ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

יוסף ויהודה - פרשת ויגש | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש בראשית ויגש Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

טבת התשס"ה

יוסף ויהודה - פרשת ויגש

מתוך "קול צופיך" גיליון 291



סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
שמחה בת חנה

ויכוח יהודה עם יוסף
פרשתנו פותחת בויכוח של יהודה עם יוסף, וויכוח אשר התחיל אחרי המעשה עם הגביע של יוסף בסוף פרשת מקץ. שם כתוב "הֵם יָצְאוּ אֶת הָעִיר לֹא הִרְחִיקוּ וְיוֹסֵף אָמַר לַאֲשֶׁר עַל בֵּיתוֹ קוּם רְדֹף אַחֲרֵי הָאֲנָשִׁים וְהִשַּׂגְתָּם וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לָמָּה שִׁלַּמְתֶּם רָעָה תַּחַת טוֹבָה". אחי יוסף הכחישו את עניין הגנבה ביודעם שהם נקיים, וקבעו לעצמם את עונשם: "אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ מֵעֲבָדֶיךָ וָמֵת וְגַם אֲנַחְנוּ נִהְיֶה לַאדֹנִי לַעֲבָדִים". וכשהורידו אחי יוסף את אמתחותיהם ומצאו את הגביע אצל בנימין, חזרו למצרים לפני יוסף, וכאן יהודה פונה ליוסף ואומר לו: "..מַה נֹּאמַר לַאדֹנִי מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק הָאֱלֹקִים מָצָא אֶת עֲוֹן עֲבָדֶיךָ הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ". כלומר, הם אמרו לו אנו נקיים ואף אחד מאיתנו לא גנב את הגביע, אבל כנראה שהגיע זמן פרעון חובם, ומצא בעל החוב לגבות את חובו על עוון אחר, וכלשון רש"י: "יודעים אנו שלא סרחנו אבל מאת המקום נהיתה להביא לנו זאת מצא בעל חוב לגבות שטר חובו" (בראשית מד, טז).

ויש להבין, הלוא מתחילה כשהיו בדרך ובא אליהם שליחו של יוסף, הם אמרו לו מי שהגביע ימצא בידו ימות ואנחנו נהיה עבדים, ואילו עתה אמרו לו שגם הם וגם מי שנמצא הגביע באמתחתו יהיו עבדים. יוסף מצטדק ואומר להם "חָלִילָה לִּי מֵעֲשׂוֹת זֹאת הָאִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ הוּא יִהְיֶה לִּי עָבֶד וְאַתֶּם עֲלוּ לְשָׁלוֹם אֶל אֲבִיכֶם". גם יוסף לא הסכים עם גזר דין המוות שהם גזרו על עצמם, ואמר שהוא לוקח את בנימין לעבד, ואותם הוא לא יעכב אצלו, כי הם לא עשו כלום. אז לכאורה יוסף "השליט" צודק ומה רוצה יהודה ממנו "ויגש" (עיין רש"י בהסברו שם).

ומבאר האלשי"ך הקדוש שאמר לו יהודה שהם מודים ומכירים בזה שהם אשמים (כוונתו על מכירת יוסף), ומשום כך באה עליהם כל הצרה הזאת, ומצא בעל חוב לפרוע את חובו, והכל גזרת שמים. אבל כשאמר להם יוסף שהוא רוצה את בנימין, הבינו שלא גזרת שמים היא, אלא עלילה שיוסף מעליל עליהם, ולא יתכן שבנימין יקבל עונש שהרי הוא לא השתתף במכירת יוסף! ואם לוקחים את כולם לעבדים אז בנימין "נבלע" בעונשם, והוא לא עשה שום מעשה במכירת יוסף, וזו רק "רשעות" של השליט, ואומרים חז"ל במדרש שבנימין היה יפה וחשדו בשליט שרוצה בו למש"ז. וכיון שכך, אמר יהודה ליוסף, מעתה אני מוכן להלחם בך, ושלח את נפתלי 'אילה שלוחה' שיספור כמה רחובות יש במצרים, וכבר עשה חלוקה בין האחים כמה רחובות כל אחד יחריב עד שיחריבו את כל מצרים. ואז היה צריך יוסף להרגיע את יהודה, והתוודע אל אחיו. מכאן למדנו שכל הויכוח של יוסף עם אחיו היה עד כמה הם מוכנים להודות שכל מה שעשו זה גזרת שמים. וכשהרגישו שיש פרט אחד שלא מסתדר עם מהלך אמיתי של התורה, לא היו מוכנים לקבל כלל ועיקר.

