בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • וישב
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

אשר בן חיים

מתוך "קול צופיך" גיליון 289

זהירות ממחלוקת

הפרשה באה ללמדנו להתרחק מן המחלוקת ולמנוע קנאה ושנאה בין בניו; עוצמתם של ישראל; חובת לימוד וידיעת התורה; וידוי של הזקנים ושליחת יעקב; "והבור ריק אין בו מים"; חשבון הנפש של יוסף; יהודה נשלח לפתוח ישיבה; אלכה ואראנו בטרם אמות - מה רצה יעקב לראות אצל יוסף?

undefined

הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל

כסלו תשס"ה
13 דק' קריאה
פרשת וישב - זהירות ממחלוקת
רבי יעקב מדובנא (בארצות אשכנז הוא מוכר בשם "המגיד מדובנא". גאון עוזנו ותפארתנו בעל הבא"ח נהג לקרא לו רבי יעקב "בעל המשלים") היה ידוע במשליו המאלפים, ובעיקר משום שהיה בעל מוסר גדול, המשפיע על שומעיו יראת שמים טהורה, עד כדי כך שאפילו הגאון מוילנא בעצמו היה מבקש ממנו לבוא אליו להוכיח אותו בדברי מוסר וכיבושין. והוא היה רגיל לומר שיש לו דרשות ומוסרים על כל פרשה ופרשה, כי מכל פרשה לומדים על דרכם של צדיקים שיש לדבוק בה, מול דרכם של רשעים שיש להתרחק ממנה. בפרשת בראשית ניתן ללמוד על אדם הראשון וחוה אמנו מול הנחש, בפרשת נח לומדים על צדקותו של נח מול רשעותם של אנשי דור המבול ואנשי דור הפלגה שהרי נח היה באותן שתי התקופות. בפרשת לך לך לומדים על צדקותו של אברהם אבינו מול ארבעת המלכים. בפרשת וירא לומדים על אברהם מול סדום ועמורה. בפרשת חיי שרה לומדים על אליעזר עבד אברהם שהיה דולה ומשקה מתורת רבו, מול רשעותו של ישמעאל. בפרשת ויצא למדים על צדקותו של יעקב, מול רמאותו של לבן שהחליף את משכורתו מאה פעמים. בפרשת וישלח למדים על התהוות עם ישראל ולידת השבטים, מול רשעותו של עשיו. אבל כשהיה מגיע לפרשת וישב היה אומר שאין לו על מה לדרוש, וכי יספר על מריבת האחים ועל מכירת יוסף? ולמעשה שתיקתו של רבי יעקב בעל המשלים ומניעתו מדרשה ומוסר, היא המוסר הגדול ביותר, ועלינו ללמוד מכאן שמריבה בין אחים היא הדבר הגרוע ביותר שיש, וחובה עלינו להיזהר במאוד מאוד מאפליה ומהעדפה בין אחים, וכדלקמן.

למנוע קנאה ושנאה בין בניו
בפרשת השבוע נאמר "וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקונים הוא לו ועשה לו כתנת פסים" (בראשית לז, ג). חז"ל דורשים שהיה במעשה זה כדי להעלות את קנאתם של האחים על יוסף, ולבסוף גם את שנאתם. מדבר זה עלינו ללמוד שאדם יזהר שלא לשנות בין בניו, ולא להפלות בן אחד על פני בן אחר. אמנם, אם רואה שיש לו בן שהוא מתמיד או למדן או ירא שמים יותר מהשני, יכול לשבחו בהתאם, אבל לא יקנה לו משום כך פרס יותר גדול ממה שהוא רגיל לקנות לשאר ילדיו, ובפרט לא דבר בולט.

מעשה היה ביהודי אחד שרצה לחלק את כל רכושו בצוואה, וכיון שחלק מבניו היו טובים יותר, וחלקם טובים פחות, ע"כ חילק לזה יותר ולזה פחות ללא נימוק. וכשהוא בא לשאול את דעתי על הצוואה, אמרתי לו שאם יעשה כן, הרי שהוא יגרום שלאחר פטירתו אחד מבניו יאמר קדיש, והשני יקללו, וכל שעליו לעשות הוא, לבדוק מי מבניו בן תורה ומי זקוק יותר לתמיכה, ויכתוב בצוואה שכל בניו שוים הם אצלו, אלא שהוא חושב לתת לזה יותר משום שהוא באמת זקוק, ולזה חלק יותר גדול כי הוא מוסר את נפשו על לימוד התורה, ולא משום שאחד עדיף על השני, ואם יכתוב כך, הרי שהוא ימנע מחלוקת ומריבה אחרי מאה ועשרים, וכך עשה, והבנים השתכנעו שלא אהב אחד מהם פחות מהאחר.

