ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

יעקב אבינו בדרכו ללבן | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש בראשית ויצא Bookmark and Share



גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

כסלו תשס"ה

יעקב אבינו בדרכו ללבן

מתוך "קול צופיך" גיליון 287



סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
ציפורה בת דוד

וידר יעקב נדר לאמור
פרשתנו פותחת ביציאתו של יעקב אבינו מארץ ישראל לחו"ל, וכך אומרת התורה (בראשית כח, י-כב):
"וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה. וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וכו' וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹקִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ. וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו וכו' וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי. וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹקִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם. וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱלֹקִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ. וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹקִים. וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹקִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ".

ויש להבין, כיצד מתנֵה יעקב את הבטחתו בקבלת לחם לאכול ובגד ללבוש, וכי אם לא יקבל לחם ובגד לא יקיים את נדרו? אלא הביאור כדברי רש"י, שאין כוונת יעקב אבינו ללחם ובגד כפשוטם, אלא כוונתו להמשך קיומו וקיום זרעו בדרך התורה והמצוות שלא יימצא בהם שום פיסול וז"ל רש"י:
"בשלום - שלם מן החטא, שלא אלמד מדרכי לבן. והיה ה' לי לאלקים - שיחול שמו עלי מתחלה ועד סוף, שלא ימצא פסול בזרעי, כמו שנאמר 'אשר דברתי לך', והבטחה זו הבטיח לאברהם, שנאמר 'להיות לך לאלקים ולזרעך אחריך", עכ"ל.

והנה ה' נצב עליו
יעקב אבינו חולם על סולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה ומלאכי אלוקים עולים ויורדים בו. ומבאר רש"י וז"ל:
"עולים ויורדים - עולים תחלה ואחר כך יורדים, מלאכים שליווהו בארץ אין יוצאים חוצה לארץ ועלו לרקיע, וירדו מלאכי חוצה לארץ ללוותו".

וכיון שהוא יוצא לחוץ לארץ צריך הקב"ה ללוותו, וכך כותב רש"י: "נצב עליו - לשמרו". ולכאורה יש לשאול, מדוע היה צריך הקב"ה לשומרו, אם משום שמלאכי אר"י הלכו, ונשאר בלי מלאכים, עד שירדו מלאכי חו"ל, מדוע מלאכי אר"י לא המתינו עד שמלאכי חו"ל ירדו? הטעם הפשוט הוא, אם אדם רק חושב לרדת לחו"ל, מיד מלאכי אר"י מתרחקים ממנו, כי מלאכים אינם יודעים לקרא מחשבות בני אדם, ואינם יודעים שיעקב הלך בשליחות אביו ואמו, ואינם יודעים שהוא הולך להקים י"ב שבטים, ועל כן הם "ברחו ממנו". מכאן אנו רואים כמה ישיבת אר"י חשובה למלאכים וכ"ש לעם ישראל (ועיין רש"י בתחילת חומש בראשית). ובהפטרה שקוראים ביום ט"ב אנו אומרים "בושנו מאד כי עזבנו ארץ" (ירמיה ט, יח), ומכאן מוסר גדול לאנשים הנקראים "יורדים" מהארץ לחו"ל, ודי למבין.

ומה הביאור בבקשתו של יעקב אבינו "אם יהיה אלקים עמדי" כשיצא לחוץ לארץ? ניתן לבאר זאת על פי הפסוק "כִּי גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת ה' (שמואל א, כו) - כשאדם יוצא לחוץ לארץ, הוא מרגיש כאילו מגרשים אותו ואין לו זכות להסתפח בנחלת ה', על כן יעקב אבינו מבקש להמשיך להיות דבוק להקב"ה כדי שלא ירגיש כאילו הוא מגורש מנחלתו, והקב"ה אכן הבטיח לו שישמור אותו בכל הדרך, כך שלא ירד ממעלתו ומחשיבותו כלל ועיקר, כי יציאתו מן הארץ היא בשליחות אביו ואמו.

