בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • שבת
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

ר' אברהם בן דוד

הדלקת נר שבת

מצוה מדברי סופרים להדליק נר שבת; מה שורש המצוה? בגמרא מובא בכמה מקומות שענין הדלקת נר שבת הוא משום שלום בית. בהגדרה כללית יותר אנו משייכים זאת למצוות עונג שבת. אמנם ברמב"ם משמע שהדלקת נר שבת היא גם חלק ממצוות כבוד שבת, להדליק נר בכניסת השבת; לשני הטעמים הנ"ל יש השלכות שונות על דיני המצוה: האם המצוה היא דווקא להדליק או שמספיק שיהיה נר דלוק. האם עיקר המצוה נעשה בשבת או בערב שבת. והאם מברכים על מצוה זו או לא.

undefined

הרב חיים כץ

י' כסליו התשס"ה
8 דק' קריאה 67 דק' צפיה
מקורות:
שבת כג: "דביתהו דרב יוסף".
שם כה: הדלקת נר בשבת חובה ותוס' שם ד"ה חובה.
מרדכי סי' רצ"ד ד"ה "ורבינו משולם".
רמב"ם פ"ד מהלכות שבת ה"ה.
שם פ"ה ה"א ופ"ל ה"ה.
חידושי הגר"ח על הש"ס סימן י"א בדין כבוד שבת ועונג שבת.

האם גם בנר שבת הדלקה עושה מצוה?
נפסק להלכה בסימן תרע"ה סעיף ג' בהלכות חנוכה:
"הדלקה עושה מצוה ולא הנחה, שאם היתה מונחת במקומה שלא לשם מצות חנוכה מדליקה שם ואינו צריך להסירה ולהניחה לשם מצוות חנוכה. לפיכך, עששית שהיתה דולקת כל היום, שהדליקה מערב שבת למצוות חנוכה, למוצאי שבת מכבה ומדליקה לשם מצוה".

כלומר מכיוון שקבענו שהדלקה עושה מצוה, לכן מספיק לכבות ולהדליק לשם מצוה.

אומר הט"ז (שם): "הדלקה עושה מצוה - פירש רש"י דומיא דמנורה". כידוע יש מחלוקת בגמרא בשבת בדף כב: האם הדלקה עושה מצוה או הנחה עושה מצוה, אומר רש"י שבמנורה שבמקדש הדלקה עושה מצוה, וכיוון שהדלקת נר חנוכה זה זכר לה, לכן זה דומיא דמנורה וגם כאן הדלקה עושה מצוה. "ואם כן", אומר הט"ז, "לא שייך כן בנר של שבת", כלומר לא שייך לומר שהדלקה עושה מצוה, או ליתר דיוק אין צורך לומר כי אין לה שום קשר למנורה שבמקדש.

ומוסיף הט"ז: "ועין סימן רס"ג". שלכאורה שם משמע לא כך. כלומר אליבא דרש"י אין קשר בין נר שבת למנורה שבמקדש, אבל בסימן רס"ג סעיף ד' כתוב: "לא יקדים למהר להדליקו (נר של שבת) בעוד היום גדול, שאז אינו ניכר שמדליקו לכבוד שבת וגם לא יאחר, ואם רוצה להדליק נר בעוד היום גדול ולקבל עליו שבת מיד - רשאי... ובלבד שיהיה מפלג המנחה ולמעלה... הגה ואם היה הנר דלוק מבעוד היום גדול יכבה יחזור וידליק לכבוד שבת". לכאורה כוונת הט"ז לרמ"א הזה, שהרי בגמרא ובהלכה שקראנו קודם, יוצא שהדין הזה של עששית במוצאי שבת זה למי שסובר הדלקה עושה מצוה, והרי למדנו ברש"י שזה דומיא דמנורה, ובנר של שבת לא אמרינן הדלקה עושה מצוה, ואם כן מדוע צריך בנר של שבת לכבות ולהדליק, שישאיר אותו דולק!

