ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

דיני תפילה ותשלומין | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש מדורים קול צופייך Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

כסלו תשס"ה

דיני תפילה ותשלומין

מתוך קול צופיך גיליון 287



סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
חנה בת חיים

תפלת ערבית אין לה קבע
אברהם אבינו תיקן תפלת שחרית, ויצחק אבינו תקן תפלת מנחה, ויעקב אבינו תקן תפלת ערבית. המשנה קובעת את זמני כל תפלה ותפלה, ותפלת ערבית אין לה קבע אלא זמנה כל הלילה. והגמרא מפרשת שתפלת ערבית נחשבת שאין לה קבע בכך שזמנה כל הלילה.

מעלתו של רשב"י
אברהם אבינו תיקן תפלת שחרית, ויצחק אבינו תיקן תפלת מנחה ושניהם חובה. אבל את תפלת ערבית תיקן יעקב אבינו והיא אינה חובה אלא רשות. הגמרא אומרת שפעם אחת היה תלמיד אחד ששאל האם תפלת ערבית רשות או חובה, ולא הזכירה מי הוא אותו התלמיד, אלא רק לאחר כמה וכמה עניינים (אחרי כמה דפים) הגמרא דרשה שאותו תלמיד היה רשב"י. ומדוע לא הזכריה הגמרא את שמו מייד בתחילה? עונה הבא"ח בשם האר"י הקדוש, שכל אמורא ותנא שהוזכר שמם בש"ס היה במעלה כל כך גבוהה שהיה ראוי להחיות מתים. ובתחילה כששאל רשב"י את השאלה, הוא היה עדיין תלמיד צעיר ולא היה במדרגה של מחיה מתים, אבל לאחר שסיימו לכתוב את כל הש"ס ונעשה מפורסם שמו בכל העולם, או אז יכלו לדרוש את שמו ולהזכירו. ידוע שתמיד היה רשב"י מלמד זכות על עם ישראל. פעם אחת הוא בא לכפר אחד וראה שהכל חושך, והנה הוא רואה מלאך ושאל אותו מה מעשיו, ואמר לו שבא להחריב את אותו הכפר כי לא נותנים בו צדקה. אמר לו המתן ואלך לבדוק אם כדבריך כן הוא. הלך לכפר ודפק בדלת של אחד הבתים וביקש חתיכת לחם ונתנו לו. מייד הוא הלך למלאך והראה לו את הלחם וגזר עליו ללכת משם ולא לעשות מאומה לכפר. אמר לו המלאך וכי אתה יכול גזור עליי? אמר לו כן כי חכם שולט במלאכים. כך היתה מעלתו של רשב"י.

את הפיוט 'ואמרתם כה לחי' כולם שרים, אך לא כולם יודעים שחברו גאון עוזנו ותפארתנו בעל הבא"ח זיע"א. יש לי בביתי אדרא רבא וזוטא קטנה מאד שהוציא לאור בשנת עת"ר הרה"ג הראשון לציון ר' יצחק נסים זצ"ל, וזה היה באותה שנה שבעל הבא"ח בא לארץ והתפלל על קברו של בניהו בן יהוידע, ושם כתוב ויש שיר חדש שחברו מו"ר ר' יוסף חיים הי"ו והוא ואמרתם'.

הרי אני כב"ן שבעים שנה
כשחפשו נשיא במקום ר"ג בחרו ברבי אלעזר בן עזריה שהיה עשיר ולא היה צריך להחניף לעשירים, וגם היה עשירי לעזרא היינו שהיה לו 'יחוס', והיה חכם עצום. הלך להתייעץ עם אשתו ואמרה לו שלא ילך כי חששה מעין הרע. באותו הלילה צמחו לו שבע עשרה שורות של זקן לבן ונראה כמו בן שבעים שנה. הבינה אשתו שמשמים רומזים אחרת, ונכנעה לקבלת התפקיד. ומשום אותו הנס אמר שהוא כבן שבעים שנה. ויש לשאול היכן מצאנו שרב פותח את דרשתו בהצגת תעודת הזהות שלו והצהרת גילו? אלא, שכשנכנס ר"א לבית המדרש ראה שכולם עמדו לכבודו, וע"כ אמר להם אל תטעו לעמוד מפני לפי שאני באמת עדיין צעיר אלא שנעשה לי נס כדי שאהיה נשיא. וידוע שר"א בן עזריה הוא ניצוץ של שמואל הנביא, ושמואל הנביא היה צריך לחיות שבעים שנה, ובגלל שלא רצו בשמים שיצטער במעשה שאול המלך קיצרו ימיו לחמישים ושתים שנים. ורבי אלעזר בן עזריא היה בן ח"י שנים והשלים את שנותיו של שמואל, וזהו שאמר הרי אני כב"ן (52) שבעים שנה, כי ב"ן ועוד ח"י הוא בגימטריא שבעים (משם האר"י הקדוש).

מדוע ערבית במקורה רשות?

