ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

צה"ל - צבא חילוני? | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש מדורים רביבים Bookmark and Share



גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

כסלו תשס"ה

צה"ל - צבא חילוני?


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
יעקב בן בכורה

שאלה מחיילים
אנחנו קבוצה של חיילים דתיים שנמצאים בשירות קרבי בתוך מסגרת שרוב חייליה חילוניים. פעמים רבות נתקלנו בשאלה כיצד לנהוג עם חברנו החילוניים. הנה לדוגמא שתי שאלות עקרוניות: מעשה בשבת שהיינו בחדר אחד חיילים חילוניים ודתיים, והחילונים שאלו אם מותר להם להדליק אור ורדיו בשבת, או שמא זה מפריע לחיילים הדתיים. היינו במבוכה. מצד אחד לא רצינו שיחללו את השבת, ומצד שני הרגשנו שלא בנוח לכפות את עמדתנו עליהם. והנה קם אחד החיילים הדתיים ואמר: "תרגישו חופשי, אין שום בעיה. תדליקו, תכבו, תעשו מה שאתם רוצים. לנו זה לא מפריע". כל שאר הדתיים שתקו. מאז חברינו החילונים רגילים בשבת לשמוע לידינו רדיו ולהדליק אור. האם טוב השיב? האם טוב שהסכמנו בשתיקה לדבריו?

כך גם לגבי סגנון הדיבור. כידוע, לא מעט חיילים רגילים לנבל את פיהם בקללות גסות. זה סגנון הדיבור שלהם. בהתחלה כשהגענו למחלקה, החילונים השתדלו שלא לקלל לידינו. באמת הם לא הצליחו כל כך, אבל השתדלו. כשראו שזה קשה להם, שאלו אם זה מפריע לנו שהם מקללים. ושוב אותו אחד אמר להם: "דברו חופשי. אנחנו לא כופים עליכם את אורחות חיינו". האם טוב אמר? האם טוב שהסכמנו בשתיקה לדבריו?

תשובה
ראשית, יש להעריך מאוד את החברים החילונים ששואלים שאלות כאלו. זה מעיד על מידות טובות, רגישות לזולת ולערכי היהדות. אבל אותו חייל דתי, אף שמן הסתם כוונתו היתה לטובה, נהג שלא כראוי משלושה צדדים: א. מצד האמת, שבאה לידי ביטוי באיסור חנופה. ב. מצד המוסר, ביחסו לחבריו הדתיים. ג. מצד האחריות כלפי ביטחון ישראל, לפיה צה"ל צריך להיות צבא העם.

איסור חנופה
אסור להתחנף ולהפוך עברה לדבר לגטימי, כפי שלמדו חז"ל מן הפסוק: "ולא תחניפו את הארץ" (במדבר לה, לג, ושם בספרי). ואמנם יש לדון לכף זכות את החילונים, מפני שלא זכו ללמוד תורה כראוי, ולא זכו לדעת את עניינה של התורה והשבת, והרי הם כ'תינוקות שנשבו' וכ'אנוסים', כפי שכתבו כמה מגדולי האחרונים. ולכן כאשר עומד לפנינו אדם חילוני, איננו רשאים לשופטו, מפני שמי יודע אם היינו אנחנו מקבלים את החינוך שקיבל אם היינו טובים ממנו או ח"ו להפך. ואם הוא היה מקבל את החינוך שקבלנו, אולי היה צדיק מאתנו.

אולם עצם החטא הוא מעשה רע שאסור להסכים לו. לא יתכן שהתורה אומרת שאסור לחלל שבת, ואותו בחור שיודע זאת יגיד "אין שום בעיה, תדליקו תכבו, תעשו מה שאתם רוצים". לא יתכן שהתורה אומרת שלא לנבל את הפה, ואותו חייל יאמר "דברו חופשי". ואם הסכים למעשיהם, הרי שהחניף להם, ועשה ממצוות התורה מנהג אישי שאין לו תוקף מחייב. בנוסף לכך, כיוון שהיתה לו הזדמנות, היה צריך לקיים באדיבות את מצוות ההוכחה.

אלא כך היה צריך לומר: "גם אתם יהודים, וכמו כל היהודים גם אתם חייבים לשמור שבת ולא לנבל את הפה. כך נהגו אבות אבותיכם במשך דורות על גבי דורות וכך ראוי שתנהגו. אבל אינני יכול לכפות אתכם לכך".

