יום ו' כ"ה ניסן ה'תשע"ד
Bookmark and Share This Shiur in English



גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

ישיבת הר ברכה
אייר התשס"א

מנהגי אבלות בספירת העומר


נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל


ספירת העומר



טעם מנהגי האבלות שבספירת העומר
הימים שבין חג הפסח לחג השבועות הם ימים שיש בהם צער, הואיל ומתו בהם עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא. לפיכך נוהגים בימים אלו מקצת מנהגי אבלות, שלא לשאת אשה ושלא להסתפר, וכן אין עורכים בהם ריקודים ומחולות של רשות.
לפני שנעסוק בפרטי מנהגי האבלות, ראוי להרחיב מעט בעניין המרכזי, והוא סיבת מותם של תלמידי רבי עקיבא. וכך מובא בתלמוד מסכת יבמות (סב, ב): "אמרו: שנים עשר אלף זוגים של תלמידים היו לו לרבי עקיבא... וכולן מתו בפרק אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה לזה... תנא: כולם מתו מפסח ועד עצרת... וכולם מתו במיתה רעה". "והיה העולם שמם עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם, (ואלו התלמידים החדשים): רבי מאיר ורבי יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה". ומסופר עוד במדרש (ב"ר סא, ג) שאמר רבי עקיבא לתלמידיו החדשים: "בניי, הראשונים לא מתו אלא שהיתה עיניהם צרה אלו לאלו, תנו דעתכם שלא תעשו כמעשיהם". 1
מיני אז ימים אלו של ספירת העומר הם ימים שנוהגים בהם מקצת מנהגי אבלות, ומשתדלים לתקן בהם את היחסים שבין אדם לחבירו ובמיוחד בין לומדי התורה. ומכיוון שמדובר במנהג שנהגו ישראל בלא תקנה מפורשת של חכמים, ישנם הבדלי מנהגים בין העדות השונות, כפי שיבואר בהמשך.
כאלף שנים לאחר מכן, בעת מסעות הצלב שהחלו בשנת תתנ"ו לאלף החמישי, רצחו הנוצרים באשכנז רבבות יהודים, ואף אסונות אלו התחוללו ברובם בימי ספירת העומר. כחמש מאות שנים לאחר מכן, בשנים ת"ח ות"ט לאלף השישי, שוב אירעו רציחות נוראות במזרח אירופה, רבבות ואולי מאות אלפי יהודים נרצחו, ואף פרעות אלו אירעו ברובם בימי ספירת העומר. לפיכך נטו באשכנז להחמיר יותר במנהגי אבלות אלו.

זמני מנהגי האבלות

מנהגים רבים היו לגבי זמן האבלות, ונזכיר את ארבעת העיקריים:
א) מנהגי האבלות נמשכים בכל ספירת העומר, ומנהג זה מבוסס על גרסת הגמרא שלפנינו (יבמות סב, ב), שתלמידי רבי עקיבא מתו מפסח ועד עצרת, ואם כן יש לנהוג מנהגי אבלות בכל הימים הללו.
ב) מנהגי האבלות נמשכים עד ל"ג בעומר בלבד. וזה על פי המסורת הידועה, שבל"ג בעומר פסקו תלמידי רבי עקיבא למות.
ג) מנהגי האבלות נמשכים עד ל"ד בעומר. וזה על פי מסורת ספרדית לפיה גורסים בגמרא שתלמידי רבי עקיבא מתו עד 'פרוס העצרת'. 'פרוס' לשון חצי, היינו עד חצי חודש לפני חג השבועות. כשנפחית מארבעים ותשעת ימי ספירת העומר חמישה עשר יום, יישארו שלושים וארבעה ימים שבהם מתו תלמידי רבי עקיבא, ובהם נוהגים מנהגי אבלות.
ד) נוהגים שלושים ושלושה ימי אבלות, וזאת על פי המסורת שתלמידי רבי עקיבא מתו בכל הימים שאינם מיוחדים לשמחה במשך ספירת העומר, שהם שלושים ושלושה ימים, וכנגדם צריכים לנהוג אבלות בשלושים ושלושה ימים רצופים, ואין זה משנה אם יהיו בתחילת ספירת העומר או בסופה. 2

מנהג יוצאי ספרד
לדעת בעל ה'שולחן-ערוך' (או"ח תצג, א-ב), מנהגי האבלות מתחילים מהיום הראשון של ספירת העומר ועד לבוקר ל"ד בעומר. וזאת על פי המסורת הגורסת בגמרא שתלמידי רבי עקיבא מתו עד "פרוס העצרת", ו'פרוס' הכוונה לחצי חודש שהוא חמישה עשר יום, נמצא שצריך להמשיך את האבלות עד ליום ל"ד בעומר. אלא שכמו לגבי אבלות שבעה, מקצת היום נחשב ככולו, ואחר שישב האבל מעט על הארץ בתחילת היום השביעי, כבר קיים את האבלות של היום השביעי ויכול לקום מאבלותו, כך גם לגבי מנהגי האבלות של ספירת העומר. לפיכך, אין צורך להמתין עד סיום יום ל"ד בעומר, אלא כבר בבוקר יום ל"ד בעומר, כיוון שעברו מספר רגעים אחר שעלה השחר, נחשב מקצת היום ככולו, וכל מנהגי האבלות מתבטלים.
ואמנם ביום ל"ג בעומר מותר לשיר, לנגן ולרקוד, לכבוד הילולת רבי שמעון בר יוחאי, אולם שאר מנהגי האבלות נשארים בתוקפם, ואסור לפי מנהג זה לישא אשה ולהסתפר בל"ג בעומר. ומשנסתיים ל"ג בעומר אסור בליל ל"ד לנגן ולרקוד, וכשיגיע בוקר ל"ד יתבטלו כל מנהגי האבלות. (ולעניין תספורת, הנוהגים לפי האר"י מחמירים עד ערב חג השבועות, כה"ח תצג, יג).
ויש קהילות ספרדיות שנהגו שכל מנהגי האבלות מסתיימים בל"ג בעומר, כך נהגו בטורקיה ומצרים. ואף שמנהג הספרדים הרווח כיום בארץ אינו כן, כשיש צורך גדול להקל בזה בל"ג בעומר או בליל ל"ד בעומר, יש מקום לשאול שאלת חכם. 3

