בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • אגרת השמד
לחץ להקדשת שיעור זה
כ"ה כסלו התשע"ו

איגרת השמד חלק י"ד

undefined

בשביל הנשמה

כ"ה כסלו התשע"ו
4 דק' קריאה
שמד בדיבור בלבד
הַמִּין הָרְבִיעִי - בְּעִנְיַן זֶה הַשְּׁמָד מִבֵּין כְּלַל הַשְּׁמָדוֹת, וּמַה שֶּׁרָאוּי לָאָדָם שֶׁיַּעֲשֶׂה בּוֹ.
דַּע שֶׁכֹּל הַשְּׁמָדוֹת שֶׁהָיוּ בִּזְמַן הַחֲכָמִים - הָיוּ מְצֻוִּים בָּהֶם לַעֲבֹר עַל הַמִּצְווֹת, וְהָיָה בָּהֶם עֲשִׂיַּת מַעֲשֶׂה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ ז"ל בַּתַּלְמוּד: שֶׁלֹּא יַעַסְקוּ בַּתּוֹרָה, שֶׁלֹּא יָמוּלוּ אֶת בְּנֵיהֶם, אוֹ שֶׁיִּבְעֲלוּ נְשׁוֹתֵיהֶם נִדּוֹת, אוֹ שֶׁיְּחַלְּלוּ אֶת הַשַּׁבָּת. וְזֶה הַשְּׁמָד - לֹא יְחַיְּבוּ עֲשִׂיַּת מַעֲשֶׂה כְּלָל, זוּלַת* הַדִּבּוּר בִּלְבַד, שֶׁיַּאֲמִין בְּאוֹתוֹ הָאִישׁ*, וְאֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ שֶׁיַּעֲשֶׂה שׁוּם מַעֲשֶׂה. וְאִם יִרְצֶה הָאָדָם לְקַיֵּם תרי"ג מִצְווֹת בַּסֵּתֶר יָכוֹל לְקַיֵּם, וְאֵין מוֹנֵעַ לוֹ, אֶלָּא אִם הִקְרָה עַצְמוֹ בְּלֹא אֹנֶס שֶׁיְּחַלֵּל שַׁבָּת וְזוּלָתוֹ - אֵינוֹ בְּכָךְ אָנוּס, כִּי זֶה הָאַנָּס הַמְנַצֵּחַ* אֵינוֹ מְחַיֵּב לְשׁוּם אָדָם מַעֲשֶׂה, כִּי אִם הַדִּבּוּר בִּלְבַד. וּכְבָר נִתְאַמֵּת אֶצְלָם שֶׁאֵין אָנוּ מַאֲמִינִים בְּאוֹתוֹ הַדִּבּוּר, וְאֵינוֹ בְּפִי הָאוֹמְרוֹ אֶלָּא כְּדֵי לְהִנָּצֵל מֵהַמֶּלֶךְ, כְּדֵי לְהָפִיס דַּעְתּוֹ* בְּעִלּוּי דָּתוֹ.

