ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

קדושת ארץ - ישראל | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש ארץ ישראל ומצוותיה ישוב הארץ, גבולותיה ויציאה לחו"ל גבולות הארץ Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשנ"ה

קדושת ארץ - ישראל

מסכת גיטין: דפים ב' ע"א, ו' ע"א, ח' ע"א



סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
יעקב בן בכורה

מראי מקומות:
דף ב ע"א "המביא גט" וכו' - רש"י, תוספות ד"ה אשקלון, וחידושי הרשב"א והריטב"א שם; דף ח ע"א "ר"מ אומר" וכו', ורש"י שם; כתובות דף כה ע"א "דאמר רב הונא" וכו'; ספר הישר (לרבנו תם) חלק החידושים סימן קב; רמב"ם, הלכות מעשר, פרק יג הלכה ד; שם, הלכות סנהדרין, פרק ד הלכה ו, ואור שמח שם.

מחלוקת הראשונים בהגדרת מדינת הים
שנינו בתחילת מסכת גיטין:
המביא גט ממדינת הים, צריך שיאמר: בפני נכתב ובפני נחתם. רבן גמליאל אומר: אף המביא מן הרקם ומן החגר. ר' אליעזר אומר: אפילו מכפר לודים ללוד. וחכמים אומרים: אינו צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם, אלא המביא ממדינת הים, והמוליך. והמביא ממדינה למדינה במדינת הים, צריך שיאמר: בפני נכתב ובפני נחתם. רשב"ג אומר: אפילו מהגמוניא להגמוניא. ר' יהודה אומר: מרקם למזרח, ורקם כמזרח; מאשקלון לדרום, ואשקלון כדרום; מעכו לצפון, ועכו כצפון. ר' מאיר אומר: עכו כארץ-ישראל לגיטין...

הגמרא מביאה מחלוקת בין רב לשמואל ביחס לדינה של בבל, האם היא כארץ ישראל או כמדינת הים 1 :
איתמר: בבל, רב אמר: כא"י לגיטין; ושמואל אמר: כחו"ל... דכולי עלמא בעינן לקיימו, רב סבר: כיון דאיכא מתיבתא מישכח שכיחי; ושמואל סבר: מתיבתא בגירסייהו טרידי. איתמר נמי: אמר ר' אבא אמר רב הונא: עשינו עצמינו בבבל כא"י לגיטין, מכי אתא רב לבבל. מתיב ר' ירמיה: 'ר' יהודה אומר: מרקם למזרח, ורקם כמזרח; מאשקלון לדרום, ואשקלון כדרום; מעכו לצפון, ועכו כצפון', והא בבל לצפונה דא"י קיימא, דכתיב: 'ויאמר ה' אלי, מצפון תפתח הרעה', ותנן: 'ר"מ אומר: עכו כא"י לגיטין', ואפי' ר"מ לא קאמר אלא בעכו, דמקרבא, אבל בבל, דמרחקא - לא. הוא מותיב לה, והוא מפרק לה: לבר מבבל".

הגמרא תולה את הדין שבבל נחשבת כארץ ישראל בבואו של רב לבבל, ונחלקו בדבר רש"י והתוספות. רש"י כתב 2 : "'מכי אתא רב לבבל' - וקבע ישיבה בסורא" וכו', ואם כן הגדרת בבל כארץ-ישראל לעניין גיטין, היא בשל היותה מקום הישיבות; והתוספות 3 הקשו עליו: "דא"כ, מאי פריך ממתני' ד'מעכו לצפון', שנישנית קודם שבא רב לבבל?", והביאו את הסבר רבנו תם, שכוונת הגמרא היא: "מכי אתא רב לבבל, והורה לנו שמימות יכניה שגלו עמו לבבל החרש והמסגר, דינה להיות כא"י לגיטין" וכו', ואין הדבר תלוי בהימצאות הישיבות שם.