מה הדין אם הדליק בעוד היום גדול?
יסוד הדין שלא מדליקים מבעוד היום גדול הוא מהגמרא בדף כג: "אשתו של רב יוסף היתה מאחרת להדליק את הנר, אמר לה רב יוסף: תניא לא ימיש וכו', סברה להקדים, אמר לה ההוא סבא: תנינא ובלבד שלא יקדים ולא יאחר". ובשו"ע (בעקבות הטור) רואים שלמד שהסוגיא כאן דנה בהלכות נר של שבת, ושם נאמרה הלכה "ובלבד שלא יקדים ולא יאחר". ומזה בא הרמ"א ואמר שאם הדליק קודם - יכבה וידליק לכבוד שבת, וע"ז אמר הט"ז שזה לא כרש"י.

התוספות כאן בדף כה: הביאו מחלוקת ראשונים בדין מי שהדליק בעוד היום גדול (כנראה לצורך אחר) האם צריך לכבות ולהדליק. הגמרא אומרת שם "הדלקת נר בשבת חובה". היש אומרים בתוס' טענו שאין לברך על הדלקת הנר, כי כתוב כאן "חובה", כמו שאמרו בחולין "מים אחרונים חובה ואין טעונים ברכה", כלומר כל מקום שכתוב חובה הוא ללא ברכה. ואומר ר"ת דשיבוש הוא, ולא דמי למים אחרונים שאינם אלא הצלה בעלמא ונר של שבת זה מצוות עונג שבת. והביאו היש אומרים טעם נוסף שלא לברך, משום שאם היה דולק לא צריך לכבותו ולחזור ולהדליקו לכבוד שבת, וכיוון שאין חובה להדליק - אין מברכים. וגם על זה חולק ר"ת ואומר שאם היה הנר דולק לפני כן צריך לחזור ולהדליק, כדאמר בגמרא (כג:) "אמר לה ההוא סבא תנינא ובלבד שלא יקדים ולא יאחר", משמע שאם הקדים צרך לחזור לכבות ולהדליק.

כתב הרמב"ם בפרק ד' מהלכות חנוכה הלכה ה':
"אין מדליקין נרות חנוכה קודם שתשקע החמה אלא עם שקיעתה לא מאחרין ולא מקדימין".

אומר המגיד משנה:
"יצא לו (דין זה) ממה שאמרו שם (כג:) תנא ובלבד שלא יקדים ולא יאחר, והוא מפרשה בנר חנוכה"

כלומר לדעת הרמב"ם הסוגיא בדף כג: מדברת על נר חנוכה. המאירי גם כן הביא שתי שיטות במה עוסקת הסוגיא - נר שבת / נר חנוכה. ואם כן יוצא שלדברי הרמב"ם נפלה קושיתו של ר"ת מהגמרא בדף כג: .

האם המצוה להדליק או שיהיה נר דלוק?
כתב הרמב"ם בפרק ה' מהלכות שבת הלכה א':
"הדלקת נר בשבת אינה רשות אם רצה מדליק ואם רצה אינו מדליק ולא מצוה וכו' אלא חובה, ואחד אנשים ואחד נשים חייבים להיות בבתיהם נר דלוק בשבת, אפילו אין לו מה יאכל שואל על הפתחים ולוקח שמן ומדליק את הנר שזה בכלל עונג שבת. וחייב לברך קודם הדלקה..."

שמענו מכאן כמה חידושים:
ראשית - אין חובה להדליק אלא שיהיה בביתו נר דלוק. דבר נוסף - נר שבת הוא חלק ממצוות עונג שבת . וכן כתבו בתוס' הנ"ל (בדף כה:): "הדלקת נר בשבת חובה - פירוש: במקום סעודה", כלומר כמו שכתב הרמב"ם שזה פרט במצוות עונג שבת שיאכל במקום מואר ולא חשוך.