דיני השמד כשמוכרח להודות בשליחות מוחמד
לְפִיכָךְ, כֹּל מִי שֶׁנֶּהֱרַג כְּדֵי שֶׁלֹּא יוֹדֶה בִּשְׁלִיחוּת אוֹתוֹ הָאִישׁ - לֹא יֵאָמֵר עָלָיו אֶלָּא שֶׁהוּא עָשָׂה מִצְוָה, וְיֵשׁ לוֹ שָׂכָר גָּדוֹל לִפְנֵי ה' יִתְעַלֶּה, לְפִי שֶׁמָּסַר נַפְשׁוֹ עַל קְדֻשַּׁת הַשֵּׁם. אֲבָל מִי שֶׁבָּא לִשְׁאֹל אוֹתָנוּ אִם יֵהָרֵג אוֹ יוֹדֶה - אוֹמְרִים לוֹ שֶׁיּוֹדֶה וְלֹא יֵהָרֵג, אֲבָל לֹא יַעֲמֹד* בְּמַלְכוּת אוֹתוֹ הַמֶּלֶךְ, אֶלָּא יֵשֵׁב בְּבֵיתוֹ עַד שֶׁיֵּצֵא מֵאוֹתָהּ הַמַּלְכוּת, וְאִם הוּא צָרִיךְ לְמַעֲשֵׂה יָדָיו* - יַעֲשֶׂה בַּסֵּתֶר. כִּי מֵעוֹלָם לֹא נִשְׁמַע כְּמוֹ זֶה הַשְּׁמָד, שֶׁאֵין כּוֹפִין בּוֹ אֶלָּא הַדִּבּוּר בִּלְבַד, וְלֹא יֵרָאֶה מִדִּבְרֵי רז"ל שֶׁאָמְרוּ: יֵהָרֵג וְאַל יֹאמַר דָּבָר אֶחָד שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה, אֲבָל יֵהָרֵג כְּשֶׁיִּכְפּוּהוּ לַעֲשׂוֹת מַעֲשֶׂה וְלֹא יַעֲבֹר עַל דָּבָר שֶׁהוּא מֻזְהָר עָלָיו. וְצָרִיךְ כֹּל מִי שֶׁעָבַר עָלָיו זֶה הַשְּׁמָד לְהִתְנַהֵג בְּאֵלּו הָעִנְיָנִים, וְהוּא, שֶׁיָּשִׂים בֵּין עֵינָיו לַעֲשׂוֹת וּלְקַיֵּם מִן הַמִּצְווֹת מַה שֶּׁיּוּכַל, וְאִם אֵרַע שֶׁעָבַר הַרְבֵּה אוֹ שֶׁחִלֵּל שַׁבָּת - לֹא יְטַלְטֵל מַה שֶּׁאֵינוֹ מֻתָּר לְטַלְטְלוֹ, וְיֹאמַר: מַה שֶּׁעָבַרְתִּי גָּדוֹל מִזֶּה, אֶלָּא יִזָּהֵר בְּכֹל מַה שֶּׁיוּכַל. לְפִי שֶׁחַיָּב הָאָדָם לֵידַע זֶה, וְהוּא עִקָּר מֵעִקָּרֵי הַתּוֹרָה, וְהוּא, שֶׁיָּרָבְעָם בֶּן נְבָט וְהַדּוֹמִים לוֹ - נִפְרָעִים מֵהֶם* עַל עֲשִׂיַּת הָעֲגָלִים, וְעַל בִּטּוּל עֵרוּבֵי תַּבְשִׁילִין וְהַדּוֹמֶה לוֹ, וְלֹא יֹאמַר אָדָם: קִים לֵיהּ בִדְרָבָא מִנֵּיהּ*, - לֹא נֶאֱמַר זֶה אֶלָּא בְּדִינֵי אָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה, אֲבָל ה' יִתְעַלֶּה נִפְרָע מֵהֶם עַל הַחֲמוּרוֹת וְעַל הַקַּלּוֹת, וְנוֹתֵן שָׂכָר עַל כֹּל מַה שֶּׁעוֹשִׂים. עַל כֵּן צָרִיךְ הָאָדָם לֵידַע שֶׁכֹּל עֲבֵרָה שֶׁיַּעֲשֶׂה נִפְרָעִין מִמֶּנּוּ עָלֶיהָ, וְכֹל מִצְוָה שֶׁיַּעֲשֶׂה מְקַבֵּל עָלֶיהָ שָׂכָר, וְאֵין הַדָּבָר כְּמוֹ שֶׁחָשַׁב זֶה הָאִישׁ הַנִּשְׁאָל.
___________________________________
זוּלַת – מלבד. בְּאוֹתוֹ הָאִישׁ – מוחמד. הַמְנַצֵּחַ – השולט, המכריח. לְהָפִיס דַּעְתּוֹ – להניח דעתו. יַעֲמֹד – יישאר. לְמַעֲשֵׂה יָדָיו – לפרנסה. נִפְרָעִים מֵהֶם – יתנו להם עונש. קִים לֵיהּ בִדְרָבָא מִנֵּיהּ – כלל הלכתי האומר שכאשר ישנם כמה עונשים המוטלים על האדם, יענישו בית הדין רק בחמור שביניהם.