מנהג יוצאי אשכנז
מנהג יוצאי אשכנז הרווח כיום בארץ ישראל משלב כמה מסורות. עיקר מנהגי האבלות נמשכים עד ל"ג בעומר, ומקצתם נמשכים אח"כ. וזאת על פי המסורת שהמגפה נעצרה בל"ג בעומר, אלא שאותם תלמידים שהתחילה מחלתם לפני ל"ג בעומר מתו אח"כ עד חג השבועות (מהר"ל חידושי אגדות ליבמות סב, ב). לפיכך, עד ל"ג בעומר נוהגים שלא להסתפר ולא לישא אשה ולא לנגן ולרקוד, ואילו אח"כ נמנעים רק מנישואין ושמחות גדולות. ועוד טעם, שבעת מסעי הצלב ומאורעות ת"ח ות"ט נרצחו מאות אלפי יהודים מבני קהילות אשכנז, ורציחות אלו אירעו ברובם בסוף ספירת העומר, ועל כן נהגו בקהילות אשכנז להימנע באותם ימים משמחות גדולות. אבל מראש חודש סיוון, המנהג להתיר עריכת נישואין, מפני ששמחת חג השבועות, שכבר ניכרת מראש חודש סיוון, מבטלת את האבלות. ויש מקילים לשאת אשה מל"ג בעומר ואילך, ורק משמחות גדולות של רשות נמנעים עד חג השבועות (בהערה נזכיר עוד מנהג שהיה רווח מאוד באשכנז). 4
וביום ל"ג בעומר עצמו, מותר לשאת אשה ולהסתפר. אלא שנחלקו המנהגים בדין ליל ל"ג בעומר. יש אומרים שגם בלילה של ל"ג בעומר מותר לשאת אשה ולהסתפר, מפני שכל יום ל"ג בעומר הוא יום של שמחה. ויש אומרים שצריכים לנהוג שלושים ושלושה ימי אבל רצופים, ולכן רק לאחר שהגיע בוקר ל"ג, אומרים מקצת היום ככולו, ומותר לשאת אשה ולהסתפר. ולכתחילה נוהגים להחמיר, ובשעת הצורך אפשר לנהוג כמקילים. ולכל המנהגים מותר לקיים בליל ל"ג שמחה של ריקודים ונגינה. 5

נישואין ואירוסין בימי ספירת העומר
אחר שעסקנו במשך זמן האבלות, נסכם את דיני המנהגים באופן מפורט. כתבו הגאונים, שמאז שמתו תלמידי רבי עקיבא בימים שבין פסח לעצרת, נהגו ישראל שלא לשאת בהם אשה.
לדעת כמה פוסקים, רק מנישואין של רשות נמנעים, כגון מי שכבר היה נשוי וקיים מצוות פריה ורביה, אולם מי שעדיין לא קיים מצוות פריה ורביה, יכול להינשא בימי ספירת העומר, שמצוות הנישואין דוחה מנהג (רדב"ז, פר"ח). אבל למעשה הסכימו האחרונים שהמנהג הוא שגם מי שלא קיים מצוות פריה ורביה לא ישא אשה בימים אלו, שאם לא כן אין כמעט משמעות למנהג האבלות. אבל מותר להחזיר את גרושתו, מפני שיש בזה מצווה ואין ריבוי שמחה (מ"ב תצג, א, כה"ח ב-ג).
למנהג רוב הספרדים, איסור הנישואין נמשך מתחילת ספירת העומר ועד יום ל"ד בעומר, ומבוקר ל"ד בעומר מותר לערוך נישואין. ויש קהילות ספרדיות שנהגו להקל לשאת אשה כבר מל"ג בעומר, ובשעת הדחק אפשר לנהוג כמותן על פי הוראת חכם (עיין לעיל הערה 3).
ומנהג אשכנזים בארץ ישראל היה, לאסור נישואין מתחילת הספירה עד כ"ט באייר, ומראש חודש סיוון מותר. ויש רבנים שמקילים לערוך נישואין למי שלא קיים עדיין מצוות פריה ורביה מל"ג בעומר ואילך, ובשעת הצורך יש לשאול שאלת חכם. ולגבי יום ל"ג בעומר, מוסכם על כל מנהגי אשכנז שמותר להינשא בו, ויש מקילים גם בליל ל"ג בעומר. ואם הנישואין נערכו ביום ל"ג לכל הדעות אפשר להמשיך בשמחה בליל ל"ד בעומר.
ביום כ"ח באייר, יום שחרור ירושלים, על פי תקנת הרבנות הראשית, מותר לפי כל מנהגי האשכנזים להינשא. 6
מי שהוזמן לחתונה ביום שלפי מנהגו אין מתחתנים, אבל למנהג החתן מתחתנים, רשאי לילך לחתונה ולהשתתף בסעודה ולשמח את החתן והכלה בריקודים (אג"מ או"ח א, קנט).
רק נישואין אסורים, אבל מותר לערוך מסיבה המכונה בימינו 'אירוסין', ובתנאי שלא ישמיעו בה מוזיקה. 7

תספורת
כתבו הראשונים שאין להסתפר בימי ספירת העומר. וכפי שלמדנו (הלכות ג-ד), למנהג ספרדים איסור תספורת נמשך עד לבוקר יום ל"ד בעומר. ולמנהג אשכנזים עד בוקר יום ל"ג בעומר, ויש מקילים מליל ל"ג בעומר, ובשעת הצורך אפשר לסמוך עליהם.5
ודווקא תספורת רגילה שיש בה צד של שמחה אסורה, אבל מותר לגזור את השפם אם הוא מפריע לאכילה. וכן מי ששער ראשו המגודל גורם לו כאבי ראש או שיש לו פצעים בראשו, רשאי להסתפר בימים אלו (עפ"י שו"ע תקנא, יג; תקלא, ח, מ"ב כא, ובאו"ה שם; ספ"כ יב, ח-ט).
גם לנשים אסור להסתפר באותם ימים. אבל להסתפר לשם צניעות מותר, כגון אשה ששערותיה יוצאות מכיסוי ראשה מותר לה לספרם (שו"ע תקנא, יג; מ"ב עט). וכן מותר לגזור או לתלוש שערות כדי להסיר גנאי, לפיכך, מותר לנשים למרוט גבות ולהוריד שערות שבפנים (פס"ת תצג, ז, בשם הרש"ז אויערבאך. וע' אג"מ יו"ד ב, קלז).
גם את הקטנים אין לספר בימים אלו, ולצורך גדול, כדי למנוע מהם צער, מותר לספרם (ע' שו"ע תקנא, יד, מ"ב פב).
מותר לבעלי השמחה להסתפר לכבוד ברית המילה. בעלי השמחה הם: אבי הבן, הסנדק והמוהל (מ"ב תצג, יב. ודין יום העצמאות יבואר להלן ד, יא). כאשר ראש חודש אייר חל בשבת, לפי מנהג אשכנז מותר להסתפר לקראתו (מ"ב תצג, ה). ולמנהג ספרדים רק בשעת הדחק מקילים בזה (כה"ח תצג, מב). 8
הנוהגים על פי האר"י ז"ל, נזהרים שלא להסתפר במשך כל ימי ספירת העומר עד ערב חג השבועות, שאז מסתפרים לכבוד החג. ואפילו לקראת ברית מילה על פי מנהג האר"י אין להסתפר. ורק את הילדים הקטנים בני שלוש נוהגים לספר בל"ג בעומר לפי מנהג האר"י (כה"ח תצג, יג, ועיין להלן ה, ו, במנהג ה'חלקה').