לחם לאכול ובגד ללבוש

כשהקיץ יעקב משנתו התפלל לה' ואמר: "וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱ-לֹקִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ" (בראשית כח, כ). ועל כך מובא במדרש ששאל אונקלוס הגר, אם התורה כ"כ מחבבת את הגר, מדוע מדגיש הכתוב את אהבת ה' לגר רק ב"לתת לו לחם ושמלה", וכי זאת כל החשיבות שצריכים לייחס אליו? ואמר לו אותו חכם, אם יעקב אבינו ביקש לחם לאכול ובגד ללבוש, משמע שיש בדברים אלו מעלה וחשיבות גדולה. וז"ל המדרש (תנחומא לך לך, סימן ו):
"מעשה באונקלוס הגר ששאל לזקן אחד ואמר לו מה חיבב הקב"ה את הגר, שאמר ואהבת את הגר לתת לו לחם ושמלה, הרי הכל לחם ושמלה. א"ל והלא יעקב אבינו לא בקש אלא זה, שנאמר ונתן לי לחם לאכל ובגד ללבוש", עכ"ל.

ובמקום אחר אמר לו רבי יהושע שכוונת יעקב אבינו היתה ללחם הפנים ולבגדי כהונה, כך גם הוא עתיד להכנס תחת כנפי השכינה ובתו תהיה ראויה לכהן גדול שילבש בגדי כהונה ויעלה על שולחנם לחם הפנים, וזו הברכה שנתברך בה יעקב אבינו. ועוד פירשו, שיעקב אבינו ויתר על כל השפע של הקב"ה לעצמו והסתפק בלחם לאכול ובגד ללבוש, אבל לזרעו ביקש שפע גדול מאת ה' יתברך. והקב"ה כשבירך את יעקב "ופרצת" הכוונה בגשמיות וברוחניות, ועל זה נאמר "והאכלתיך נחלת יעקב אביך".

שבט לוי ה"מעשר" של השבטים
יעקב אבינו מבטיח להקב"ה "וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך".
ועל כך אומר המדרש (ב"ר פרשה ע):
"כותי אחד שאל את ר' מאיר, אמר לו אין אתם אומרים יעקב אמיתי היה, אמר לו הן, אמר לו לא כך אמר וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך - הן, והפריש שבט לוי אחד מעשרה. ולמה לא הפריש משני שבטים, אמר לו וכי שנים עשר שבטים היו והלא י"ד היו שנאמר אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי, אמר ליה כל דכן, אוספת מים אוסיף קמח, אמר לו אין את מודה לי שהן ד' אימהות, אמר לו הן, אמר לו צא מהן ד' בכורות לד' אימהות, הבכור קודש ואין קודש מוציא קודש, אמר לו אשרי אומתך מה בתוכה". כלומר, בתחילה שאל הכותי את רבי מאיר אפילו אם תאמר שהפריש את לוי למעשר, והרי אין זה מעשר - ועל זה אמר לו שאת הבכורות לא מחשיבים ונמצא שאין לו אלא שמונה שבטים, ומהם הפריש את לוי שזה בודאי חלק אחד מעשרה. ורבותינו למדו שכשאדם נותן צדקה צריך לחשב שלא יבוא לידי עניות, כמו שעשה יעקב אבינו, ולמרות שאין צדקה מביאה לידי עניות, הרי קי"ל שאין סומכים על הנס. ועל כן, אמרו חז"ל המבזבז לצדקה אל יבזבז יותר מחומש (ועיין לשו"ע יו"ד סי' רמ"ט סעי' א' ברמ"א שם, ועיין כנה"ג שם).

לבן בן נחור ולא בן בתואל
כשבא יעקב אבינו לחרן הוא פוגש את שלושת הרועים ליד הבאר, ושואל אותם אם הם מכירים את לבן בן נחור. ולכאורה הרי לבן אינו בן נחור אלא בן בתואל? אלא שהיה לבן מתבייש באביו שכולם היו מקללים אותו על כך שהיה מקלקל את כל הבתולות, על כן קרא לעצמו בן נחור.

