ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

הגבול הדרומי של ארץ ישראל 1 | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש ארץ ישראל ומצוותיה ישוב הארץ, גבולותיה ויציאה לחו"ל גבולות הארץ Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word האזן לשעור (35 ד') הורד mp3
שלח לחבר הורד דף מקורות צפה בשיעור (35 ד')

יב' אייר תשס"ח

הגבול הדרומי של ארץ ישראל 1

גבולות הארץ - שיעור 4



נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
שמחה בת חנה

השיעור עוסק בפרטי גבול הדרום של ארץ ישראל, ומפרט את המחלוקת בנושא זה, ואת הגבול שאינו שנוי בשום מחלוקת.
מצאנו בתנ"ך 17 מערכות של גבולות ארץ ישראל. לגבי דרום הארץ מציין התנ"ך לפעמים את נהר מצרים, ולפעמים את נחל מצרים.
(כדי להבין את השיעור היטב – מצורפת מפת עזר בדף המקורות).

הנילוס - מגיע מדרום מצרים לכיוון צפון, ונשפך לים התיכון בשלוש נקודות.
הנקודה השמאלית (צד מערב) בסביבת אלכסנדריה.
נקודה שניה - מזרחית לאלכסנדריה.
ונקודה שלישית - בפתח תעלת סואץ.
(כידוע תעלת סואץ נחפרה כדי לקשר את ים סוף והים התיכון.
התואי של התעלה הוא לאורך זרוע יבשה של הנילוס, שבעבר זרמו שם מים, ואחר כך ברבות השנים - התיבשה.
יש סברא שהשמות "יאור" ו"שיחור" מוסבים על הזרועות השונות של הנילוס).

שיטה א' - בענין הגבול הדרומי
רב סעדיה גאון (בתפסיר) כותב שנחל מצרים הוא ואדי אל עריש. (בסביבת קו רוחב 31 מעלות במפה שלנו.)
זהו ואדי שכיום הוא יבש, אבל ניכר שהיה כאן נחל גדול מאד, עם קירות זקופים משני הצדדים.
בעקבותיו, כתב גם הכפתור ופרח בפרק יא' - שהשיחור הוא ואדי אל עריש, ומצטט את דברי רס"ג - כמו"כ כתב הכפתור ופרח שעזה היא בארץ ישראל
ויתכן שגם האבן עזרא בראשית טו, יח' הכותב [מקור א2]:
"הוא שיחור ולא היאור" וכן האברבנאל, סוברים כשיטה זו של רס"ג וכפתור ופרח.
מתוך התבוננות במפה נראה, שנקודת הגבול הזאת נמצאת כ 30 ק"מ דרומה לעיר ימית תובב"א. כלומר גם לשיטתם של המציינים את ואדי אל עריש כגבול הדרומי - חבל ימית הוא ארץ ישראל!

כדבריהם סובר גם הרדב"ז בתשובתיו (אלף קה) [מקור א4-9]:
"שאלה מעזה ילמדנו רבינו אם בני עזה חייבין להפריש תרומות ומעשרות מפני שיש קצת אנשים שיש להם קרקעות. הכלל אם היא מכלל א"י לענין זה או לא:
תשובה: נראה ודאי דחייבין למ"ד א"י חייבת בתרומות ומעשרות אפי' בזמן הזה מן התורה עזה נמי חייב מן התורה. ולמ"ד בביאת כלכם אמר רחמנא ותרומות ומעשרות לא מחייבי בא"י בזמן הזה אלא מדרבנן עזה נמי חייבת מדרבנן דודאי עולי מצרים כבשוה. דהא אמרינן בגיטין רואין כל שאלו חוט מתוח מטורי [אמנון] עד נחל מצרים שהוא הנקרא היום ואדיאל פריש וכל מה שבתוך החוט הוא א"י אפילו הנסין שבים. וכבר ראיתי מי שרצה ללמוד מכאן דאי קוברוס הוא בכלל זה וחשב אותה מכלל א"י ולדעתי הוא טעות מפורסם לא ראיתי לדבר בו ומ"מ עזה היא משוכה מן ואדיאל פריש לצד א"י מהלך ב' ימים וג"כ אינה יוצאת לתוך הים כמו סמכוס וזה נראה הוא לעין. עוד ראיה, שכשמונה הרב ז"ל אותן הארצות שהן סמוכות לא"י שהן חייבות מדרבנן מונה מצרים שנער ועמון ומואב. אמאי לא מנה עזה שהיא יותר קרובה מאלו וגם היא עיר גדולה וחשובה. ואפי' אם תמצא לומר שלא כבשום עולי בבל הרי לא פטרוה כמו שפטרו את בית שאן. ואין להביא ראיה ממה שאין עושין שני ימים של גליות שאין דבר זה תלוי בארץ ישראל אלא במקומות שהיו דרין רוב ישראל והיו השלוחים הולכים להם וכן כתב הרב ז"ל בהלכות קדוש החדש. שוב מצאתי לבעל ספר כפתור ופרח תלמידו של הרב ז"ל שכתב שעזה בכלל ארץ ישראל היא. וגדולה מזו כתב שמדינת סין הנקראת היום טרבלס שהיא מכלל א"י ובזה אני חולק עליו. הנראה לעניות דעתי כתבתי."

