ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

קדושים תהיו | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש ויקרא קדושים Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word האזן לשעור (47 ד') הורד mp3
שלח לחבר

כ אלול תשנ"ה

קדושים תהיו


סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
עזרא בן מעתוק הכהן ז"ל

"כל המצוות הנוהגות ביום - מצוותן כל היום" ולכתחילה עם הנץ "ואם משעלה עמוד השחר יצא". למשל: שופר, לולב ואמירת הלל הינן נוהגות ביום, ולכתחילה יש לאומרם לאחר הנץ. אמנם מצוות ציצית, תפילין וקריאת שמע יצאו מן הכלל והן מתחילות מעמוד השחר או משיכיר (בין תכלת ללבן) ואפילו מדרבנן אין צריך לחכות לנץ החמה. יש להבין מדוע יצאו מן הכלל.

לגבי ק"ש התשובה היא שהגדרת זמן המצווה אינה "ביום" אלא "בשכבך ובקומך", ולכן אף יש הידור לגומרה עד הנץ כמנהג ותיקין.
בציצית, אין זו מצווה כמו בשופר שתוקעים פעם אחת ובזה נסתיימה המצווה, אלא כל רגע ורגע שלובשים הציצית מקיימים את המצווה, ולכן מובן שחכמים לא יצמצמו את הזמן ולא יעקרו מצווה דאורייתא.
תשובה זו יש לענות גם לגבי תפילין ולומר שגם בתפילין יש כל היום מצווה להניחם. אמנם כאן מתעוררת שאלה גדולה. אם יש מצווה להניח כל היום מדוע אנו מבטלים מצווה דאורייתא ואיננו נוהגים כן. הפוסקים כותבים שלא נוהגים להניח כל היום בזמננו משום שקשה לנו לשמור על גוף נקי, אך עדיין אין בכך תירוץ מדוע רק בזמן תפילת שחרית אנו מניחים ולא יותר מכך, וכי היכולת שלנו לשמור על גוף נקי היא בדיוק כאורך התפילה ולא יותר?! ועוד יש לשאול גם על זמן הגמרא, שכן כתוב שהיו חולצים התפילין בעת שאכלו אכילת פרס, וקשה מהו ההיתר לאכול אכילת קבע, הרי זה לא פקוח-נפש, שכן ניתן לאכול אכילת עראי או לאכול בלילה למ"ד שלילה אינו זמן תפילין, וכיצד א"כ אנו מבטלים מצווה מהתורה?

מכח שאלה זו ישנם פוסקים הרוצים לומר שמצוות תפילין היא פעם ביום כמו תקיעה בשופר. אך גם הבנה זו קשה, כי בתפילין המצווה היא שיהיה מונח ולא פעולת ההנחה, ומה הטעם לומר שזה פעם אחת ביום? ובשלמא למ"ד שתפילין אין זמנה בלילה, יש מקום לומר שהמצווה היא פעם אחת ביום, כיוון שכל יום זה מתחדש, אבל למי שאומר שגם לילה זמן תפילין הוא, אין שום סיבה להגבלה זו?
על-כן, נראה לבאר את הדברים בצורה שונה המיוסדת על דברי הרמב"ן במצוות "קדושים תהיו".

הרמב"ן בפרשת "קדושים" הסביר מהי המצווה של "קדושים תהיו". רש"י מפרש: "קדש עצמך במותר לך". מה הכוונה? אומר הרמב"ן, שלולא המצווה של "קדושים תהיו", אדם היה יכול להיות נבל ברשות התורה, זולל וסובא, לוקח הרבה נשים, שותה הרבה יין ומשתכר. על כל הדברים הללו לא נכתבו איסורים מפורשים בתורה. לכן ציוותה התורה "קדושים תהיו", שיקדש עצמו במותר. א"כ מה ההבדל בין בשר כשר לבשר טריפה, הרי גם בשר כשר אסור לאכול כעת מדין "קדושים תהיו"? מה הנפק"מ בין יין נסך לסתם יין?