כמעביר פקק מעל הצלוחית
כשראה יעקב את רחל שבאה לרעות את צאן אביה, שמח מאוד כי ראה ברוח הקודש שאתה הוא יקים את המשך השושלת של עם ישראל, ומיד הוא גלל את האבן הגדולה מעל פי הבאר. ומביא רש"י את דברי חז"ל: "ויגש יעקב ויגל - כזה שמעביר את הפקק מעל פי צלוחית, להודיעך שכחו גדול" עכ"ל. ויש להבין, וכי הכתוב בא ללמדנו שיעקב רצה להראות את כחו וגבורתו? אלא, שרצה יעקב אבינו שלבן ישמע שהוא הגיע, ולשם כך היה צריך לעורר רעש. ואם פתיחת פקק של בקבוק עושה רעש קל, הרי שהעברת אבן גדולה מעל פי הבאר עוררה רעש חזק בכל הסביבה של ארם נהריים, וכך בא לבן ושאל מה אירע, ואמרו לו שיעקב אחיינו הגיע, ואז יצא לקראתו וקבל אותו בהתחלה בכבוד גדול.

א"ת כ"ל הדברי"ם האל"ה
כשהכניס לבן את יעקב אבינו לביתו, סיפר לו יעקב אבינו "את כל הדברים האלה", שהוא בא בידיים ריקניות ואין עליו לא כסף ולא זהב כפי שציפה לבן, כי אליפז אחיינו לקח הכל ממנו במקום להרוג אותו. ודבר זה רמוז בראשי תיבות של הפסוק : א ת'תמה כ ל ה'באתי ד'בר ב'עושר ר י'צאתי מ'הבית ה'שיגני א'ליפז ל'קח ה'כל. ולבן אמר לו אין ביכולתי לעשות אתך מאומה, הרי סוף סוף עצמי ובשרי אתה, ואני לוקח אותך למרות שאתה חסר כל.

הכי אחי אתה
כשיעקב אבינו התחיל לעבוד אצל לבן, בא לבן ואומר לו: אל תחשוב שבגלל שיש בינינו קרבה משפחתית אתה תעבוד בחינם, אלא אני רוצה לשלם לך. ויש להבין, מדוע עורר לבן ה"רמאי" הגדול את העניין הזה, אדרבה היה לו לשתוק, כי יעקב מעצמו לא ביקש דבר! אלא, אמר לו לבן אחי אתה ברמאות, ואני מוכרח לנקוב לך שכר כדי שלא תרמה אותי. והדברים יובנו על פי דברי אור החיים הקדוש, הנה כתוב ברמב"ם שמשלמים לרועים לפי רמת הקושי שבעבודתם, למגדלי צאן משלמים סכום שונה ממגדלי בקר וכל כיוצא בזה. וכששוכרים רועה, אינו יכול לבקש אחרי עבודתו מחיר מופקע, אלא בודקים מה המחיר המקובל בקרב אנשי העיר (כך גם לדוגמא אם שכר אדם סייד לצבוע לו את הבית ואחרי כן ביקש מחיר מופקע, לא יתנו לו אלא כפי שמקובל בשוק). וחשש לבן שמא יעקב יפקיע מחיר, ועל כן קבע עימו שמשכורתו תהיה לפי המחיר המקובל בשוק (ועיין לאוה"ח הקדוש פרק כ"ט פסוק ט"ו בד"ה ויאמר לבן).