ומחלוקת דומה לזו אנו מוצאים בין רבנו תם לר"י. התוספות בסוגייתנו 4 כתבו:
הקשה ר"ת, דאשקלון מארץ-ישראל היא, דכתיב ביהושע: 'זאת הארץ הנשארת וגו' האשדודי והאשקלוני', וכתיב: 'הפילה לישראל לנחלה כאשר צויתיך', ואחר כך לכדוה, כדכתיב בשופטים: 'וילכוד יהודה את עזה ואת אשקלון ואת גבולה'. ואומר ר"ת, דעולי בבל לא כבשוה, כדאמר בפ"ק דחולין גבי בית שאן: 'הרבה כרכים כבשום עולי מצרים, ולא כבשום עולי בבל', ולכך אין תלמידי חכמים מצויין שם, ואין בתי דינין קבועין שם... ועכו, אע"ג דכבשוהו עולי בבל, כדאמר בסוף כתובות: 'רבי אבא הוה מנשק כיפי דעכו', ובפרק 'מי שאחזו' פריך: 'למימרא דעכו לאו מארץ-ישראל הוה? הא כי הוו מפטרי רבנן מהדדי, בעכו הוו מפטרי מהדדי, לפי שאסור לצאת מארץ-ישראל לחוצה לארץ', אמר ר"ת דלא קשה מידי, דעכו היתה חציה בארץ וחציה בחו"ל... אך קשה לר"י, דאמר לקמן: 'נכנס לפניו ר' אלעא, אמר ליה: הלא כפר סיסאי מובלע בתחום ארץ-ישראל, וקרובה לציפורי יותר מעכו', ומה בכך? מכל מקום עכו עדיפא, אע"פ שהיא רחוקה מציפורי, שהיא עצמה חציה מארץ-ישראל; ועוד: היכי דייק לקמן, דמוכר עבדו לסוריא יצא לחירות, מדתנן: 'עכו כארץ-ישראל לגיטין' - לגיטין אין, לעבדים לא, כל שכן סוריא דמרחקא טובא? אדרבה, סוריא עדיפא, כיון דמתני' איירי בצד של חוצה לארץ, דקסבר כיבוש יחיד שמיה כיבוש, והויא היא עצמה ארץ-ישראל... ואמר ר"י, דאפילו בצד של ארץ-ישראל צ"ל: 'בפני נכתב' וכו', לפי שהוא בסוף הגבול, ורחוק מעיקר ישוב ארץ-ישראל, ומופלג מן הישיבות ובתי דינים, וכן יש לתרץ גבי אשקלון וגבי רקם וחגר, והשתא פריך שפיר כפר סיסאי, דקרוב לציפורי שהיתה עיקר ישוב א"י טפי מעכו דרחוק מעיקר ישוב א"י, אע"ג דעכו - היא עצמה בארץ-ישראל, וכפר סיסאי היא חוצה לארץ...

אם כן, התוספות מביאים מחלוקת בין רבנו תם לר"י: לדעת רבנו תם, תלוי ההבדל שבין ארץ-ישראל למדינת הים בקדושת הארץ, ולא בריחוק מן הישיבות; ואילו לדעת ר"י, תלוי ההבדל בריחוק המקום ממרכז התורה והישיבות, וממרכז היישוב.

בתוספות מובא שר"י שאל על רבינו תם שתי שאלות: אחת מדברי הגמרא לגבי כפר סיסאי, אולם לכאורה אותה קושיה קשה גם על שיטת ר"י עצמו, וכפי שאמנם מובא ברשב"א 5 ; ולכן נראה שעיקר קושייתו של ר"י היא מדברי הגמרא על סוריא. הגמרא מדייקת מהמשנה "עכו כארץ ישראל לגיטין" שדוקא לגיטין הריהי כארץ ישראל, אך לא לעבדים, וקל וחומר לסוריה שרחוקה יותר מעכו. ולפי רבינו תם הדבר אינו מובן, שהרי ניתן לומר שקדושתה של סוריא, שהיא כיבוש יחיד, עדיפה מקדושת עכו, שהיא חוצה לארץ לגמרי. ומכאן הסיק ר"י, שמדינת הים מוגדרת על פי ריחוקה ממרכז התורה וממרכז היישוב, ולכן סוריא פחותה מעכו.