התשובה לכך היא שיש בתורה מצוות מפורטות כמו בהמה טמאה, חלב וכד'. מצוות אלו אינן משתנות בין כמות גדולה לכמות קטנה. אין הבדל אם אדם אוכל הרבה או אוכל מעט. גם אם אוכל רק כזית או אפילו פחות מכזית יש בזה איסור. וכן אין נפק"מ בין אנשים חזקים לאנשים חלשים, אם אדם אינו במצב של פקוח נפש, אסור לו לאכול. אין נפק"מ בין גדולי תורה לאנשים פשוטים, לכולם נשאר האיסור בשווה. אין נפק"מ בין הזמנים - יום זה כן ויום זה לא. אין נפק"מ בין עשרת ימי תשובה לכל השנה. כך הן המצוות המפורטות. אבל יש בתורה מצוות "קדושים תהיו" שבזה באה התורה לומר, שיש מצווה כוללת להתנהג בקדושה. אין במצווה זו הגדרה מפורטת. אם נבוא לשאול אם מותר לאכול בשר כשר או לא, אז יש הבדל בין זולל וסובא לאוכל מעט, בין אם ישאל אדם חזק או אדם חלש, לאדם חלש מותר לאכול יותר אף שאינו במצב של פקו"נ. יש הבדל בין תלמידי חכמים גדולים לאנשים פשוטים - ככל שהאדם יותר גדול הדרגה שלו בקדושה עולה. וכן יש הבדל בין הזמנים, אינם דומים עשרת ימי תשובה לימים אחרים, במצווה הזאת של "קדושים תהיו". הרמב"ן מביא כמה דוגמאות וביניהם מביא שר' חייא לא דיבר דברים בטלים. רואים כאן שביטול תורה היא ג"כ מצווה מהסוג של "קדושים תהיו". תלמוד תורה זו לא מצווה מפורטת, כמו מזוזה וכד', אלא זו מצווה כוללת, לכן היא יכולה להשתנות בין האנשים ובין הזמנים.

מצווה נוספת שמזכיר הרמב"ן וכותב עליה שהיא מצווה כוללת זו מצוות "ועשית הישר והטוב".
יש מצוות בין אדם לחברו מפורטות כגון "לא תגנוב". אין הבדל בין אם אדם עשיר גונב או אדם עני. אין הבדל בין אדם גדול וחכם שגונב לבין אדם פשוט. אין הבדל אם אדם גונב ביום כיפור או ביום אחר. וכן במצוות השבת אבדה, אין הבדל בין אם האדם שמצא אבדה הוא עני או עשיר.
(הפטור של זקן ואינה לפי כבודו נובע מסיבה אחרת. במצוות שבין אדם לחברו התורה חייבה טרחה אבל לא ממון, בהשבת אבדה לא מוטל עלי להפסיד ממון עבור כספו של השני. לכן אם שטף נהר חמורו וחמור חברו, לא נגיד לו להציל את חמורו של חברו ולהפסיד את שלו. כל המצוות שבין אדם לחברו זה רק בגופו לא בממונו. כעת באה הגמרא ואומרת, שמהפסוק למדנו שלא רק שאין אדם חייב להוציא ממונו לטובת השני, אלא גם את כבודו אינו חייב לבזבז בשביל הצלת ממונו של השני. הכבוד של האדם שקול כמו ממון, וכמו שהאדם לא חייב להוציא ממונו עבור רווח ממון של השני, כך לא חייב להתבזות לצורך ממון השני. ראיה ברורה לדבר - אם אנחנו רוצים לדעת מהו "זקן ואינה לפי כבודו" בודקים מה היה קורה אם זו היתה אבדה שלו - מצאת שק או קופה מה היית עושה אם זה היה שלך, האם היית מתבזה לסחוב את השק כדי להציל את הממון או היית מוותר. אם הוא בדרגה כזאת שהוא רואה שלא שווה לו הביזוי בשביל רווח השק אז גם לצורך השני הוא פטור, אבל אם עבור עצמו הוא היה מרים זה מראה שאצלו שקול הרווח של האבדה יותר מהבזיון ולכן חייב גם אצל השני. פה ראינו, שהכבוד פשוט נמדד, באותה דרגה של כסף).
אמנם מצוות "ועשית הישר והטוב" באה לרבות עוד דברים שאינם נכללים במצוות מפורטות, המצווה היא לעשות לפנים משורת הדין. בזה כבר יש דרגות. אדם שאבדה לו אבדה, והתייאש, לא חייבים להשיב לו את האבדה, אף על פי כן אומרת הגמרא, שלפנים משורת הדין חייבים להחזיר. דוגמא נוספת לכך היא במקרה שנפלה דליקה בשבת, חכמים אסרו לאדם להציל חפציו מהדליקה שמא יכבה, אמנם רשאי להפקיר את חפציו ולומר לאנשים שהם יכולים לקחת. האנשים אכן יכולים לקחת ולזכות לעצמם מן ההפקר, אמנם נאמר שירא שמים יחזיר אע"פ שזה הפקר, ומנמק רש"י: כיוון שלא הפקיר ברצון אלא היה מוכרח להפקיר. במצב כזה יש ענין להחזיר לו לפנים משורת הדין, ולכן אנו מדריכים יראי שמים החזיר.

