב אליהו זצ"ל שמח שמחה גדולה, והיה משתבח באנשי רמת-מגשימים שכל כך מדקדקים הם במצוות יישוב ארץ-ישראל וכל כך מהדרים במצוות, ומוכנים להפסיד הון רב כדי לקיים את מצוות כלאיים כתקנה. והיה מחבב ביותר את הרב יחזקאל דאום ז"ל, שהיה רב היישוב רמת-מגשימים, שהוא תלמיד חכם ובקי, ומקיים בגופו ממש את המצוות הללו התלויות בארץ.


תשובה כהלכה
פלא של שבת. יש לי חבר שלאחרונה ירד קצת ברמה הדתית. הוא עדיין הולך לבית הכנסת ושומר שבת, אבל גיליתי שהוא עם הפלאפון בשבת. זה כאב לי מאוד. האם הרב יכול להגיד לי מה לעשות ואיך להשיב אותו לדרך הישר?
תגלגל עמו שיחה נעימה ולא אישית על התופעה הזאת, ותדגיש כמה היא לא אמיתית ויכולה להזיק. בנוסף תרבה עליו בתפילות.

קפה אל ה'. הבנתי שאין איסור בזה שגוי מציע לי קפה. אבל מה מצד הטבלת הכוס? האם יש היתר כיוון שעל הגוי אין חובה להטביל?
כדאי להחמיר ולא לשתות. אבל אין חובה לטבול אלא רק כלי שעובר בעלות (כגר) לרשות ישראל ובשאלה אין העברת בעלות.

שירות בצניעות. האם מבחינה הלכתית יש בעיה לעשות שירות לאומי? שמעתי שאומרים שיש בעיה כיוון שאישה צריכה לעבור מרשות הוריה לרשות בעלה בלי רשות באמצע. יש שאומרים שזה מעכב חתונה ולכן אסור.
מצווה לתרום לאומה, כמובן בגדרי הצניעות וההלכה. במקומות הנכונים להתנדבות שבהם הכול מנוהל על-פי ההלכה, שהבת נמצאת בבית הוריה או במקום שמוגן כמו בית הוריה, כגון אולפנה וכדומה, אין לחשוש שום חשש.





חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il