בגמרא מובאת מחלוקת האם תפילת ערבית רשות או חובה (ברכות שם). ויש לשאול מדוע חשבו לומר שתפילת ערבית רשות , והלא קבעו את תפילת שחרית ומנחה לחובה, כיון שאברהם ויצחק תיקנום, א"כ ה"ה שתפילת ערבית תקבע לחובה כיון שיעקב בחיר האבות תיקן אותה? ואמנם הרמב"ם כותב שכעת קבלוה כחובה (פ"א מהלכות תפילה הלכה ו), אך מדוע עיקרה רשות? והתשובה היא, כתוב "ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש" (בראשית כח, יא), אומרים חז"ל "אמר הקב"ה צדיק זה בא לבית מלוני ויפטר בלא לינה מיד וילן שם כי בא השמש", כלומר שקעה שלא בזמנה. וגם בבקר לאחר שנלחם עם המלאך, זרחה השמש שלא בזמנה. ומאחר והוא חשב להתפלל מנחה ושקעה החמה, נהפכה תפלת מנחה למעשה לערבית. עיין רש"י (בראשית לב, ל), וז"ל: ומדרש אגדה ויזרח לו - לצרכו לרפאות את צלעתו כמה דתימא (מלאכי ג') שמש צדקה ומרפא בכנפיה. ואותן שעות שמיהרה לשקוע בשבילו כשיצא מבאר שבע, מיהרה לזרוח בשבילו, עי"ש.

וכתוב "וישכב במקום ההוא", אומרים חז"ל, באותו מקום שכב, אבל י"ד שנים ששמש בבית עבר לא שכב בלילה שהיה עוסק בתורה (אין הכוונה שלא ישן בכלל, אלא הכוונה שישן שנת עראי, על ידו וכדו'). וכשישן באותו מקום שכב, לא היה זה על מזרון, אלא על אבנים לראשו, ועפר לגופו - "ויקח מאבני המקום", ואז "ויחלום וכו' והנה ה' נצב עליו וכו' ויקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי".

פעם הוזמנתי לחנוכת בנין פנימייה בישיבה, ואני שומע אדם אחד אומר לחברו, ראה כיצד ראש הישיבה צחק עליך, הוא לא בקש ממך לתרום לבית הכנסת, אלא לפנימייה שישנים בה, ואתה תרמת ובנית רק קומה ראשונה, ויש לך לתרום עוד שלש קומות, אל תתן לו, כי לתרום לפנימיה זה לא שווה כלום. שמעתי את דבריו ואמרתי בליבי כשאעלה לדבר אתייחס לכך. וכשדברתי אמרתי לנוכחים, רבותי כעת התחדש לי חידוש נפלא, כתוב אצל יעקב "וישכב במקום ההוא", וכשהוא קם משנתו הוא אומר "אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי" , כלומר אילו ידעתי שהמקום קדוש לא הייתי ישן בו. אומר לו הקב"ה מי אמר לך שאני רוצה ישיבה או בית כנסת, אני רוצה פנימיה - בבית שלי תישן. ואז התחלתי לפאר ולרומם את חשיבות בניית הפנימייה לרווחת התלמידים שלומדים תורה, ואז הבינו כולם את ערך הדבר.

פעם הוזמנתי לחנוכת מלון בירושלים, והיו שם אנשים מכובדים וביניהם מי שהיה בעבר ראש הממשלה, וגם בעל המלון היה שם, ואמרתי לו, שכשנכנסתי למלון, ראיתי שהדלת נפתחת ע"י כרטיס מגנטי, אך בשבת הדבר מהווה בעיה הלכתית כיצד יכנסו ויצאו, ועל כן יש להתקין את פתיחת הדלתות גם עם מפתח רגיל לאנשים שומרי מצוות שיתארחו במלון. ואכן הוא הבטיח שידאג לכך שלא תהיה בעיה בשבת. וראש הממשלה העיר לי, שלא יפה לעורר דבר כזה במעמד רבים. ועניתי לו, שמעלת השבת חשובה מכל האנשים "החשובים". בעל המלון שלא היה מבין עברית, בא ושאל על מה אתם מתווכחים, ואמרתי לו מה היה. והוא אמר לי אני באמת מודה לך על ההערה החשובה שאני לא חשבתי עליה, ואני לא אגרום ליהודי שיחלל שבת. בעל המלון היה עשיר גדול, והיו לו ברחבי אמריקה תחנות דלק ובצמוד להם בתי מלון, לנהגים שרוצים לעשות חניות ביניים, או לפוש מהנסיעה. יום אחד כשהיינו בחו"ל עברנו ליד אחד מבתי המלון הללו, והנהג רצה לנוח מעט. וכשנכנסנו למלון פגשנו את בעלי המקום והוא קבל אותנו בסבר פנים יפות. ושוב הזכיר לי את ענין הדלתות הנפתחות עם כרטיס, והודה לי על כך.

זהירות בשבת מחיישני תאורה
ישנם עמודי תאורה ברחובות העיר אשר פועלים בשעות הלילה על ידי עין / חיישן אלקטרוניים. כלומר, אם עובר תחתיהם אדם מיד האור נדלק, וכשהוא מתרחק האור כבה. פעם אחת עברתי בשכונה שלנו והתוודעתי לענין זה, ופניתי לראש העיר והוא הסביר לי שזה מטעמי חיסכון. אמרתי לו שהדבר גורם לבעיה בשבת, ובכלל יש לדאוג שהתאורה תעבוד במשך כל הלילה, כי יש שהולכים בליל שבת לשיעורי תורה, ויש שקמים מוקדם לאמירת בקשות, והסכים.