כשניגש יהודה להתווכח עם יוסף, הוא הצטייד בשקר ובחנופה כדי להשיב מלחמה השערה לעלילותיו של יוסף, כי ידע שהם שקר. ועל כך היה אומר הראשל"צ רבי יצחק ניסים זצ"ל בשם הרב פלאג'י ע"ה, שבשעה שבאו אל תבת נח כל הזוגות (שנים שנים מהטמאים), באו גם השקר והחנופה, ואמרו שהם זוג וגם הם רוצים להינצל ולהמשיך לשרוד בעולם, והיה אומר הרב פלאג'י שמהזיווג הזה יצאה הפוליטיקה לעולם. וכשבא יהודה ליוסף ואומר לו אני רואה עליך שאתה מדבר אלינו בדרך של פוליטיקאים, דע לך שגם אני פוליטיקאי כמוך, ועל כן אמר לו (שם, מד יח) "בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי", כלומר שרצה לדבר אתו בלחש שאף אחד מהסובבים לא ישמעו את מה שרצה לומר לו. ועוד אומר יהודה ליוסף, אם אתה לא מוכן שאדבר אתך באופן זה, 'כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה', וכמו שביאר רש"י שם וז"ל: "חשוב אתה בעיני כמלך זה פשוטו. ומדרשו, סופך ללקות עליו בצרעת כמו שלקה פרעה. דבר אחר וכו', אם תקניטני אהרוג אותך ואת אדוניך".

ואומר יהודה ליוסף (שם, יט) "אֲדֹנִי שָׁאַל אֶת עֲבָדָיו לֵאמֹר הֲיֵשׁ לָכֶם אָב אוֹ אָח". והוא שואל את יוסף מה אכפת לך בכלל אם יש לנו אב או אח? ועל כל פנים, אומר לו יהודה, אנחנו כבדנו את שאלתך המיותרת ואמרנו לך (שם, כ) "יֶשׁ לָנוּ אָב זָקֵן וְיֶלֶד זְקֻנִים קָטָן וְאָחִיו מֵת וַיִּוָּתֵר הוּא לְבַדּוֹ לְאִמּוֹ וְאָבִיו אֲהֵבוֹ". הנה, במה שיהודה אומר לו 'ואחיו מת', הוא אומר לו שכביכול הוא (יוסף) מת - והרי יהודה לא היה יודע אם יוסף מת, והוציא דבר שקר מפיו בדבר זה - על זה ביאר רש"י וז"ל: "מפני היראה היה מוציא דבר שקר מפיו. אמר אם אומר לו שהוא קיים, יאמר הביאוהו אצלי".

כי איך אעלה אל אבי - חינוך

יהודה פונה ליוסף ואומר לו (שם, לד) "כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי". מידי שנה כשהיה דודי הרה"ג יהודה צדקה זצ"ל – ראש ישיבת 'פורת יוסף' מגיע לפסוק זה, הוא היה מדגיש את לימוד המוסר שיש בפסוק זה עד כמה גדולה חובתנו בחינוך ילדינו, כי כשאדם יעלה לשמים הוא ייתבע על כך ויצטרך לתת דין וחשבון מפורט כיצד הוא חינך את ילדיו, שהם פקדון שהקב"ה הפקיד בידינו, למען יוכל העולם להמשיך להתקיים כרצונו ועל פי חוקיו משפטיו ותורותיו. וישאלו את האדם באיזה תלמוד תורה או ישיבה למדו ילדיך? כמה היית עקבי אחרי ההתקדמות שלהם? כמה השקעת בהם למען יוכלו להתקדם ולגדול כתלמידי חכמים? או לפחות יראי שמים ? ואם אדם יענה שאת ילדיו הוא שלח לבית ספר חילוני בטענה שזה קרוב לבית, או ששם לא צריכים לשלם כסף לביה"ס, ושם לא מחנכים על יראת שמים כלל ועיקר, אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה. זהו שכתוב "איך אעלה אל אבי", היינו לאבינו שבשמים אחרי מאה ועשרים שנה, "והנער איננו איתי", מה נענה אם החינוך שהוא קיבל לא היה על טהרת לימוד תורה ויראת שמים, איך לא יתבייש מהטענות והתשובות שלו ?