חומרת החנופה

כדי להבין את חומרת החנופה נזכיר את דברי התלמוד (סוטה מא) על אגריפס המלך, שבאופן כללי לא נחשב מלך רע, אלא שהיה מזרע גוים ומלך שלא כדין. פעם כשקרא בתורה בהקהל והגיע לפסוק "לא תתן עליך איש נכרי" זלגו עיניו דמעות, שהצטער על שהיה פסול מהתורה למלכות. אמרו לו הקהל: "אל תתיירא אגריפס, אחינו אתה אחינו אתה". ואמרו חכמים: "באותה שעה נתחייבו (שונאי) ישראל כלייה", שהחניפו לו לאגריפס. אלא גם אם לא יכלו למחות בידו מפני שנתייראו מהמלכות, מכל מקום לא היו צריכים לומר דבר שממנו יוצא כאילו הסכימו למלכותו, אלא היו צריכים לשתוק.

פגיעה בחבריו הדתיים
אותו חייל גם לא נהג כשורה ביחס לחבריו הדתיים. אולי הדבר מפריע להם מאוד. אולי רצו לבקש שישתדלו שלא לנבל את הפה. אולי רצו לבקש שלא ישמעו לידם רדיו בשבת. ואפילו אם ידעו שלא ניתן לבקש זאת מהחילונים, לפחות רצו שיידעו שהדבר גורם להם אי נוחות. אבל אחר שאותו חייל קפץ והצהיר שהחילוניים יכולים לנהוג כרצונם, נסתתמו דבריהם של שאר הדתיים. ואם בכל זאת ירצו אח"כ לבקש שיתחשבו בהם, יראו כקטנוניים. יאמרו עליהם שכל מה שמעניין אותם זה רק לעשות צרות לחברים החילוניים ולכפות עליהם להתנהג כדתיים, כי באמת ההתנהגות שלהם לא מפריעה כלל, כמו שהדתי הנחמד הזה אמר.

כעת הם יצטרכו לשמוע ניבולי פה שבעה ימים בשבוע, בשבת יצטרכו לשמוע רדיו, לראות את האור נדלק ונכבה בחדרם כאילו אין שבת בעולם, ואפילו את הזכות לומר שהדבר גורם להם צער הוא לקח מהם. כל זה מפני שהחבר שלהם החליט להיות נחמד אל החברים החילונים, אך שכח לשאול תחילה את חבריו הדתיים אם דבריו מקובלים עליהם.

אגב, יש לא מעט חילונים שהיו מעונינים שהאווירה בצבא תהיה יותר אידיאליסטית, צנועה ומסורתית.
האחריות כלפי ביטחון ישראל יתכן שאותו חייל שנחפז להשיב חשב שהוא מועיל לגיבוש הצבא ולאחדות העם, אבל באמת גרם נזק. אחדות אמיתית יכולה להתקיים רק מתוך התחשבות הדדית, שגם רוב החילונים חפצים בה. בפועל, בגלל מדיניות קלוקלת של הדרגים הגבוהים הפוליטיים והצבאיים, אין בצבא התחשבות ראויה בשמירת המצוות. החייל דתי מקבל בקושי את התנאים לקיום המצוות באופן פרטי, אבל האווירה הכללית מנוגדת באופן חריף לאורחות חייו.

רוב הדתיים כל כך התרגלו לזה עד שנדמה להם שכך צריך להיות, שהרי מובן מאליו שהצבא הוא חילוני... מעבר לבעיה המוסרית של קבוצה אחת שאינה מתחשבת בחברתה, יש כאן פגיעה קשה בחוסננו הלאומי. מתעלמים מהשאלה - כמה בחורים דתיים התקלקלו בצבא בעקבות האווירה הזו. הם לא שואלים את עצמם כמה הורים משתדלים למנוע את בניהם מלהתגייס לצבא בשל כך, וכמה צעירים דתיים וחרדים נרתעו ונרתעים בעקבות כך מלהתגייס לצבא.

כיום, כשקרוב לחמישים אחוז מתלמידי כיתות א' הם דתיים וחרדים, זו כבר בעיה לאומית. כשציבור גדול כזה לא מרגיש טוב בצבא, פחות בחורים מתגייסים וביטחון ישראל נפגע.

אמנם ברור שאותו חייל לא יכול לתבוע מחבריו החילונים לשנות את אורחות חייהם. אלא שהיה צריך לפחות לציין את הצער שנגרם לשומר המצוות בשעה שהוא נמצא בחברת אנשים שמנבלים את פיהם ומחללים שבת בחדרו.