כנגד מי תקנו את התפילות
בגמרא נחלקו כנגד מה תקנו את התפילות (ברכות כ"ו ע"ב):
איתמר רבי יוסי ברבי חנינא אמר תפלות אבות תקנום, רבי יהושע בן לוי אמר תפלות כנגד תמידין תקנום. תניא כוותיה דרבי יוסי בר' חנינא אברהם תקן תפלת שחרית שנא' וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם, ואין עמידה אלא תפלה שנאמר ויעמד פינחס ויפלל. יצחק תקן תפלת מנחה שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב, ואין שיחה אלא תפלה שנאמר תפלה לעני כי יעטף ולפני ה' ישפוך שיחו. יעקב תקן תפלת ערבית שנאמר ויפגע במקום וילן שם, ואין פגיעה אלא תפלה שנאמר ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפלה ואל תפגע בי וכו'.

ומסקנת הגמרא היא שהתפילה נתקנה גם כנגד האבות וגם כנגד תמידים.

מסופר על אדם שבא לבית הכנסת ובקושי מצא מנין לתפילה, למחרת הוא בא והיה בית הכנסת מלא מפה לפה, וארבעים או חמישים איש אומרים קדיש. וכששאל לפשר הדבר, אמרו לו שהיום יש 'יארצייט', זה לאביו, וזה לאמו וכו'. אמר אותו אדם כעת אני מבין מה הפירוש "תפילות אבות תקנום", שכאשר יש יום זיכרון לאבא באים לבית הכנסת לומר קדיש. ואמר זאת בדרך בדיחותא. ומ"מ גם אם יבא אדם פעם אחת בשנה לבית הכנסת זה גם טוב, בבחינת בר בי רב דחד יומא.

וכתוב "וישכם אברהם בבוקר", הקימה מוקדם והזריזות זה דבר חשוב מאד. רק לגבי ברית מילה כתוב "בעצם היום הזה נימול אברהם", ואמנם לפי זריזותו היה צריך למול בבקר, אלא שאמרו לו חבריו אם היינו רואים אותך נימול, היינו מונעים זאת ממך. לכן נאמר "בעצם היום" שעשה את בריתו בפרהסיא (ועיין לרש"י בראשית יז, כג, ועיין ברש"י דברים לב, מח)

עד מתי זמן תפלת שחרית?
שאלה זו אינה שייכת למי שקם מוקדם ומתפלל בהנץ החמה, אלא שייכת לכל אותם מקומות שמתפללים בהם שחרית עד מאוחר, למשל שטיבלך של 'זכרון משה'. יום אחד התפללתי שם מנחה ביום חול, ואני רואה אנשים עם טלית ותפילין, אמרתי לעצמי ודאי אלו תפילין 'שימושא רבה', ופתאום אני שומע הוצאת ספר תורה, וזה היה ביום רגיל של שני וחמישי, ובמקום שאני אלמד עליהם קטרוג, אמרתי אשריהם ישראל ודאי עבדו כל הלילה ומקצת מהיום, ועתה באים להתפלל. ישנה סתירה בין בא"ח ל'עוד יוסף חי' אם תפלת שחרית בבקר עד ארבע שעות או עד חצות. ולמעשה, לכתחילה זמנה עד ארבע שעות, ובדיעבד עד חצות.

זמן קריאת שמע
גם לקריאת שמע של שחרית ישנו זמן קבוע. ואומר הרמב"ם: שזמנה כל היום. כלומר, אם ישן מאוחר ורצה לקום מוקדם בבקר אך יצה"ר הביא עליו שינה, וישן עד אחר הצהרים - יכול לקרא ק"ש עד השקיעה, ואחרי חצות היום - יקראנה בלי ברכות ויוצר.

זמן תפלת מנחה
הגמרא אומרת שזמן תפלת מנחה עד הערב (ברכות כו). השאלה היא, האם הכוונה עד צאת הכוכבים או עד שקיעת החמה או שמא עד בין השמשות (ועיין לבא"ח ויקהל ש"ר אותיות ז, ח, ט). ולמעשה, תפלת מנחה זמנה עד השקיעה, ובדיעבד יכול להתפלל גם בבין השמשות. אבל לאחר מכן, לא. ואם הוא אנוס - יתפלל ערבית שתיים, ואם פשע ולא התפלל אין לו תשלומין, וכדלהלן.

תפילת תשלומין
וז"ל הגמרא בברכות (כ"ו ע"א):
איבעיא להו טעה ולא התפלל מנחה מהו שיתפלל ערבית שתיים, אם תמצי לומר טעה ולא התפלל ערבית מתפלל שחרית שתיים משום דחד יומא הוא דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום אחד, אבל הכא תפלה במקום קרבן היא וכיון דעבר יומו בטל קרבנו או דילמא כיון דצלותא רחמי היא כל אימת דבעי מצלי ואזיל? ואומרת הגמרא ת"ש דאמר רב הונא בר יהודה א"ר יצחק א"ר יוחנן טעה ולא התפלל מנחה מתפלל ערבית שתיים, ואין בזה משום דעבר יומו בטל קרבנו (והכוונה על "טעה" שדינו כמו אנוס).

וממשיכה הגמרא:
מיתיבי מעות לא יוכל לתקן וחסרון לא יוכל להמנות. מעות לא יוכל לתקן - זה שבטל ק"ש של ערבית וק"ש של שחרית או תפלה של ערבית או תפלה של שחרית. וחסרון לא יוכל להמנות - זה שנמנו חבריו לדבר מצוה ולא נמנה עמהם. א"ר יצחק א"ר יוחנן הכא במאי עסקינן שבטל במזיד אמר רב אשי דיקא נמי דקתני בטל ולא קתני טעה ש"מ.