אם כן לדעתו של הרדב"ז - עזה היא א"י - לא רק בגבולות ההבטחה, אלא היא נכבשה על ידי בני ישראל עולי מצרים, ויתכן שנכבשה גם על ידי עולי בבל! ולכן היא חייבת אפילו בתרומות ומעשרות! ומביא שמצא כן גם בספר כפתור ופרח שהסכים שעזה ארץ ישראל.
(הרדב"ז חולק על הכפתור ופרח בענין גבול הצפון, לדעת הכפתור ופרח גם טרבלס (טריפולי) היא בארץ ישראל - ובנקודה זו חולק הרדב"ז, וכפי שנפרט בעז"ה כשנלמד על גבול הצפון, אבל לגבי עזה - מוסכם - שהיא ארץ ישראל).

אגב, המהרי"ט א, מז' - חולק בענין עזה, וכתב עליו בשו"ת שמחה לאיש (שחברו הרב בעל ה"ישא ברכה",) שכנראה לא ראה המהרי"ט את שו"ת הרדב"ז הנ"ל.
גם בפירוש הרדב"ז על הרמב"ם בהלכות תרומות יא ז - מציין שהגבול הדרומי הוא ואדי אל עריש.
לגבי פלישתים - מצאנו בתורה עצמה שחבל ארץ פלישתים הוא נחלת ישראל.
בראשית כא [מקור א12]:
"ויגר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים".

וברש"י שם מוכיח שאברהם היה בארץ פלישתים 26 שנים, ובאותם שנים נולד יצחק - שעליו נאמר: (בראשית כו, ב') ברש"י [מקור א13]:
"אל תרד מצרימה. שהיה דעתו לרדת למצרים, כמו שירד אביו בימי הרעב, אמר לו אל תרד מצרימה שאתה עולה תמימה ואין חוצה לארץ כדאי לך" (ב"ר סד, ג').

וברמב"ן [מקור א14]:
"שכון בארץ אשר אומר אליך. אין טעם שיאמר בבת אחת "שכון בארץ אשר אומר אליך גור בארץ הזאת", אבל פירושו אל תרד מצרימה, ושכון כל ימיך בארץ שאומר אליך בכל פעם ופעם, על פי ה' תסע ועל פי ה' תחנה, וגור עתה בארץ הזאת בארץ פלשתים, כי לך ולזרעך אתן אותה, וכתיב (יהושע יג, ג') לכנעני תחשב חמשת סרני פלשתים".

