ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

"לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי" | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש בראשית וישב Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

כסלו תשס"ה

"לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי"


מתוך העלון חמדת ימים
www.eretzhemdah.org


מוקדש לעלוי נשמת
ציפורה בת דוד

יוסף נחל הצלחה גדולה באחוזתו של פוטיפר, מה שאיפשר לו לנהל את הענייניים ביד רמה כפי שהכתוב מתאר זאת:
"וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ וַיְהִי בְּבֵית אֲדֹנָיו הַמִּצְרִי: וַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי ה' אִתּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ: וַיִּמְצָא יוֹסֵף חֵן בְּעֵינָיו וַיְשָׁרֶת אֹתוֹ וַיַּפְקִדֵהוּ עַל בֵּיתוֹ וְכָל יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדוֹ" (בראשית ל"ט ב-ד).

למרות זאת מוסיף הכתוב הסתייגות:
"וַיַּעֲזֹב כָּל אֲשֶׁר לוֹ בְּיַד יוֹסֵף וְלֹא יָדַע אִתּוֹ מְאוּמָה כִּי אִם הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה" (שם ו).

נחלקו הראשונים בהסבר העניין. לדעת האבן עזרא המצרים אכן לא נתנו לעברים לגעת במאכליהם בגלל סיבות הקשורות לעבודת האלילים שלהם. לדעת הרמב"ן כוונת הכתוב לומר שכיון שיוסף לא דאג לרווחתו ולא ניצל את מעמדו כדי להשיג לעצמו טובות הנאה והוא הסתפק בלחם בלבד, פוטיפר היה רגוע והניח לו לנהל את העיניים ללא התערבותו. לעומתם רש"י בעקבות חז"ל מושך את הדיון לכיוון אחר לגמרי וז"ל:
"כי אם הלחם - היא אשתו, אלא שדבר בלשון נקיה" (שם, ע"פ בראשית רבה פרשה פו).

ננסה להבין מדוע הלכו חז"ל בכיוון זה. ניתן לומר כי הסיפא של הפסוק המתקשרת לניסיון של אשת פוטיפר להכשילו היא שרומזת כי גם הרישא עוסקת בתחום רגיש זה אלא שדיבר הכתוב בלשון נקיה. מאידך גיסא קשה הרי המשך הדברים מדבר מפורשות על תחום זה שהצניעות יפה לו ומדוע לפתוח בלשון נקיה במקום שאין ברירה ויש הכרח לפרש בנושא מיד בהמשך. מה עוד שגם יעקב בברכתו ליוסף מפרש את הדברים עוד יותר, על פי חז"ל, כמו שמצינו שם:
"וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ וַיָּפֹזּוּ זְרֹעֵי יָדָיו" (בראשית מ"ט כד עיין שם ברש"י ד"ה אבן ישראל ובמסכת סוטה לו ע"ב).

לכן יתכן וניתן לומר כי הפרשנות המזהה את ה" לחם " עם אשת פוטיפר הוא אכן פשט הכתובים. הלחם היה מאז ומתמיד מאכלו הבסיסי של האדם והדבר נכון מאז נגזר על האדם לאכלו בזיעת אפיו. ברוב המקומות הכוונה היא למאכל שמרכיבו העקרי הוא מחמשת מיני דגן, זו גם המשמעות במקום הראשון בו נזכר מושג זה בתנ"ך:
"בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב" (בראשית ג' יט).

אבל במקומות רבים בתנ"ך ברור שהכוונה היא לבשר. ניתן כמה דוגמאות:
"וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵהֶן אֲשֶׁר עַל הַכְּסָלִים וְאֶת הַיֹּתֶרֶת עַל הַכָּבֵד עַל הַכְּלָיֹת יְסִירֶנָּה: וְהִקְטִירָם הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה לֶחֶם אִשֶּׁה לְרֵיחַ נִיחֹחַ כָּל חֵלֶב לַה'" (ויקרא ג' טו-טז).

גם בפרשת קרבן התמיד בספר במדבר התורה קוראת לבשר " לחם " וז"ל הכתוב:
"צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִיחֹחִי תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ: וְאָמַרְתָּ לָהֶם זֶה הָאִשֶּׁה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְמִימִם שְׁנַיִם לַיּוֹם עֹלָה תָמִיד" (במדבר כ"ח ב-ג).

נוסיף מקור שלישי העוסק באזהרות המיוחדות המוטלות על הכהנים בענייני טומאה וטהרה:
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו:...קְדֹשִׁים יִהְיוּ לֵאלֹקֵיהֶם וְלֹא יְחַלְּלוּ שֵׁם אלוקיהֶם כִּי אֶת אִשֵּׁי ה' לֶחֶם אלוקיהֶם הֵם מַקְרִיבִם וְהָיוּ קֹדֶשׁ:... וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת לֶחֶם אלוקיךָ הוּא מַקְרִיב קָדֹשׁ יִהְיֶה לָּךְ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם" (ויקרא כ"א א-ח):

גם בסעודה שערכו יעקב ולבן כחלק מטקס הברית והשבועה מזוהה הזבח עם הלחם כדברי הכתוב:
"וַיִּזְבַּח יַעֲקֹב זֶבַח בָּהָר וַיִּקְרָא לְאֶחָיו לֶאֱכָל לָחֶם וַיֹּאכְלוּ לֶחֶם וַיָּלִינוּ בָּהָר: בראשית פרק ל"א נד).

מכאן ניתן להבין גם את הפסוק הבא העוסק ביוסף ואחיו:
"וַיָּשִׂימוּ לוֹ לְבַדּוֹ וְלָהֶם לְבַדָּם וְלַמִּצְרִים הָאֹכְלִים אִתּוֹ לְבַדָּם כִּי לֹא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת הָעִבְרִים לֶחֶם כִּי תוֹעֵבָה הִוא לְמִצְרָיִם"

המתקשר ישירות לפסוק העוסק בפוטיפר ויוסף שנחשב אז לעברי. בשני המקרים הללו הכוונה היא לבשר שהמצרים נמנעו לאכלו בגלל שהצאן והבקר היו מקודשים בעינייהם. אם אכן לחם כולל גם בשר אין זה פלא כי מי שעליו נאמר "וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד" (בראשית ב' כד) יכונה כך. לפי זה מובנת גם הפרשנות של חז"ל המפרשים את שיחתו של יתרו עם בנותיו בדרך הבאה:
"וַיֹּאמֶר אֶל בְּנֹתָיו וְאַיּוֹ לָמָּה זֶּה עֲזַבְתֶּן אֶת הָאִישׁ קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם " (שמות ב' כ) "שמא ישא אחת מכם. אף אכילת לחם האמור כאן אינו אלא אשה" (שמות רבה פרשה א ד"ה א, לב למה).

כך גם מסבירים חז"ל את ברכתו של יעקב לבנו אשר "מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ וְהוּא יִתֵּן מַעֲדַנֵּי מֶלֶךְ" (בראשית פרק מ"ט כ) שמשמעותה כי בנותיו של שבט זה היו מאוד מבוקשות כנשות מלכים ושרים (עיין מדרש אגדה במדבר פרק א ד"ה [יג] לאשר).

אם כך, זכינו כי להבין כיצד הפרשנות של חז"ל המזהה את הלחם=בשר עם אשת פוטיפר היא אכן פשט המעוגן בפשטי מקראות רבים.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il