ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

הגבול הצפוני של ארץ ישראל 1 | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש ארץ ישראל ומצוותיה ישוב הארץ, גבולותיה ויציאה לחו"ל גבולות הארץ Bookmark and Share



גירסת הדפסה קרא ב - word האזן לשעור (40 ד') הורד mp3
שלח לחבר הורד דף מקורות צפה בשיעור (40 ד')

כ"ט תמוז התשס"ח

הגבול הצפוני של ארץ ישראל 1

גבולות הארץ - שיעור 9



נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
שמחה בת חנה

המילה "לבנון" מתיחסת לפעמים לשטח הצפוני של ארץ ישראל - לאדמת לבנון, ולפעמים זהו תאור של יופי, כמו בתאור הרעיה (כנסת ישראל) בשיר השירים (ז, ה): "אפך כמגדל הלבנון", ובעוד מקומות רבים בתנ"ך. התאור "לבנון" כסמל של יופי, נובע מיופיה של ארץ הלבנון, שהיא המשך ישיר של הגליל ואף יפה ממנו.
המושג "בוץ לבנוני" הוא מושג מסולף, אדרבה לבנון זהו מקום יפה וטוב, והוא חלק מנחלת אבותינו כפי שנוכיח לקמן.
(הערה: כדי להבין את השיעור היטב - יש לעיין במפה שבדף המקורות).
התורה בסוף פרשת עקב, מתארת את גבולות ארץ ישראל באופן כללי [מקור א1]:
"כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם בו לכם יהיה, מן המדבר והלבנון, מן הנהר נהר פרת ועד הים האחרון יהיה גבולכם" (דברים יא, כד).

וברמב"ן שם [מקור א2]:
"... ומן המדבר והלבנון ועד הים האחרון יהיה גבולכם, שאתם חייבים לכבשו ולאבד משם העמים".

נקודות הציון שהתורה מזכירה כאן לא כל כך מפורטות. רבנו מיוחס והרשב"ם שם [מקור א3-4] מסבירים שהלבנון הוא בצפונה של הארץ, נהר פרת בצפון מזרח, המדבר בדרום, והים במערב.

מקור נוסף למרכזיותה של ארץ הלבנון הוא בתפילת משה בפרשת ואתחנן [מקור א5]:
"... אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן ההר הטוב הזה והלבנון" (דברים ג).

בפרשת מסעי מוזכרים גבולות הארץ ובכללם גבולה הצפוני [מקור א6]:
" וזה יהיה לכם גבול צפון מן הים הגדול תתאו לכם הר ההר. מהר ההר תתאו לבא חמת והיו תוצאות הגבול צדדה. ויצא הגבול זיפרונה והיו תוצאותיו חצר עינן, זה יהיה לכם גבול צפון" (במדבר לד).

כפי שנראה בהמשך, בזיהוי מקומות אלו היום ישנן כמה דעות.
בתרגום יהונתן ובתרגום ירושלמי שם [מקור א7-8]:
"ודין יהוי לכון תחום צפונא, מן ימא רבא תכוונון לכון לטוורוס אומנוס".

אף היום ישנו מקום הנקרא הרי אמנוס, בין קו רוחב 36 מעלות לקו רוחב 37 מעלות, בגבול סוריה טורקיה. זוהי הדעה המצפינה ביותר את הגבול, אך לא כולם מודים בכך, כפי שנראה בהמשך.
עי' גם דברים א ח' [מקור א9].
גם יהושע מצוה לכבוש את ארץ ישראל בגבולות המקבילים לגבולות המוזכרים בפרשת עקב [מקור א10]:
"מהמדבר והלבנון הזה, ועד הנהר הגדול לנהר פרת, כל ארץ החיתים ועד הים הגדול מבוא השמש יהיה גבולכם" (יהושע א, ד).

ויהושע ביצע וכבש [מקור א13-14]:
"ויתנם ה' ביד ישראל ויכום וירדפום עד צידון רבה... מן ההר החלק העולה שעיר ועד בעל גד בבקעת הלבנון תחת הר חרמון..." (יהושע יא).