דרשת האלשי"ך הקדוש על מאה רמאויות של לבן
וזהו שאמר יעקב לרחל וללאה "ויחלף את משכורתי עשרת מונים", אומר רש"י שהכוונה למאה פעמים, עשר פעמים עשר. כשהאלשי"ך הקדוש בא ללמוד קבלה אצל האר"י הקדוש, אמר לו האר"י באת לעולם לדרשות ולא ללמוד קבלה. הלך האלשי"ך למרן הבית יוסף וביקש ללמוד אצלו הלכות, אמר לו מרן הב"י באת לעולם לדרשות. ובאמת הדרשות של האלשי"ך הקדוש נשגבות, עד שאמרו עליו שזכה לאחד ממ"ט פנים של התורה, ולמד קבלה ולמד פשט. פעם דרש האלשי"ך הקדוש והסביר כיצד מגיעים למאה רמאויות של לבן. וכך דרש וספר רמאות אחר רמאות, עד שהגיע למספר 99 ונעצר, כי לא מצא מהי הרמאות המאה. האר"י הקדוש שישב בקהל המתין שימצא את הרמאות המאה, ואחרי כמה שניות מצא האלשי"ך הקדוש דרך נוספת של רמאות, ומנה אותה כרמאות המאה של לבן, וכשסיים דבריו התחיל האר"י לצחוק. נעלב האלשי"ך הקדוש כי חשב שלועג הוא לו. אמר לו האר"י הקדוש, דע לך שכשהתחלת לדרוש בא מלאך וסחב את לבן, ועל כל רמאות שמנית הוא שאל אותו האם זה נכון, ואמר לו לבן כן, ואז נתן לו המלאך סתירת לחי חזקה. וכשאמרת את הרמאות המאה, שאל אותו המלאך אם גם זה נכון, ואמר לו לבן שכזאת רמאות לא העלה על דעתו וחבל, כי אילו היה מעלה על דעתו בודאי היה משתמש בה. כששמע כך המלאך נתן לו סתירה לא פחות חזקה מהסתירות שקיבל על הרמאויות שבאמת ביצע, ואמר לו שלרשעים הקב"ה מצרף מחשבה למעשה, ועל כן הגיעה לו גם הסתירה הזאת. זו הסיבה, סיים האר"י הקדוש, שצחקתי כשאמרת את הרמאות המאה.

בריחת יעקב
כשנשא יעקב את לאה, אסף לבן את כל אנשי המקום ועשה משתה גדול. ויש להבין, כיצד קרה הדבר שנעשה לבו של לבן רחב ופתוח להכניס אורחים ולערוך בפניהם משתה עד כדי כך שהתורה מצאה לנכון לציין זאת? על זה הביא חכם מנשה שלו ע"ה בשם הבא"ח זיע"א, על פי דברי המדרש, שכשרצה יעקב לשאת את רחל אחרי שלבן נתן לו את לאה, חיכה לשבעת ימי המשתה, ומכאן שאין מערבין שמחה בשמחה. ויש לשאול, וכי לומדים הלכות מלבן? ועוד יש להבין, כיצד אומר לבן ליעקב אחרי שברח "ותגנוב את לבבי" - כיצד שייך לגנוב לב? אלא, לבן כעס על יעקב מדוע ברח על בלי הגיד לו כי בורח הוא, והרי סוף סוף אכל אצלו ושתה אצלו, קיבל מקום לינה לו ולמשפחתו, ואיך הוא בורח. והביאור בזה הוא שבתחילה לבן סגר את יעקב ולא נתן לו לברוח, כי ידע שאם יעקב בביתו יש לו ברכה והצלחה גדולה, כי היה עני ולא היה לו בנים (עיין לרש"י פרק ל' פסוק כ"ז), ולשם כך העמיד עליו שומרים שיעקבו אחריו בכל מקום שהיה הולך. יעקב הרגיש בדבר, ומה עשה? הלך ללבן ואמר לו שבכוונתו לברוח כי אין לו תנאים טובים, לבן מייד ציוה על השומרים להצמד אליו שלא יברח. ויעקב אבינו לא ברח ולא הראה את עצמו כרוצה לברוח כלל. ביום השני גם כן עשה עצמו כרוצה לברוח ולא ברח, וכך כמה ימים עד שהתרגלו שהוא "סתם מדבר" ולא בורח. כשראה יעקב שהשמירה התרופפה ממנו כי כבר לא האמינו לדבריו, קם וברח ולא היה מי שיפריע לו. ועל כך צעק עליו לבן איך ברחת, והרי כל יום אמרת שאתה בורח ולא ברחת, וזהו "על בלי הגיד לו כי בורח הוא". הפירוש, "על בלי" - על שום סיבה מוצדקת אומר "כי בורח הוא", וע"כ כשאמר לו אני הערב בורח, לא האמין לו.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il