אור החיים [מקור א15-17]:
כי לך ולזרעך וגו'. ארץ פלשתים בכלל נתינת הארץ היא, ולזה גם כן הסכים הרמב"ן. ואומרו "לך" הבטחה זו אולי שהיא על מה שהצליח הוא שם דכתיב (להלן פסוק יב') ויזרע יצחק בארץ ההיא וגו'.
עוד נתכוון לומר לו שיזכה הוא בה לזרעו. ואולי כי לא החזיק אברהם בארץ פלשתים בחזקה הראשונה לזה רצה ה' שיחזיק יצחק בה, והוא החזיק בה חזקה מעולה שחרש וזרע, ולזה דקדק ה' בדבריו לומר את כל הארצות האל.
עוד נתכוין להבטיחו כי אין לישמעאל חלק ונחלה בהבטחות אברהם זולת ליצחק לבד, והוא אומרו לך. ודקדק לומר "ולזרעך" לשלול חלק מבניו כי דוקא אותו שנקרא זרעו דכתיב (לעיל כא, יב') כי ביצחק יקרא לך זרע, ולא כל יצחק (נדרים לא.)

אם כן - על יצחק נאסרה היציאה לחו"ל - ויצחק נולד בפלישתים וגם חי בארץ פלישתים! אמנם לפי רש"י - ארץ פלישתים אינה שוה בחשיבותה לארץ ישראל של שבעה גוים - אבל היא ארץ ישראל!
על הפסוק: "ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההוא מאה שערים ויברכהו ה'"
כתב רש"י (לגבי פלישתים) [מקור א18]:
"בארץ ההיא. אע"פ שאינה חשובה כארץ ישראל עצמה ארץ שבעה גוים (ב"ר)"

ב. המפרשים הכוללים את כל סיני בתחום ארץ ישראל:

רש"י שמות כג, לא' [מקור ב1]:
"ים סוף מקצתו במערב ארץ ישראל וכנגד כל רוח דרומית של ארץ ישראל, וגם במזרחה של ארץ ישראל",
נראה שכוונתו שכל חצי האי סיני הוא חלק בלתי נפרד מארץ ישראל, וכך הבינו כנראה בדבריו מפרשי ספר הכוזרי.
כאשר מתבוננים במפה - ומחפשים היכן מוקף שטח בארץ ישראל על ידי ים סוף - במערב, בדרום ובמזרח - אנחנו מזהים את חצי האי סיני.
נראה איפוא שלפי רש"י - כל סיני בארץ ישראל.
הדבר ניתן לאימות גם על ידי דברי רש"י המתאר את מסלול המרגלים שנשלחו על ידי משה רבינו לרגל את הארץ:
בספר במדבר יג' - שואל רש"י, איך הצליחו המרגלים לסייר בגבולות הארץ ולחזור אל משה רבינו במשך 40 יום בלבד. והלא ארץ ישראל היא 400*400 פרסה. מהלך אדם בינוני ביום - 10 פרסאות (40 מיל) - ואם הצלע הדרומית של ארץ ישראל ארכה 400 פרסה, והאדם הולך ברגל את המרחק הזה במהירות של 10 פרסאות בלבד ליום - הוא יעבור את המרחק ב- 40 יום! ועל המרגלים היה ללכת את כל הצד הדרומי (40 יום) ואחר כך על שפת החים עוד 400 פרסה (במשך 40 יום) ושוב לחזור אל משה למדבר!
אלא - גלוי לפני הקב"ה שיענשו בעוון המרגלים יום לשנה, ולכן הספיקו ב- 40 יום את כל גבולות ארץ ישראל.
מתוך עיון במפה - ניוכח שבצד הדרומי של ארץ ישראל, משפת ים התיכון מזרחה - 400 פרסה - יסתיימו עוד יותר מזרחה מהמפרץ הפרסי, אבל, אם נניח שחצי האי סיני הוא חלק מארץ ישראל, ועליהם להקיף גם אותו - המדידה של 400 פרסה - נעשית ברורה יותר, עכ"פ מרש"י בשמות הנ"ל -בודאי שמוכח שלדעתו כל סיני ארץ ישראל.