גילוח
לגבי גילוח התעוררה שאלה: האם למי שרגיל להתגלח בכל השנה מותר להתגלח בספירת העומר. לדעת רבים גילוח בכלל תספורת, ובכל הימים שאסור להסתפר אסור גם להתגלח. וכך נוהגים רוב בני הישיבות, עד שאי הגילוח הפך להיות ההיכר הבולט ביותר של האבלות בימי ספירת העומר.
אולם מנגד, יש סוברים, שיש הבדל יסודי בין תספורת לגילוח. בתספורת יש חגיגיות, וכפי שמקובל שאנשים מסתפרים לקראת חגים ואירועים חגיגיים. ואילו הגילוח בימינו הוא מעשה שגרתי, הנעשה כל יום או כל כמה ימים, ומגמתו להסיר את הזיפים המכערים את פניהם של הרגילים להתגלח בכל יום, ולא עליו חל המנהג שלא להסתפר. ובמיוחד בערב שבת, ראוי להתגלח, כדי שלא לקבל את השבת באופן לא מכובד.
והרוצים לסמוך על דעת המקילים רשאים, ואין למחות בידם. אולם נכון למעשה שכל אדם ימשיך במנהג אביו, או כפי שרבו מורה. מפני שאף שמעיקר הדין אפשר לסמוך על סברת המקילים, אי אפשר להתעלם מהעובדה שיש במנהג שלא להתגלח בימי הספירה ביטוי רב רושם לנכונות להקריב למען קיום המצוות, ויש לחוש שמא ביטול מנהג זה יפגע במסירות לשמירת המנהגים. לפיכך נכון שכל אחד ינהג בזה כאביו או כפי שרבו מורה, כי עניין המסורת וההשפעה הסביבתית חשובים כאן יותר מהדקדוק בשאלה האם גם על גילוח חלים מנהגי האבל. 9

ריקודים וכלי זמר
כיוון שנהגו בימי הספירה שלא להרבות בשמחות יתירות, כתבו האחרונים שבכלל זה יש לאסור ריקודים ומחולות של רשות (מ"א תצג, א). וכן נהגו לאסור נגינה ושמיעת כלי זמר.
למנהג הספרדים, אמנם ימי האבלות נמשכים עד ל"ד בעומר בבוקר, אלא שבל"ג בעומר, לכבוד הילולת רבי שמעון בר יוחאי, מותר לנגן ולרקוד. ואחר ל"ג בעומר נמשך האיסור בליל ל"ד בעומר, ומיד לאחר תחילת בוקר ל"ד בעומר נפסקים מנהגי האבלות.
למנהג אשכנזים, האיסור נמשך עד סוף יום ל"ב לעומר, ומתחילת ליל ל"ג בעומר מותר לנגן ולרקוד ולשמוח לכבוד הילולת רבי שמעון בר יוחאי. ולאחר מכן המנהג הרווח בקרב יוצאי אשכנז להימנע עד חג השבועות מקיום שמחות גדולות, כגון ערבי ריקוד שמחים, אבל מותר לנגן ולשמוע כלי נגינה. וכן מותר לקיים חוג אירובי, שעיקר מגמתו התעמלות ולא ריקוד שמחה. 10
בחול המועד פסח נוהגים לנגן ולרקוד, מפני שמצווה לשמוח בחול המועד (מ"ב תקכט, טז; עיין פס"ת תצג, ו). אלא שנישואין אין עורכים בחול המועד, מפני שאין מערבים שמחה בשמחה (שו"ע או"ח תקמו, א). וכן אסרו חכמים להסתפר בחול המועד, כדי שיסתפרו לפני החג (שם תקלא, ב).
מותר ליהודי שמתפרנס מנגינה לנגן במסיבות של גויים לצורך פרנסתו. וכן מותר ללמוד וללמד לנגן בימי הספירה, הואיל ואין בזה שמחה (ספ"כ יב, טז; וע' פס"ת תצג, ד). אבל תלמיד שממילא אינו רגיל ללמוד ברצף כל השנה, אם אפשר טוב שההפסקה תהיה בימי האבלות שבספירת העומר. ואם בכוונתו לעשות הפסקה אחת בשנה, עדיף שיעשה אותה בשלושת השבועות (ועיין להלן ח, ב).

ברית מילה, הכנסת ספר תורה ובר מצווה
מותר לקיים סעודות מצווה ולשיר ולרקוד בהן כפי שמקובל כל השנה. למשל, מותר לערוך סעודות ברית מילה, פדיון הבן וסיום מסכת בימי ספירת העומר. ומי שרגיל בסעודות אלו לרקוד ולהשמיע מוזיקה שמחה - רשאי, מפני שזו שמחה של מצווה.
וכן לגבי הזמנת נגנים, במקום שרגילים תמיד להזמינם לסעודות מצווה אלה, מותר להזמינם גם בימי האבלות שבספירת העומר. ואף שיש מחמירים בזה, כיוון שמדובר בספק הנוגע למנהג אבלות, הלכה כדברי המקילים. אבל כאשר ממילא לא ברור שרגילים להזמין נגנים, מוטב להימנע מלהזמינם בימים אלו.
מותר להכניס ספר תורה לבית הכנסת בשירה, ניגונים וריקודים כמקובל, מפני שאלו ריקודים וניגונים של מצווה.
וכן הדין בסעודת בר מצווה שנערכת באותו היום שבו הבן הגיע למצוות, שמותר לקיימה כפי שרגילים בכל השנה. וכאשר לא ניתן לקיים את מסיבת בר המצווה ביום הגיעו למצוות, מותר לקיים את הסעודה אבל בלא השמעת מוזיקה. ואם יקבעו לסיים מסכת או סדר משניות בתחילת המסיבה, יוכלו להשמיע מוזיקה כפי שהם רגילים בכל שמחת בר מצווה. 11

שמיעת מוזיקה ממכשיר חשמל ביתי
לדעת רבים, אין הבדל בין שמיעת נגנים חיים לשמיעת נגינה דרך רדיו או מכשיר אלקטרוני אחר, וכשם שאסור לשמוע ניגונים של כלי זמר בימי ספירת העומר עד ל"ג בעומר ובשלושת השבועות, כך אסור לשומעם על ידי מכשירים אלקטרוניים. אבל לשמוע שירים דרך מכשירים אלקטרוניים בלא ליווי תזמורתי - מותר (אג"מ יו"ד ב, קלז; יחו"ד ו, לד). ויש אוסרים אפילו שמיעת שירים בלא ליווי תזמורתי דרך מכשירים אלקטרוניים, כי המכשיר נחשב כמו כלי זמר (ציץ אליעזר טו, לג, שבט הלוי ח, קכז).
אולם יש סוברים שהמנהג לאסור שמיעת כלי זמר בימים אלו אינו חל על שמיעת כלי זמר דרך רדיו או שאר מכשירים אלקטרוניים ביתיים, מפני שאין בשמיעתם חגיגיות כפי שיש בשמיעת נגנים חיים. ועוד שכיום הכל רגילים לשמוע ניגונים דרך רדיו וכיוצא בו, והשגרה שבזה ביטלה את החגיגיות והשמחה שבשמיעתם, והרי זה כשירה בפה שאינה אסורה בספירת העומר. ועוד שיש לחלק בין ניגונים של שמחה לניגונים רגילים, שרק ניגונים של שמחה יש מקום לאסור בימים אלו גם ממכשירים ביתיים, אבל ניגונים רגילים וקל וחומר ניגונים עצובים אין לאסור בימי האבלות שבספירת העומר. והרוצה להקל רשאי לסמוך על דעה זו ולשמוע שירים רגילים ועצובים ממכשיר חשמלי ביתי, אבל לא ישמעם בקול רם, מפני שעוצמת הקול שממלאת את חלל החדר יוצרת חגיגיות מסוימת.
ונראה שלכל הדעות, הנוהג ברכב וחושש שמא ירדם, רשאי לשמוע מוסיקה כדי לשמור על עירנותו. 12