אוי לנו מיום הדין
כשנגלה יוסף אל אחיו כתוב: (שם, מה, ג) 'וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו'.

הגמרא אומרת (חגיגה ד' ע"ב): "רבי אלעזר כי מטי להאי קרא בכי 'ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו', ומה תוכחה של בשר ודם כך תוכחה של הקדוש ברוך הוא על אחת כמה וכמה".
ואומרים חז"ל (ש"ר צ"ג) "אבא כהן ברדלא אמר, אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה, יוסף קטנן של שבטים היה ולא היו יכולים לעמוד בתוכחתו, לכשיבא הקב"ה ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא, שנאמר אוכיחך ואערכה לעיניך על אחת כמה וכמה". יוסף קרא לאחיו והראה להם שהוא הוא יוסף, הראה להם שהוא מהול, דיבר אתם בלשון הקודש, ואז נבהלו מפניו מאוד כי ראו את האמת המוחלטת מול עיניהם, ללא יכולת להגיב על הדברים.
ואם כך על ידי תוכחתו של בשר ודם, מה נאמר בעומדנו לפני מלך מלכי המלכים בעצמו שרואה את כל מעשי האדם בעולם הזה! אוי מאותה בושה אוי מאותה הכלימה.

ועל זה כתוב "אוכיחך ואערכה לעיניך" (תהלים נ, כא), אדם יגיע לשמים ושם יאמרו לו ויראו לו כעין וידאו כל מה שעשה. יאמרו לו אכלת בלי ברכה, שיקרת, גנבת, ואם יבא ויכחיש זאת, יאמרו לו נשמתך חותמת בסוף כל יום על מעשיה - וביד כל אדם יחתום. ואם יטען שזייפו את חתימתו, יאמרו לו יש לנו צילומי וידאו, תסתכל ותראה – "אוכיחך ואערכה לעיניך"
על כן חובה על כל אדם להתבונן בדברים הללו ולשים אל לבו תמיד שעל כל מעשה אשר הוא עושה, אפילו בחדרי חדרים יוכיחו ויראו לו את הדברים לנגד עיניו כמו שמצלמים צילום ברור ומלא, ולא תהיה שום אפשרות להתגונן או להכחיש. ועל כן עליו לנהוג תמיד על פי התורה הקדושה, כך שינצל מכל בושה ומכל כלימה.

ואת יהודה שלח לפניו
וכתוב (בראשית מו, כח) "ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו גשנה ויבואו ארצה גשן". יעקב אבינו אמר ליהודה שהוא דואג מה יהיה עם הנוער, מה יהיה עם המשך החדרת לימוד התורה לעם ישראל, הרי אנו יורדים לארץ שכולה טומאה - על כן שלח את יהודה לפתוח ישיבות, לפתוח בית אולפנא, כך שגם במצרים יהיה המשך לחינוך הטהור של ילדי ישראל, ושם ילמדו את ההלכות ואת הדינים, כדי שיוכלו לשמור על הזהות היהודית גם בתקופת שהותם במצרים, וכלשון רש"י שם "ומדרש אגדה להורות לפניו לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה".

יששכר חמור גרם
יעקב אבינו מברך את בניו לפני מותו, ועל יששכר הוא אומר "יששכר חמור גרם רובץ בין המשפתים" (בראשית מט, יד). ומבארים המפרשים שיששכר נמשל לחמור משום שיש לו כח סבל לשאת עליו כל מה שיניחו עליו, בניגוד לשאר בעלי החיים. למשל, הסוס מתמרד ואינו מוכן לקבל עליו את עול המשא שמניחים עליו, ואם המשא שמונח עליו כבד, הוא זורקו מעליו. אבל החמור נושא את העול למרות שהוא כבד ביותר. כך היה יששכר משקיע את כל כוחותיו לקבל עליו עול תורה, מצוות ויראת שמים. והעמיס על עצמו עוד עול ועוד עול, ולא אמר נואש אלא קיבל הכל. כך צריך האדם לשים עצמו כשור לעול התורה וכחמור למשא, וישא עול זה בשמחה (ועיין רש"י ואוה"ח שם).