החזקת הישיבות - ייצוב התקציב
פרשת השבוע פותחת בפסוק "וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען" (בראשית לז, א). ויש להבין מדוע התורה כותבת 'וישב יעקב' בלשון ישיבה, 'בארץ מגורי אביו' בלשון מגורים - היה מן הראוי לכתוב ויגר יעקב בארץ מושבי אביו? דבר זה יובן על פי דברי המדרש, וז"ל (ילקוט שמעוני חיי-שרה רמז קד, וכן מובא בגמרא במסכת יומא דף כ"ח ע"ב):
"רבי חמא בר חנינא אמר, מימיהם של אבותינו לא פסקה ישיבה מהם, היו במצרים ישיבה עמהם שנאמר לך ואספת את זקני ישראל, במדבר ישיבה עמהם שנאמר אספה לי שבעים איש מזקני ישראל, אברהם זקן ויושב בישיבה היה שנאמר ואברהם זקן, יצחק אבינו זקן ויושב בישיבה היה שנאמר ויהי כי זקן יצחק, יעקב אבינו זקן ויושב בישיבה היה שנאמר ועיני ישראל כבדו מזקן, אליעזר עבד אברהם זקן ויושב בישיבה היה שנאמר ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו, מהו המושל בכל אשר לו המושל בתורת רבו, הוא דמשק אליעזר שדולה ומשקה תורת רבו לאחרים (ואברהם זקן זה אחד משבעה מופתים - זו תוספת מהילקוט)".

מכאן למדנו, שהחשיבות הראשונה במעלה היא, הקמת והחזקת ישיבות של לומדי תורה, ורק בזכות זה האבות הקדושים העמידו את עם ישראל על קדושתם ועל נצחיותם. ומכאן אנו שולחים מסר לראשי השלטון, שידעו שכל קיצוץ בתקציב הישיבות הוא פסול מעיקרו ומשורשו, ולא תצמח מזה שום תועלת לממשלה ולתקציב העומד ברשותה. אדרבה, עליהם לדעת שככל שיתנו וישפיעו על לומדי התורה, אז תבא למדינה ברכה והצלחה כלכלית.

עוצמתם של עם ישראל
כשראה יעקב את כל האלופים וביניהם את אלופי עשיו (שבסוף פרשת וישלח) נבהל, אמר לו הקב"ה מה לך לפחד, הלוא כל אומות העולם נחשבים כקש לעומתו של יוסף הצדיק שנחשב כאש להבה, וניצוץ אחד מלהבתו של יוסף שורף את כל אומות העולם. משל למה הדבר דומה, לנפח שהיה עובד כל הזמן עם אש, וראה גמל אחד טעון בפשתן העובר ליד חנותו, וחשש הנפח שהפשתן ידלק וישרוף לו את בית מלאכתו. אמרו לו: טיפש, ניצוץ אחד מהאש שלך וכל הפשתן הזה נשרף ולא נשאר ממנו כלום (עיין רש"י פרק לז פסוק א'). בראותנו שכל אומות העולם עומדים נגדנו ורוצים לסכן את קיומנו, עלינו לבטוח בהקב"ה, ולדעת שניצוץ אחד של יוסף יכול לכלותם, וגם יכול לעורר עליהם קטרוג.

ועיקר העיקרים הוא, אם עם ישראל בגדר של "וישב יעקב", שיושבים ועוסקים ועמלים בתורה, וכפי שהובטח ליעקב בגלל שהיה יושב אוהלים ועמל בתורה יומם ולילה כל חייו, אז שום אומה ולשון לא תוכל לנו. אם הקול קול יעקב, אין ידי עשו וישמעאל יכולות לעשות מאומה.