שבטים רבים נחלו בלבנון. שנים וחצי השבטים נחלו בעבר הירדן, אבל גבולם מגיע ללבנון [מקור א15]:
"שני המטות וחצי המטה לקחו נחלתם מעבר לירדן ירחו קדמה מזרחה".

ובתרגום ירושלמי שם [מקור א16]:
"... נפק להון תחומא לטור תלגה ולחומתא דלבנן, ומטור תלגה ולחומתא דלבנן נפק להון תחומא לחובא דימין צפון עיינותא דדמשק...".

ואם כן נחלת שניים וחצי השבטים הגיע עד גבול לבנון.
בקדמוניות היהודים מציין גם את נפתלי - כחלק מלבנון [עי' מקור א17].
[הערה: מכאן דף מקורות 5ב].
ובתורה [מקור ב1]:
"זבולון לחוף ימים ישכון והוא לחוף אניות וירכתו על צידון".

בהקשר לזבולון הגמרא מספרת שהיו לו טענות על נחלתו [מקור ב2(א)]:
"אמר זבולון לפני הקב"ה, רבונו של עולם, לאחי נתת להם ארצות ולי נתת ימים ונהרות. לאחי נתת להם שדות וכרמים ולי נתת הרים וגבעות. אמר לו הקב"ה, כולן צריכין לך על ידי חלזון שנאמר ושפוני טמוני חול. שפוני זה חלזון. חלזון עולה מן הים להרים וצובעין בדמו תכלת ונמכר בדמים יקרים" (מגילה י, וברש"י).

השבט המרכזי בלבנון היה אשר [מקור ב3]:
"ויצא הגורל... בני אשר... עד צידון רבה. ושב הגבול הרמה ועד עיר מבצר צור..." (יהושע יט).

ארצו של אשר היתה מבורכת ביותר. ובגמרא [מקור ב5]:
"תנו רבנן: וטובל בשמן רגלו (דברים לג) - זה חלקו של אשר, שמושך שמן כמעין. אמרו: פעם א' נצרכו להן אנשי לודקיא בשמן, מינו להן פולמוסטוס אחד, אמרו לו: לך והבא לנו שמן במאה ריבוא. הלך לירושלים, אמרו לו: לך לצור. הלך לצור, אמרו לו: לך לגוש חלב. הלך לגוש חלב, אמרו לו: לך אצל פלוני לשדה הלז, ומצאו שהיה עוזק תחת זיתיו, אמר לו: יש לך שמן במאה ריבוא שאני צריך? אמר לו: המתן לי עד שאסיים מלאכתי, המתין עד שסיים מלאכתו. לאחר שסיים מלאכתו, הפשיל כליו לאחוריו והיה מסקל ובא בדרך, אמר לו: יש לך שמן במאה ריבוא? כמדומה אני ששחוק שחקו בי היהודים. כיון שהגיע לעירו, הוציאה לו שפחתו קומקמום של חמין ורחץ בו ידיו ורגליו, הוציאה לו ספל של זהב מליאה שמן וטבל בו ידיו ורגליו, לקיים מה שנאמר: וטובל בשמן רגלו, לאחר שאכלו ושתו, מדד לו שמן במאה ריבוא. אמר לו כלום אתה צריך ליותר? אמר לו הן, אלא שאין לי דמים, אמר לו אם אתה רוצה ליקח, קח, ואני אלך עמך ואטול דמיו. מדד לו שמן בשמונה עשר ריבוא..." (מנחות דף פה ע"ב).

וכשהבטיח ד' לאברהם אבינו את הארץ נאמר [מקור ב8]:
"ביום ההוא כרת ד' את אברם ברית לאמר, לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת" (בראשית טז).

לפי דברי המדרש, הבטחה זאת היתה כאשר אברהם היה בסולמה של צור [מקור ב9]:
אמר רבי לוי בשעה שהיה אברהם מהלך בארם נהרים ובארם נחור, ראה אותן אוכלים ושותים ופוחזים, אמר הלואי לא יהא לי חלק בארץ הזאת. וכיון שהגיע לסולמה של צור ראה אותן עסוקין בניכוש בשעת הניכוש, בעידור בשעת העידור, אמר הלואי יהא חלקי בארץ הזאת, אמר לו הקב"ה לזרעך אתן את הארץ הזאת" (בראשית רבה [וילנא] פרשה לט ד"ה ח רבי יהודה).