שהחיינו
מותר בימי ספירת העומר לקנות פרי חדש ולברך עליו ברכת "שהחיינו", וכן מותר לקנות בגד חדש או רהיט חדש ולברך עליו "שהחיינו". ואמנם בקהילות אשכנז, אחר מסעות הצלב והרציחות האיומות שבוצעו על ידי הנוצרים בימי ספירת העומר, היו רבנים שהחמירו במנהגי האבלות שבספירת העומר כמו בשלושת השבועות. וכשם שבשלושת השבועות נמנעים מלברך "שהחיינו", מפני שאין ראוי לומר "שהחיינו והגיענו לזמן הזה" בימים שנחרב בהם בית המקדש, כך אין ראוי לומר "שהחיינו" בימים שנרצחו בהם יהודים קדושים.
אולם למעשה נפסק שאין איסור לברך "שהחיינו" בימי ספירת העומר, שאין לדמות ימים אלו לימי בין המיצרים. והרוצה להחמיר שלא לקנות בגדים ורהיטים בימים אלו, תבא עליו ברכה. אבל בשעת הצורך, גם המחמיר רשאי להקל. למשל, הנצרך לבגד או רהיט, יכול לקנותו. וכן מי שנזדמנה לפניו אפשרות לקנות רהיט או בגד במחיר זול, יכול לקנותו. ולמנהג המחמירים, יחדש את הבגד ויברך עליו "שהחיינו" בשבת או בראש חודש או ביום העצמאות או לקראת סעודת מצווה. וכן אם קנה רהיט חדש, ישתדל להתחיל להשתמש בו בזמנים אלו שהם זמנים של שמחה.
וכן מותר לקנות בית ולהיכנס לגור בו בימים אלו, ובמיוחד כשמדובר על בית בארץ ישראל, וקל וחומר במקומות שוממים מיהודים, שכל הקונה בהם בית מקיים בהידור את מצוות ישוב הארץ. ואם הקונה הוא יחיד, יברך "שהחיינו", ואם הם זוג, יברכו "הטוב והמטיב". 13
מותר להזמין ידידים לסעודה, ובלבד שלא ינגנו שם בכלי זמר. וכן מותר לקיים בימים אלו נסיעות וטיולים, כי מדברי שמחה צריך להימנע ולא מדברים מהנים. ואמנם יש מחמירים בזה, אבל בדיני מנהגי אבלות הלכה כמיקל. אמנם טיול של בית ספר, מוטב שלא לקיים עד אחר ל"ג בעומר, מפני שיש בו שמחה גדולה. אבל טיול שמוגדר כטיול חינוכי מותר לקיים לכתחילה. 14

סיכום קצר לימי שמחה שבתוך ספירת העומר
בחול המועד פסח אין נוהגים שום מנהגי אבלות, מפני שמצווה לשמוח בו, כמבואר לעיל בהלכה ח' לעניין נגינה.
בראש חודש אייר, לדעת כמה פוסקים מותר להסתפר, מפני שהוא כיום טוב ואין חלים בו מנהגי אבלות. אבל למעשה המנהג שלא להסתפר בראש חודש אייר, וכן נפסק ב'שולחן-ערוך' (תצג, ג).
ראש חודש אייר שחל בשבת, למנהג אשכנזים כיוון שיש בו תוספת שמחה, מותר להסתפר ביום שישי, וכן מותר להינשא ביום שישי לפני שבת, כך שהשמחה והסעודה יהיו בשבת וראש חודש. והמנהג הרווח בין הספרדים להקל בזה רק בשעת הדחק. 15
יום העצמאות הוא יום טוב להודאה ושמחה, ולכן ראוי להתגלח לקראתו, ואף להסתפר מותר. אבל לישא אשה אסור (עיין להלן ד, יא).
ל"ג בעומר ביום, למנהג אשכנז מותר להסתפר ולהינשא, ובשעת הצורך מקילים גם בליל ל"ג בעומר. למנהג ספרדים אסור להסתפר ולהינשא בל"ג בעומר, כמבואר לעיל הלכות ג' וד'.
ל"ג בעומר שחל ביום שישי, גם לספרדים מותר להתגלח ולהסתפר בו (שו"ע תצג, ב).
ל"ג בעומר שחל ביום ראשון, למנהג אשכנזים מותר להסתפר ביום שישי ולספרדים אסור (לעיל הערה 8. ובנישואין - יש מהפוסקים האשכנזים שהקילו בשעת הדחק, ולספרדים אסור, עיין בהערה 6).
כ"ח באייר, גם למנהג אשכנזים רבים, שנוהגים שלא לשאת אשה עד ראש חודש סיוון, מותר לישא בו אשה, וכן מותר לקיים בו שמחות גדולות (עיין להלן ד, יא).