וקושיה זו, ייתכן שתהיה קשה גם על שיטת רש"י, שכן לגבי סוריא כתב רש"י 6 , שטעם דברי הגמרא: "'ר"מ אומר: עכו כארץ-ישראל לגיטין' - לגיטין אין, לעבדים לא", היא: "'לעבדים לא' - דלאו מארץ-ישראל היא", ולפי זה הוא סובר שמדובר במשנתנו דווקא על חלק עכו הנמצא בחוץ לארץ, ואם כן הגדרתו כחוץ לארץ, לשיטת תנא קמא, היא בשל שאינו קדוש, כשיטת רבנו תם, שכן לשיטת ר"י, מדובר במשנתנו גם על חלק עכו הנמצא בארץ-ישראל, ולשיטתו גם חלק זה מוגדר לפי תנא קמא כחוץ לארץ מחמת ריחוקו מהישיבות.

רבינו תם מצריך שני תנאים כדי להגדיר מקום כמדינת הים

כדי לבאר כיצד יענה רבינו תם על קושיית ר"י, נקדים:
מדברי רבינו תם נראה, שהטעם שהמקום אינו קדוש בקדושת ארץ-ישראל אינו מספיק כדי להגדירו כמדינת הים, אלא יש צורך גם בטעם שהמקום רחוק מן הישיבות, כדי שיוגדר כמדינת הים. כשביאר רבנו תם את דינה של אשקלון, כתב: "דעולי בבל לא כבשוה... ולכך אין תלמידי חכמים מצויין שם, ואין בתי דינין קבועין שם", ולכאורה אין זה מובן מדוע הוא מוסיף שאין שם תלמידי חכמים ובתי דינים? הרי זהו טעמו של ר"י, ואילו לשיטתו מספיק היה לומר שעולי בבל לא כבשוה. אלא מכאן, שגם הוא סובר, שיש צורך בנוסף לטעם שעולי בבל לא כבשוה, גם בכך שלא יהיו שם ישיבות ותלמידי חכמים, על מנת שהמקום יוגדר כמדינת הים.

קדושתה העצמית של ארץ ישראל אינה בטלה
ובטעמו של דבר נראה לומר, שגם אם "קדושה ראשונה קידשה לשעתה, ולא קידשה לעתיד לבוא", אין הדברים אמורים אלא לגבי קדושת המצוות של ארץ-ישראל, ולא לגבי קדושתה העצמית, חיבתה, וממילא הגדרתה כארץ ישראל. רבנו תם הוכיח שעכו קדושה בקדושת עולי בבל, מתוך דברי הגמרא בכתובות 7 , ש"רבי אבא מנשק כיפי דעכו", שכן אם לא הייתה בה קדושה, רבי אבא לא היה מנשקה. ואילו רבנו קרשקש כתב 8 "דמשום הא לא איריא, דאפשר דלא כבשוה, ואעפ"י שבטלה קדושתה, חיבת הארץ לא בטלה". ובפשטות, רבנו תם אינו חולק על סברתו של רבנו קרשקש, שגם במקום שבטלה בו קדושת עולי מצרים, יש בו חיבת הארץ, אלא שהראשונים נחלקו בשאלה מתי נישק רבי אבא את סלעי עכו: רבינו תם סובר היה זה ביציאתו מן הארץ, ואם הם לא היו קדושים בקדושת עולי בבל, מסתבר לומר שרבי אבא היה מקדים ומנשק את הסלעים הקדושים בקדושת הארץ, ומתוך כך שהוא נישק את סלעי עכו, משמע שאף הם קדושים בקדושת הארץ. ואילו רבנו קרשקש סובר, שהיה זה בשעת כניסתו לארץ, ולכן הוא הקדים לנשק את סלעי עכו, אף על פי שבטלה מהם קדושתם לעניין חיוב המצוות התלויות בארץ, והייתה בהם רק חיבת הארץ, משום שהם היו המקום הראשון מארץ-ישראל שבו הוא פגש.