וכן כשאברהם נלחם להציל את לוט הוא הגיע עד ארץ לבנון [מקור ב6]:
"וישמע אברם כי נשבה אחיו וירק את חניכיו ילידי ביתו שמונה עשר ושלוש מאות וירדוף עד דן. ויחלק עליהם לילה הוא ועבדיו, ויכם וירדפם עד חובה אשר משמאל לדמשק" (בראשית יד).

ובתרגום יונתן [מקור ב7]:
"... חובה דעתיד למהוי בדן דמציפונא לדמשק".

ואם כן גם שבט דן ישב באזור זה.

המלבי"ם בפירושו לפרשת מסעי, מתאר את שטחי ארץ ישראל העתידית [מקור ב10]:
"ואנכי בפירושי שם בארתי כי גבולות ארץ ישראל יתרחבו לעתיד בכל הצדדים. שבצד דרום יירשו ארץ אדום ומואב ובני עמון שהם קיני וקנזי וקדמוני שהבטיח השם ית' לאברהם אבינו, וילך הגבול מתמר עד מי מריבת קדש הוא מחצצן תמר עד עין משפט היא קדש. וגם ארץ סדום ועמורה יכנס בגבול ארץ ישראל, ובצד צפון יתרחב במקצוע צפונית מערבית עד צפונה לצור וצדון, וילך למזרח אל צדדה דרך חתלון, ובמקצוע צפונית מזרחית יתרחב מחצר עינן עד דמשק מזרחית יכנס בגבול הארץ וכן יתוסף בצד מזרח, ואז יתקיים מה שאמר השי"ת לאברהם אבינו (בראשית טז) מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת".

אכן לדעתו, הגבול הצפוני יהיה צפונה מצידון.

לעיל ראינו את דעת התרגומים שהגבול הוא טורוס.
הרמב"ם בהלכות קדוש החודש פרק י"א הלכה יז, כתב [מקור ב12]:
"ולפי שהראייה לא תהיה אלא בארץ ישראל כמו שביארנו, עשינו כל דרכי חשבון זה בנויים על עיר ירושלם ולשאר המקומות הסובבין אותה בכמו ששה או שבעה ימים שבהם רואין את הירח תמיד ובאים ומעידים בבית דין, ומקום זה הוא נוטה מתחת הקו השוה המסבב באמצע העולם כנגד רוח צפונית בכמו שתים ושלשים מעלות עד חמש ושלשים ועד תשע ועשרים, וכן הוא נוטה מאמצע הישוב כנגד רוח מערב בכמו ארבע ועשרים מעלות עד שבע ועשרים ועד אחת ועשרים". (הערה: ברמב"ם הלכות קידוש החודש יח, טז - כתב "משלושים מעלות", וכונתו היא ביןעשרים ותשע לשלושים (קו רוחב של אילת). וכן הסכים עמי הגאון הרב אביגדור נבנצל שליט"א)

בקו רוחב 35 המצויין בדבריו כגבול הצפוני, מצויה העיר בניאס, עיר נמל בסוריה.
וכן כתוב בתשובות הרמב"ם (קכו) [מקור ב12(א)]:
"אחר שתדעו שאמנה הנזכרת בשיר השירים, היא הנקראת במשנה אמנס, והיא הנקראת בברייתא סמנוס, והיא הנקראת באניס, הנחל הנזכר במשנה, הוא נחל מצרים בלא ספק."