הרמ"א כותב שעשיר שמצא אבדה לאחר יאוש כופים אותו להחזיר. רואים כאן חילוק נוסף - על לפנים משורת הדין כופים דווקא עשיר ולא עני. בכל התורה כולה אין חילוק כזה, אין הבדל בין עשיר לעני, אך כאן זו לא מצווה מפורטת אלא מצווה כללית. מקרה נוסף אנו מוצאים בגמרא המספרת על רבה בר בר חנה, שסבלים העבירו לו חבית ושברו אותה תוך כדי העברה. כתוב במשנה שסבלים ששברו את החבית חייבים לשלם, בגלל שהם כשומרי שכר, שכן מקבלים שכר עבור ההעברה. לקח רבב"ח את בגדיהם בתור משכון לדמי החבית, והם העמידו אותו לדין תורה אצל רב. רב פסק שיחזיר להם את הבגדים. אמר לו רבב"ח: "לאו דינא הכי", אמר לו: הן, כתוב "למען תלך בדרך טובים". אח"כ אמרו לרב: "לא שילם לנו שכר עבודה ואין לנו כסף לקנות אוכל" ואז רב אמר לרבב"ח לשלם. אמר לו: "לאו דינא הכי", אמר לו: "וארחות צדיקים תשמור".
רב הבין שבדרגה כזאת כשל רבב"ח צריך לנהוג במצב כזה לפנים משורת הדין, ולא רק שלא לקחת דמי החבית, אלא אפילו לשלם להם שכר עבודה. ודאי שלא היה פוסק כך לאנשים אחרים.

דוגמא נוספת שמביא הרמב"ן למצווה כללית היא "מצוות שבתון". יש בשבת מצוות "לא תעשה ל מלאכה", זוהי מצווה מוגדרת, ישנם ט"ל מלאכות שבהם אין הבדל בין מעט להרבה, אין הבדל אם אדם יכתוב שתי אותיות או ספר שלם. לעומת זאת במצוות שבתון אומר הרמב"ן שיש כבר הבדל. אם אדם ימכור חפץ מסויים בשבת יעבור רק על גזרת "מקח וממכר", שרבנן גזרו לא למכור שמא יכתוב. אמנם אדם שיפתח חנותו במשך כל השבת יעבור כבר על איסור דאורייתא "למען ינוח, שבתון".
בעצם דברים אלו נכתבו כבר בגמרא וברמב"ם. הרמב"ם כותב בתחילת פרק כ"ב מהלכות שבת: "נאמר בתורה תשבות - אפילו מדברים שאינם מלאכה", ישנה מצווה מהתורה לא לעבוד יותר מידי אף בדברים שאינם מוגדרים כמלאכה.
ובגמרא הדברים מפורשים במסכת שבת בסוף פרק "אלו קושרים". רבנן אסרו לקנב ירק בשבת וביו"ט, אך התירו ביוה"כ מן המנחה ולמעלה משום עגמת נפש, כדי שיהא אוכל מוכן מייד בסיום הצום. אמנם, אומרת הגמ', כשחל יוה"כ בשבת אסור משום שבשבת כתוב "שבתון". (אמנם גם ביוה"כ נאמר "שבתון", אך על-כך רש"י כבר עונה שביוה"כ ה"שבתון" נאמר על התענית ועל שאר העינויים, ולא על איסור המלאכה. נראה שביאור הגמרא הוא שקניבת ירק בכמות קטנה זהו רק איסור דרבנן, אמנם בכמות גדולה זה כבר אסור מהתורה משום מצוות "תשבות".

נחזור כעת לשאלתנו על מצוות תפילין. ה'אור שמח' מבאר שגם תלמוד-תורה זו מצווה כללית ולא מפורטת, המשתנה לפי גדלותו של האדם. לכן מובן כיצד אנו מבטלים תורה בשביל פרנסה, ואין גדרים מדוייקים כמה מותר לעבוד משום פקוח נפש, למרות שלכאורה כל רגע ורגע שלא לומדים, אנו מבטלים מצווה מן התורה, אלא שמצוות ת"ת היא מצווה כללית.
ומוסיף האור שמח שגם מצוות תפילין זה 'סוג' של מצוות תלמוד-תורה. היסוד לכך נמצא בתוס' המביא מכילתא ובה נאמר שהעוסק בתורה פטור מן התפילין שנאמר "למען תהיה תורת ה' בפיך". אם-כן, תפילין זה מעין מצוות ת"ת, ולכן גדריה זהים, כלומר- זו מצווה כללית המשתנית לפי גדלותו של האדם. האור שמח אמנם רוצה לתלות זאת בשאלה אם לילה זמן תפילין או לא, למ"ד שכן תפילין הם מעין מצוות ת"ת ולמ"ד השני לא. אך אפשר גם לומר שזה לא תלוי בחקירה ולכו"ע זה כעין מצוות ת"ת.