כלומר, אם טעה, שכח או נאנס ולא התפלל מנחה - יש לו תשלומין ויתפלל ערבית שתיים. אך אם פשע ולא התפלל מנחה בזמנה וכגון שדיבר עם חברו, או שמע רדיו וכדו', והיצר אמר לו שימשיך לשמוע - אזי מעוות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להימנות, ואין לו היתר להתפלל תשלומין.

פעם ערכו מגבית ליתומה וכל אחד נתן סכום כסף. ואמר אדם אחד לגבאים שאם לאחר שיאספו את הכסף יחסר מהסכום המבוקש, הוא ישלים את החסר. לבסוף אמרו לו שאספו את כל הסכום. אמר להם אותו אדם עכ"פ תקחו את הכסף שרציתי לתת. אמרו לו הגבאים שאין צורך. ובאו ושאלו אותי בענין ואמרתי, שיקחו ממנו את הכסף ויתנו לצדקה אחרת שמתאימה לזה שנאסף לה. אצל בצלאל כתוב "והמלאכה היתה דים לכל המלאכה לעשות אותה והותר" ואמר משה רבנו שיפסיקו לעשות עוד מלאכה שלא יהא והותר. נשאלת השאלה, מה אכפת למשה רבנו שיביאו עוד, הרי אפשר לשמור זאת באוצר למקרה שיחסר? אלא בזמן שעם ישראל יצאו ממצרים, במחילה מכבודם הם לא היו מתורבתים כי למדו ממצרים הרעים (שכתוב "וירעו אותנו המצרים" - שעשו אותנו רעים לשמים) והיו חושדים בכל אחד. ואם היה משה רבנו לוקח עוד מתרומות האנשים, היו אומרים לו מהזהב של בן אחיך עשית כתר לס"ת, ומהזהב שלי עשית מנעול לדלת או שמת אותו במחסן באוצר, אמר משה רבנו אינני רוצה והותר. אבל הרי בכל אופן כתוב "והותר"? אומר בעל אוה"ח הקדוש "והותר" נכנס ל"דיים", וזה היה בדרך נס (עיין לאוה"ח שמות לו, ז).

היה חולה כמה ימים ולא התפלל
יש מי שאומר שאם אדם היה חולה למשל עשרה ימים, כגון ששכב בלי הכרה ולא התפלל, ואחרי כן התפקח ונהיה בריא, אזי ישלים את כל התפילות שהחסיר (עיין לשו"ע או"ח סי' ק"ח סעי' ה'). ולמעשה יתפלל רק תפילה אחת של תשלומין בתפילה הסמוכה לה. ואם רוצה להחמיר על עצמו מותר לו להתפלל את כל התפילות שהחסיר בתורת נדבה. אולם כיום ידוע שלא מתפללים נדבה רק במקום הכרח.

נדר בליבו
אם עשו מגבית בבית הכנסת, ואמר אני אתן עשרה שקלים בלי נדר, או שחשב לתת כך וכך, מהדין מה שמוציא מפיו צריך לתת, אבל מה שחשב לא חייב (אבל עיין ביו"ד סי' רנ"ח סעי' יג בהגה שם, ועיין חו"מ סי' רי"ב). וי"א שגם אם חשב לתת - חייב לתת, שהרי כתוב "כל נדיב לב". ולכן אם רוצה לחשוב, יאמר גם במחשבתו בלי נדר.

זמן תפלת מוסף
זמן תפלת מוסף: לכתחילה - יכול להתפלל עד שבע שעות, ובדיעבד - עד השקיעה. ואומרת הגמרא על כך (ברכות כח ע"א): "ושל מוספין כל היום, אמר רבי יוחנן ונקרא פושע.

מוסף ומנחה - מה יקדים?
ועוד אומרת הגמרא (שם):
ת"ר היו לפניו שתי תפלות אחת של מנחה ואחת של מוסף מתפלל של מנחה ואח"כ מתפלל של מוסף שזו תדירה וזו אינה תדירה ר' יהודה אומר מתפלל של מוסף ואח"כ מתפלל של מנחה שזו מצוה עוברת וזו מצוה שאינה עוברת א"ר יוחנן הלכה מתפלל של מנחה ואח"כ מתפלל של מוסף.

ובשו"ע פסק (או"ח רפו, ה):
"היו לפניו שתי תפלות, אחת של מנחה ואחת של מוסף - יתפלל מנחה ואח"כ מוסף, כי תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם. אבל בציבור יקדים להתפלל מוסף ואח"כ מוסף כדי שלא יטעו".

ולמעשה, כך נוהגים ביום כיפור שמאריכים בתפלת שחרית בסליחות, וכשמגיעים למוסף כבר עבר חצי שעה מחצי היום, ואעפ"כ מתפללים מוסף ואח"כ מנחה. והכוונה לא לאלה הקמים בנץ החמה ומתפללים מוקדם להם אין בעיה, אלא לאנשים שקמים מאוחר (ועיין לכה"ח סי' תר"כ ס"ק ח, ט, י, ולמש"ב שם ס"ק ב').

