בית המדרש

  • מדורים
  • קרוב אליך
לחץ להקדשת שיעור זה
גליון 111

לא חומדים, כן מודים

undefined

הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל

אדר א תשע"ו
3 דק' קריאה
אחד הביטויים המפורסמים ביותר בתורה נטבע בפרשתנו. רבים מאפיינים בו את אמונת ישראל בכללותה. יש בו שתי מילים: "נעשה ונשמע".
נתבונן בשני פירושים ידועים שניתנו לביטוי הזה. הראשון מופיע בגמרא, על פיו, האמירה "נעשה ונשמע" ממחישה את התלהבותם של בני ישראל ואת נכונותם המוחלטת לבוא בברית עם ה'. אמירתם למשה באה לפני ששמעו מצווה כלשהי והייתה הצהרה של מוכנות מראש: מה שיאמר – מקובל עלינו.
קריאה זו, שגם רש"י בפירושו אימץ אותה, היא קשה, מפני שהיא מחייבת להבין שסדר הזמנים היה שונה מסדר הופעת האירועים בתורה (תוך שימוש בעיקרון "אין מוקדם ומאוחר בתורה"). אבן־עזרא, רשב"ם ורמב"ן חולקים על הבנה זו, ורואים את סדר הדברים בתורה כמבטא את סדר האירועים. לדידם, "נעשה ונשמע" פירושו – נעשה ונשמע בקול ה' שכבר שמענו; נעשה ונציית.
הפירוש השני שכיח למדי בהגות היהודית של העת החדשה. על פיו, "נשמע" פירושו "נבין". נעשה ונשמע – כלומר נעשה ואז נבין. מכאן נובע שאפשר להבין את תורת ישראל רק מתוך עשייתה, מתוך שמירת המצוות ואורח החיים היהודי. סוף מחשבה במעשה תחילה. אחרי המעשים נמשכים הלבבות, ומתוך המעשים באות ההבנה, התובנה והבינה.
ראוי להתעכב על כך. התודעה המערבית המודרנית נוטה לסֵדר ההפוך. אנחנו רוצים להבין למה אנחנו מתחייבים לפני שנתחייב. זו גישה נכונה כשעל הפרק עומדת חתימה על חוזה, קנייה של טלפון נייד חדש או רכישת מנוי – אך היא שגויה כשמדובר בקבלת מחויבות קיומית עמוקה. הדרך היחידה להבין מנהיגות היא להנהיג. הדרך היחידה להבין נישואים היא להתחתן. אלה היושבים על הגדר ומתקשים להחליט כל עוד לא פרוסות לפניהם כל העובדות, יגלו בסוף שהחיים עברו והם לא החליטו. "נעשה ונשמע" פירושו אם כך: "נעשה, ובסוף, על סמך ניסיון ממושך והיחשפות ארוכה, נבין".
אני מציע פירוש שלישי, שונה למדי, המתבסס על כך שבספר שמות מתוארים בני ישראל מאשרים את הברית שלוש פעמים:
"ויענו כל העם יחדו ויאמרו: כל אשר דבר ה' נעשה" (יט, ח).
"ויען כל העם קול אחד ויאמרו: כל הדברים אשר דבר ה' נעשה" (כד, ג).
"ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם, ויאמרו: כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע" (כד, ז).
שני המַעֲנות הראשונים, שיש בהם "נעשה" ואין בהם "נשמע", נאמרו פה אחד על ידי כל העם. והנה, בפעם השלישית, זו שיש בה גם "נשמע", באופן יוצא דופן בשלישייה שלנו, אין אזכור מפורש לכך שהעם כולו אמר זאת. "נשמע" במובן של להאזין, לשים לב, להבין, לקלוט, להפנים, להיענוֹת. הפועל "נשמע" בא אפוא להוסיף לצד הממד המעשי של היהדות את הממד הרוחני והפנימי שלה.
המסקנה הנובעת מכך חשובה. היהדות, כקהילה, היא קהילה של עשייה, לא של שמיעה. היא כפופה כולה לקוד סמכותי, הלא הוא ההלכה. בכל הנוגע להלכה – ה"עשייה" על פי היהדות – אנו שואפים לקול אחד, ליחד, לקונסנזוס.
לעומת זאת, אף שגם לאמונה היהודית יש עקרונות בלתי מעורערים, בכל הנוגע לרוחניות אין ביהדות גישה נורמטיבית יחידה. יש ביהדות רציונליסטים ומיסטיקנים, פילוסופים ופייטנים. התנ"ך מדבר בריבוי קולות. ישעיהו איננו יחזקאל. ספר משלי מבטא תפיסה רוחנית אחרת מזו העולה מנבואות עמוס והושע. בתורה יש מצוות וסיפורים, היסטוריה וחזון מיסטי, טקס ותפילה. היא מציבה נורמות רבות הקובעות מה צריכים יהודים לעשות – אך מעטות בה הנורמות הקובעות איך יהודים צריכים לחשוב ולהרגיש.
יש המוצאים את ה' בשמחה, בריקוד ובשירה, אחרים – או אותם אנשים עצמם בזמנים אחרים – מוצאים אותו במעמקים, בדמעות ובחרטה ובלב השבור. איינשטיין מצא את אלוקים ב"סימטריה המבהילה" ובמורכבות המובנֵית של היקום. הרב קוק מצא אותו בהרמוניה של הרבגוניות. הרב סולובייצ'יק מצאוֹ בבדידותה של ההוויה האנושית, הכמהה אל ההוויה האלוקית האחת והיחידה. אנחנו יכולים למצוא את אלוקים בפסגות ובתהומות, בַּבדידות ובַצוותא, באהבה וביראה, בהודיה ובהיזקקות, באור המסחרר ובלב המאפליה. אנחנו יכולים למצוא את אלוקים בדורשנו אותו, אך לפעמים הוא אשר מוצא אותנו כאשר איננו מצפים לכך כלל.
זה ההבדל בין נעשה לנשמע. את המעשים שה' מצווה עלינו לעשות אנחנו עושים "יחדיו". אנחנו נענים לפקודותיו "קול אחד". אך את קולו ואת נוכחותו אנחנו שומעים בדרכים רבות. כי אף שה' הוא אחד, אנחנו שונים זה מזה, ואנו פוגשים אותו איש איש בדרכו שלו.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il