(וכמובן שאן כוונתו כאן לבניאס של רמת הגולן, אלא לעיר הנמל בניאס על חוף הים בסביבת קו רוחב 35 מעלות.)
הכפתור ופרח צמצם את הגבול הדרומי עד לואדי אל עריש, בניגוד לדעת הרמב"ם שהרחיב את הגבול הרבה דרומה מואדי אלעריש. אך בנוגע לגבול הצפוני, הוא הרחיב את הגבול צפונה מהרמב"ם, עד קו רוחב 36. בפרק י"א בספרו הוא מתאר את הליכתו צפונה, וקביעת הגבול שם [מקור ב14]:
"לדעת זה ההר אי זה הוא ואנה הוא מקומו טרחתי זמן מרובה יגעתי ומצאתי תהילה לאל. דע כי מן ההר המפורסם הסמוך לעכו והוא הר הכרמל ואל הצפון ימצאו קצת ראשים בים יבואו והם בשטח הארץ כמו צור וצידון ובירות. וראש קוראים לו בערבי וג' אל חגר כלומר פני האבן, וסמוך לו ראס אל בסיט, וסמוך לו הר גבוה מאד מאד ושמו לו בלשון ערבי ג'בל אלאקרע, כלומר ההר החלק. וזה ההר הוא יחידי ונכנס חרטומו בים, ועליו עצי ארזים גבוהים עד לב השמים ועצי בטנים, ושם מעינות מים... והוא מקיף כמו יום או יומים. ואל דרום זה ההר אל שפת הים לכמו שני ימים הוא עיר גדולה ושמה בלשון תורה סין, ובלשון ישמעאל טרבלוס אל שם, וכן סמוך לה ערקא לא שנו שמה, ועל שניהם אמר הכתוב: "את הערקי ואת הסיני". ואל דרום סין זה כמו שני ימים על חוף הים גם כן עיר ושמה בירותא, ולפי דעתי היא עיר שנאמר עליה בסוף יחזקאל (מז, טו): "וזה גבול הארץ לפאת צפונה מן הים הגדול הדרך חתלון לבא צדדה, חמת ברותה סברים אשר בין גבול דמשק ובין גבול חמת"...

המקום אותו הוא מציין כגבול צפון - ג'בל אלאקרע- מצוי בקו רוחב 36.

הרב אליעזר ברגמן, מגאוני ישראל בזמנו, וחבר של ה"כתב סופר", הגיע לארץ עם כל משפחתו מגרמניה למרות כל הסכנות הגדולות והצרות שהיה שרוי בהם.
בספר "ישאו הרים שלום" מובא בשמו [מקור ב16]:
"וכבר התוודע לי גם כן בינתיים מתוך ספר כפתור ופרח, שגם צידון מארץ הקודש, ושיש לה כל המעלה וחשיבות שלפנימיות ארץ הקודש לעניין הישיבה, ושלאחריה, בעניין הקבורה וכהאי גוונא, שכן ביאר וצירף שם בראיות ברורות גם על באירוט (היא בארות), לאדאקיה (לודקיא בש"ס) והרי לבנון עד טורי אמנון, שכולם מארץ הקודש, אשר נשבע ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו לאברהם אבינו עליו השלום ולאבותינו לתת לנו, והם מכיבוש עולי מצרים, ואינם פחותים מכיבוש עולי בבל, המתחיל מכזיב רק לעניין הקדושה, לעניין תרומות ומעשרות וכולי האי. ובאמת שכך היה בדעתי, גם כן אחרי שהתבוננתי קצת בדברי הש"ס הרמב"ם ושאר המחברים בעניין , אלא שלא היה לי לסמוך על זה מסברה. אמנם, אם היה מגיע לידי הספר הזה בצידון בדרך הטבע לא הייתי זז משם מי יודע כמה שנים על כל פנים. כי בעל המחבר הספר ההוא היה אדם גדול מאוד, כנראה מתוכו במה שמדבר על כל הלכה ודין הנוגע אפילו קצת להלכות ארץ הקודש, תיבנה ותיכונן במהרה בימינו, וטרח ויגע הרבה והרבה על גבוליה, ועל כל עיר ועיר ממנה, שבע שנים שלמות, לשם שמיים דווקא, ולימד דעת את כל הדורות שלאחריו עד בוא משיח צדקנו במהרה בימינו אמן".