מכל מקום אנו רואים, שגם אם קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבוא, בכל זאת נשארה באותו מקום שנכבש על ידי עולי מצרים חיבת הארץ, והוא מוגדר כארץ ישראל, ויש בו קדושה עצמית של ארץ-ישראל, גם אם לא כבשוהו עולי בבל, ואין חייבים בו במצוות התלויות בארץ. ולפי זה מובן, שרבנו תם לא הסתפק בכך שהמקום לא נכבש על ידי עולי בבל, על מנת להגדירו כמדינת הים, והוא הצריך גם שלא יהיו במקום תלמידי חכמים ובתי דינים קבועים, על מנת שהמקום יהיה מוגדר כמדינת הים לעניין גיטין.

דין מקום שנכבש רק על ידי עולי בבל ולא על ידי עולי מצרים
ולכאורה, מתוך דברי הראשונים בדין עכו, ניתן היה להבין שיש ביניהם מחלוקת נוספת. הרשב"א כתב 9 : "והא דתנן: 'מעכו לצפון ועכו כצפון, למימרא דעכו מח"ל' - קשה, דהא כתיב: 'אשר לא הוריש את יושבי עכו', וכל היכא דכתיב: 'אשר לא הוריש', מא"י היא, וכדאמרינן בחולין: 'למימרא דבית שאן מח"ל היא? והכתיב: "ולא הוריש מנשה את בית שאן"'. והכא ליכא למימר, דכבשוה עולי מצרים, ולא כבשוה עולי בבל, דהא אמרינן בכתובות: 'רבי אבא מנשק כיפי דעכו', אלמא קדשוה עולי בבל" וכו'. ואם כן, הרשב"א מוכיח מתוך הפסוקים שעולי מצרים כבשו את עכו, ורק לאחר מכן הוא מוכיח מתוך הגמרא בכתובות שגם עולי בבל כבשו את עכו, וזאת בניגוד לדברי רבנו תם בתוספות, שהוכיח רק שעולי בבל כבשו את עכו, ולא שעולי מצרים כבשו את עכו. ולכאורה ניתן היה לומר, שהם חולקים בשאלה, האם ניתן להגדיר מקום כארץ-ישראל גם אם כבשוהו רק עולי בבל, ולא עולי מצרים. לדעת רבנו תם ניתן להגדיר גם מקום כזה כארץ-ישראל, ואילו לדעת הרשב"א אין מקום כזה מוגדר כארץ-ישראל.

אולם למעשה, לא ניתן לומר שבכך נחלקו רבנו תם והרשב"א, וזאת מפני שלושה טעמים. ראשית, מכיוון שלגבי רקם וחגר אומר רבנו תם 10 , ש"כתיב ביהושע: 'ויקדשו את קדש בהר נפתלי', וליכא למימר דלא כבשוה עולי בבל, דב'ספרי' פרשת 'והיה עקב' חשיב רקם וחגר בהדי כרכים שכבשו עולי בבל", ואם כן אף הוא מצריך שהמקום יהיה גם בכיבוש עולי מצרים על מנת שיוגדר כארץ-ישראל, כרשב"א, ואין הוא מסתפק בכיבוש עולי בבל בלבד. שנית, מכיוון שאפילו לגבי עכו, מצריך רבנו תם ב"ספר הישר" 11 פסוק, שהיא נכבשה על ידי יהושע, וכפי שכתב הרשב"א, ואם כן אין ביניהם כל מחלוקת. ובנוסף לכך, גם מצד הסברה אין נראה לומר שקדושת עולי בבל בלבד תספיק, שכן זו היא קדושה חלשה. הירושלמי 12 כותב: "'והטיבך והרבך מאבותיך' - אבותיך פטורים היו ונתחייבו, ואתם פטורים הייתם ונתחייבתם; אבותיכם לא היה עליהם עול מלכות, ואתם אע"פ שיש עליכם עול מלכות; אבותיכם לא נתחייבו אלא לאחר ארבע-עשרה שנה: שבע שכיבשו ושבע שחילקו, אבל אתם כיון שנכנסתם נתחייבתם; אבותיכם לא נתחייבו עד שעה שקנו כולה, אבל אתם ראשון ראשון קונה ומתחייב", ואם כן הקדושה השנייה פחותה מן הקדושה הראשונה בכך שהיא חלה גם במצב של שעבוד, ואין היא כקדושה הראשונה שחלה רק לאחר הכיבוש והחלוקה, ומסתבר לומר שאין היא חלה אלא מכוח הקדושה הראשונה, ולכן במקום שאין בו קדושה ראשונה - מסתבר לומר שהקדושה השנייה כשלעצמה אינה יכולה לחול, אף לשיטת רבנו תם.