שינון הלימוד
וממשיכה הגמרא (שם):
ר' זירא כי הוה חליש מגירסיה הוה אזיל ויתיב אפתחא דבי ר' נתן בר טובי אמר, כי חלפי רבנן אז איקום מקמייהו ואקבל אגרא (כשיעברו הרבנים אעמוד לכבודם ואקבל שכר). נפק אתא ר' נתן בר טובי א"ל מאן אמר הלכה בי מדרשא? א"ל הכי א"ר יוחנן אין הלכה כר' יהודה דאמר מתפלל אדם של מוסף ואח"כ מתפלל של מנחה. א"ל רבי יוחנן אמרה? אמר ליה אין. תנא מיניה ארבעין זמנין א"ל חדא היא לך או חדת היא לך (רש"י: אחת היא לך שלא למדת דבר משמו של ר' יוחנן אלא זו בלבד לכך חביבה היא לך, או חדשה היא לך שהיית סבור שאחד מן האחרים אמרה) א"ל חדת היא לי משום דמספקא לי בר' יהושע בן לוי".

כתוב שאם אדם לומד איזה דבר מאה פעמים או מאה ואחד פעמים, מובטח לו שיזכרנו. ומדוע למד ממנו ארבעים זמנין? מכיון שבשיעור כזה הלימוד שלמד הוא כמאן דמנח בכיסיה. כלומר, אם אדם הולך ברחוב ומצא מטבע למשל של עשרה שקלים, זכה בו, כי אולי זה שנפל ממנו המטבע אינו יודע שנאבד לו, וזה נקרא יאוש שלא מדעת, כי אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה ושעה (משם הגר"א).

המשנה אומרת (אבות ג, ז):
"אמר רבי שמעון (יעקב) המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו, ואומר מה נאה אילן זה, ומה נאה ניר זה, מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו".

יכול באונס? אלא עד שישב ויסירה מליבו. ובמשנה ח' כתוב: רבי דוסתאי ברבי ינאי משום רבי מאיר אומר:
כל השוכח דבר אחד ממשנתו מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו, שנאמר (דברים ד, ט) 'רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך'. יכול אפילו תקפה עליו משנתו? ת"ל (שם) 'ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך', הא אינו מתחייב בנפשו עד שישב ויסירם מליבו".

מפני שיבה תקום
כתוב "את ה' אלוקיך תירא" אומרים חז"ל - את לרבות תלמידי חכמים. מסופר על רב אחד שהיה יושב ולומד בבית הכנסת והיה מנהגו לקום בפני כל אדם, הן קטנים והן גדולים. וכששאלוהו לפשר הענין, ענה להם: קטן - עשה פחות עוונות ממני, וזקן - עשה יותר מצוות ממני. ועל כך אומר בעל הבא"ח: שופר צריך להיות רחב מצד אחד , וצר מצד שני, ושיעורו שיראה מזה ומזה - כלומר יש ללמוד הן מהצעירים והן מהזקנים (ועיין לבא"ח נצבים בהקדמה משם האלשי"ך).

חשתי ולא התמהמהתי
ועל זה אמר הרה"ג המקובל האלוקי חכם שמעון אגסי זצ"ל (בעל הספר על שער הגלגולים), כתוב "חשתי ולא התמהמהתי" (תהלים קיט, ס). אם חשתי ודאי שלא התמהמהתי? והוא עונה, יש אדם שאיחר לרכבת, ולכן הוא רץ כדי להספיק לתפוס אותה. ויש אדם שמקדים לבא לבית הכנסת לפני התפילה. וכאן אומר הפסוק "חשתי" - רצתי לא מחמת שאני מאחֵר אלא כדי להקדים לעשות את המצוה. וכשהולך לבית הכנסת לפחות ד' אמות לפני שמגיע, ירוץ כדי לקיים את המצוה לרוץ לדבר מצוה. וביציאתו, יצא בנחת ולא כתינוק הבורח מבית הספר.

ריצה בשבת - מותרת לדבר מצוה
כתוב "עוון עקבי יסובני", ישנם מצוות שאדם דש בעקביו, ומאידך יכול לעשות ברגליו מצוות כהליכה או ריצה לתורה ומצוות. וכתוב בהלכה שבשבת אסור לפסוע פסיעה גסה, אבל לרוץ לבית הכנסת, מותר (עיין שו"ע או"ח סי' צ' סעי' יב, וסי ש"א סעי' א'). וכתוב שפסיעה גסה מחלישה מאור עיניו של אדם, והתקנה לכך להסתכל ביין שמקדש בשבת.

מדיני קידוש והבדלה
לכתחילה צריך שהמקדש עצמו ישתה מכוס של קידוש שיעור רביעית או רוב רביעית. ואם אינו יכול לשתות, יתן לאחד מהמסובין שישתה רוב רביעית. ואם גם זה לא מתאפשר, י"א שאם כולם ביחד טעמו בסך הכל רוב רביעית יצאו יד"ח דשתית כולם מצטרפת לשיעור (שו"ע סי' רע"א יג, יד. ובא"ח ש"ש בראשית כג). אף שבקידוש די אם ישתה רוב רביעית, בהבדלה צריך לשתות רביעית יין. ואם שתה רוב רביעית, יצא יד"ח הבדלה, אך נכנס לספק לענין ברכת "על הגפן ועל פרי הגפן", וכדלהלן.