^ 1. בגמ' כתוב שהמיתה הקשה שמתו בה היא אסכרה, ובאגרת רב שרירא גאון כתב שמתו בגזרת שמד. כהמשך לזה שמעתי פירוש מעניין, שמתו בעת מרד בר כוכבא, והיו בין תלמידיו כאלו שיצאו להילחם ברומאים, והיו שהמשיכו בתלמודם. והחיילים ותלמידי הישיבה היו מבזים אלו את אלו, וכל אחד אומר: אני גדול מחברי, שמה שאני עושה חשוב ומועיל, ואילו בחברי אין תועלת כלל. ומפני שנאת חינם זו שהיתה בין הלוחמים והלומדים, ניגפו לפני אויביהם, ובפרק אחד מתו כולם. ואכן התאריך איננו מקרי, הוא בין חג הפסח המבטא את הלאומיות הישראלית לבין חג השבועות המבטא את התורה הרוחנית, ואותם תלמידים שלא כיבדו זה את זה, הפרידו וחילקו בין חג הפסח לחג השבועות, בין הלאומיות לתורה, ועל כן כולם מתו בתקופה זו. ויש גורסים בברא"ר: "שהיתה עיניהם צרה בתורה אלו באלו", ולפי זה עיקר התיקון צריך להיות מכוון כדי להרבות בכבוד בין לומדי התורה מהחוגים השונים. (ועיין בהמשך סוף הערה 13 שיש גם צד חגיגי בימים אלו, שהם כחול המועד שבין פסח לשבועות).
^ 2. מקורות: א) כתבו רב נטרונאי גאון, רב האי גאון ורי"ץ גיאות, שמאז מיתת תלמידי ר"ע אין נושאים אשה בין פסח לעצרת, וכך מובא בטור תצג בדעה הסתמית. וכ"כ באורחות חיים לעניין נישואין ותספורת (מנהגי ישראל ח"א ע' קא-קב). בשבולי הלקט וברי"ו כתבו שני טעמים נוספים למנהגי האבלות במשך כל ספירת העומר: א' עפ"י דעת ר' יוחנן בן נורי שמשפט רשעים בגיהנם מפסח עד עצרת. ב' שהם ימי הדין על התבואה.
ב-ג) מבוסס על המסורת שתלמידי ר"ע פסקו למות בל"ג בעומר, וכ"כ כמה ראשונים וביניהם המאירי יבמות סב, ב: "וקבלה ביד הגאונים שביום ל"ג בעומר פסקה המיתה, ונוהגים מתוך כך שלא להתענות בו, וכן נוהגים מתוך כך שלא לישא אשה מפסח עד אותו זמן". וגם בגמרא יבמות הגירסה שונה, וכפי שכתב המנהיג בשם הרז"ה שלפי גירסה ספרדית, תלמידי ר"ע מתו עד "פרוס העצרת", ולפי החשבון שפרוס הוא חצי חודש - 15 יום, יוצא שצריך לנהוג אבלות עד ל"ד בעומר. וקשה שלפי מסורת זו פסקו למות בל"ג ואילו לפי חשבון "פרוס" צריך לנהוג אבלות עד ל"ד. ואכן יש בזה שתי דעות. יש אומרים שצריך לנהוג אבלות עד ל"ד, וכ"כ אבן שועיב ותשב"ץ ח"א קעח (הובאו בב"י תצג), וכ"כ השו"ע תצג, ב: "נוהגים שלא להסתפר עד ל"ג לעומר שאומרים שאז פסקו מלמות, ואין להסתפר עד יום ל"ד בבוקר". ואולי יבארו שבכל יום ל"ג עדיין מתו, ולכן רק בל"ד מסתיימת האבלות. לעומת זאת מדברי המנהיג (הל' אירוסין סו"ס קו), משמע שאכן בל"ג בעומר מסתיימת האבלות, וכ"כ עוד ראשונים ואחרונים. ולדעתם צריך לפרש שהתכוונו ב"פרוס" לחצי חודש בקירוב, כי באמת 16 יום לפני חג השבועות האבלות מסתיימת, וכ"כ מהריק"ש בערך לחם (ועיין בהמשך הערה 3).
ד) מובאת בראשונים מסורת בשם התוספות (לא נדפס בגמרתנו), שתלמידי ר"ע מתו במשך ל"ג ימי חול שאינם מיוחדים לשמחה, שאם נפחית מארבעים ותשעת ימי ספירת העומר 7 ימים של פסח ואיסרו חג, 6 שבתות, 3 ימי ראש חודש, ישארו ל"ג ימים שבהם מתו תלמידי ר"ע, וכנגדם צריך לנהוג אבלות במשך ל"ג ימים רצופים. ויש שנהגו בהם בתחילת הספירה ויש בסופה. ומסורת זו כתב אבן שועיב שהובא בב"י, וכ"כ הרמ"א תצג, ג, וביארו דיניה הב"ח ומ"ב תצג, יג, ובאו"ה שם. ורבים באשכנז נהגו לעשותם דווקא בסוף הספירה, מפני שבחודש אייר ותחילת סיוון החל מסע הצלב שבמהלכו ביצעו הרשעים רציחות נוראות. בח' באייר אירעו הרציחות בקהילת שפירא, ובכ"ג באייר בקהילת ורמייזא, ובג' בסיוון במגנצא, ובו' בסיוון בקולוניא. והמנהג הקדום בזה היה להתחיל לנהוג אבלות מיום ב' אייר עד ערב חג השבועות. ומ"מ אפשר למנהג זה לקיים את האבלות גם בתחילת הספירה, ואף שבימי חול המועד פסח אין מנהגי אבלות באים לידי ביטוי, שכן מצווה לשמוח, מ"מ אין זה פוגע במספר ל"ג, כמו שימי השבתות שאין בהם אבלות עולים לחשבון ל"ג בספירת העומר ולחשבון שבעה ימים באבלות רגילה.
ועיין בסידור פסח כהלכתו יב, א-ג, ובהלח"ב ז, כא, ובס' מנהגי ישראל ח"א ע' קא-קיא, שם מבאר מנהג ספרד ואשכנז. ובהשלמות בח"ד רלז-רמא, מביא ראיות ש'פרוס' בדרך כלל אינו חצי אלא סמוך, ועל פי זה כוונת הגירסה עד פרוס העצרת היינו עד ערב חג השבועות. יש לציין כי היה עוד מנהג, לפיו נוהגים אבלות בכל ספירת העומר, אולם בימי ראש חודש ול"ג בעומר הכל מותר. ואין נוהגים כן (הובא במ"א תצג, ה, ומ"ב טו).
^ 3. מנהג הספרדים מבואר בשו"ע תצג, א-ב, ויסודו מבואר בהלכה הקודמת מנהג ג' על פי הגירסה "פרוס העצרת", שפירוש הדבר עד ל"ד. אמנם לדעת כמה מגדולי הפוסקים הספרדים, מנהגי האבלות מפסיקים כבר מל"ג בעומר, וכ"כ מהריק"ש ור"י רקח, ובאר בערך לחם ש"פרוס" לאו דווקא חצי חודש בדיוק. וכ"כ בשכנה"ג הגב"י תצג, ג, שבקושטא וסביבותיה נוהגים להינשא בל"ג בעומר. וכ"כ פר"ח ונהר מצרים ועוד. אולם המנהג הרווח כדברי השו"ע, וכ"כ ביחו"ד ג, לא, וביבי"א ג, או"ח כו, ד. ומ"מ בשעת הדחק ובמקום הפסד יש מקום להקל עפ"י הוראת חכם. וכ"כ ביבי"א ה, לח. ובמיוחד העולים מן המקומות שנהגו להקל בל"ג בעומר, כמו עולי טורקיה. (ובליל ל"ד בעומר אפשר לצרף את דעת הרמב"ן, הסובר שמקצת הלילה ככולו, להלן הערה 5). ולדעת הרדב"ז ופר"ח, מי שלא קיים פריה ורביה אינו צריך כלל להימנע מנישואין בימים אלו, וכך היה מנהג תימן (שתילי זיתים תצג, ד, ומהרי"ץ ח"ב קיא). אבל למעשה אין מקילים בזה אלא בשעת הדחק עפ"י הוראת חכם. (גם התימנים אינם מקילים, ע' בשו"ע המקוצר צב, ז).