משמע מכאן שיש לנו כבר יסוד להבין את השיטה הראשונה בתוספות, שאמרו שלא מברכים על הדלקת הנר, וטענו שהרי אם יש לו נר דולק לא חייב לכבות ולהדליק. שיטה זו הולכת כמו הרמב"ם שהמצוה בנר שבת היא לא להדליק אלא שיהיה נר דלוק. ועכשיו נוכל להבין את הט"ז שהבאנו לעיל, שהקשה שלפי רש"י אין צורך להדליק נר שבת, ומה שאמרו "הדלקה עושה מצוה" לא שייך בנר של שבת, כי הוא לא קשור למנורה שבמקדש, ואילו לפי הרמ"א בסימן רס"ג אם היה הנר דלוק מבעוד יום צריך לכבות ולהדליק שוב. ועל פי האמור לא קשיא, כי רש"י סובר כרמב"ם שבנר שבת המצוה היא שיהיה נר דלוק והרמ"א סובר כר"ת שהמצוה היא להדליק.

אמנם עדין אנו רואים שנחלקו ה"יש-אומרים" על הרמב"ם בענין הברכה למרות שהם באותו כיוון. לפי הרמב"ם צריך לברך ולפי הי"א אין ברכה. וצריך לבאר מהי נקודת המחלוקת.

לסיכום: שיטת ר"ת שצריך לחזור ולהדליק וזו שיטת הרמ"א בסי' רס"ג. שיטת הי"א בתוספות שלא צריך לחזור ולהדליק וזה כרמב"ם (וכרש"י על פי הט"ז).

שיטת רבינו תם
לגבי הי"א בתוספות טען ר"ת שגם אם נקבל את זה שאם היתה דלוקה ועומדת אין צריך לכבות ולהדליק שוב , עדיין אין זו ראיה שלא מברכים על נר שבת, שהרי במצוות כיסוי הדם, דם חיה ועוף שכיסתו הרוח פטור מלכסותו, ובכל זאת בדם גלוי חייב לכסותו וצריך לברך. וכן הביא ראיה מתינוק מהול שיש דעה בגמרא שלא צריך להטיף לו דם ברית, ואף על פי כן בתינוק שאינו מהול חייב למול ולברך.

אבל לכאורה לא דומים המקרים שהביא ר"ת לנר שבת, שהרי בדם אם כיסתו הרוח אין כאן דם ואין כאן מצוה, וכן לגבי נולד מהול אין כאן מצוות מילה כלל, ואילו בנר דולק יש כאן מצוה אלא שאין צורך להדליק בשביל לקיימה כי הנר כבר דולק, שהרי לשיטת הי"א המצוה היא לא להדליק אלא שצריך שיהיה נר דולק.

ואמנם יש להעיר עוד על דברי ר"ת משני כיוונים: 1. אם אנו אומרים שיסוד החיוב של נר שבת הוא עונג שבת, לכאורה נשאל למה דווקא על הדלקת הנר תיקנו ברכה לדעת ר"ת. 2. שאלה שמעוררים הראשונים: המרדכי כאן במקום (סי' רצ"ד) הביא את רבינו משולם שלא היה מברך על הדלקת נר של שבת משום דאמרינן בפרק התכלת (מנחות מב:) "כל מצוה שאין עשייתה גמר מלאכת מצוותה - אין מברכים עליה", ונר שבת אין גמר עשייתה אלא בשעת אכילה כדאמרינן בערבי פסחים. (וזה בעצם מה שכתבו תוספות בדף כה: שהדלקת נר שבת חובה במקום סעודה). וקשה על ר"ת.

ומביא המרדכי את ר"י שאומר שצריך לברך על נר שבת, ולא קשה מפרק התכלת כי זה נחשב גמר מצוותה שהרי צריך את אור הנר כדי לסדר כלים על השולחן וכדו'. כלומר העונג שבת קיים כבר עכשיו, בזמן ההדלקה. אמנם משמע שאין כאן מחלוקת עקרונית בין ר"י לרבינו משולם.

