בית המדרש

  • מדורים
  • קרוב אליך
לחץ להקדשת שיעור זה
גליון 110

לא חומדים, כן מודים

undefined

הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל

שבט תשע"ו
3 דק' קריאה
עשרת הדיברות הם הקוד הדתי והמוסרי המפורסם בהיסטוריה. עד לאחרונה הם עיטרו את אולמות המשפט בארצות הברית. תמונת ענק פרי מכחולו של ג'ון רוג'רס הרברט, ובה משה מוריד את הלוחות מהר סיני, חולֶשת על אולם הישיבות המרכזי בבית הלורדים באנגליה. צמד הלוחות ועליהם עשרת הדיברות הוא מזה עידן ועידנים סמלו של החוק הנצחי בריבונות הא־ל.
מקובל לחלק את עשרת הדיברות לשני חצאים, חמישה דיברות לכל לוח. זוהי חלוקה גרפית – אך גם עניינית. חמשת הדיברות הראשונים עוסקים במה שבין אדם למקום (ובכלל זה גם מצוות כיבוד אב ואם, שכן הורינו הם שותפיו של אלוקים בהבאתנו אל העולם). החמישה האחרונים עניינם מה שבין אדם לחברו.
זו חלוקה הגיונית, אך יש חלוקה הגיונית נוספת: שלוש קבוצות, שבכל אחת מהן שלושה דיברות – ולבסוף הדיבר העשירי כקבוצה לעצמו. שלושת הדיברות הראשונים עוסקים כולם ביחסנו לאלוקים, נותן המצוות הבא איתנו בברית: האמונה בא־ל אחד, האיסור לעבוד אלוהים אחרים, והאיסור לשאת את שם ה' לשווא. השלישייה הבאה עניינה היותנו נבראיו של אלוקים: השבת מזכירה לנו את בריאת העולם; עלינו לכבד את הורינו שהביאו אותנו לעולם הזה; והרצח אסור עלינו מפני שכל בני האדם נבראו בצלם אלוקים (בראשית ט, ו). השלישייה השלישית עוסקת במוסדות הבסיסיים של החברה: איסור הניאוף מקדש את הנישואין; האיסור לגנוב מכונן את זכות הקניין; והאיסור להעיד עדות שקר הוא יסודה של מערכת המשפט והצדק. בלי כל אחד ואחד מהדברים הללו לא יהיה האדם חופשי, ולא תיתכן חברה חופשית.
מבנֶה זה מדגיש את זרותו של הדיבר העשירי, "לא תחמד". לפחות במבט שעל פני השטח, דיבר זה שונה מכל קודמיו. הם עסקו במעשים ובדיבורים, ולכל היותר במחשבות שהאדם יכול לשלוט בהן. לעומת זאת, החמדה והקנאה בדבר השייך לזולת, היא רגש. רגש המציף אותנו גם בעל כורחנו. איך אפשר לאסור עלינו דבר שלא אנו עושים, אלא הוא נעשה בנו? וגם אם אפשר – מה כל כך נורא ברגש התוקף אותנו מפעם לפעם, כל עוד אין הוא מוביל אותנו למעשה?
נראה לי שהתורה מנחילה לנו בדיבר זה סדרה של אמתות יסוד שלבוֹשתֵנו שכחנו. ראשית, כפי שמלמדת אותנו הצלחתה של שיטת הטיפול הקוגניטיבי־התנהגותי, רגשותינו מושפעים ממחשבותינו. כך למשל נרקיסיסטים מרבים להיעלב כי הם חושבים שאנשים אחרים מדברים עליהם או שוללים אותם. המחשבה שלהם מנותקת מהמציאות, אך היות שכך הם חושבים הם מרגישים רגש כן של כעס וטינה.
שנית, הקנאה היא מן הגורמים העיקריים לאלימות בחברה. קנאה גרמה ליאגו להוליך את אותלו שולל, והתוצאות היו רצחניות. ובתורתנו – הקנאה היא שגרמה לקין לרצוח את הבל, ולכל סיפור יוסף ואחיו.
רֶנֶה ז'יראר, בספרו הקלאסי 'אלימות וקדושה', אומר שהגורם הבסיסי ביותר לאלימות הוא התשוקה המימטית – כלומר התשוקה להיות בעליו של מה שיש לאדם אחר, ובעצם, ביסודו של דבר, להיות הוא. התשוקה הזו עלולה להוביל לעבירה על כמה וכמה מן הדיברות האחרים. להוביל לניאוף, לגניבה, לעדות שקר ואפילו לרצח.
איסור "לא תחמוד" איננו משונה אפוא כלל. החמדה, הקנאה, היא הבסיסי מכל הכוחות המערערים את ההרמוניה החברתית ואת הסדר החברתי. אנחנו כאן, בעולם הזה, כי אלוקים רצה שנהיה כאן. מה שיש לנו הוא מה שאלוקים רצה שיהיה לנו. למה לנו, אם כן, לחשוק במה שיש לאחרים? אם הדבר החשוב ביותר בחיינו הוא כיצד רואה אותנו הקב"ה, מה אנו בעיניו, למה שנחשוק במשהו רק מפני שישנו לאדם אחר? כאשר אנו מפסיקים להגדיר את עצמנו ביחס לה', ומתחילים להגדיר את עצמנו ביחס לאנשים אחרים – או־אז התחרות, המריבה, החמדנות והקנאה מתחילות להשתלט עלינו ונוטלות מאתנו את אושרנו.
הנוגדן לקנאה הוא הכרת הטוב. "איזוהי עשיר? השמח בחלקו", אמר התנא בן זומא. מנהג יהודי ידוע ויפהפה הוא לומר מדי בוקר, עם ההתעוררות, "מודה אני לפניך, מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה. רבה אמונתך". המקיים מנהג זה ברצינות ובהתכוונות מתחיל את היום שלו ברגל ימין. להתחיל את היום בהכרת הטוב, בהודיה – זה הֶרגל שיכול לשנות חיים.
היהדות, סודהּ הוא התודה. בהתרפאנו מן המחשבה שאושרם של אנשים אחרים מפחית מאושרנו שלנו, אנו משחררים גל של אנרגיה חיובית המאפשר לנו לשמוח במה שיש לנו בִּמקום להיות עסוקים במה שיש לאחרים, ולהיות מה שאנחנו במקום להשתוקק להיות מה שאנחנו לא.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il