יש דולה ומשקה ויש שעמל ומשיג
מסופר על אדם אחד שלא היה עשיר גדול, אבל היה ידוע כבעל צדקה וכמי שלא משיב ריקם כל מי שבא לבקש עזרה ותמיכה. ומנהג אחד היה לו, שבכל פעם שהיו מבקשים ממנו צדקה, הוא היה מבקש שימתינו לו זמן מה. בזמן זה הוא היה הולך לבית הכנסת, סוגר אחריו את הדלת, ומתפלל ואומר: רבש"ע, אנשים אלה חושבים שיש לי עושר ובאים לבקש ממני צדקה, ואינני יכול להשיב את פניהם ריקם, אנא ממך תשלח לי מידך הרחבה כדי שאוכל לתת להם. היה אדם אחד שבא לבקש ממנו עזרה, וראה שבכל פעם הוא סוגר את עצמו בבית הכנסת, והחליט להתחקות אחריו ולגלות מה מעשיו שם. מה עשה? אחרי התפלה הוא התחבא כך שהגבאי לא הרגיש שהוא נשאר שם, והמתין שאותו בעל צדקה יפתח את בית הכנסת כמנהגו בכל פעם שהיו באים לבקש צדקה. והנה אותו אדם הגיע, פתח את הדלת, והתפלל כנ"ל. מששמע כך השני שהתחבא, אמר וכי מדוע עליי לפנות אליו והרי הוא ממילא מתפלל ומבקש מהקב"ה שיתן לו כדי שיתן לי, עדיף לי לפנות ישירות לבעל הבית - לקב"ה שיתן לי.

יש דולה ומשקה מתורתו של רבו - יש אדם שהקב"ה חנן אותו בשפע גדול של תורה, והוא משפיע מאותה התורה שקיבל מן השמים כדי ללמד אחרים. ויש אנשים שסומכים על תורתו של אותו אדם ובאים ללמוד ממנו, מבלי להתאמץ ללמוד ולהשיג בעצמם קניינים בתורה. אבל מי שראשו על כתפיו יראה ויבין שעדיף לפנות בתפלה למי שהתורה שלו, ולבקש ממנו שיעזור לו שישיג קניינים בתורה שיהיו נחלתו. פעם היו רופאים כלליים שבקיאים בכל תחומי רפואת האדם. כיום לצערנו התחלקה הרפואה לפי אבריו של האדם, כך שיש רופאים המתמחים בעיניים בלבד, ויש שמתמחים באוזניים בלבד, ויש המתמחים בלב, וכן על זה הדרך. וגם בתורה העניין כן, יש רבנים המתמחים בתחום ההלכה בלבד, ויש שגם בתחום ההלכה אינם בקיאים אלא בטומאה וטהרה בלבד, וכדומה. והטוב ביותר הוא שרבנים ישאפו להיות כמו רבותינו הקדמונים שהתמחו בכל מקצועות התורה, והיו בקיאים בכל הלכותיה ללא יוצא מן הכלל.

חובת לימוד וידיעת התורה
הגמרא אומרת (עיין מסכת שבת דף צ"ב ע"ב, וצ"ג ע"א) שאם אדם אכל חלב וחשב שהוא שומן, חייב חטאת. והיא שואלת, מה הדין אם היה בידו חתיכת חלב, ולא ידע אם היא שומן או חלב, והלך לכל גופי הכשרויות ולכל המומחים כדי לברר את העניין, וכולם אמרו לו פה אחד שאותה חתיכה היא שומן ויכול לאוכלה, והנה לאחר שאכל אותה, התברר לו שהיה זה חלב - נח' בזה רשב"י וחכמים. לדעת רשב"י, זה שאכל אינו יכול לחייב את מי שפסק לו שהיה זה שומן, שיביא קרבן במקומו, שכן יש עליו טענה שהרי אם הוא נזקק לשאול רבנים הרי זה משום שהוא לא למד, ועל כן חובת הקרבן מוטלת עליו. חכמים חולקים על כך ואומרים שהפוסקים חייבים בקרבן (ועי"ש מחלוקת בין רש"י לתוס').

