ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

ולא יכול יוסף להתאפק | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש בראשית ויגש Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשס"ג

ולא יכול יוסף להתאפק


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
יעקב בן בכורה

בפרשה זו מסתימת מחלוקת יוסף ואחיו, המחלוקת התחילה מתוך קנאה ביוסף שאביו אהבו "כי בן זקונים היה לו ועשה לו כתונת פסים", נוספה לכך התרעומת על כך שהוציא את דיבתם רעה אל אביהם, וכך התפתחה השנאה, שעברה לפסים מעשיים, שהאחים החליטו להורגו, ולבסוף מכרוהו והתגלגל למצרים, בפרשת מקץ אנו רואים איך יוסף מתנכר אל אחיו, וזאת לאחר כ"ב שנה של ניתוק מהם מאז מכירתו, עד שבפרשה זו "ויגש אליו יהודה" בדבור קשה רווי מתח ובויכוח נוקב, ויוסף לא היה יכול יותר להתאפק ומתגלה אל אחיו "אני יוסף אחיכם וגו'".

נשאלת השאלה (שכבר עמדו עליה כל המפרשים: רמב"ן, עקדת יצחק, אברבנאל, אור החיים ועוד), מדוע יוסף בחר בדרך זו להתנכר אל אחיו, וגרם להם ייסורים קשים של חרדה ופחד? ויותר מזה קשה, מדוע לא גילה זאת לאביו, מה ההיתר שמצא לעצמו לגרום לו ייסורים קשים כ"כ, בגין הפרדה ממנו, כפי שנאמר "וימאן להתנחם", ואמר לבניו "כי ארד אל בני אבל שאולה", מכאן למדו חז"ל שיעקב אבינו חשש שאם חס ושלום יוסף לא חי, משמע שהוא לא השלים את ייעודו, ואין לא גם עולם הבא, וז"ל (מדרש תנחומא (בובר) פרשת ויגש סימן י):
"מהו אבל שאולה? שמא אני מת במיתת הרשעים בעולם הזה ולעולם הבא, למה? שהבטיחני הקב"ה, שיהא נותן לי שנים עשר שבטים, והרי מת אחד מהם, שמא לא זכיתי בהם, ואני מת בשני עולמות, לכך אמר כי ארד אל בני אבל שאולה. רצונך לידע, כשראה אותו שהוא חי מה אמר, ויאמר ישראל אל יוסף אמותה הפעם (שם בראשית מו ל) , ומה ראה לומר אמותה הפעם, אלא אמר כשבאו ואמרו לי מת יוסף, אמרתי אני מת בשני עולמות, עכשיו שראיתי שאתה חי אני מבושר שאיני מת, אלא פעם אחת, אמותה הפעם". וכך אנו מוצאים שכל בקשתו של יעקב היתה שכל בניו יהיו שלמים באמונת הבורא, וראויים לבנות ביחד את בית ישראל, ובצאתו לחרן בקש "והיה ה' לי לאלקים", פירש רש"י "שלא ימצא פסול בזרעי".

וזה כוונת המדרש, "לא כאברהם שקראו הר, ולא כיצחק שקראו שדה, אלא כיעקב שקראו בית", היינו, שמאברהם יצא פסולת - ישמעאל, ומיצחק יצא פסולת - עשו, ומיעקב יצאו כל שבטי י-ה, שהיתה מיטתו שלימה, וזה הכוונה קראו בית, שהוא ביסס את בית ישראל. מכאן מובנת הסיבה מדוע יעקב ממאן להתנחם על יוסף, ובגלל זה במשך השנים הללו לא היתה לו השראה של רוח הקודש, ורק לאחר שנתגלה לו יוסף "ותחי רוח יעקב אביהם", שחזרה לו רוח הקודש. ואם כן קשה ביתר שאת, מדוע יוסף צער את אביו ולא גילה לו שהוא חי?

על השאלה האחרונה עונה אור החיים הק', שיוסף נמנע מלגלות לאביו את הימצאותו, כדי לא לבייש את אחיו בפני אביו, שיודע לו מה שעשו לו, כמו שאמרו חז"ל "מוטב לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל יביש פני חברו ברבים". ויתרה מזאת, קשה להעלות על הדעת מה שהיה יעקב עושה לאחים אם היה נודע לו מהמכירה של יוסף ללא הכנה מוקדמת, יש להניח שהיה דוחה אותם מביתו בשתי ידים, והיה נעשה דבר שהאחים חששו לו מכל, שידחו מבית ישראל, ולכן ראו האחים ביוסף "רודף", שהוציא דבתם רעה, וחשבו שהוא רוצה לדחות אותם מבית ישראל.

