ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

דיני נטילת ידיים - חלק א' | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש הלכה ומנהג ברכות סעודה וברכות הנהנין Bookmark and Share
גירסת הדפסה האזן לשעור (31 ד') הורד mp3
שלח לחבר צפה בשיעור (31 ד')

א' אדר א' תשס"ח

דיני נטילת ידיים - חלק א'

פניני הלכה ברכות פרק ב "נטילת ידיים לסעודה"



נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
ר' אברהם בן דוד

1 - טומאת הידיים
נטילת ידיים היא אחת משבע המצוות שתקנו חכמים, וכדי להבין את שורש תקנתם יש להקדים תחילה, שעל פי התורה כל הגוף נחשב ליחידה אחת לעניין טומאה וטהרה, או שכולו טהור או שכולו טמא. כלומר, אם איבר אחד מאברי הגוף נגע באחת הטומאות, אזי הגוף כולו נטמא. למשל, הנוגע ברגלו במת או בזב או במצורע, לא רק הרגל נטמאה אלא כל הגוף נטמא. וכן הטהרה צריכה לכלול את כל הגוף, ולכן בעת הטבילה במקווה צריך האדם לטבול את כל גופו כאחד בתוך המים כדי לטהר את כולו מן הטומאה.
כתוספת לדין זה, באו חכמים וקבעו שיש מעמד מיוחד ונפרד לכפות הידיים. שהואיל והידיים מתעסקות בכל ענייני המעשה והחומר, הן מתלכלות יותר משאר הגוף, וכן הן עלולות ליגוע בלא משים בדברים טמאים, ועל כן קבעו חכמים שסתם ידיים נחשבות כטמאות, ודרך טהרתן היא על ידי נטילתן במים (רש"י שבת יד, א).

כמה שלבים עברה תקנה זו. בתקופת בית ראשון תיקן שלמה המלך טומאה לידיים לעניין קרבנות, שכל הנוגע בידיו בקרבן חייב ליטול ידיו תחילה, ואם לא נטל ונגע בבשר הקרבן - טמאו ופסלו מאכילה. בתקופת בית שני תקנו בית שמאי ובית הלל שגם לעניין תרומות הידיים טמאות, שכל הנוגע בתרומה בלא נטילה פוסל אותה מאכילה, וכדי שלא יכשלו באכילתה צריכים לשורפה (שבת יד).
סמוך למועד חורבן בית המקדש השני הרחיבו חכמים את מצוות נטילת הידיים וקבעו שאסור לאכול לחם ללא נטילת ידיים (חולין קו, א).

שני טעמים נאמרו בטעם מצוות הנטילה לפני הסעודה. האחד משום סרך תרומה. כלומר, כדי שהכהנים יתרגלו ליטול את ידיהם לפני אכילת התרומה, תקנו חכמים שגם כל ישראל יטלו את ידיהם לפני הסעודה, ועל ידי כך מנהג הנטילה ישתרש בקרב הכהנים אוכלי התרומה. ואף שכיום בית המקדש חרב, וכבר דורות על גבי דורות אין הכהנים אוכלים תרומות מפני הטומאה, מכל מקום תקנת הנטילה לא בטלה, שמהרה יבנה בית המקדש ועלינו להיות מוכנים ורגילים במנהגי הטהרה. והטעם השני, מפני שהידיים עסקניות ובתוך כך הן נוגעות במקומות שיש בהם זיעה או במקומות מטונפים, ואין ראוי לאכול בידיים מזוהמות. וכדי לשמור על טהרת וקדושת האכילה תקנו חכמים נטילת ידיים לפני הסעודה. ואפילו אם ידיו נקיות, כגון שזה עתה רחצם במים עם סבון, לא חילקו חכמים בתקנתן, אלא חייבו את הכל ליטול ידיים לפני הסעודה (עיין מ"ב קנח, א).

2 - נטילת הידיים לפני הסעודה


כדי להסביר את הטעם הרוחני למצוות נטילת ידיים, יש להקדים שככל שמדובר בפעולה חיונית יותר עבור האדם, כך השפעתה לטוב או לרע מרובה יותר. ולכן סביב האכילה שהיא יסוד חשוב בקיומו של האדם נאמרו הלכות רבות. כי אפשר לאכול כדי לספק את תענוג רגעי, ואפשר לאכול כדי לקבל כח לחיות חיים מלאי תוכן ומשמעות. וכל ההלכות שנאמרו בענייני האכילה מכוונות כדי שהאוכל יגביר בנו את ההרגשות הטובות ויתן לנו כח להתרומם ולעסוק בתיקון העולם, ולא ישפיל את נפשנו לתוך תאוות אכילה חומרית נטולת תוכן רוחני.

וכיוון שהלחם הוא עיקר מזונו של האדם, תקנו חכמים ליטול ידיים לפני אכילתו. על ידי הידיים מתבצעות רוב הפעולות האנושיות, בכוחם של הידיים לעשות מעשים טובים ומועילים, ומאידך מעשים רעים כגזל ורצח. על ידי הידיים אנו נוגעים וממשמשים בכל הדברים שבעולם, ולכן הידיים עלולות להתלכלך יותר מכל איבר אחר. וכיוון שתכלית הסעודה להעניק תוספת כח וחיוניות, אנו מטהרים את הידיים מהזוהמא שדבקה בהם תוך עיסוקי העולם, ומקדשים אותם כדי שיוכלו לסייע לנו לשאוב מן האוכל את החיוניות הנצרכת לטיפוח חיי הרוח שלנו.