ביאורים
במהלך הדורות קרו מקרים רבים שבהם גויים חייבו יהודים ללכת אחרי עבודה זרה. אולם בחלק מהמקרים הם לא דרשו מהיהודי לעשות מעשה של עבודה זרה, אלא אך ורק להצהיר בדיבור על אמונתו בה. הרמב"ם מסביר כאן שבמצבים אלו אין חיוב על האדם למסור את עצמו וליהרג, אפילו במחיר של דיבור המביע אמון בעבודה זרה. הוא אף אומר שגם אם יבוא אדם לשאול אותנו האם להצהיר או ליהרג, התשובה תהיה שעדיף להצהיר, אף שמי שמחליט ליהרג נחשב כעושה מצוה. נראה שביסוד הדברים עומד עניין גודל ערכם של המעשים של האדם, הן המעשים השליליים והן החיוביים. ההבדל בין מעשה לדיבור בולט מאוד בהוראה זו של הרמב"ם, שלפיה אם שני גויים יחייבו את האדם להשתתף עִמם בעבודה זרה, ואי הציות לדבריהם עלול לגרום לסכנה, יש להסכים לבקשה להודות בפה בעבודה זרה, אולם אסור לעשות מעשה של עבודה זרה.
אחד הדברים המשמעותיים שעלולים לקרות במצבים אלו, הוא שהאדם ייכנס לסוג של ייאוש מעבודת ה' שלו, ישים על עצמו 'תווית' של פורק עול, ויאמר לעצמו שמכיוון שממילא הוא עובר על עבֵרות גדולות וחמורות, אין טעם להקפיד על דברים קטנים יותר. למעשה זוהי אחת מהעצות שיצרו הרע של האדם מרבה להשתמש בהן בהצלחה רבה – לייאש את האדם, להראות לו עד כמה הוא לא בסדר, וכך להדביק עליו תווית של חוטא. כך קל לו לשכנעו שאין בעבורו ערך בקיום שאר המצוות, ולאדם כמוהו המשך ההליכה בדרך ה' היא צביעות.
כדי להתמודד נכון עם הגזֵרות הללו, הרמב"ם אומר שקודם כל על האדם להשתדל לצאת בהקדם ממקום שכזה, ובינתיים 'להוריד פרופיל', להצטנע, ולהתחמק מראש ממקרים שהוא עלול להיות מחוייב לעבור על דברי התורה. בנוסף הוא מלמד אותנו שגם מי שעבר עבֵרות חמורות ביותר נתבע להתרחק ולהישמר מכל עבֵרה, ולו הקטנה ביותר. מצוות התורה הינן חיוב תמידי שהאדם צריך תמיד לקיים, ולכן גם עבֵרות חמורות שעבר אינן פוטרות אותו מקיום כל מצוה ומצוה, וגם מי שחוטא בחטאים חמורים יקבל שכר על כל מעשה טוב שיעשה, וייענש על כל עבֵרה, אפילו קלה, שיעבור.

הרחבות
 אמונה אינה רק דיבורים
אֲבָל מִי שֶׁבָּא לִשְׁאֹל אוֹתָנוּ אִם יֵהָרֵג אוֹ יוֹדֶה – אוֹמְרִים לוֹ שֶׁיּוֹדֶה וְלֹא יֵהָרֵג. הרמב"ם סובר שאין למסור את הנפש על 'דיבור' של כפירה, כגון הודאה באותו האיש. את ההסבר לכך הוא כותב במורה נבוכים: " האמונה אינה העניין הנאמר בפה אבל (– אלא) העניין המצויר בנפש כשיאמינו בו שהוא כן כמו שצויר" [מורה נבוכים א, נ]. עיקר עניינה של האמונה הוא באמונת האדם בלבו ולא בדברים שאותם הוא מוציא מפיו. לכן אין איסור גמור לאדם לומר שהוא מאמין בעבודה זרה, וממילא אין חובה למסור על כך את הנפש (אך בכל זאת – המוסר נפשו על כך מקיים מצוה).
מדברים אלו למד הרב קוק שהמושג 'אמונה' אינו מתקיים כשהאדם מאמין מצד השכל בלבד, בדיוק כשם שהדיבור בפני עצמו לא מעיד על האמונה. מושג האמונה מתקיים כאשר יש למאמין מנוחת הנפש: "גדר האמונה בכללה הוא, שאמיתת העניין הנודע (-שאותו הוא יודע) קבועה בקרבו, לא מצד הידיעה לבדה (– רק בשכל) כי אם מצד מנוחת הנפש הגמורה כשמקבל אותה בקבלה שלמה..." [עולת ראיה א שלז].
זו הסיבה שהאמונה מביאה שמחה לאדם: "אמיתת גדר האמונה, צורתה כמו שהיא מיושבת בנפש (– אמונה המביאה למנוחת הנפש, כפי שביארנו קודם) המקובל קיבול טבעי אל הדעת ומרנין ומרחיב ומשמח את הנפש " [מוסר אביך הקדמה ב, א-ב].

לעילוי נשמת ר' שלמה בן ר' נפתלי הלוי שפנגנטל ז"ל
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il