תוספות יום טוב
גם מדברי התוספות יום טוב על המשניות בפרק ראשון במסכת תענית [מקור ב3], נוכל ללמוד שכל סיני ארץ ישראל.
הוא מדבר על המשנה שאומרת, שמתחילים לומר ותן טל ומטר לברכה, רק 15 יום אחרי גמר סוכות, כדי שיגיע אחרון שבישראל לפרת - (שזה גבול הארץ) - לפני ירידת הגשם.
ומביא התוס' יום טוב שארץ ישראל לעתיד לבוא תתחלק בין שבטי ישראל בצורה שונה מהחלוקה של משה רבינו.
הארץ תחולק לרצועות רצועות, כאשר רוחב כל רצועה - 75 מיל (ק"מ).
7 שבטים ינחלו צפונית לירושלים, ו- 5 שבטים - דרומית לירושלים.
לירושלים עצמה יש רצועה עצמית (רצועת התרומה) והעיר עצמה נמצאת בדרום הרצועה שלה.
יוצא, שכאשר יהודי הגר בצפון, ליד הפרת - הולך מירושלים לביתו - עליו לעבור: א. את הרצועה של ירושלים מדרום לצפון (כי ירושלים נמצאת בקצה רצועתה בדרום), ואחר כך עוד 7 רצועות לכיוון צפון, ס"ה - 8 רצועות ברוחב 75 מיל, דהיינו 600 מיל.
מהלך אדם בינוני ביום - 40 מיל, כשנחלק 600 ל- 40 נמצא 15 ימים!
ולכיוון דרום: אם נחשוב כמה זמן הולך אדם מירושלים לכיוון דרום - נמצא שעליו לעבור 5 רצועות מירושלים דרומה. רוחב כל רצועה 75 מיל - ובס"ה 375 מיל (היינו כ- 9 ימי הליכה).
על כל פנים -המרחק מירושלים לדרום סיני - הוא מרחק של כ- 375 ק"מ.
נמצא - שכל סיני - ארץ ישראל לפי החשבון של תוספות יום טוב.

בספר הכוזרי
כותב פעמיים, (מאמר ב פיסקה ה', ומאמר ד פיסקה ג') - שסיני ארץ ישראל! (אמנם הוא לא אומר במפורש כל סיני - אבל משמעות דבריו כפשוטם היא כל סיני).

המפרשים שכוללים חלק מסיני בתחום ארץ ישראל
רוב המפרשים מזהים את נהר מצרים עם הנילוס.
1. תרגום יונתן בראשית טו' [מקור ג1] - מנהר מצרים - מנילוס דמצרים, וכן הוא בבמדבר לד, ה'.
2. תרגום ירושלמי במדבר לד, ה' [מקור ג2] - לנילוס דמצרים.
3. בספר התקופה הגדולה עמוד מז' [מקור ג3] - מביא מגילה חיצונית לבראשית, שאברהם אבינו התהלך בגבולות הארץ לאורך הגיחון, והגיחון הוא הנילוס על פי תרגום השבעים.
4. תוספות מסכת ערכין דף טו, ד"ה כשם [מקור ג4] - הנילוס מפסיק בין מצרים ובין ארץ ישראל.
5. ר' אליהו מזרחי, במדבר לד, ה' [מקור ג6] - מצייר מפה ומציין את הנילוס כגבול.
6. רד"ק יהושע יג, ג' [מקור ג7] - שיחור הוא נילוס.
7. הגר"א יהושע טו, י' [מקור ג8] - נחל מצרים - שהנחל היה הולך ממצרים עד ארץ ישראל והוא נילוס.
אם כן ברור שלדעתם הגבול הרבה יותר רחוק מאשר ואדי אל עריש (למעלה ממאה קלומטר!) כלומר - השפך של הנילוס לים - הוא הגבול.
אמנם לא ברור לדעתם עד היכן בדרום, לכיוון סיני, זו עדיין ארץ ישראל אבל ברור שצפון סיני - ארץ ישראל!