(הייתי מדמה זאת לחשש שנכנסה אליו רות, כאשר באה אל בועז בחצות לילה ושכבה למרגלותיו, כיצד יגיב על כך בועז? אפשר שיכעס עליה על ההעיזה להתיחד עמו ולגרום שיחשדו בו, אמרו חז"ל (רות רבה (וילנא) פרשה ו) שדוד המלך היה מודה לקב"ה שזקנו בועז לא כעס עליה, וז"ל:
"חצות לילה אקום להודות לך על משפטי צדקך (תהלים קי"ט), חרדה שהחרידה רות לבועז, דכתיב: ויחרד האיש וילפת, ובדין הוא שיקללנה, אלא: ובוטח בה' ישוגב, נתת בלבו וברכה, שנאמר: ברוכה את לה' בתי").

ראיה לכך, שזו היתה הסיבה שיוסף לא גילה לאביו שהוא קיים, מזה שגם בנימין נהג כן, לפי חז"ל הוא ידע ממכירת יוסף ולא גילה זאת לאביו, וז"ל: (בראשית רבה פרשה עא) "א"ר לוי (איוב לו) לא יגרע מצדיק עיניו ... לאה תפסה פלך הודיה, ועמדו הימנה בעלי הודיה, וכו' רחל תפסה פלך שתיקה, ועמדו כל בניה בעלי מסטירין, בנימין 'ישפה' - יש פה יודע במכירתו של יוסף ואינו מגיד , שאול (ש"א שמואל א' י) 'ואת דבר המלוכה לא הגיד לו', אסתר (אסתר ב) 'אין אסתר מגדת מולדתה ואת עמה'", רחל הצטיינה באומנות השתיקה, כוח ההתאפקות לו שדבר דבור שיכול לפגוע באחר, וכך לא גילתה ליעקב שמסרה סימנים לאחותה, וראתה סבלונותיה בידי אחותה, ולא גילתה דבר. וכך בנימין בנה ידע ממכירת יוסף ולאגילה לאביו, כדי שלא לביש את אחיו, וידע מה עלול לקרות להם אם יתגלה סודם. ומאותו טעם גם יוסף, שגם הוא מבניה של רחל, אינו מגלה את הסוד שיסגיר את מכירתו, עד שעת הכושר, כאשר יוכל להתגלות לפני אחיו, והפיוס ביניהם יהיה מושלם, ואז יוכלו הם בעצמם לספר זאת ליעקב והוא לא יקפיד עליהם, כשיראה את האהבה שביניהם, ויבין שלמחיה שלקחו ה' לפניהם.

לשם כך הם דרוש מיוסף סבלנות רבה, להתגלות באופן הדרגתי, ובאופן שיכירו האחים את הטעות שבמחלוקת שביניהם, ויהיה הפיוס מושלם. אמרו חז"ל: (בראשית רבה פרשה צג):
"מים עמוקים עצה בלב איש ואיש תבונות ידלנה (משלי כ ה): משל לבאר עמוקה מליאה צונין והיו ממיה יפין, ולא היתה בריה יכולה לשתות ממנה, בא אחד וקשר חבל בחבל נימה בנימה ודלה ממנה ושתה, התחילו הכל דולים ושותים ממנה, כך לא זז יהודה משיב ליוסף דבר על דבר עד שעמד על לבו".

ההתאפקות של יוסף אפשרה ליהודה לקשור חבל בחבל נימה בנימה ולהכנס לתוך לבו של יוסף, ולדלות ממנה מים חיים של אהבה ורעות, ובזהר הק' מופיע המדרש הנ"ל באופן הפוך שיוסף עמד על לבו של יהודה, ובודאי אלו ואלו דברי אלקים חיים, וכל צד עמד על לבו של רעהו, וסרה קנאת האחים זה בזה.