ראיות לכך שקדושתה העצמית של הארץ לא בטלה
ומדברי רבנו תם ב"ספר הישר" 13 , ניתן גם להוכיח את היסוד שאמרנו קודם לכן, שאף אם קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבוא, מכל מקום אין הדברים אמורים אלא לגבי קדושת המצוות של הארץ, ולא לגבי קדושתה העצמית של הארץ, חיבתה, והגדרתה כארץ-ישראל. הרמב"ם כותב 14 , ש"חיוב הארץ בשביעית ובמעשרות אינו אלא מפני שהוא כבוש רבים, וכיון שנלקחה הארץ מידיהם, בטל הכבוש, ונפטרה מן התורה ממעשרות ומשביעית, שהרי אינה מן ארץ-ישראל, וכיון שעלה עזרא וקדשה, לא קדשה בכיבוש, אלא בחזקה שהחזיקו בה, ולפיכך כל מקום שהחזיקו בה עולי בבל ונתקדש בקדושת עזרא השנייה, הוא מקודש היום" וכו' 15 , ואם כן יתכן לומר, שלדעת הרמב"ם הקדושה הראשונה בטלה לגמרי. אולם רבנו תם כותב ב"ספר הישר", ש"בתחילה קידש יהושע את בית שאן, וכמו כן עכו, ובא נבוכד נצר וחילל הכל, ובא עזרא ולא רצה לקדש אלו" וכו', ואם כן משמע שהקדושה רק חוללה, אך לא בוטלה לגמרי. כפי שלגבי קדושת כלי המקדש, אומרת הגמרא 16 ש"באו בה פריצים וחללוה", ולכן הם נפסלו לעבודת המקדש, אך קדושת הגוף שלהם נשארה 17 , כך גם לגבי ארץ-ישראל משמע שרק קדושת המצוות שלה בטלה, אך קדושתה העצמית נשארה, וכפי שאמרנו קודם לכן.

ואת היסוד הזה ניתן להוכיח גם מתוך הגמרא בכתובות. הגמרא שם 18 אומרת, ש"אפילו למאן דאמר תרומה בזמן הזה דרבנן, חלה דאורייתא, שהרי ז' שכיבשו וז' שחילקו, נתחייבו בחלה, ולא נתחייבו בתרומה", ואם כן אנו רואים שיש הבדל בין קדושת הארץ לעניין המצוות התלויות בכיבוש ובחלוקה, לבין קדושת הארץ לעניין הדינים שאינם תלויים בכיבוש ובחלוקה, ואם כי לעניין תרומה בטלה קדושת הארץ מדאורייתא לאחר שנלקחה ממנו ארץ-ישראל, מכיוון שדין זה תלוי בכיבוש ובחלוקה, אולם לעניין חלה לא בטלה קדושת הארץ גם לאחר שנלקחה מאתנו ארץ-ישראל, וכך הוא גם לגבי שאר הדינים שאינם תלויים בכיבוש ובחלוקה, כפי שכתב ה"שאגת אריה" 19 . ואף על פי שרב הונא בריה דרב יהושע חולק שם, וסובר ש"אפילו למאן דאמר תרומה בזמן הזה דאורייתא, חלה דרבנן, דתניא: 'בבואכם אל הארץ' - אי בבואכם, יכול משנכנסו לה שנים ושלשה מרגלים? תלמוד לומר 'בבואכם' - בביאת כולכם אמרתי, ולא בביאת מקצתכם, וכי אסקינהו עזרא, לאו כולהו סלוק", אולם אין הוא חולק על גוף הסברה, שקדושת הארץ בטלה על ידי ביטול הכיבוש רק לגבי הדינים התלויים בכיבוש, ולא לגבי הדינים שאינם תלויים בכיבוש, כפי שהוסיף לבאר שם ה"שאגת אריה". ולפי זה מובן, שגם לשיטת הרמב"ם, הסובר שקדושת הארץ בטלה לגמרי לאחר שנלקחה מאתנו ארץ-ישראל, אין הדברים אמורים אלא לגבי הדינים התלויים בכיבוש, אך לגבי שאר הדינים, שאינם תלויים בכיבוש, מודה גם הוא שלא בטלה קדושת הארץ.

