בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • כי תשא
לחץ להקדשת שיעור זה
שיחת מוצאי שבת כי תשא תשע"ו

סגולת ישראל

פיקוח נפש ושמירת השבת ◆ השבת כמרכז השבוע ◆ לימודי הזכות של משה בחטא העגל◆ ענוותנותו של משה ◆ מעלתם של ישראל ◆ קנאותו של אליהו.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

אדר תשע"ו
13 דק' קריאה 46 דק' צפיה
פיקוח נפש ושמירת השבת
קראנו השבת את פרשת כי תשא, פרשה עמוסה בהרבה עניינים ובמרכז הפרשה - פרשת חטא העגל והתיקון. חטא העגל קרה לפני הקמת המשכן, מדוע הוא נמצא באמצע פרשיות המשכן, שתי פרשיות לפניו ושתיים אחריו - התחושה שלי היא שהתורה רצתה להבליע את החטא, עם כל חומרתו. התורה אומרת לנו כיצד לעשות את המשכן, ולפני הציווי על הביצוע בפועל הכניסה את העניין הזה.
לפני כן התורה מביאה את פרשת השבת, אני רוצה להביא את דברי "אור החיים" (שמות לא, יב - יג):
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם.
"אך את שבתותי", 'אך' זו לשון מיעוט והכוונה היא שלא תמיד צריך לשמור את השבת, אם יש פיקוח נפש לא שומרים שבת. מהמילה 'שבתותי' נלמד שאפילו אם צריך לחלל הרבה שבתות בשביל פיקוח נפש עושים זאת. אולי לומר לנו שאפילו אם צריכים לתת טיפול שיש בו מלאכה האסורה בשבת, וצריך לתת את הטיפול הזה שמונה ימים - אין צורך לדחות את הטיפול לתחילת השבוע כדי שיהיה חילול שבת אחת בלבד ולא חילול של שתיים. פיקוח נפש דוחה שבת.
כל המצוות שהתורה ציוותה אותנו הן לא במקום החיים. קיום המצוות צריך להיות בחיים, ולכן פיקוח נפש דוחה שבת. אמנם יש דיון האם פיקוח נפש 'הותרה' או 'דחויה', אבל גם אם נגיד 'דחויה' והמשמעות שבמקום שאפשר להימנע עדיף לא לחלל את השבת - על כל פנים שבת דחויה בפני פיקוח נפש. זה דיוק שמביא "אור החיים" מהמילה 'אך'.
הוא מוסיף ואומר שמלשון הפסוק "את שבתותי תשמורו" לומדים שמחללים על אדם שבת אחת כדי שיקיים שבתות הרבה. תחלל שבת כדי לשמור שבת, אם אדם יחיה הוא יוכל לשמור הרבה שבתות. יש כאן הסבר למה מחללים שבת כדי להציל אדם: "כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם" - אם אין מי שישמור, גם אין שבת. "לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם" - 'להודיע שקדושת נפש ישראל גדולה מקדושת שבת שזה נדחה מפני זה, ודבר פשוט הוא שהקטן הוא הנדחה מפני הגדול'.
הפסוק ממשיך: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת". אומר "אור החיים":
פירוש, בקדושתה עומדת לכל שאר הפרטים שאין בהם פיקוח נפש. עוד יתבאר על פי מה שאמרו ז"ל (מנחות סד א) "אמדוהו לב' גרוגרות וכו' והיו ב' עוקצים, אחד יש בו ב' גרוגרות ואחד יש בו ג' לא יכרתו אלא עוקץ שיש בו ב' ולא שיש בו ג'".
הגמרא אומרת שבמציאות שצריך לחתוך ענף כדי להביא אוכל לחולה שיש בו פיקוח נפש, אם בענף אחד יש שתי תאנים ובענף השני שלוש תאנים - לא יקצוץ את הענף עם שלוש התאנים. כוונת התורה היא שגם כשמחללים שבת על חולה, שהשבת תישמר, ואם אפשר להסתפק בענף שיש בו שתי תאנים לא לקצוץ את הענף עם השלוש, למרות שהאיסור הוא אותו איסור.

השבת כמרכז השבוע
"האור החיים" ממשיך בדיוקים נפלאים ולומד שלשון: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת" היא כמו: "וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר" (בראשית לז, יא), כל השבוע צריך להיות במחשבה ובהכנה לשמור את עניינה של השבת. ביאור נוסף הוא שהכוונה להוסיף מחול על הקודש: "וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת" (שמות לא, טז), כשאדם מוסיף מחול על הקודש הוא עושה את השבת, הוא יוצר עוד שבת, יש עוד זמן שהופך להיות שבת.
פעם ביררתי את עניין הקידוש בשבת, שעניינו הוא להוסיף קדושה של שבת מלבד הקדושה השמיימית שלא תלויה בישראל. כשאנחנו שומרים ומקדשים את השבת, אנחנו עושים בשבת עוד תוספת של קדושה מלבד הקדושה האלוקית שכבר קיימת בה. גם בתוספת השבת שלנו יש קדושה אלוקית, להיות מהמקדימים להיכנס לשבת ומהמאחרים לצאת.
השבת צריכה להיות מרכז השבוע, לא כמו שבתקשורת קוראים לזה 'סוף שבוע', זה לא הסוף אלא הלב של השבוע. השבת היא במרכז השבוע, שלושה ימים לפני שבת זה 'מקמי שבתא' ושלושה ימים אחרי שבת זה 'בתר שבתא' (ראה פסחים קו, א ועוד). שלושה ימים לפני שבת אדם כבר מחויב להיזהר שלא להיכנס למצבים שיגרמו לפגיעה בשבת, ושלושה ימים אחרי שבת עדיין אפשר לעשות הבדלה, ואפשר ללמוד מכך שקדושת השבת נמשכת עד סוף יום שלישי. לכן אמרו שבתחילת יום רביעי צריך זהירות מיוחדת כי זה הזמן שהכי רחוק מהשבת, וגם בזמן שהוא שיא הקדושה, ליל שבת, צריך זהירות ותלמידי חכמים לא יסתובבו לבדם.
אלו דברי "אור החיים", ונמשיך לעניין חטא העגל.