ואת העם העביר אותם לערים
כשבאים המצרים לפרעה בתקופת הרעב, הוא אמר להם לכו אל יוסף הוא השליט והוא המשביר לכל הארץ. וכשפנו ליוסף הוא אומר להם, מה אתם רוצים ממני, לכו למול את עצמכם! והיה פרעה שואל אותם, האם הכנסתם חומר משמר בתבואה? וענו לו שהטבעונים קבעו שזה לא בריא וזה מקלקל את המרכיבים התזונתיים שבתבואה, ואעפ"כ שמנו ועכ"ז הרקיבה התבואה. מה עשה יוסף? העביר אותם לערים, עקר את כל התושבים ממקומם, עשה להם "התנתקות" והעביר אותם למקומות שונים, וכל זה כדי שלא יהיו אחיו בהרגשה של זרים בארץ מצרים. ומכאן אנו אומרים ש"התנתקות" זו היתה טובה במצרים, אבל אין זה אומר שהמצרים יכתיבו היום לעם ישראל שבארץ ישראל לעשות "התנתקות"! וכלשון רש"י שם "העביר (יוסף את המצרים) מעיר לעיר לזיכרון שאין להם עוד חלק בארץ, והושיב של עיר זו בחברתה".

הכרת הטוב
בסוף הפרשה נאמר (בראשית מז, כו) "וישם אותה יוסף לחוק עד היום הזה על אדמת מצרים לפרעה לחמש, רק אדמת הכהנים לבדם לא היתה לפרעה". יוסף ציוה שכולם יתנו עשרים אחוז מכל ההכנסות לקופת המלכות, אבל הכהנים היו פטורים מאותו המס. ואומרים חז"ל שיוסף זכר והכיר טובה לכהני הארץ, שכן בשעה שאשת פוטיפר העלילה עליו עלילות ברשעותה, הכהנים שבאותה התקופה לימדו עליו זכות והגנו עליו, ובהמלצתם שמו אותו בבית הסוהר ולא הרגוהו. מכאן אנו לומדים שאסור להיות כפוי טובה, אלא צריך להכיר טובה למי שהיטיב עמנו, וכך עשה יוסף הצדיק (עיין תרגום יונתן בן עוזיאל מט, יד).

מפני היראה הוציא דבר שקר מפיו
כתוב "ונאמר אל אדני יש לנו אבן זקן וילד זקנים קטן ואחיו מת ויותר הוא לבדו לאימו ואביו אהבו" (בראשית מד, כ). אומר רש"י: ואחיו מת - "מפני היראה היה מוציא דבר שקר מפיו אמר אם אומר לו שהוא קיים יאמר הביאוהו אצלי".

מסופר על יהודי שבא לבקש מהרב שיתן לו תעודת כשרות על הגבינות שהוא מוכר. שאל אותו הרב: גבינות אלה כשרות ? ענה לו היהודי: בודאי. שאל הרב: חָלַב אותם יהודי ? ענה לו הלה: לא, אלא גוי חלב אותם. אמר לו הרב: אולי החלב אינו כשר, או שהגוי הכניס איזה חומר כדי להעמיד את הגבינה, וכיון שיש ספק בדבר אני לא מוכן לכתוב תעודת כשרות על גבינות אלו. מששמע זאת היהודי, החל מאיים על הרב בסכין שיכתוב שהגבינות כשרות ואם לא- אחת דתו להמית. משראה זאת הרב, הוא כתב: 'בא לפני פלוני אלמוני וכו' והכל כשר. באתי על החתום לסדר 'ואחיו מת' ועיין רש"י'.
משבא אותו יהודי למכור את סחורתו באחת הערים, בא רב המקום וקרא את תעודת הכשרות והבין מה שכתוב שם "ועיין ברש"י" - שמפני היראה הוציא דבר שקר מפיו, והוא פנה לאותו יהודי ואמר לו, אתה איימת על הרב שיכתוב לך שהגבינות כשרות ? עלי לא תוכל לאיים ! ואסר לו את כל הגבינות.


חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il