^ 4. מנהג אשכנזים בארץ ישראל לעניין נישואין מבואר בס' מנהגי א"י סימן יח, ב, וכ"כ בסידור פסח כהלכתו יב, ג. ובמנהג זה יוצאים ידי כל המסורות. ראשית יש בו ל"ג ימי אבלות בתחילת הספירה, ויוצאים בזה ידי המסורת המובאת מהתוספות ברמ"א. והוא גם מתאים למסורת שהמגפה פסקה בל"ג בעומר. וכך אפשר לבאר גם את הגירסה שמתו עד "פרוס העצרת", שהכוונה בערך חצי חודש. ועל ידי כך גם אין הבדל גדול בין מנהגי ספרדים ואשכנזים. ומ"מ ממשיכים להימנע משמחות גדולות גם אחר ל"ג, לפי המסורת שבכל ספירת העומר עדיין מתו תלמידי ר"ע שהחלו לחלות לפני כן. ועוד לפי מה שכתב הט"ז תצג, ב, שהוא מפני המאורעות הקשים שהתרחשו אחר ל"ג. ועוד ביאור למנהג זה, שהוא מתאים לגירסת הגמרא (יבמות סב, ב) שלפנינו, שמתו בין פסח לעצרת, אלא שמנהג האבלות שכתבו הגאונים הוא שלא לישא אשה, ולכן אין נושאין אשה בכל התקופה (למעט מר"ח סיוון, שבזה אינו תואם). אולם איסור תספורת ונגינה הוא מנהג מאוחר יותר, ולכן נהגו בהם איסור רק עד ל"ג בעומר. עוד הסבר לפי מנהג אשכנז לפיו צריך ל"ג יום, וא"כ מונים ל"ג ימים מאחרי איסרו חג ועד כ"ט אייר, (ואין מחשיבים את ראש חודש אייר ול"ג בעומר), ולכן מר"ח סיוון הכל מותר. ויש מתירים לצורך נישואין שהם מצווה מל"ג בעומר, ורק שמחות גדולות של רשות אוסרים עד חג השבועות.
ובאשכנז נהגו כמנהג ד' שהובא לעיל, לפיו העיקר לנהוג ל"ג ימי אבלות, בסוף הספירה או בתחילתה. ואף הוא מתפצל לכמה אפשרויות. האחת, בתחילת הספירה (כמנהג אשכנז בא"י); השנייה, מיום ל' בניסן שהוא א' דר"ח ועד ג' בסיוון בבוקר; השלישית, מיום ב' אייר עד ערב חג השבועות (רמ"א תצג, ג, מ"ב טו. ועיין בהלח"ב ז, 73-75).
כתב הרמ"א תצג, ג, שאין לנהוג במקום אחד כשני מנהגים שונים, משום לא תתגודדו. אבל כאשר מתקבצים למקום אחד בני קהילות שונות - מותר, וכ"כ באג"מ או"ח א, קנט. ולפי מנהג אשכנז (שהוא מנהג ד' בהלכה ב), כאשר אין מנהג קבוע בעיר רשאים לבחור באחד המנהגים, רק שלא ינהגו כקולי שני המנהגים. ואף יכולים לנהוג שנה אחת ל"ג יום בתחילת הספירה ושנה אחרת מר"ח אייר, מפני שאין אלו מנהגים שונים אלא העיקר לנהוג ל"ג יום רצופים מנהגי אבלות. וכ"כ חת"ס או"ח קמב, ובאר דבריו באג"מ או"ח א, קנט, והובא בסידור פסח כהלכתו יב, ד, 23, והלח"ב ז, כג. וע' בפס"ת תצג, יב-יג. עוד כתב החת"ס שאפשר לנהוג לעניין נישואין כמנהג אחד ולעניין תספורת כשני. ע"כ. וכיום אין כמעט בא"י אשכנזים שנוהגים להתחתן עד ר"ח אייר, וכמדומה שעדיף למנוע את הרוצים לנהוג כך, מפני שהמנהג בא"י מבוסס גם על המנהג השלישי לעיל ב, ואין לנהוג במקום אחד כשני מנהגים.
^ 5. מפשט דברי הרמ"א תצג, ב, משמע שרק בבוקר ל"ג מותר לישא אשה ולהסתפר, אבל בלילה אסור. והטעם, כי צריך לנהוג ל"ג ימי אבלות, ונפסק בשו"ע יו"ד רצה, א, שרק מקצת מהיום נחשב ככולו, כדעת מהר"ם מרוטנבורג, ולא כדעת הרמב"ן שסובר שגם מקצת הלילה נחשב ככולו. וכ"כ הגר"א, ולכך נוטה במ"ב י. אולם רבים סוברים שכל יום ל"ג מותר, וכ"כ מעי"ט, חק יעקב, מור וקציעה ועוד. והטעם כי ל"ג בעומר, לילו ויומו, הוא זמן שמחה שבו פסקו למות. אלא שקשה היאך יצא שינהגו ל"ג ימי אבלות. ולפי המנהג שנמנעים מנישואין אחר ל"ג בעומר עד ר"ח סיון, לא קשה, שכן יש יותר מל"ג ימי אבלות. וכן לא קשה לפי הגירסה שלפנינו במהרי"ל, שכתב לעניין תספורת שצריך להימנע רק ל"ב ימי אבלות (אמנם לעניין נישואין כתב שנמנעים בכל ספירת העומר). ובשו"ע הרב תצג, ה, תלה דין זה בשאלה אם אומרים תחנון במנחה שלפני ל"ג בעומר, שלסוברים שאין אומרים תחנון, האבלות נמשכת ל"ב ימים. ונוהגים שלא לומר תחנון (עיין להלן ה, 1). ואם נאמר שבכל זאת צריך ל"ג ימי אבלות ולא נחשיב את הימים שאחר ל"ג בעומר, אפשר לסמוך אולי על הרמב"ן שסובר שמקצת הלילה ככל היום, ומכמה רגעים אחר תחילת ליל ל"ג מותר לישא אשה ולהסתפר (וכ"כ הפר"ח). ועיין בהלח"ב ז, 71, שביסס דעה זו. וע' בסידור פסח כהלכתו יב, 12.
^ 6. לעניין האיסור שנוהגים בנישואין עד ר"ח סיוון, עיין בהערה 4. ובדין ליל ל"ג בעומר עיין בהערה 5. ואם הנישואין היו בל"ג בעומר ביום, יכולים להמשיך את הסעודה והריקודים בליל ל"ד בעומר (ע' פס"ת תצג, יא). עוד עיין בספר הנישואין כהלכתם פרק ה' יט-לד. ובס' מצא טוב ע' רעד-רעט. ויש אומרים שעדיף להינשא בליל ל"ג, כדי שהשמחה והריקודים לא ימשכו ליום ל"ד (הלח"ב ז, סוף הערה 71).
כשחל ל"ג ביום ראשון, יש מהפוסקים האשכנזים שמקילים בשעת הדחק לישא אשה ביום שישי כשם שהתיר הרמ"א לעניין תספורת, ויש אוסרים (ע' הנישואין כהלכתם ה, כג, ופס"ת תצג, יא). ולמנהג ספרדים נראה פשוט שאין להקל בזה.
אם חל ראש חודש אייר ביום שבת, כיוון שהשמחה אז כפולה, לדעת המ"ב תצג, ה, מותר לישא אשה ביום שישי, ולקיים את הסעודה והשמחה בשבת שהוא ראש חודש. ולמנהג ספרדים מקילים בזה רק בשעת הדחק (כה"ח תצג, מב, עפ"י בית דוד והחיד"א).