שיטת הרמב"ם
בצירוף דברי הרמב"ם בכמה מקומות - נקבל תמונה ברורה מאד של שיטתו, הן לגבי נהר מצרים והן לגבי סיני.
כידוע - מחלקים את מפת העולם לקוי רוחב וקוי אורך, המסומנים במספרים. המרחק בין קו רוחב אחד למשנהו - כ 100 ק"מ.
בנספח לספר כפתור ופרח, במאמרו של הרב זלמן קורן שליט"א - הוא סוקר את החלוקה הזאת - באופן מפורט; היא נמצאת בספר גאוגרפיה עתיק שחברו פתולומיאוס.
פתולמיאוס חי באלכסנריה בתקופת ר' יהודה הנשיא. (נזכר בראשונים בשם בטלמיאוס). לפעמים הוא מכונה תלמי.
ספרו נקרא "אלמגסטי" - והוא נזכר בפירוש המשניות לרמב"ם בהקדמה לזרעים.
קוי הרוחב ממוספרים בהתאם למרחקים מקו המשוה, ועד היום הקוים במפות שלנו זהים לקוים ולמספרים העתיקים בקוי הרוחב, (ישנם גם קוי אורך שנפגשים בקוטב הצפוני והדרומי. המספרים של קוים אלו - לא זהים למספרים שלנו אם כי העיקרון קיים).
קו הרוחב של ירושלים - הוא קו 32 מעלות - גם ברמב"ם וגם במפות היום. הרמב"ם מפרט את הקוים שביניהם נמצאת ארץ ישראל, לגבי קידוש החודש.
עידי קידוש החודש מגיעים לירושלים כדי להעיד שראו את מולד הירח. את הירח צריך לראות בארץ ישראל, והם מגיעים לירושלים ממרחק הליכה של ששה או שבעה ימים.
מרחק זה של ימי הליכה - מצוין ברמב"ם בהלכות קידוש החודש פרק יא' הלכה יז' [מקור ג5]:
"ולפי שהראיה לא תהיה אלא בארץ ישראל, כמו שביארנו, עשינו כל דרכי חשבון הזה בנויים על עיר ירושלים, ולשאר המקומות הסובבים אותה בכמו ששה או שבעה ימים, שבהן רואין את הירח תמיד, ובאים ומעידים בבית דין. ומקום זה הוא נוטה מתחת קו השוה (המשוה) המסבב באמצע העולם, כנגד רוח צפונית, כמו ל"ב מעלות (קו רוחב של ירושלים) עד ל"ה (צפונית לירושלים) ועד כ"ט (דרומית לירושלים). וכן הוא נוטה מאמצע הישוב כנגד רוח מערב, בכמו כ"ד מעלות (קו אורך של ירושלים) עד כ"ז ועד כ"א".

לכאורה קיימת סתירה ברמב"ם לגבי קו הרוחב הדרומי. בהלכות קידוש החודש יא, יז - הוא ציין קו כ"ט (29 מעלות) ואילו בפרק יח הלכה טו שם - ציין הרמב"ם קו ל' (30 מעלות)! וכונתו שהקו האמיתי הוא בין 29 - 30 (זה קו הרוחב של אילת!) והסכים אתי הגר"א נבנצל שליט"א.
גם בשו"ת הרמב"ם (הוצאת בלוי, סימן קכז') הוא מצין שהר ההר שהיא הנקודה הצפונית מערבית של ארץ ישראל - נמצאת במקום הנקרא באניס. זוהי עיר נמל סורית הנמצאת גם כיום - באותו שם - בקו רוחב 35 מעלות! (כמובן שזו לא בניס של רמת הגולן כפי שטעה לחשוב אדם גדול אחד).
כמו כן מענין לציין שבהלכות קידוש החודש פרק ה' הלכה י', לגבי השלוחים המודיעים על קידוש החודש - כותב הרמב"ם:
"... שאין בין ירושלים ומצרים על דרך אשקלון אלא מהלך שמונה ימים או פחות..."