שיעור ברכה במים
כתב בשו"ע: יזהר שלא ישתה מים בשיעור שבין כזית לרביעית (דהיינו לא ישתה בשיעור שבין 27 גרם ל - 86 גרם או 87 למ"ד) משום שיש ספק בברכתו כי ישנה מחלוקת האם שתיה כמו אכילה שבכזית יש ברכה אחרונה או שלשתיה יש דין רביעית (עיין שו"ע סי' ר"י סעי' א' ולחונים עליו, וכן בסי' ק"צ סעי' ג').

ומה טוב להבדיל על מיץ ענבים, למרות שעל יין משובח יותר, כי קל יותר לשתות מיץ ענבים, וממילא ישתה כשיעור ולא יכנס לספקות.

תפלת הביננו
בשעת הדחק, כגון מי שהוא בדרך ומפחד שיפסיקוהו בתפלת העמידה, ואין לו אפשרות להתפלל י"ח, יתפלל תפלה קצרה: יתחיל "ה' שפתי תפתח" ויאמר אבות, גבורות וקדושת השם, ובמקום האמצעיות יאמר ברכה אחת "הביננו" (שהיא תמצית כל הברכות האמצעיות. עיין בסידור קול אליהו עמוד 205), ויסיים בשלש ברכות אחרונות, עבודה, מודים ושים שלום. ואין מתפללים תפלה קצרה זו, לא במוצאי שבת ובמוצאי יו"ט, מפני הבדלה שבחונן הדעת. ולא בימות הגשמים, מפני שצריך לשאול גשמים בברכת השנים. ואם אחר כך עברה שעת הדחק - אינו חוזר להתפלל תפלה שלמה (שו"ע סי' ק"י סעי' א').

תפלה קצרה
בעת סכנה, כגון חייל שנמצא בעמדת השמירה וכדו' מתפלל תפלה קצרה זו: "צרכי עמך ישראל מרובים ודעתם קצרה. יה"ר מלפניך ה' או"א שתתן לכל אחד ואחד כדי פרנסתו, ולכל גויה וגויה די מחסורה, והטוב בעיניך עשה, בא"ה שומע תפלה". ואם אחר כך עברה שעת הסכנה, ולא עבר זמן תפלה חוזר להתפלל תפלה שלמה (שו"ע סי' ק"י סעי' ג').

תפלת רבי נחוניה בן הקנה
"רבי נחוניה בן הקנה היה מתפלל בכניסתו לבית המדרש וביציאתו תפלה קצרה" (ברכות פ"ד מ"ב). בכניסתו אומר: "יה"ר מלפניך ה' או"א שלא יארע דבר תקלה על ידי ולא אכשל בדבר הלכה וישמחו בי חברי, ולא אומר על טמא טהור, ולא על טהור טמא וכו' גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך", וכן פסק מרן בשו"ע (או"ח סי' ק"י סעי' ח'). וביציאתו היה אומר: "מודה אני לפניך ה' או"א ששמת חלקי מיושבי בית המדרש, ולא שמת חלקי מיושבי קרנות וכו' " (ראה הנוסח המלא בסידור 'קול אליהו' עמוד 202). בזמנם, אם היתה לאדם שאלה בהלכה הוא היה הולך לבית המדרש, שם ישבו הרבנים ולכן היו צריכים להתפלל תפלה זו. וגם כיום חייבים להתפלל תפלה זו קודם לימודו ואחר לימודו, ומעלה חשובה היא, כי האדם נותן אל ליבו שלא להתגאות בחכמתו - אף חכמתי עמדה לי, אלא תולה זו בזכות תפלתו.

ברכת מעין שבע
כתוב בשו"ע (סי' רס"ח סעי' י'): "אין אומרים ברכה מעין שבע בבית חתנים ואבלים, דליכא טעמא דמאחרין לבא שיהיו ניזוקין". וכל זה לפי הפשט. אבל לדעת חכמי הקבלה ברכת מעין שבע היא כחזרה, ולכן אומרה אפילו בבית חתנים. וי"א שכל ארץ ישראל כמו בית חתנים, ולכן אומרים מעין שבע. ובחו"ל - לפי הפשט לא יאמרו, ולפי הקבלה, יאמרוה (ועיין שם בכה"ח ס"ק נ').

חומרת המדבר בברכת מעין שבע או בקדיש
כתוב בשו"ע (סי' רס"ח סעי' יב): "אין לדבר בשעה שאומרים ויכלו, ולא בשעה שאומר ש"צ ברכה מעין שבע". וכתוב בספר חסידים, מעשה בחסיד אחד שראה לחסיד אחר במותו (פי' בחלום) ופניו מוריקות א"ל למה פניך מוריקות א"ל מפני שהייתי מדבר בויכלו בשעה שהיה הצבור אומרים ובמגן אבות וביתגדל, עכ"ל (מובא במש"ב סי' רס"ח ס"ק כו, ובכה"ח ס"ק ב"ן). וכתב הרב כלבו על מעשה זהה שאם הדבר נאמר על ברכת מעין שבע ק"ו בן בנו של ק"ו על תפלה שהיא קבועה (כלומר באמצע חזרה של עמידה), שחמור הדבר מאד וגוערין בו (עיין שו"ע סי' קכ"ד סעי' ז'). יש מקומות שמתחיל החזן את ברכת 'מעין שבע', והקהל מצטרף אליו. ויזהרו שלא יאמרו ברוך אתה ה', כדי שלא יוציאו שם שמים לבטלה. וכן מצוי הדבר בחתונות באמירת שבע הברכות, ששרים הקהל עם המברך את הברכה, ויש להזהר בזה מאד.