^ 7. ואף שיש במסיבת "אירוסין" זו שמחה, יש בה קצת מצווה, שהיא מחזקת את ההתקשרות בין בני הזוג. אבל אין להשמיע בה מוזיקה, מפני שאינה נחשבת כסעודת מצווה ממש, וכמבואר במ"א תצג, א, ומ"ב ג, לגבי סעודת שידוכים. ושלא כפי שכתב בשמו בילקוט יוסף סעיף לה. ועוד מבואר בהמשך בהלכה ט, שאפילו בסעודת מצווה כברית מילה, מותר להשמיע מוזיקה רק במקום שרגילים תמיד להשמיע מוזיקה בסעודת ברית, ובמסיבת "אירוסין" רבים לא נהגו להשמיע מוזיקה. ובשנים האחרונות רבים נוהגים להשמיע מוזיקה ולרקוד במסיבת "אירוסין", ומי שסבור שכך הוא מנהג כל סביבתו, אם ירצה, יוכל להקל כפי המינימום המקובל, ונכון שגם יסיימו מסכת.
^ 8. כאשר ל"ג בעומר חל ביום ראשון, למנהג אשכנזים מותר להתגלח ולהסתפר לכבוד שבת (רמ"א תצג, ב). ולמנהג ספרדים אין מסתפרים. אבל אם ל"ג חל בערב שבת, גם לספרדים מותר להסתפר ולהתגלח בו (שו"ע תצג, ב).
^ 9. רבים מחמירים שלא להתגלח כלל בימי האבלות שבספירה, וכ"כ בכה"ח תקנא, סו. ובסימן תצג, יט, כתב עפ"י אחרונים, שרק במקום הפסד פרנסה יכולים להתגלח. גם באג"מ או"ח ד, קב, התיר להתגלח במקום שיש הפסד ממון, כגון שמעסיקיו דורשים זאת ממנו. אמנם מנגד אפשר לומר שגילוח יומיומי אינו כתספורת, שכן לא היתה מציאות כזו בזמן שהחלו לנהוג אבלות בתספורת. וכמו שיש חילוק לעניין איסור רחיצה לאבלים, בין רחיצה של עונג ורעננות לרחיצה של הסרת זוהמא, כך אפשר לחלק בין תספורת חגיגית לגילוח של הסרת ניוול. וכל מה שנהגו בספירת העומר הוא להימנע מחגיגיות ולא להפגין אבלות, וזיפי הזקן מפגינים אבלות. ואמנם במשך אבלות שבעה ושלושים אין להקל בזה, אולם כשם שמקילים להתגלח בשנת האבל, כך אפשר להקל בספירת העומר ובשלושת השבועות עד ר"ח אב. וכך מובא בשם הרב סלובייצ'יק בספר 'נפש הרב' לרב שכטר ע' קצא. ויותר מזה כאשר מדובר בגילוח לקראת שבת. שכן למדנו לגבי מנהג אשכנזים שאין מסתפרים בכל שלושת השבועות, שכתב במ"א תקנא, יד, בשם הגהות אשרי, שאין להסתפר אפילו לפני שבת הואיל ואין רגילים להסתפר כל שבוע, משמע שהרגילים להתגלח יכולים להתגלח לכבוד שבת. ועיין בבאו"ה תקנא, ג, שכך משמע מהירושלמי שמותר לכבוד שבת. ועל כל זה יש להוסיף, כי מתחילה מנהג האבלות בספירה היה רק שלא לישא אשה, ולפי דברי הגאונים החלו להימנע מנישואין כבר מזמן מיתת תלמידי ר"ע. ואילו המנהג שלא להסתפר נזכר לראשונה בדברי הראשונים: אורחות חיים, שבולי הלקט ועוד. ואולי החלו לנהוג בו אחר שנתווספו עוד צרות על ישראל (כגון במסעי הצלב, ע' בס' מנהגי ישראל ח"א ע' קה, וע' קיב-קיז). ובתשובות רדב"ז ח"ב תרפ"ז כתב שיש נוהגים להסתפר כל חודש ניסן שאסור בהספד ותענית, ויש נוהגים להסתפר כל ערב שבת. וכן היקל להסתפר בר"ח אייר, שלא כדעת המחבר בשו"ע תצג, ג. ומדבריו עולה שבמנהג זה אפשר לילך אחר מנהג המקילים. ומנהג תימן הקדום היה שלא להימנע מתספורת כל הספירה, ואח"כ החלו להחמיר בזה, והורו הרב משרקי בעל שתלי זיתים, ומהרי"ץ בשו"ת פעולת צדיק ח"ב עו, להסתפר בערב שבת. ואם כן כשיש ספק האם גילוח כתספורת יש לצרף את דעת המקילים לגמרי. ועיין בשו"ת נר עזרא ח"ב ע' קנה-קנח, שמסיק להקל להתגלח לקראת שבת, וכתב שכך דעת הרב מן ההר והרב ליכטנשטיין. והרב רבינוביץ ראש ישיבת מעלה אדומים ממליץ לכל אדם לנהוג כאביו, שלא יהיה האב מגולח והבן לא או להיפך, כי יש בזה פגיעה בכבוד האב.
עוד סברה להיתר, שלרגילים להתגלח יש בדרך כלל צער רב כשאינם מתגלחים כמה ימים, ואולי זה דומה להיתר לגזור את השפם שמפריע לאכילה, ולגזור שערות שגורמות לפצעים בראש או כאבי ראש. ועיין בכה"ח תצג, טוב, שמיקל למי שסובל להסתפר לכבוד שבת. והחיד"א ביוסף אומץ מ' הזכיר הסברה שהמתגלחים מצטערים מאוד, יותר מהצער של שער הראש.
ונלענ"ד שמעיקר הדין היה נכון להורות שהרגילים להתגלח בכל השנה יתגלחו לכבוד שבת, והרוצים להקל רשאים להתגלח כל השבוע, כי לא על גילוח יום יומי חל מנהג האבלות. אולם כפי שמבואר למעלה, יש לחוש שלא לפגוע במסורת של מנהג בולט כל כך. לפיכך נכון שכל אחד ינהג כאביו או כפי שרבו יורה לו. ועיין בכיוצא בזה להלן ח, יא, לעניין גילוח בשלושת השבועות.
^ 10. אחרוני האשכנזים הסתפקו אם מותר לקיים שמחות גדולות, מעבר לל"ג הימים שנוהגים בהם עיקר מנהגי האבלות. ואף הסתפקו לגבי הימים שבין ראש חודש סיוון לחג השבועות, כמובא בשעה"צ תצג, ד, בשם א"ר ופמ"ג. והובא בסידור פסח כהלכתו פרק יב הערה 50. והורו הרב אויערבאך והרב וואזנר לאסור (פסקי תשובות תצג, ו, 43). ואף שמנהג ארץ ישראל להתיר נישואין אחר ר"ח סיוון, לגבי ריקודים ומחולות של רשות יש מקום להחמיר במשך כל ימי הספירה. הטעם להמשך מנהגי האבלות אחר ל"ג בעומר מבוסס על שני יסודות, האחד המסורת שתלמידי ר"ע מתו בכל משך ספירת העומר, או בכל ימות החול שבו. השני, מפני המאורעות הקשים שפקדו את קהילות אשכנז בימים אלו. אלא שעד ל"ג בעומר נוהגים להחמיר יותר ואחריו פחות. וכל זה מבואר לעיל בהלכות: ב, ד, ובהערות: 2, 4.