אך זה תלוי איך נסביר את דברי ר"י. היסוד האמור בפרק התכלת מוסכם על כולם, אלא שבנר שבת אומר ר"י שכבר עכשיו יש עונג שבת. ומזה משמע שאם נדליק את הנר מבעוד יום - אין כאן עונג שבת, שהרי "שרגא בטיהרא מאי מהני". אלא צריכים לומר שר"י סובר כר"ת שאין להקדים ואין לאחר, ושדברי ההוא סבא בדף כג: מדברים על נר שבת.

אבל לפי הרמב"ם, שלומד שההוא סבא דיבר על נר חנוכה ולא על נר שבת, אם כן בנר שבת לכאורה אפשר להדליק מבעוד יום לכתחילה ובכל זאת מברך, הא כיצד? הרי בפרק התכלת הבאנו כלל, וכל מה שתירץ ר"י טוב רק לשיטת ר"ת שלא מדליקים מבעוד היום גדול.

נר של עונג שבת ונר של כבוד שבת
אלא
צריך לומר בדברי הרמב"ם כמו שכתב "בית הלוי" שברמב"ם ישנם שני דינים בנר של שבת. בפרק ה' מהלכות שבת כתב הרמב"ם "שזה בכלל עונג שבת". ובפרק ל' מהלכות שבת כתב:
"ארבעה דברים נאמרו בשבת, שניים מן התורה ושניים מדברי סופרים... שבתורה - זכור ושמור , ושנתפרשו על ידי הנביאים - כבוד ועונג... איזהו כבוד? זה שאמרו חכמים... ויהיה נר דלוק ושולחן ערוך ומטה מוצעת שכל אלו לכבוד שבת הן". (ובהלכה ז': "איזהו עונג וכו' ").

אומר הבית הלוי: רואים שיש לפי הרמב"ם שני דינים בחיוב הדלקת נר שבת - מדין כבוד שבת ומדין עונג שבת. ולפי מה שכתב הגר"א בסימן תקכ"ט שדין כבוד שבת הוא בערב שבת ודין עונג שבת הוא בשבת עצמה, אם כן מה שכתב הרמב"ם בפרק ה' זה החיוב מדין עונג שבת, שיהיה נר דלוק בשבת עצמה. ומה שכתב בפרק ל' זה החיוב מדין כבוד שבת להדליק נר בערב שבת.

כלומר ישנן שתי הלכות ברמב"ם בנר שבת, דין הדלקת הנר הוא דין כפול.
ממילא אפשר לומר שלרמב"ם לא קשה מהכלל שבפרק התכלת, כי יש כאן שתי מצוות. כי לפי הרמב"ם במצוות הדלקת נר שבת יש גם מצוות כבוד שבת, ואם כן גם מבעוד יום זה זמנה, וכבר עכשיו זהו גמר עשייתה! ולכן יכול לברך.

והדברים כמעט כתובים בירושלמי כמו שהפנה ההגהות מיימוניות בפרק ה' (אות א'), שבירושלמי כתוב במקום אחד שהברכה היא "להדליק נר של שבת" ובמקום אחר כתוב שהברכה היא "להדליק נר לכבוד שבת".

ממילא אנו יכולים לבאר נקודה נוספת. הרי ראינו בתוספות בדף כה: את דעת הי"א שעל הדלקת נר של שבת לא מברכים, והביאו ראיה שאם היה נר דלוק לא צריך לכבותו ולחזור ולהדליקו, אז ברור שקיום המצוה הוא רק שיהיה נר דלוק ואינו תלוי בהדלקה עצמה, ולכן לא מברכים. ואמרנו קודם שמשמע שהרמב"ם סובר כמותם.