ויש לשאול, הרי רשב"י ידוע כמזכה לחייביא, ומדוע במקרה זה החמיר על אותו אדם וחייב אותו בקרבן למרות שעשה כל שביכולתו כדי להנצל מאכילת חלב? ויותר מכך, רשב"י קבע שאם אדם קורא ק"ש בערב ובבוקר הרי שקיים מצות לימוד תורה מדין בשכבך ובקומך (ורשב"י בעצמו אומר שאדם חייב לעסוק רק בתורה יומם ולילה), והרי הוא לא למד תורה בפועל? אלא הביאור הוא כך, ודאי שרשב"י מחייב ללמוד תורה, וכמו שהוא קבע שאם אדם שאל את ההלכה הוא חייב בקרבן כי הוא עצמו לא למד. ומה שהוא היקל בק"ש, אדרבה, אין זו קולא אלא חומרא, כי כוונתו היא שבק"ש רמוזים כל עשרת הדברות, (וכמו שמובא בסידור 'קול אליהו' עמוד ק"ל לפני קריאת שמע) ובעשרת הדברות רמוזים כל תרי"ג מצוות של התורה (וכמו שכתב רש"י משם רס"ג בפרשת משפטים פרק כ"ד פסוק יב על הפסוק "עלה אלי ההרה והיה שם ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם", פירש"י: "כל שש מאות ושלש עשרה מצוות בכלל עשרת הדברות הן, ורבנו סעדיה פירש באזהרות שיסד לכל דיבור ודיבור מצוות התלויות בו"), וזוהי חובתו של כל אדם ללמוד תורה ולהשיג בקיאות בכל מקצועות התורה.

האמונה לחי העולמים
יש סגולה ידועה בדוקה ומנוסה, שאם אדם רואה כלבים רודפים אחריו ורוצים לנושכו, יאמר את הפסוק "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו" והכלבים בורחים. ומיהו, אין סגולה זו עוזרת אלא למי שמאמין באמת ובתמים בתורה הקדושה ובעוצמת אמיתות הדברים שלה. מסופר על יהודי שישב ולמד תורה ופירש, וכפר בכל בטענה שאינו מאמין בכלום, רח"ל, ופעם רדפו אחריו כלבים, ונזכר מתקופת לימודיו בפסוק "ולכל בני ישראל" ואמר אותו, אך הכלבים לא הרפו ממנו ורדפו אחריו ביתר שאת - הוא הרים אבנים לזרוק עליהם, אך הם התרגזו ורצו לנשוך אותו. מיהר אותו אדם לישיבה כדי לשאול את הרב מדוע סגולת אמירת הפסוק לא עזרה לו, אמר לו הרב שזה בגלל ש"הכלבים לא מאמינים" (ענה לו כך מידה כנגד מידה).

וידוי של הזקנים ושליחת יעקב
יעקב אבינו חי וגדל אצל אביו יצחק במשך 63 שנים, ואצל סבו אברהם 13 שנה, באותם שנים הוא עסק בתורה והתעלה ביראת שמים. בציווי אמו הוא הלך לחרן לא לפני שלמד תורה בדרך עוד ארבע עשרה שנים בישיבת שם ועבר, ולא שכב אפי' על מזרון כל אותם שנים, היינו עד גיל 77, ידע את כל התורה כולה. ואומרים חז"ל שיוסף הצדיק למד את כל תורתו אצל אביו, והתורה כותבת שיוסף היה בגיל 17 כשאביו שלח אותו אל אחיו ומשם לא חזר עד שפגש אותו אביו 22 שנה אחרי כן. כלומר, שיוסף הצדיק למד במשך 17 שנים את כל התורה שיעקב למד במשך למעלה מ-77 שנים (עוד 7 שנים עד שהתחתן עם אמו, ועוד 7 שנים עד שהוא נולד, הרי שיעקב היה בן 91 כשנולד יוסף ומאז הוא לימד אותו תורה). וברור הוא שחכמתו של יוסף לא הייתה כשל ילד רגיל, כי בד"כ נפתח ראשו ולבו של ילד רגיל בגיל 13 להבין את התורה, ולא יתכן שלמד במשך 4 שנים בלבד את כל תורתו של יעקב, אלא שהוא היה חכם ונקלטו דברי התורה בלבו מגיל קטן מאוד. הפרשה האחרונה שלמד יוסף אצל אביו הייתה בעניין עגלה ערופה. ובעגלה ערופה כתוב שהזקנים אומרים "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו". חז"ל אומרים שמקרא זה אינו כפשוטו, שכן לא יעלה על הדעת שהם ראו ולא עזרו, ולכן דרשו חז"ל שהכוונה בוידוי זה היא, שהם לא הרגישו בצרתו ופטרו אותו בלא מזונות, עד שמת על אם הדרך. והנה יוסף הצדיק גם כן נשלח על ידי אביו לדותן, ואמרו לו בניו 'חיה רעה אכלתהו', והיה זה על אם הדרך, ומדוע לא היה יעקב צריך להתוודות כמו הזקנים? אלא שבעגלה ערופה הזקנים מתוודים משום דשכיחא סכנתא, אבל במקום שלא מצויה סכנה, לא.