אם היה מדבר עמם בגילוי לב, לא היה גורם לפירוד לבבות. אמנם מסתבר שהיו ממשיכים להתנהג כדרכם, אבל לפחות היו מבינים יותר את חבריהם הדתיים, ואף היו מעריכים יותר את נכונותם לשרת יחד.

תופעה
בחורים רבים מהישיבה ספרו לי, שכאשר נפגשו עם חילונים באקראי, למשל בטרמפים, שאלום אם הם מתכוונים לשרת בצבא. כשהשיבו בחיוב, נשאלו האם יתגייסו ליחידה קרבית. וכשהשיבו בחיוב, נענו במין מחמאה פטרונית: "כל הכבוד. אני מעריך מאוד את העובדה שלמרות שאתה דתי אתה מתכוון לשרת בצבא". ברגע הראשון זה מחמיא, "הנה אני עושה קידוש ה'. החילונים רואים שגם הדתיים משרתים בצבא".

במחשבה שניה זה מקומם, איך ייתכן שבעוד אחוז הדתיים ביחידות הקרביות בסדיר ובמילואים גבוה בהרבה משיעורם באוכלוסייה, עדיין נשאלות שאלות כאלה.

התשובה פשוטה: הדתיים ככלל אינם משרתים בצבא. כלומר, יש חיילים שבחייהם האישיים הם דתיים, זה אפילו יפה ונחמד, במיוחד כשהם שרים שירי שבת יפים. אבל כקבוצה - הדתיים אינם משרתים בצבא. האווירה בצבא חילונית, והדתיים משתלבים בה. ולכן גם אם יהיו רבים, הם אינם נחשבים. לא סופרים אותם. לכן כאשר הם באים בדרישות בנוגע לשילוב הבנות ביחידות, הם נתפשים כעושי צרות.

באופן פרדוכסלי, דווקא עתה, לאחר שהתברר והתפרסם כי חיילים רבים לא מוכנים להשתתף בפשע הנסיגה והעקירה, הציבור הרחב פתאום יתוודע לעובדה המרעישה שהדתיים משרתים בצבא ואף תורמים תרומה נכבדה, ומתוך כך תרבה האחדות בישראל.

שתדלנות לקראת שירות מילואים
בוגרים מהישיבה שמעו שבמילואים הקרובים הם עתידים לצאת לאימון של כמה ימים בשטח עם חיילות-נהגות. בתחילה הם חשבו לפנות למפקדם ולבקש להפריד את החיילות מהמחלקה שבה ישרתו. אולם כשסיפרו לי על כך, הצעתי שלא יבקשו דבר, ואם כשיבואו יראו שסידרו להם נהגת, יסרבו להשתתף באימון. ואם יאיימו עליהם: "אם לא תשתתפו באימון תחשבו למסרבי פקודה ותישפטו לישיבה בכלא", יענה כל אחד למפקדו: "לכבוד הוא לי לשבת בכלא על כך. אבל דע לך שאם תשפוט אותי על כך, אני לא אהיה יותר חייל אצלך. מי שלא מכבד אותי, אני לא מכבד אותו".

לא יתכן שחייל יהודי יצטרך לעסוק בשתדלנות למען קיום אורח חייו בצה"ל. הצבא הוא שצריך להיערך לכך כראוי. ואם לא נערך, אזי עלינו להיעלב. כמו שנוהג אדם נורמאלי.

אלא שבינתיים חברים אחרים כבר פנו למפקדים וביקשו והתחננו והשתדלו, ולבסוף הצליחו לסדר עבורם באופן מיוחד שהנהגים יהיו בנים, אבל בשאר המחלקות היו בנות. האווירה היתה חילונית לגמרי. חיילים דתיים ממחלקות אחרות נפגעו. חלקם ישתמטו מהמילואים הבאים.
המאבק על האווירה בצבא הוא מאבק על הביטחון.

"פחדו בציון חטאים, אחזה רעדה חנפים... הולך צדקות ודובר מישרים... אוטם אוזנו משמוע דמים ועוצם עיניו מראות ברע. הוא מרומים ישכון, מצדות סלעים משגבו, לחמו ניתן, מימיו נאמנים" (ישעיהו לג, יד-טז).

------------------
פורסם גם במדור "רביבים" מהעיתון 'בשבע'.

חזרה למעלה

הודפס מתוך האתר yeshiva.org.il