שפת אמת מוסיף רעיון חריף, שאילו יוסף היה מסוגל להתאפק יותר, היתה באה הגאולה השלימה, ולדברינו לעיל הדבר מוסבר, מפני שאם היה מתאפק יותר, היה להם יכולת לחדור יותר זה ללבו של זה, ע"י קשירת עוד חבל לחבל נימה לנימה, והיו מגיעים לאחדות ממש, אבל כיון שלא היה יכול להתאפק, נשאר חלק פנימי בלבם שלא נחשף ולא נתברר להם, וזה הוליד בהמשך הדורות למחלוקת. ולפי זה מובן מדוע מיד אחרי ההתגלות של יוסף, נאמר שיוסף בכה על צווארי בנימין, ובנימין נפל על צוואריו, ולפי חז"ל שבכו על חורבן בתי המקדש בחלקו של בנימין ועל משכן שילה בחלקו של יוסף שעתידים להיחרב. מפני שהרגישו שעדין לא השלימו את ברור המחלוקת שביניהם, ובגלל זה עוד תהיה מחלוקת בישראל שתביא לחורבן המקדשות.

חז"ל תארו את הויכוח האחרון שהיה ליהודה עם יוסף, ע"פ הפסוקים שבתהילים מ"ח:
"שִׁיר מִזְמוֹר לִבְנֵי קֹרַח: גָּדוֹל ה' וּמְהֻלָּל מְאֹד בְּעִיר אֱלֹהֵינוּ הַר קָדְשׁוֹ: יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ הַר צִיּוֹן יַרְכְּתֵי צָפוֹן קִרְיַת מֶלֶךְ רָב: אֱלֹקִים בְּאַרְמְנוֹתֶיהָ נוֹדַע לְמִשׂגב כִּי הִנֵּה הַמְּלָכִים נוֹעֲדוּ עָבְרוּ יַחְדָּו: הֵמָּה רָאוּ כֵּן תָּמָהוּ נִבְהֲלוּ נֶחְפָּזוּ: רְעָדָה אֲחָזָתַם שָׁם חִיל כַּיּוֹלֵדָה:"

וז"ל המדרש (בראשית רבה (וילנא) פרשה צג):
"כי הנה המלכים נועדו עברו יחדיו, כי הנה המלכים - זה יהודה ויוסף, עברו יחדיו - זה נתמלא עברה על זה, וזה נתמלא עברה על זה, המה ראו כן תמהו - (בראשית מג) ויתמהו האנשים איש אל רעהו, נבהלו נחפזו - ולא יכלו אחיו וגו', רעדה אחזתם שם - אלו השבטים, אמרו מלכים מדיינים אלו עם אלו אנו מה איכפת לנו, יאי למלך מדיין עם מלך, ויגש אליו יהודה (איוב מא) אחד באחד יגשו - זה יהודה ויוסף, ורוח לא יבא ביניהם - אלו השבטים, אמרו: מלכים מדיינים אלו עם אלו, אנו מה איכפת לנו".

והנה פרק זה בתהילים הוא שיר של יום שני בשבת, שבו נבראה המחלוקת, ואמרו אותו בני קרח שעשו מחלוקת בישראל, וכאן הם באים לתקן חטא זה. הפרק הזה הוא שיר הלל לירושלים עיר שחוברה לה יחדו שעושה כל ישראל חברים זה לזה, עיר שלא נתחלקה לשבטים (לפי דעה אחת), ודוקא בו אנו מוצאים את המלכים שמתמלאים "עברה" וכעס של מחלוקת, אולם כאשר הם נמצאים בעיר השלום, המחלוקת שלהם מוכרחה להיות לשם שמים, וסופה שתביא להפריה הדדית, וזהו "חיל כיולדה ", חבלי לידה שיביאו ללידה חדשה מכוח החבור בין הדעות והגישות השונות. לידה שלא היתה מתאפשרת אילולא היה נעשה בירור של הדעות השונות, ולזה תרמה המחלוקת שהביאה לברור הזה. ולכן ביום שני לבריאה לא נאמר "כי טוב" שבו נבראה המחלוקת, אבל ביום שלישי הוכפל בו "כי טוב", מפני שנתברר טובה של המחלוקת שהביאה לשלימות הבריאה. וכך "אחד באחד יגשו" - האחים שכל אחד מהם היה אחד ומיוחד לעצמו, ויעשו לאחד ממש.

חזרה למעלה

הודפס מתוך האתר yeshiva.org.il