אילו ידע ראובן
התורה מעידה על ראובן שהציל את יוסף מאחיו, הוציא אותו מהבור ומכר אותו לישמעאלים. ואומרים חז"ל, אילו היה יודע שראובן שכך התורה תעיד עליו היה נושא את יוסף על כתפיו ומחזיר אותו לאביו. גם על אהרן הכהן כתוב, אילו היה יודע שהתורה תעיד עליו "וראך ושמח בלבו" היה יוצא לקראת משה בתופים ובמחולות. ולכאורה, מדוע באמת לא יצא כך לקראתו? וכן מדוע באמת ראובן לא הציל את יוסף ולא נשא אותו על כתפיו להחזירו לאביו? אלא, באמת ראובן רצה להחזיר אותו לאביו, אלא שמיד באה אורחת ישמעאלים ומכר להם את יוסף, כמו כן אהרן הכהן רצה לצאת לקראת משה בתופים ובמחולות, אלא שרצה לקבל את פניו בצנעא שלא ירגיש פרעה.

והבור ריק אין בו מים
ראובן אומר לאחיו "אל תשפכו דם השליכו אותו אל הבר הזה אשר במדבר". ראובן הורה להם באצבעו על הבור. ואומרים חז"ל (שבת כ"ב ע"א):
"אמר רב כהנא דרש רב נתן בר מניומי משמיה דרב תנחום, מאי דכתיב 'והבור רק אין בו מים', ממשמע שנא' והבור ריק, איני יודע שאין בו מים? אלא מה ת"ל אין בו מים - מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו".

ויש לשאול, וכי ראובן לא ראה שיש בבור נחשים ועקרבים? אלא יש מי שאומר, לא הנחש ולא העקרב ממיתים, אלא החטא ממית, ואמר ראובן בואו ונראה אם דיבר יוסף לשון הרע על האחים או לא, שאם הוא דיבר, הוא ראוי להיענש והנחשים והעקרבים יפגעו בו, ואם לאו - אז לאו.

וי"א אל תביאנו לידי ניסיון, ואין לנסות ולבדוק את האמת בדרך זו. ועוד כתוב "וישליכו אותו הברה", הנפילה לבור והדריכה על הנחשים והעקרבים גורמת להם לכעוס יותר. אבל הטעם הפשוט, שהבור היה עומקו למעלה מעשרים אמה, ולכן לא ראה אותם ראובן.

ה' מצליח בידו
אסור להתפלל מול צלם של עבודה זרה. לדוגמא, אם נמצאים על הגגות שבעיר העתיקה יכולים לעמוד מול הצלמים המתנוססים מעל בתי הנוצרים, ועל כן אסור להתפלל כנגדם, וכל כיוצא בזה. התורה כותבת על יוסף (בראשית לט, ב-ג) "וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ וַיְהִי בְּבֵית אֲדֹנָיו הַמִּצְרִי. וַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי ה' אִתּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ". וביאר רש"י שהיה שם ה' שגור בפיו של יוסף. כלומר, על כל מה שהיה עושה, היה מקדים ואומר בעז"ה. למשל אם אדוניו היה מבקש ממנו לבנות דבר מה, או לבשל וכדו', היה יוסף אומר בעז"ה אעשה כדבר אדוני. דבר זה הרגיז מאוד את אדוניו, ורצה להכשילו. פעם הוא ביקש ממנו מים, ואמר לו יוסף כדרכו בעז"ה כדברך כן אעשה, וכשהביא לו מים צעק עליו והרי בקשתי ממך קפה (לדוגמא)! והנה מוריד יוסף את כדו ומראה לאדונו שיש קפה בכד, ואומר לו הנה אדוני עשיתי בעז"ה ככל אשר צויתני והנה הקפה שביקשת. עד שהבין האדון שאין לו מה להתעסק עם יוסף. וזהו שכתוב שה' מצליח בידו, שכל מה שהיה בידו היה נעשה על הצד הטוב ביותר, ומעולם לא נכשל ולא הכשילוהו.