לא התפלל מנחה בערב שבת
כתוב בשו"ע אם לא התפלל מנחה מתפלל ערבית שתיים, ואם לא התפלל שחרית - יתפלל מנחה שתיים, ותמיד אומרים שהאורח הולך לפי בעל הבית. ואם לא התפלל מנחה בערב שבת יתפלל ערבית שתיים, או שיכוון לצאת יד"ח בברכת "מעין שבע" שאומר החזן, וטוב שיאמר לש"צ שיכוון להוציא אותו יד"ח.

כל המהלך ד"א באר"י
כתוב כל מי שגר באר"י והולך ארבע אמות באר"י מוחלין לו כל עוונתיו. ויש לשאול, האם גם מי שהולך עם סגריה בידו ביום שבת, נמחלים עונותיו?! אלא כל זה דווקא אם מהרהר בתשובה, וכדברי הרמב"ם בסוף הל' מלכים (פ"ה הלכה י"א). וא"כ, אם הדבר תלוי בתשובה, אזי גם בחו"ל יהרהר בתשובה ועונותיו יתכפרו? אלא, שבחו"ל אם עבר על עשה, והרהר בתשובה התכפר לו, עבר על לאו - יוה"כ מכפר. עבר על כריתות ומיתות בי"ד - יסורין מכפרין וכו'. ואם מהרהר בתשובה באר"י נמחלים לו כל עוונתיו גם אלו שחייב עליהם יסורין ויותר מכך.

כי חיים הם למוצאיהם
הגמרא בעירובין (נ"ד ע"א) אומרת:
"א"ל שמואל לרב יהודה, שיננא פתח פומיך קרי, פתח פומיך תני, כי היכי דתתקיים ביך ותוריך חיי, שנאמר כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא, אל תקרי למוצאיהם אלא למוציאיהם בפה".

ואומר הרב ארץ החיים סתהון בשם שער החצר, שכל זה בחו"ל אבל באר"י אפילו לומד בהרהור יוצא יד"ח, וגם בדברים שאדם לא מבין, כגון בלימוד הזהר הקדוש, כי אע"פ שהוא לא מבין נשמתו מבינה, ולימוד הזהר מזהיר את הנשמה. כיום ישנם תרגומים לספר הזהר, והיה אחד שתרגם את האדרא רבה וזוטא, אך בעל הבא"ח לא ניחא לו מתרגומים אלו.

ויתרוצצו הבנים בקרבה
כתוב "ויתרוצצו הנים בקרבה", ויש לשאול, מדוע כשעברה על בית מדרש יעקב מפרכס לצאת, מה יש לו לצאת הרי מלאך מלמדו תורה? אלא אומר יעקב נח לי ללמוד תורה אבל לא בחברתו של עשו (כך אומרים המפרשים).

ומעין זה מצינו אצל שרה שמבקשת מאברהם "גרש האמה הזאת ואת בנה" כדי שלא יקלקל את יצחק.

והגמרא אומרת (ב"ב כ"א ע"א):
"וא"ל רב לרב שמואל בר שילת, כי מחית לינוקא לא תימחי אלא בערקתא דמסנא, דקארי קארי, דלא קארי ליהוי צוותא לחבריה" ( גם אם תלמיד אינו לומד, מ"מ ישב עם חבריו וסופו ליתן לבו ללימוד), אבל אם הוא מזיק, אל תקבלו.

סוד ההצלחה בחינוך
והגמרא (בב"ב ח:) מספרת על רבי שמואל בר שילת שהיה מלמד תינוקות, והיו יושבים אצלו באותו החדר כמה קבוצות של ילדים מהבוקר עד הערב, ולכל קבוצה היה מלמד בהתאם לרמת הקבוצה, והוא היה טרוד מזה מאוד כל השנה. יום אחד קבלה אשתו בפניו שהיא רוצה לצאת לנופש כי אף פעם לא יצאו לנופש בגלל עבודתו. הסכים הרב לדבריה והעמיד מלמד אחר תחתיו ויצא לנופש. והנה בדרך אשתו מדברת עמו, והיא מרגישה שהוא טרוד בענין אחר ואינו מקשיב לה, וכששאלה אותו לפשר הדבר, ענה לה: "דעתאי עילוייהו" - אני כל העת חושב כיצד לעזור לתלמיד פלוני, והאם תלמיד אחר התקדם וכן הלאה. מגמ' זו אנו רואים שסוד ההצלחה בחינוך הוא: לחשוב על התלמידים בכל עת.

חמי, הרה"ג נסים עזראן זצ"ל, מקים עולה של תורה הקים את ישיבת 'בית שמואל', והייתי נותן שם שיעור בכל יום שלישי. והיו כמה משגיחי כשרות וניקור שבאים לשמוע את השיעור. ושמתי לב שהם מבינים מהר, ותלמידי הישיבה עדיין לא הבינו, וראיתי שהם תלמידי חכמים.