ואכן, אנו מוצאים שני דינים, שלגביהם פוסק הרמב"ם שכיבוש עולי מצרים מוגדר כארץ-ישראל, וקדושת הארץ קיימת לגביהם, מכיוון שאין הם תלויים בכיבוש ובחלוקה. הגמרא בסנהדרין 20 אומרת ש"אין סמיכה בחוצה לארץ", והרמב"ם מוסיף 21 ש"כל ארץ-ישראל שהחזיקו בה עולי מצרים ראויה לסמיכה", ואם כן אנו רואים שגם מקומות שלא נכבשו בכיבוש עולי בבל, מוגדרים לדעת הרמב"ם כארץ-ישראל לעניין דינים שאינם תלויים בכיבוש ובחלוקה. וכתב ה"אור שמח" 22 :
'וכל ארץ-ישראל שהחזיקו בה עולי מצרים ראויה לסמיכה' - פירוש, אף ע"ג שלא החזיקו עולי בבל, ושם בטלה קדושת הארץ בבית שני, אעפ"י כן ראויה לסמיכה; וטעמו, דחזינא לענין שישגו רוב הקהל בהוראה עפ"י ב"ד, דאמרו בהוריות דף ג': הלכו אחרי רוב יושבי ארץ-ישראל, על זה אמר ריש לקיש בירושלמי: להוראה הלכו אחר ישיבת ארץ-ישראל, ואחרי זה אמר ריב"ל: להוראה הלכו מלבוא חמת עד נחל מצרים... חזינא דסמיכת בית דין לא תליא רק במה שכבשו עולי מצרים, ומשום הכי לענין קרבן ג"כ תלוי בהן...

ואם כן, האור שמח מביא שגם לגבי קרבן העלם דבר קיים אותו הדין. וכן אנו מוצאים בדברי הרמב"ם שכתב 23 , שאף על פי ש"כשגזרו על הדמאי, לא גזרו אלא על פירות הארץ שהחזיקו בה עולי בבל בלבד", מכל מקום "פירות שידוע שהן מפירות הארץ שהחזיקו עולי בבל - אע"פ שהן נמצאות בסוריא, ואין צריך לומר בארץ שהחזיקו עולי מצרים בלבד, הרי אלו חייבין בדמאי, ומפרישין מהן תרומת מעשר ומעשר שני", שכן הגזרה על הדמאי אינה תלויה בכיבוש ובחלוקה 24 . וכן כותב הרמב"ם 25 , ש"פירות ארץ-ישראל שיצאו לחוצה לארץ פטורין מן החלה ומן התרומות ומן המעשרות, שנאמר: 'אשר אני מביא אתכם שמה' - שמה אתם חייבין, ובחוצה לה פטורין, ואם יצאו לסוריא - חייבין מדבריהם, וכן פירות חוצה לארץ שנכנסו לארץ חייבין בחלה, שנאמר: 'שמה' - שמה אתם חייבין בין בפירות הארץ בין בפירות חוצה לארץ" וכו', שכן החיוב לגבי פירות שגדלו בחוצה לארץ, ורק נכנסו לארץ, אינו כלול במצוות התלויות בקרקע, ולכן חייבים בו גם בגבולות עולי מצרים.