חשבון נפש של יוסף הצדיק
בפרשת עלילת אשת פוטיפר כתוב: (שם, שם, יא) "וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ וְאֵין אִישׁ מֵאַנְשֵׁי הַבַּיִת שָׁם בַּבָּיִת". פשט הדברים הוא, שאותו היום היה חג של המצרים וכולם יצאו לטייל, ולא היה אף אחד בבית (עיין רש"י פרק ל"ט פסוק י"א), ורק יוסף נשאר לעשות את מלאכתו כדרך העבדים, ואשת פוטיפר ניצלה זאת ולא יצאה בטענה שהיא חולה, וכך רצתה להכשיל את יוסף הצדיק. אבל תרגום אונקלוס מבאר כך וז"ל:
"והוה ביומא הדין ועל לביתא למבדק בכתבי חושבניה, ולית אנש מאנשי ביתא תמן בביתא".

אין הכוונה שבא לעשות את חשבונות אדונו, ובודאי שאונקלוס לא רצה ללמדנו שהיה יוסף רואה חשבון של אדונו - אלא הכוונה, שהוא ניצל את היעדרות אדונו כדי לעשות חשבון נפש עם עצמו, מדוע התגלגלתי לכאן ונעשיתי לעבד, מה חטאיי, שמא זה בגלל שהייתי מסלסל בשערי, או שמא נכשלתי בעוון לשון הרע, וכו'. מכאן אנו לומדים, שאדם צריך בכל יום לשבת ולעשות חשבון נפש עם עצמו היכן הוא עומד במעלה רוחנית, וכיצד יוכל לתקן את אשר עיוות, עד שיתיישרו דרכיו ויהיה תמים ושלם עם ה' אלוקיו, ולהיות בבחינת "מארי דחושבניא".

לשון חיובית
כשבא יעקב לפני פרעה, ראה פרעה שנעשה נס כפי שכתוב בספרי הפרעונים. הנה היה מקובל אצל פרעה שהמשקוף העליון בכניסה לחדרו היה נמוך, כך שכל מי שנכנס נאלץ להתכופף והיה נראה כמי שמשתחוה לפניו. אבל כשהגיע יעקב אבינו ונכנס לפני פרעה, לא התכופף כי נעשה נס והמשקוף התרומם. כשראה פרעה כך שאל אותו כמה ימי שני חייך? הרי דבר זה קרה לזקן אחד לפני שנים רבות, ושמא אתה הוא אותו זקן? אמר לו יעקב, "מעט ורעים היו ימי שני חיי ולא השיגו את ימי שני חיי אבותי בימי מגוריהם", כלומר אני לא כל כך זקן, ומה שכתוב אצלכם זה היה סבי הגדול אברהם אבינו שכשהגיע לפני פרעה קרה לו נס כמו שראית היום. ואומרים חז"ל שיעקב אבינו היה צריך לדבר בלשון חיובית. הגמרא בפסחים פותחת ב"אור לארבעה עשר" למרות שמדובר בליל ארבעה עשר, אלא שדיברה בלשון חיובית. כך גם אותו כהן שאמר שאכל מלחם הפנים כזנב הלטאה, בדקו אחריו ופסלו אותו. כך אנחנו צריכים להרגיל את לשוננו לדבר תמיד בלשון חיובית וטובה.

יהודה נשלח לפתוח ישיבה
וכתוב (בראשית מו, כח) "ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו גשנה ויבואו ארצה גשן". פשט הדברים הוא ששלח אותו ללמוד את הדרך, כדי שיוכל להביא את אביו במהירות.