הבחנת החילוק בין שמחה גדולה לשמחה רגילה אינו מוגדר, אולם קיום ערב ריקודים של רשות הוא בוודאי שמחה גדולה. לעומת זאת חוג אירובי שעיקרו לשם התעמלות מותר. ולגבי אירועים שמחים, אך יש ספק אם הם שמחה גדולה, אם יצרפו סיום מסכת או עניין אחר של מצווה, יוכלו להקל. ולמנהגי ספרדים הכל מותר, וכאשר בתוך הקבוצה ישנם ספרדים רבים, אפשר לנטות לקולא כפי מנהגם, ואע"פ כן טוב לצרף סיום מסכת או צורך מצווה אחר.
^ 11. עיין במ"א תצג, א, מ"ב ג, לגבי סעודת שידוכין שהיא נחשבת קצת סעודת מצווה. ועיין הלכה ה והערה 7. והמתירים לנגן בכלי זמר בסעודת מצווה הם: אג"מ או"ח ב, צה, ואבה"ע א, צז; משנה הלכות ו, קט; יחו"ד ו, לד. והאוסרים: מנח"י א, קיא, עפ"י דעת קדושים. ועיין בפס"ת תצג, ה. והלכה כמיקל בדינים אלו. כתב בספר שלמי מועד ע' תנד, בשם הרב אויערבאך, שמותר לקיים סעודת בר מצווה ביום אחר, אבל בלא ריקודים ותזמורת. נשאלתי אם מותר לקיים מסיבה עם כלי זמר וריקודים למוסד של נכים, ורצו השואלים להקל מפני שיש מצווה לשמחם. ועניתי שאסור, מפני שזו מסיבה של רשות, ואף הם צריכים להשתתף במנהגי האבלות, וממילא אין מקיימים למענם מסיבות בכל שבוע ואפילו לא בכל חודש, ואם כן מדוע יקיימו מסיבה למענם דווקא בימי האבלות.
^ 12. דעת האוסרים: אג"מ יו"ד ב, קלז, ובאו"ח א, קסו, נטה לחומרא, לאסור שמיעת כלי זמר בכל השנה, מפני אבלות החורבן, קל וחומר בימי ספירת העומר ושלושת השבועות. וביחו"ד ו, לד, אף שהתיר לשמוע כלי זמר בזמן הזה אסר לשמוע כלי זמר מרדיו וכדומה בספירת העומר ושלושת השבועות (אמנם בע"פ התיר לערוץ שבע כדי שיוכלו לקיים על ידי כך את הפינות התורניות). וכן דעת מנח"י א, קיא. גם הרב אויערבאך והרב אלישיב אסרו שמיעת כלי זמר דרך רדיו (שלמי מועד ע' תנג). ובציץ אליעזר טו, לג, ושבט הלוי ח, קכז, אסרו אפילו בלי כלי זמר. ועיין בפסקי תשובות תצג, ד.
אולם הסברות להקל חזקות: ראשית, כלי זמר אינו בהכרח ביטוי של שמחה, וכבר מצינו חלילים לקינה בעת הלוויה, עיין שבת קנא, א. וכן התיר הפמ"ג לנגן לפרנסה, והובא בבאו"ה תקנא, ב. ומהר"ם שיק יו"ד שסח, התייחס לחילוק שבין ניגון של שמחה לבין ניגון של עצב, שניגון של עצב אינו אסור בימי אבל. (אמנם אסר שם ללמד ילדים מסוימים נגינה בשנת אבלותם, משום שכל לימודם לשחצנות ולא לפרנסה). מ"מ מצינו שרק ניגונים של שמחה אסורים. וכן משמע מלשון הרמב"ם בהל' תעניות ה, יד, כשעוסק באיסור ניגון אחר החורבן: "וכן גזרו שלא לנגן בכלי שיר וכל מיני זמר... אסור לשמוח בהן ואסור לשומען מפני החורבן". לפי זה נראה שעיקר האיסור לשמוע כלי זמר הוא בשירי שמחה השייכים לריקודים ומחולות, אבל שירים רגילים, וק"ו עצובים אינם אסורים. עוד סברה העלה בשו"ת חלקת יעקב א, סב, ששמיעת רדיו וטייפ אינה בכלל הגזירה (או מנהג האבלות), כיוון שלא היו באותם זמנים. ואולי כאשר מכשירים אלו היו נדירים, היתה בשמיעתם חגיגיות, ולכן רבים חלקו עליו. אבל כיום שמיעתם שגרתית ואין בה שום חגיגיות, ולכן אינה בכלל מנהג האיסור. וכך דעת אבי מורי. וכעין זה כתב הרב שמואל דוד בתחומין יג. ועוד עיין להלן ח, ד. וכיוון שכל האיסור מצד מנהג, במקום של ספק, הלכה כמיקל. וכן נהג ערוץ שבע לשדר בימי האבלות שבספירת העומר שירים רגילים ולהימנע משידור שירים שנועדו לשמחות וריקודים.
ולכל הדעות אסור לשמוע קונצרט, אף אם מדובר בניגון רגיל או עצוב, משום שעצם ההתאספות לקונצרט יש בה חגיגיות וממילא שמחה. וכן נלענ"ד ששמיעה בקול רם, גם של מנגינה בינונית, נעשית קצת חגיגית על ידי עצמת הקול. ולכל הדעות מותר לנהג לשמוע מוזיקה כדי שלא להירדם בנסיעה. הן מפני שאין בכך כל כך שמחה, והן מצד חשש פיקוח נפש. ולמי שסובל מעצבות, גם המחמירים מסכימים שישמע מוזיקה בצנעה, כמובא בהלח"ב ז, 39.
^ 13. בס' לקט יושר כתב בשם רבו מהרא"י בעל תרומת הדשן שאין לברך "שהחיינו" בימי הספירה. וכ"כ עוד כמה ראשונים ואחרונים. והרבה אחרונים דחו מנהג חומרה זה, וביניהם בעל המאמר מרדכי תצג, ב, והביאו המ"ב תצג, ב. וכ"כ בכה"ח תצג, ד. ועיין ביבי"א או"ח ג, כו, ויחו"ד א, כד, שסיכם הדעות. ולגבי כניסה לבית חדש, יש שהחמירו, מפני שיש בזה שמחה גדולה, מעין שמחת נישואין (שו"ת אבני צדק סיגעט יו"ד מד). וביחו"ד ג, ל, היקל. ועיין בפס"ת תצג, א, ב, ג, שהביא דעות לחומרא.
וחשוב לציין כי יש בימי ספירת העומר גם צד שמחה, וכפי שכתב הרמב"ן (פרשת אמור) שהם דומים לימים של חול המועד הנמשך מפסח ועד שבועות. אלא שיש בהם גם צד של מתח ודריכות, שצריך לעלות בהם מדרגה לדרגה עד לשיא של מתן תורה. וכאשר אין זוכים לעלות כסדר המדרגות עלולים להיגרם משברים ופורענויות, וכפי שאירע בתולדות ישראל, וזה טעם האבלות בימי הספירה. ואע"פ כן הקדושה שבהם לא זזה ממקומה. והם מסוגלים מאוד לעלייה והיטהרות לקראת מתן תורה ודבקות בהש"י.
^ 14. עיין בספר "בין פסח לשבועות" טו, י, יב, דעת המקילים. ובהח"ב ז, יא, שנוטה להחמיר, ושם בהערה דעת מיקל. ועיין בהמשך ח, ו, לעניין טיולים בבין המיצרים.
^ 15. הרדב"ז, הריק"ש, ומהר"ם לונזאנו סוברים שמותר להסתפר בראש חודש (גם כשאינו חל בשבת), אולם הב"י סובר שאסור, וכן המנהג הרווח. וכאשר ראש חודש חל בשבת, לעניין נישואין עיין לעיל בהערה 6, ולעניין תספורת בהלכה ו.
חזרה למעלה