אבל עכשיו נוכל לומר שהרמב"ם יודה לדברי ר"ת (והרמ"א) שצריך לחזור ולהדליק, אבל לאו מטעמיה. כי ר"ת הבין שהגמרא בדף כג: ב"ההוא סבא" עוסקת בנר שבת, ואילו הרמב"ם העמידה בנר חנוכה. אלא מכיוון שלרמב"ם יש דין של נר לכבוד שבת, אם כן צריך לכבות ולהדליק בכדי שיהיה ניכר שהנר דלוק לכבוד שבת.

ברכת "להדליק " על נר שכבר דלוק
לפי האמור, נוכל ליישב שיטת ראשונים תמוהה המובאת במגן אברהם בסימן רס"ג (סעיף קטן י"א): "כתב מהר"ש בשם מהר"ם ז"ל, כשיש חופה בערב שבת ומאחרים בה עד אחר שקיעת החמה, והאשה אינה רוצה לקבל שבת לפני החופה, (פתרון ראשון:) אז תדליק הנר בלא ברכה קודם החופה, ואחר כך בחשיכה תפרוש ידיה על הנרות ותברך, (פתרון שני:) או תאמר לעכו"ם להדליק אחר החופה והיא תברך." ומקשה המגן אברהם: "ותמוה הוא דלא שייך ברכה בדלוקה ועומדת (ואיך תברך "להדליק"?) ועוד (קשה על הפתרון השני) דאמירה לעכו"ם שבות". ר' עקיבא איגר הוסיף להקשות דאין שליחות לנכרי ואם כן איך תברך "להדליק"?. לכאורה שני הפתרונות לא מובנים.

אם נקבל את ההנחות שהנחנו ברמב"ם, שישנם שני דינים בהדלקת הנר - עונג וכבוד, בנוסף לדברי הגר"א שאמר שדין כבוד שבת זה בערב שבת ודין עונג שבת זה בשבת, יש מקום לומר שהמציאות שמדבר עליה המהר"ם היא מציאות מיוחדת. האשה עדיין לא רוצה לקיים את מצוות ההדלקה כי היא לא רוצה עדיין לקבל שבת, והחשש שלה הוא שהחופה תסתיים בזמן שכבר אי אפשר להדליק. אמנם זה שאי אפשר לקיים את מצוות הדלקת הנר זה רק מצד כבוד שבת, אך עדיין אפשר לקיימה מדין עונג שבת, וגם לברך עליה. בנר שבת מדין עונג, המצוה מקויימת כשיש נר דלוק ולא בהדלקה.

המאירי בסוגייתנו (כה:) אומר: "הדלקת נר בשבת חובה מדברי סופרים מפני שהיא ראש לכל עונג, שאין עונג בלא אורה". אז ראשית כתוב כאן היסוד שראינו גם ברמב"ם שמצוות נר שבת יסודה הוא דין עונג שבת, ובהמשך אומר המאירי שלכן תקנו עליה ברכה.

ובזה מתורצת הקושיה הראשונה שהקשנו לעיל על ר"ת, מדוע תקנו ברכה דווקא על הדלקת הנר, כיוון שהיא ראש לכל עונג. ואפשר עכשיו לתרץ קושי נוסף ברמב"ם, שאמרנו שיש שני דינים בהדלקת הנר, והירושלמי הביא שני נוסחים לברכה, ואף על פי כן הרמב"ם הביא רק נוסח אחד. ואפשר להבין שלדעת הרמב"ם עיקר הדלקת הנר הוא ממצוות עונג שבת למרות שיש בה גם ממצוות כבוד שבת.

ועל בסיס זה מובנים דברי המהר"ם, כי אע"פ שכבר עבר זמן כבוד שבת אבל עדיין אפשר לקיים את עיקר מצוות הדלקת הנר שהוא בעונג שבת. ולא קשה מה שהקשה המגן אברהם איך מברכת "להדליק", כי מצוות הדלקת הנר מצד עונג שבת היא שיהיה נר דולק, אין חובה להדליק. ועונג שבת הוא הדין העיקרי בהדלקת נר שבת.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il