וחז"ל דורשים ששלח אותו לפתוח ישיבה במצרים. וידע יעקב אבינו שהאויר במצרים רע מאוד, ומלא טומאה וזוהמה, ועל כן אמר, אם לא תהיה שם ישיבה שילמדו בה תורה, לא יוכלו להתקיים באותו מקום כלל ועיקר. ולכן שלח את יהודה לפניו לפתוח ישיבה שממנה תצא הוראה לישראל. ולכאורה, היה מן הראוי לשלוח את יששכר שהיה ראש ישיבה, ומדוע שלח את יהודה שהתאפיין בגבורתו? אלא שכדי לפתוח ישיבה במקום כזה ולהשיג תמיכה והחזקה לישיבה היה צריך לשלוח אדם גיבור שיודע להתווכח ולהצליח בהשגת תקציב מתאים, לכן שלח דווקא את יהודה.

אלכה ואראנו בטרם אמות
כשירד יעקב למצרים אמר "רב עוד יוסף בני חי ארדה ואראנו בטרם אמות" (בראשית מה, כח). מה רצה יעקב לראות אצל יוסף? הוא אמר לבניו אתם ספרתם לי שהוא נעשה מלך במצרים והוא מושל ביצרו והוא צדיק, והרי הדבר לא יתכן, כיצד יכול יוסף להחזיק במעלתו ובקדושתו במקום כל כך טמא? אלך ואראנו בעצמי בטרם אמות, הרי אותי הוא לא יוכל לרמות, כי אני מכיר בהכרת פניו אם יש בו קדושה או לא.

מסופר על אדם אחד שבנו סר מדרך הישר, אך אביו לא הרגיש בדבר. פעם יצא אביו להתפלל בשבת, ובדרך הרגיש שהוא שכח את החומש שלו, וחזר לבית לקחת את החומש. בינתיים ניצל הבן את יציאתו של אביו כדי לעשן סיגריה רח"ל, ופתאום הוא שומע את אביו מתקרב לבית, וכיצד יעשה והרי אביו ירגיש בריח של הסיגריה וכלתה אליו הרעה! מה עשה? מיהר הניח תפילין ופתח גמרא וישב לידה עם הסיגריה הדלוקה בידו. כשנכנס האב וראה אותו עם סיגריה צעק עליו מה אתה עושה שבת היום, והבן אמר לו מה שבת, הרי היום הוא יום חול, הנה תראה אפילו אני עם תפילין, כנראה שמרוב שאני שקוע בלימוד התורה שכחתי שהיום שבת וחשבתי שיום חול היום ועישנתי סיגריה.

לפעמים אדם יכול לרמות אפילו את אביו, אבל יעקב אבינו ידע שיוסף לא יוכל לרמות אותו כפי שהוא דימה שאולי הוא רימה את אחיו, ולכן רצה לבדוק את הדברים מקרוב.

כיצד לחפש דירה במקום חדש
כאשר אדם חפץ לעבור לגור בשכונה חדשה, לא יחשוב רק על הנוחות, שיהיה הבית ליד מכולת ובקרבת הסופר ותחנת האוטובוס וכדומה - אלא בראש ובראשונה יבדוק את הדירה קרובה לבית הכנסת ולבית המדרש. ויתעניין היכן יש שיעורי תורה קבועים באותה שכונה. יש אומרים שלא נח להם לגור בקרבת בית כנסת כי יש רעש של התפילות ובפרט בימים נוראים בהם שומעים את הסליחות בקול רם. ואדרבה, שמיעת הסליחות הוא תענוג גדול, וצריך ליהנות מדבר זה (מרת אמי ע"ה הייתה שוכרת דירה בסמוך לבית כנסת מוסיוף והייתה תמיד אומרת שהסליחות שהייתה שומעת באשמורת הבוקר בימי חודש אלול היה תענוג שלא יכלה לוותר עליו). מסופר על אישה אחת שהאריכה ימים והפליגה בזקנותה, עד שנמאס לה לחיות. הלכה לרב וסיפרה לו שראתה כבר בני נינים, ודי לה במה שחייתה עד עכשיו. אמר לה הרב, אמרי לי, האם יש לך מנהג שאת מתמידה בו כל יום? אמרה לו שהיא מקפידה מידי יום ללכת לבית הכנסת להתפלל. אמר לה הרב, שלושה ימים אל תלכי לבית הכנסת. והנה לאחר שלושה ימים היא נפטרה. וזה משום שהרגילות וההמשכיות החזיקו אותה בחיים, כי אי אפשר לנתק התמדה כזאת.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il