לפי המהלך שבארנו בשיעור נוכל להבין דבר שהרבה מפרשים נתקשו בו, מדוע לא כתוב בתורה שאסור להתגאות. הסמ"ג כתב שבעת שמנה את המצוות בספרו, הזכירו לו בחלום שלא ישכח למנות מצווה זו. היכן נאמר בתורה לא להתגאות? כתוב: "השמר לך פן תשכח את ה' אלוקיך", וע"י גאווה שוכחים כמו שכתוב: "ורם לבבך ושכחת". זהו מקורו של הסמ"ג, אך כל מוני המצוות לא מנו מצווה זו. נראה שהסיבה לזה היא שאם היתה התורה כותבת בפירוש שאסור להתגאות, אסור לכעוס וכד', זה היה הופך למצווה מפורטת כמו אכילת נבילה וכד', אבל התורה לא כתבה את זה בתור מצווה מפורטת. ממילא זה נכלל ב"קדושים תהיו", לא להיות בעלי מידות מגונות. התורה משבחת את משה רבנו. כפי שמציינת ש"האיש משה עניו" וממילא אנו מבינים ש"קדושים תהיו" כולל ענווה, אבל מכיוון שזה לא מפורט, אז לא הכל שווה. לא כל אדם נידון באותה דרגה, לא כל מצב הוא אותו הדבר. יש מצבים מסויימים שבהם אדם צריך להתנהג במידה זו, זו הסיבה לכך שהדברים לא נכתבו בצורה מפורטת. כמו-כן הדברים נכונים לגבי המצווה של כעס. התורה מזכירה בכל מיני מקומות, שמשה רבנו כעס ובא לכלל טעות. "ויקצוף משה על אנשי החיל" גרם לזה שהוא שכח את ההלכות, ואלעזר בן אהרון אמר את הלכות הגעלת כלים במקומו.
גם כאן משום שבמידות אין הגדרות מדוייקות לא נכתבו על-כך מצוות פרטיות אלא הכל נכלל ב"קדושים תהיו".

חילוק נוסף שמצאנו במצוות כלליות הוא חילוק בין זמנים שונים. אחת מהדוגמאות שמביא הרמב"ן ל"קדושים תהיו" היא אכילת חולין בטהרה. מהתורה אין איסור לאכול חולין בטומאה, התורה רק הזהירה לא להכנס למקדש בטומאה וכן לא לאכול תרומה וקדשים בטומאה, אך אין חיוב להיות ולאכול כל הזמן בטהרה. אעפ"כ מצאנו בגמרא שהיו חכמים שהיו נזהרים מאוד באכילת חולין בטהרה. יש שאכלו על טהרת תרומה, יש שאכלו אפילו על טהרת הקודש, ויש שאף אכלו על טהרת פרה אדומה. אלו דרגות שונות בטהרה. בירושלמי מסופר על אחד האמוראים שאמר לשני שיקפיד לאכול חולין בטהרה, ואם אינו יכול, לכל הפחות יקפיד שבוע בשנה. ומבארים המפרשים שהכוונה לעשרת ימי תשובה.

חז"ל אסרו לאכול פת שנאפתה ע"י גויים גזירה שמא יתקרבו אליהם ויתחתנו עם בנותיהם. אך פת פלטר (שנאפתה במאפייה וא"כ יש פחות חשש של בנותיהם) נפסק להלכה כמתירים. הרמ"א כותב שבעשרת ימי תשובה לא יאכל אדם פת פלטר. המפרשים מסבירים שלמד זאת מהירושלמי לגבי אכילת חולין בטהרה, שהבאנו לעיל. אמנם הט"ז חולק על הרמ"א וכותב שאין מקום לחלק בין עשרת ימי תשובה לכל השנה. אם פוסקים כאוסרים אז אסור כל השנה ואם כמתירים אז מותר כל השנה. ההלכה אינה משתנית בין עשרת ימי תשובה לכל השנה, ואין לדמות לסיפור בירושלמי משום ששם אנו עוסקים בהנהגה קדושה ולא בדינים מפורטים. הט"ז סובר שבעשרת ימי תשובה יש להחמיר רק במצוות כלליות, מצוות שמקורן הוא "קדושים תהיו", כאן יש הבדל בין הימים, אך לפי הרמ"א גם זה נכלל במצוות "קדושים תהיו" - להתקדש בעשרת ימי תשובה ולחשוש אף לדעות שלא נפסקו להלכה.בימים אלו חדורה בנו יראת שמים יותר גדולה, ואנו חוששים יותר שמא האמת כדעות המחמירות שלא נפסקו להלכה.