יום אחד אמרתי להם אל תבואו לשיעור הבא. והם שאלו, מדוע? ועניתי להם, כשאתם באים לשיעור, כל הקצבים והירקנים בשוק רואים שאתם הולכים ,ואז אין פיקוח על מה שנכנס לשוק. ולכן רק כשתסיימו את עבודתכם אז תבואו ללמוד - עת לעשות לה'.

פלאי הבריאה
היה אחד שדרש, ה' ברא את האבטיחים שיגדלו בקרקע ואת התאנים על העץ, כדי שלא יפול על ראשו אבטיח. והיה חכם אחר דורש, בואו וראו פלאי הבריאה, בזמנם רק בחורף היו לימונים ותפוחי זהב, כיום כל השנה הם נמצאים. ומי שצריך ויטמין סי יאכל תפוח זהב שמכיל ויטמין זה, ולכן פרי זה מצוי בחורף.

בירושלים לא היו מברכים שהחיינו על תפוח זהב, כי טענו שהוא מורכב, וגם הוא היה חמוץ. כיום אין עליו שהחיינו כיון שהוא מצוי כל השנה.

ברכת שהחיינו
בגדים חדשים . "קנה כלים חדשים, אומר ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה" (ברכות דף נ"ד ע"א). והכוונה לכלים (בגדים) חדשים שאדם שמח בהם. ומידת השמחה תלויה בכל אדם, יש ששמח בכובע חדש, ויש ששמח גם בכיפה חדשה. וכל דבר שאדם מסופק בו אם מברכים שהחיינו או לא, יבקש מחברו שכשיברך יפטור אותו.

על בגדים חיצונים כגון חולצה או עניבה חדשה - מברכים שהחיינו. על גרביים - לא מברכים, ואם שמח בהם - יברך.

על בגדים פנימיים - לא מברכים שהחיינו (עיין שו"ע סי' רכ"ג סעי' ג', וסעי' ו', ובא"ח פרשת ראה אות ג, ד, ה).

טלית קטן - כתב בבא"ח (בראשית אות ז'): "הלובש טלית חדש יברך שהחיינו אחר ברכת להתעטף, וטלית קטן אין מברכין שהחיינו דאין דרך לעשותו מדבר חשוב שיהיה שמח בו, ואם עשאו מדבר חשוב שהוא שמח בו יברך שהחיינו".

על בגד של עור - לא מברכים שהחיינו, אלא מברך על פרי חדש ופוטר את הבגד (עיין בכה"ח ומש"ב סי' רכ"ג סעי' ו' בסופו לענין "תתחדש").

תפילין - ילד שמניח תפילין בפעם הראשונה, יברך שהחיינו על טלית חדשה ויפטור את התפילין.

צעיף פרוה - אשה שקנתה צעיף פרוה, תברך שהחיינו על פרי חדש ותפטור את הפרווה.

שטריימל - שעשוי כולו עור אין מברכים עליו שהחיינו, אע"פ שבאמצע יש לו בד, וע"כ יברך כנ"ל על פרי חדש ויפטרנו.

תפלת ערבית בפלג המנחה
ידוע, שזמן מנחה לדברי חכמים נמשך עד הלילה, אבל לרבי יהודה זמן מנחה נמשך רק עד "פלג המנחה" דהיינו שעה ורבע לפני צאת הכוכבים ומיד אחר כך יכול להתפלל ערבית. ולא נפסקה הלכה כאחד מהם, ולכן אמרו חז"ל "דעָבַד כמר עָבַד ודעָבַד כמר עָבַד", והוא שיעשה לעולם כחד מינייהו ולא תרתי דסתרי, שאם עשה כרבנן והתפלל מנחה אחר "פלג המנחה", שוב אינו יכול להתפלל ערבית בעוד יום כרבי יהודה. מיהו בדורנו נהגו להקל בציבור שקשה שוב לקבצם לאחר מנחה (עיין בא"ח ויקהל אות ז'), ונ"מ אם אדם מתפלל ביחיד, אין לו להתפלל "בתרתי דסתרי", אא"כ הוא חולה, ואפשר לסמוך על זה בשעת הדחק.

אליהו הנביא לא נענה אלא בתפילת המנחה
הגמרא בברכות אומרת (ו' ע"ב):
"ואמר רבי חלבו אמר רב הונא לעולם יהא אדם זהיר בתפלת המנחה שהרי אליהו לא נענה אלא בתפלת המנחה, שנאמר 'ויהי בעלות המנחה ויגש אליהו הנביא ויאמר וגו' ענני ה' ענני' (מלכים א', יח).

ובמקום אחר כתוב לא נענים אלא בערבית, ואלא בשחרית. מנחה עיקר אח"כ ערבית או שחרית לפני מנחה

הוספת בקשות בתפלת עמידה
לפי הפשט, אדם יכול לבקש בקשות פרטיות בברכות האמצעיות, למשל חכמה בחונן הדעת, רפואה ברפאנו, פרנסה בברך עלינו וכו'. אבל לפי הקבלה רק יחשוב בליבו ולא יוציא בפיו, ובשמע קולנו יבקש כל מה שחפץ. וכתוב 'יהיב חכמתא לחכימין' - טוב שאדם יתפלל שתהיה לו חכמה בינה ודעת להבין את התורה. ובזכות לימוד תורה, נזכה לביאת הגואל ולבנין אריאל, בעגלא ובזמן קריב ונאמר אמן.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il