בית המדרש

לחץ להקדשת שיעור זה
כ"ז שבט התשע"ו

אגרת תחיית המתים חלק י"ט

undefined

בשביל הנשמה

כ"ז שבט התשע"ו
3 דק' קריאה
המופתים בדור נתינת התורה
וְיָדוּעַ שֶׁהָאֲנָשִׁים שֶׁרָצָה הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁתֵּרָאֶה הַתּוֹרָה בִּימֵיהֶם הִתְיַשְּׁבוּ בָּהֶם דֵּעוֹת נִפְסָדוֹת מְאֹד, אָמַר עֲלֵיהֶם בְּסוֹף הַמַּאֲמָר, אַחַר כָּל מַה שֶּׁרָאוּהוּ מִמַּעֲשֵׂה הַשֵּׁם הַגָּדוֹל, "וְלֹא נָתַן הַשֵּׁם לָכֶם לֵב לָדַעַת" וְגוֹמֵר [דברים כ"ט]. וְיָדַע הוּא יִתְבָּרַךְ, שֶׁאִם יֹאמַר לָהֶם חִדּוּשׁ תְּחִיַּת הַמֵּתִים, הָיָה אֶצְלָם נִמְנָע וְיִרְחֲקוּ מִמֶּנּוּ מְאֹד. וְגַם הָיוּ הָעֲבֵרוֹת קַלּוֹת בְּעֵינֵיהֶם, אַחַר שֶׁהָעֹנֶשׁ עֲלֵיהֶם אַחַר זְמַן אָרֹךְ, וְלָזֶה הִפְחִידָם וְיִעֲדָם הַטּוֹב וְהָרַע בְּעִנְיָנִים מְמַהֲרִים לָבוֹא: "אִם יִשְׁמְעוּ וְאִם לֹא יִשְׁמְעוּ". וְהָיָה מִפְּנֵי זֶה יוֹתֵר קָרוֹב לְקַבָּלָה* וְיוֹתֵר מוֹעִיל. וְזֶה גַּם כֵּן תּוֹעֶלֶת גְּדוֹלָה רְצוֹנִי לוֹמַר הֱיוֹת הַשְּׁמִיעָה* מְתַקֶּנֶת עִנְיְנֵי עוֹלָמוֹת וְהַמֶּרִי מַפְסִידָם.

המופת שבתורה – ההצלחה הנגרמת מקיום מִצְוות
וּכְבָר זָכַר בַּתּוֹרָה שֶׁהוּא מוֹפֵת מַתְמִיד, רְצוֹנִי לוֹמַר תִּקּוּן הָעִנְיָנִים עִם הָעֲבוֹדָה*, וְהֶפְסֵדָם עִם הַמֶּרִי. אָמַר "וְהָיוּ בְךָ לְאוֹת וּלְמוֹפֵת וּבְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם". וּמִפְּנֵי זֶה אָמְרוּ "אֵין מַזָּל לְיִשְׂרָאֵל", רָצוּ לוֹמַר שֶׁתִּקּוּנָם וְהֶפְסֵדָם אֵינָם לְסִבָּה טִבְעִית וְלֹא עַל מִנְהַג הַמְּצִיאוּת, אֶלָּא נִתְלֶה בַּעֲבוֹדָה וּבַמֶּרִי. וְזֶה אוֹת יוֹתֵר גָּדוֹל מִכָּל אוֹת. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁזֶּה בְּדִין צִבּוּר וּבְדִין יָחִיד* כְּמוֹ שֶׁיֵּרָאֶה מִן הַמַּעֲשֶׂה הַהוּא וְהוּא נָאוֹת לְאָמְרוֹ וּבְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם.


וּמִן הַמַּאֲמָר הַמְפֻרְסָם בָּאֻמָּה "רָאָה אָדָם יִסּוּרִין בָּאִים עָלָיו יְפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשָׂיו". וְהוּא הָעִנְיָן בְּעַצְמוֹ הוּא הַמְכֻוָּן גַּם כֵּן בְּאָמְרוֹ "אֲשֶׁר חָלַק ה' אֱלֹהֶיךָ אוֹתָם לְכֹל הָעַמִּים תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם, וְאֶתְכֶם לָקַח ה'.. לִהְיוֹת לוֹ לְעַם נַחֲלָה כַּיּוֹם הַזֶּה". רוֹצֶה לוֹמַר שֶׁעִנְיְנֵיהֶם אֵינָם נוֹהֲגִים עִנְיַן מִנְהַג שְׁאָר הָאֻמּוֹת, אֲבָל יִחֲדָם הַשֵּׁם בְּזֶה הַמּוֹפֵת הַגָּדוֹל שֶׁיִּהְיוּ פְּעֻלּוֹתֵיהֶם תָּמִיד נִקְשָׁרוֹת בְּתִקּוּן עִנְיְנֵיהֶם אוֹ בְּהֶפְסֵדָם.
___________________________________
קָרוֹב לְקַבָּלָה – מתיישב בדעתם. הַשְּׁמִיעָה – (למצוות ה'). הָעֲבוֹדָה – קיום המצוות. וּבְדִין יָחִיד – השגחה פרטית לפי מעשה האדם.