תשובה לשאלת ר"י
ולפי היסוד הזה, ניתן לתרץ את קושייתו של ר"י על רבנו תם, וזאת על פי דברי רבנו תם ב"ספר הישר" 26 . כפי שראינו, ר"י הקשה על רבנו תם: מדוע הגמרא אומרת שסוריא פחותה מעכו? הרי ניתן לומר שקדושתה של סוריא, שהיא כיבוש יחיד, עדיפה מקדושת עכו, שהיא חוצה לארץ לגמרי. ומכאן הסיק ר"י, שמדינת הים מוגדרת על פי ריחוקה ממרכז התורה וממרכז היישוב, ולכן סוריא פחותה מעכו. אולם רבנו תם כותב ב"ספר הישר", "דיהושע קידש כל עכו, ועזרא קידש מקצתה הסמוכה לארץ, והניח חציה כדי שיסמכו" וכו', ולפי זה מובן שוודאי שסוריא פחותה מעכו, שכן סוריא אינה אלא כיבוש יחיד, ואילו עכו קדושה בקדושה העצמית של ארץ-ישראל, ולא פקעה ממנה אלא קדושת המצוות, כפי שביארנו ביסוד שחידשנו.

תמיהה על קושיית ר"י
אולם למעשה ניתן לתרץ את קושיית ר"י באופן פשוט, ולומר שאין כלל אפשרות להסביר שסוריא עדיפה מעכו מחמת שסוריא נכבשה בכיבוש יחיד ואילו עכו מוגדרת כחוצה לארץ, שהרי כשדוד המלך כבש את סוריא, הוא כבש את כל הארץ עד לבא חמת, והשאיר רק את היבוסי, ואם כן הוא בוודאי כבש גם את עכו, וגם עכו מוגדרת ככיבוש יחיד כסוריא, ולכן אין מקום לומר שסוריא עדיפה מעכו מבחינת קדושתה. ואדרבה, יש צורך להבין מה הייתה קושיית ר"י. ונראה לבאר, שר"י סבר, שמכיוון שמצינו שדוד לא כבש את צור, ושלמה כרת ברית עם חירם מלך צור, ומאידך לא מצינו שכתוב שדוד כבש את עכו, הרי ניתן לומר שעכו כלולה בממלכתו של חירם מלך צור, ודוד לא כבש אותה, ולכן יש מקום לומר שסוריא - שנכבשה בכיבוש יחיד - עדיפה מעכו שלא נכבשה מעולם, ונשארה מוגדרת כחוצה לארץ.

-----------------------
מתוך הספר "שיעורי מרן הגר"א שפירא" בעריכתו של הרב בנימין רקובר. כל הזכויות שמורות לרב בנימון רקובר © ירושלים תשנ"ה.




^ 1 ו ע"א.
^ 2 ו ע"א ד"ה וכי.
^ 3 ד"ה מכי.
^ 4 בד"ה ואשקלון כדרום.
^ 5 ד"ה והא דתנן מעכו.
^ 6 ח ע"א ד"ה לעבדים לא.
^ 7 קיב ע"א.
^ 8 בחידושים המיוחסים לריטב"א בסוגייתנו, ד"ה מאשקלון לדרום.
^ 9 בד"ה והא.
^ 10 בתוספות.
^ 11 חלק החידושים, סימן ק"ב.
^ 12 שביעית פרק ו, הלכה א.
^ 13 שם.
^ 14 הלכות בית הבחירה ו, טז.
^ 15 וראה עוד בהלכות תרומות א, ה.
^ 16 עבודה זרה נ"ב ע"ב.
^ 17 עיין בבעל המלחמות שם.
^ 18 כה ע"א.
^ 19 שו"ת החדשות, דיני חדש, סימן ח.
^ 20 יד ע"א.
^ 21 סנהדרין ד, ו.
^ 22 שם.
^ 23 הלכות מעשר יג, ג-ד.
^ 24 ועיין עוד בדברי החזון איש שביעית, סימן ג אות ב.
^ 25 הלכות תרומות א, כב.
^ 26 שם.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il