וזהו שאמרו חז"ל (סוטה ד, ב): "כל האוכל לחם בלא נטילת ידים כאילו בא על אשה זונה". גם האכילה וגם האהבה חיוניים מאוד לקיומו של האדם, וכמו כל דבר בחיינו אפשר לעשותו בקדושה או חס וחלילה להיפך. וכשם שצוותה התורה שלא לאהוב דרך זנות אלא רק על ידי חופה וקידושין, כך תקנו חכמים שניטול ידיים לפני הסעודה, ובכך נקדש ונרומם את אכילתנו. אבל מי שאוכל בלא נטילה, כאילו אוכל לחם טמא, שכן הוא מתייחס רק לצד הגשמי שבלחם (מהר"ל נתיב העבודה ט"ז).
ודווקא האוכל עצמו צריך ליטול ידיים, ואפילו אם לא יגע בידיו בלחם אלא יאכל על ידי סכין ומזלג, בכל זאת חייבוהו חכמים ליטול ידיים. אבל אדם שאינו מתכונן לאכול בעצמו, אפילו אם יגע באוכל ואפילו אם יאכיל במו ידיו אדם אחר, אינו צריך ליטול ידיים. כי תקנת הנטילה נועדה לטהר ולקדש את האדם לקראת אכילתו, ולכן רק מי שעומד לאכול בעצמו צריך ליטול ידיו (שו"ע או"ח קסג, ב).

3 - ברכה על מצוות חכמים
נטילת ידיים היא אחת משבע המצוות שתקנו חכמים. ויש כח ביד חכמים לקבוע מצוות, שנאמר (דברים יז, י): "ועשית ככל אשר יורוך", מכאן שמצווה לשמוע בקול חכמים. ולכן אנו מברכים על הנטילה "ברוך אתה ד' אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על נטילת ידיים". שאף שהנטילה לא נזכרה בתורה שבכתב, מכל מקום אפשר לומר "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו", שכן נצטוונו לשמוע בקול חכמים, שנאמר (דברים יז, יא): "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל". בנוסף לכך ראוי לציין שכל דברי חכמים רמוזים בתורה שבכתב, ובכוונה הובעו עניינים אלו בתורה בדרך רמז, כדי לתת מקום לחכמי ישראל לפרש את הדברים ולגלות את הצפונות הרמוזות בתורה. וכך גם בעניין נטילת ידיים, ישנו פסוק הרומז לכך כמבואר בתלמוד (חולין קו, א).

ויש לדעת שאף שמבחינה עקרונית ברור שהמצוות שיסודם בתורה שבכתב עדיפות על המצוות מדברי חכמים, וכן ישנו כלל הלכתי שבכל מצב של ספק: אם מקור המצווה בתורה שבכתב - צריכים להחמיר, ואם בדברי חכמים - מקילים. מכל מקום מבחינה מסויימת חביבין דברי חכמים יותר מדברי תורה (ירושלמי ברכות א, ד). וזאת מפני שדווקא מפני עליונותה וקדושתה של התורה שבכתב, קשה לנו להפגש עם עומק רעיונותיה, ולכן קשה לנו לשמור על כל מצוותיה. וכדי שעם ישראל יוכל לשמור את התורה הוצרכו חכמים להניח סייג לתורה, ולגזור גזירות שעל ידם אנו יכולים לשמור את כל מצוות התורה. במלים אחרות, המצוות מדברי חכמים הן גשר הכרחי שבין האדם והתורה האלוקית, שכן מצוות אלו מבטאות את הרעיון האלוקי כפי שהוא מתקבל בעולם הזה, בדעתם האנושית של חכמי ישראל.
בנוסף לזה, יש בתקנות חכמים משום הבעת רצון מצידנו להוסיף ולקבל על עצמנו עוד מצוות כדי להתקדש ולהתקרב אל השלימות. ומבחינה זאת "חביבין דברי סופרים יותר מדברי תורה".

וכדי שלא יזלזלו בדברי חכמים, עשו חכמים חיזוק לדבריהם יותר מאשר לדברי תורה (עירובין עז, א). וכן מסופר במסכת עדויות (ה, ו), שאלעזר בן חנוך פקפק בתקנת נטילת ידיים, ונידו אותו חכמים. וכשמת, שלחו בית דין והניחו אבן על ארונו, שכל המת בנידויו סוקלין את ארונו.
וכן מסופר בתלמוד (עירובין כא, ב) על רבי עקיבא שבעת זקנותו נכלא על ידי הרומאים. וכל יום הביא לו יהושע משרתו אוכל ומים לשתייה ולנטילת ידיים. יום אחד שפך הסוהר חצי מן המים, עד שלא נותרו בהם שיעור מספיק לנטילה ולשתייה. העדיף רבי עקיבא להשתמש במים לנטילה ולא לשתייה. ואף שמצד הדין במצב של אונס כזה היה פטור מנטילת ידיים, מכל מקום העדיף להחמיר על עצמו ולסכן כמעט את נפשו בצמא ובלבד שיקיים את דברי חכמים שתיקנו ליטול ידיים לפני הסעודה. על ידי מסירות נפשו לימד רבי עקיבא את כולנו עד כמה חשוב לדקדק בקיום דבריהם של חכמים.
חזרה למעלה

הודפס מתוך האתר yeshiva.org.il