מהתפארת ישראל בפירושו למשנה בתענית פרק א' משנה ב', משמע שהגבול הוא טורוס אומנוס כבתרגומים [מקור ב18]:
"ומפורש תמצא ביחזקאל סי' מז' ומח, בחלוקת ארץ ישראל לעתיד לי"ב שבטי ישראל באורך ממזרח למערב לכל שבט ושבט ורוחב לכל שבט ושבט בשוה, כזה כן זה, מצפון לדרום לכל שבט ברוחב עה' מילין... כי חמישה שבטים בדרום התרומה ושבעה בצפונה, ושבדרום התרומה היא העיר ירושלים. ונמצאת למד שמקצה הדרום של התרומה, ששם העיר, הנה הנם שמונה חלקים שכל אחד רוחבה עה' מילין. צא וחשוב ח' פעמים עה' עולים תר' שהם קנ' פרסאות. ובמשנה ב פרק ט' דפסחים כתבנו דמהלך יום י' פרסאות. הרי לך שמן ירושלים מדרומה, עד קצה הצפון של ארץ ישראל שהוא נהר פרת, מהלך טו' יום".

לדעתו, מירושלים עד הגבול הצפוני, ישנם שש מאות מילין, שהם בערך 600 ק"מ.

הר"ש סירלאו על הירושלמי שביעית פ"ו הלכה א' [מקור ב13], כתב שהנקודה הצפונית מערבית היא בתרון. זו נקודה הנמצאת בין בירות לטריפולי.
בשו"ת הרדב"ז סימן אלף קה, ל, נשאל הרדב"ז אם בני עזה חייבים בתרומות ומעשרות, והוא השיב שהם חייבים. הוא מסתמך בתשובתו על דברי הכפתור ופרח שעזה בכלל ארץ ישראל, והוסיף [מקור ב20]:
"וגדולה מזו כתב (הכפתור ופרח) שמדינת סין הנקראת היום טרבלס שהיא מכלל ארץ ישראל, ובזה אני חולק עליו...".

נראה שהוא חולק על כך שטרבלס היא ארץ ישראל, והגבול עובר לדעתו דרומית למקום זה. יוצא שגם לפי הפוסקים המצמצמים ביותר את הגבול, שהם הרש"ס והרדב""ז, הגבול עובר על כל פנים צפונית מבירות.

ודאי וודאי שאסור לסגת מכל המקומות הללו ומצווים אנו לכובשם.
במלחמת שלום הגליל כשנכנסנו ללבנון, היה אפשר בהתחלה לנוע אפילו במכונית שכורה, ללא כל מיגון ונשק. כך היה ב"מבצע פסח" הראשון של הרבנות הצבאית. הערבים המקומיים הדריכו אותנו איך להגיע ממקום למקום. אך ב"מבצע פסח" השני, היה אפשר לנוע רק במכוניות ממוגנות. הגענו למצב זה מפני שהתנהגנו איתם בשפה ובצורה שאינם מבינים, שהרי הם מבינים רק את שפת הכח, ובמקום זה אנו התחלנו להתמגן. אחד הגורמים לכך הוא חוסר התייחסות של הממשלה למה שהתורה וחז"ל אומרים. אנו מתייחסים לכל מיני לחצים מגורמי חוץ, אך לא מתחשבים כלל בדברי תורה. לפחות אנו עצמנו, צריכים להתעסק ולהתייחס לנושא מבחינה תורנית, ולדעת שהלבנון היא חלק מביתנו, חלק מארץ ישראל.

ונסיים בתאור של ספר מלכים את ימי שלמה המלך ע"ה-
"...כי הוא רודה בכל עבר הנהר מתפסח ועד עזה בכל מלכי עבר הנהר ושלום היה לו מכל עבריו מסביב. וישב יהודה וישראל לבטח איש תחת גפנו ותחת תאנתו מדן ועד באר שבע כל ימי שלמה" (מלכים א', ה')

יש לשים לב, שהמילה "כל" חוזרת בפסוק זה שלש פעמים, ללמדך, שכאשר נשלוט ביד חזקה בכל חלקי ארץ ישראל לפי גבולותיה המפורשים בתורה - אז יהיה לנו שלום אמיתי ונצחי, מכל עברינו מסביב.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il