הפסיקה במצוות אלו קשה מאוד. אמנם במצוות המפורטות צריכים ללמוד הרבה, אך יש כללים מדוייקים ואפשר לפסוק, ואילו במצוות הכלליות צריך לפסוק לכל אדם באופן מיוחד, כמו למשל בסיפור של רבב"ח, שהיה צריך רב להכיר את גדולתו של רבב"ח ולהבין את חשיבות הנתינה לפנים משורת הדין, ורק לאור זאת אפשר לפסוק.

על-פי כל המהלך שראינו כעת נוכל להבין דבר מעניין. נאמר בגמרא: "יפה שיחתן של עבדי אבות יותר מגופי תורה". התורה החשיבה שיחתן של עבדי אבות יותר מגופי תורה. בגופי תורה אנו לומדים שדם השרץ מצטרף לטמא מן ה-ו' המיותרת שבפסוק: "ו זה לכם הטמא מן השרץ". דין כזה של גופי תורה נלמד מרמז שיש ו"ו מיותרת, ואילו בשיחתן של עבדי אבות, השיחה של אליעזר עם רבקה, התורה מאריכה וכותבת כמה דפים. זה מראה, שיפה שיחתן של עבדי אבות, יותר מגופי תורה. מה באמת הסיבה? הגמרא לא מסבירה, למה באמת זה יותר מגופי תורה, אך ע"פ דרכנו אפשר להסביר זאת. גופי תורה הנאמרים ברמז - זה מספיק, לא צריכים יותר, אם ברמז אפשר לדעת, שדם השרץ מטמא, אז מספיק רמז. אבל שיחתן של עבדי אבות באה ללמד את ערכם וגודלם של הדברים. מדוע התורה בכלל כתבה כל מיני סיפורים שקרו? אם התורה כתבה סיפור על נח או על לוט זה כדי להראות את גודל גנות היין. ממילא אחרי שאנחנו נדע זאת, אז אם תתעורר בנו השאלה של שתית יין, נדע איך לפסוק. מכיוון שזה פסק קשה, קשה מאוד לדעת בדיוק עד כמה חשוב וצריך להתרחק מהיין, לכך כבר לא מספיק רמז, אלא צריכים באמת להאריך ולספר את כל מה שיכול להיגרם מהיין. כדי לומר שאסור לשתות יין נסך מספיקים מילים מועטות "ישתו יין נסיכם", ואנו יודעים שאסור לשתות יין נסך, אבל יין כשר- לזה כבר צריך חכמה גדולה מאוד, צריך להבין את כל העניין של שתיית יין על כל ההשלכות הנובעות מכך.

מהסיפור של אליעזר אנו יכולים ללמוד שבחיפוש בת זוג צריך לחפש עשיית חסד, כמו שאליעזר חיפש "והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא את כדך ותאמר שתה אדוני וגם גמליך אשקה אותה הוכחת לעבדך ליצחק". ולומדים שזה צריך להיות עד כדי כך, שהגמרא אומרת ביבמות, שדוד גזר איסור להתחתן עם הגבעונים: "הגבעונים לא מבני ישראל". מדוע אינם מבני ישראל, הרי הם כבר התגיירו לפני הרבה דורות? אלא שהגמרא אומרת שבנ"י יש להם שלושה סימנים: ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים, והגבעונים היו אכזריים. לכן דוד המלך אמר שהם לא מבנ"י ואסר להתחתן איתם. מאיפה לקח דוד שזה צריך להיות המדד להתחתן? מן הסתם למד זאת מהסיפור של אליעזר. לדברים כאלו לא מספיק רמז אלא צריכים להאריך. אם היה כתוב בתורה בצורה קצרה ומפורשת - היה אסור להתחתן עם אישה שלא נותנת מים לגמלים. אבל התורה לא אמרה זאת בצורת איסור, אלא באופן כללי אנו מבינים מהסיפור שזו הדרך הטובה.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il