וכפי שכבר ציינתי לעיל - מהלך אדם בינוני 40 מיל ליום, אם כן מי שצועד מירושלים לגבול מצרים - במשך של קצת פחות מ- 8 ימים - הוא יעבור כ- 300 ק"מ.
וזהו המרחק מירושלים לקנטרה! (עיר מצרית על יד תעלת סואץ).
אם כן מוכח לדעת הרמב"ם שהנילוס הוא הגבול בין ארץ ישראל למצרים. וכנראה שכונתו לנילוס שהוא בתואי של תעלת סואץ.
כאשר נסתכל במפה נווכח, ששלושת קוי הארך שאותם ציין הרמב"ם מערבית לירושלים - מסתיימים בסביבת התעלה.
לפי זה קבלנו תמונה מאד מפורטת וברורה לגבי שיטת הרמב"ם בגבול דרום. בצד מערב - הנילוס, ובצד דרום קו הרוחב של אילת!
ה"אבן ספיר" מוכיח מהרמב"ם מלכים ה, ז', שהאיסור לשכון במצרים כולל גם את אלכסנדריה. משמע ממנו שמזרחית לאלכסנריה - זה ארץ ישראל!
בספר "תורת המועדים" של הגר"ש גורן [מקור ג11] - כתב שחלק מסיני לכו"ע ארץ ישראל, ובחוברת מחניים (כרך ד, גליון יח') - כתב "לרוב הראשונים יוצא, שחצי האי סיני נכלל בגבולות ארץ ישראל של התורה."
(עי' גם בנספח כאן - התכתבות מענינת בין ראש הממשלה לגר"ש גורן בענין זה).

לסיכום שלושת השיטות:
א. לרס"ג, כפו"פ, רדב"ז, ואולי גם ראב"ע ואברבנאל - ואדי אל עריש הוא גבול ארץ ישראל.
ב. לפי רש"י, כוזרי ותוס' יו"ט עפ"י יחזקאל - כל סיני ארץ ישראל.
ג. לפי רוב המפרשים - הנילוס הוא גבול ארץ ישראל, ממילא בודאי שחלק מסיני - ארץ ישראל, וברמב"ם מפורש ומפורט שעד קו רוחב של אילת - היינו חלק מסיני - ארץ ישראל.
ברור לפי זה שכולם, ללא יוצא מן הכלל, מסכימים, שפיתחת רפיח עד אל עריש - ארץ ישראל לכל דבר; המחלוקת נוגעת רק לשטח דרומה מאל עריש.
כבוש שטח במלחמת מצוה [מקור ה]:
בעיון נוסף - ייתכן שלכל הפוסקים כולם אסור לוותר בימינו על סיני. כי יש מקום לסברא, שגם לפוסקים - הקובעים שלא כל סיני נכלל בתחום גבולות ארץ ישראל - כאשר השטח נכבש - י"א שהוא נהפך לארץ ישראל. עיין ספרי, דברים יא' - מן המדבר והלבנון מן הנהר נהר פרת ועד הים האחרון יהיה גבולכם - מן המדבר, ואין המדבר גבולכם. אם כבשתם - אף המדבר גבולכם. מן הנהר - ואין הנהר גבולכם, אם כבשתם - הנהר גבולכם, ושם - כל מקום שתכבשו חוץ מן המקומות האלו - הרי הוא שלכם.
בספר משפט כהן (למרן הרב קוק זצ"ל) - כתב, שבזמן שאין מלך - גם שופטים וכלל האומה הם במקום מלך, ומוסיף עוד, שבגבולות המובטחים לאבותינו אין צורך ברשות בית דין על מנת להילחם. יש צרך בהחלטת בית דין רק כאשר רוצים להרחיב את הגבול מעבר למה שמצוין בתורה, כגון כשמלך כובש את ארץ מצרים, כי זו מלחמת רשות ולא מלחמת מצוה. אבל לצורך כיבוש גבולות ההבטחה ברור, שגם בלי בית דין, זו מלחמת מצוה. וכאשר המלחמה נועדת להגנה עצמית, כגון כיבוש סיני בימי מלחמת ששת הימים - זו מלחמת מצוה. לפי זה, אפילו אם נניח כפוסקים שגבול ארץ ישראל עובר באל עריש, יש דין ארץ ישראל לחצי האי סיני! (עי' בספר ציץ אליעזר חלק י', סימן א', המרחיב בענין זה).



חזרה למעלה

הודפס מתוך האתר yeshiva.org.il