ביאורים
בימי מתן תורה המחשבה האנושית לא היתה מפותחת ביותר, ואנשים האמינו בדברים לא נכונים כמו שכתוב: "ולא נתן ה' לכם לב לדעת" וגו' [דברים כט, ג]. במצב כזה האמונה בתחיית המתים הייתה רחוקה מהמחשבה האנושית ולא אפשר היה לדבר עליה בתורה, אלא הודגשו בעיקר השכר והעונש על קיום המצוות וביטולן. באופן זה היו מוכנים בני ישראל להישמע לתורה, שהרי השכר והעונש הם דברים ממשיים המשליכים על כל החיים. סיבה נוספת להדגשת השכר והעונש היא מפני שקיום המצוות מתקן את העולם וכך להפך, בעברות. על המצוות נאמר: "והיו בך לאות ולמופת ובזרעך עד עולם", כלומר שהמופת על נכונות התורה הוא השכר והיפוכו בקיום המצוות או באי קיומן. השכר והעונש מהווים הוכחה חזקה ביותר לאמיתת התורה, גם השכר לאדם היחיד וגם השכר לציבור כולו. המציאות של עם ישראל תלויה במצוות, ולכן נכון לומר: "אין מזל לישראל", כי הכל נקבע לפי מעשינו.
מציאות העונש הקרוב, העונש שבעולם הזה, מכריחה אותנו להתבונן במעשינו ולעשות תשובה, "ראה אדם יסורין באים עליו יפשפש במעשיו". יש כאן תביעה גדולה מעם ישראל (כאומה, וגם על כל אחד באופן פרטי) להתבונן בכל רגע על חייהם, ולראות אם אכן הם מקיימים את רצון ה'. השכר והעונש מהווים מדד מסוים לקיום ואי קיום שלנו את מצוות השם בעולם הזה. יש הבדל גדול בין ישראל לעמים – העמים מונהגים על ידי שרים: "אשר חלק ה' אלוהיך אותם לכל העמים תחת כל השמים". השכר והעונש של הגויים אינו תלוי במעשיהם, אלא לכל אומה יש הנהגה אחרת התלויה במזל של אותה האומה. עם ישראל מיוחד בנקודה הזו, בנו מתקיים: "ואתכם לקח ה'... להיות לו לעם נחלה כיום הזה". הקשר הישיר של ישראל אל הקב"ה מחייב את עם ישראל להתנהג בהתאם למצוות שבתורה, ואם לא כן מיד הם נענשים.

הרחבות
רמת השגחה בהתאם לרמה רוחנית
שֶׁעִנְיְנֵיהֶם אֵינָם נוֹהֲגִים עִנְיַן מִנְהַג שְׁאָר הָאֻמּוֹת, אֲבָל יִחֲדָם הַשֵּׁם בְּזֶה הַמּוֹפֵת הַגָּדוֹל שֶׁיִּהְיוּ פְּעֻלּוֹתֵיהֶם תָּמִיד נִקְשָׁרוֹת בְּתִקּוּן עִנְיְנֵיהֶם אוֹ בְּהֶפְסֵדָם. הרמב"ם במורה נבוכים מדגיש שההשגחה הפרטית על האדם תלויה ברמתו הרוחנית ובדבקותו בבורא: "ואחר מה שהקדמתיו מהיות ההשגחה מיוחדת במין האדם לבדו משאר מיני בעלי חיים... ואחר שהוא כן יתחייב לפי מה שזכרתיו בפרק הקודם, כי אי זה איש מאישי בני אדם שהשיג מן השפע ההוא (– של השכל האלוהי) חלק יותר גדול... תהיה ההשגחה עליו יותר בהכרח (– מוכרחת)... ולא תהיה אם-כן ההשגחה האלקית בבני אדם כולם בשוה, אבל יהיה יתרון ההשגחה עליהם כיתרון שלמותם האנושי זה על זה. ולפי זה העיון (– התובנה) יתחייב בהכרח שתהיה השגחתו בנביאים עצומה מאד ולפי מדרגותם בנבואה. ותהיה השגחתו בחסידים ובטובים כפי חסידותם וישרותם... הסתכל איך סיפר על ההשגחה בפרטי עניני האבות בעסקיהם ובשימושיהם עד מקניהם וקניינם, ומה שיעדם (-שהבטיחם) השם מחיבור ההשגחה עליהם: לאברהם נאמר 'אנכי מגן לך', ונאמר ליצחק 'ואהיה עמך ואברכך', ונאמר ליעקב 'והנה אנכי עמך ושמרתיך', ונאמר לאדון הנביאים (– משה רבנו) עליו השלום 'כי אהיה עמך וזה לך האות', ונאמר ליהושע 'כאשר הייתי עם משה אהיה עמך'. זה כולו מבואר ההשגחה עליהם כפי שלימותם... והפסוקים אשר באו בזה העניין רבו מלספור, רצוני לומר בהשגחה על בני אדם כפי שיעור שלימותם וחסידותם" [מורה נבוכים ג, יח].

להצלחת משפחת שמאי הי"ו
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il