לימודי הזכות של משה בחטא העגל
לא יכול להיות דבר יותר נורא מהחטא הזה. חכמים מתארים את החטא הזה כמו כלה שמזנה מתחת לחופתה (שבת פח, ב). בזמן שהכלה צריכה להיות הכי מיוחדת ומקודשת לבעלה היא עושה את ההפך. מה יכול להיות יותר נורא מזה? לא פלא שהקב"ה אומר למשה: "הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם" (שמות לב, י). לכאורה להתנהגות כזאת אין תיקון בכלל. אבל, בתוך דבריו של ריבונו של עולם יש רמז "הניחה לי" משה מבין שהקב"ה צריך הסכמה של משה ובלעדיה הוא לא יכלה (ברכות לב, א). הקב"ה יכול היה להגיד למשה שהוא החליט לעשות את משה לגוי גדול ולכלות את ישראל, ח"ו - אבל הקב"ה אומר "הניחה לי".
הזוהר והמדרשים מרחיבים את הדיבור ומביאים משל למלך שכעס מאוד על בנו, וצעק עליו שאם המחנך של הבן לא יעכב אותו הוא יעשה לבן כך וכך. ברגע שהמחנך שמע שיש לו יכולת לעכב הוא בא ולימד זכות על הבן. ריבונו של עולם בעצמו מרמז למשה, אתה יכול ללמד עליהם זכות. משה בגדלותו מלמד אותנו כיצד צריך להתנהג מנהיג גדול של ישראל. אומרים חז"ל (שמות רבה מג, ג):
ורבנן אמרין מהו "ויחל משה" - עשה את המר מתוק, "ויחל" לשון חלוי (מתיקות). כיצד - אמר ר' ברכיה בשם ר' חייא בר אדא דיפו בשם ר' שמואל בר נחמן, כיון שבאו ישראל למרה מה כתיב שם "ויבאו מרתה" (שמות טו, כג), התחיל משה מהרהר בלבו ואמר המים הללו למה נבראו מה הניה יש לעולם בהן, מוטב היה אלו לא נבראו!
כשעם ישראל הגיע למרה, משה חשב בשביל מה נבראו המים המרים האלה, איזה תועלת יש לעולם בהם.
ידע הקדוש ברוך הוא מה היה מחשב בלבו, אמר ליה הקדוש ברוך הוא: לא תאמר כן! ולא מעשי ידי הן? יש דבר בעולם שלא נברא לצורך? אלא אני מלמדך היאך תהא אומר, אמור כך: עשה את המר מתוק. ומנין שלמדו הקדוש ברוך הוא להיות אומר כך? ראה מה כתיב: "ויצעק אל ה' ויורהו ה' עץ" (שם כה), ויראהו אין כתיב כאן אלא "ויורהו", אין ויורהו אלא לשון למוד שנאמר: "ויורני ויאמר לי" (משלי ד, ד), וכתיב "ולהורות נתן בלבו" (שמות לה, לד).
הקב"ה לימד אותו שאם מוצאים דבר מר, לא לומר שאין בו צורך אלא להמתיק אותו, להפוך את המר למתוק. משה שמר את הלימוד הזה, אין דבר מיותר בעולם וגם דבר שנראה שאין בו שימוש, אפשר להפוך אותו ולהשתמש בו לטובה.
כיון שבאו ישראל למדבר ובקש האלהים לכלותן, אמר לו משה: ריבונו של עולם, בקשת לאבד את ישראל - מכלה אתה אותם מן העולם, לא כך אמרת לי במרה הוי מתפלל ואמור עשה את המר מתוק, ואף עכשיו חלי (תמתיק) מרירתן של ישראל ורפא אותן, הוי "ויחל משה".
"ויחל" מלשון המתקה, כך פירשו חכמים. משה השתמש במה שהקב"ה לימד אותו, אין דבר מיותר בעולם ועם ישראל בוודאי שלא מיותר, ויש לו מקום חשוב בעולם.
מצד אחד משה לוקח את המעשה הזה בחריפות גדולה מאוד, הוא קורא "מי לה' אלי" ואומר להרוג את כל מי שחטא, לוקח את העגל ומשקה את העם כמו שמשקים אשה סוטה. צריך להעניש את ישראל ולתקן את החטא. מצד שני משה בא ללמד זכות לפני ריבונו של עולם, ויש כאן כמה וכמה מדרשים נפלאים (שמות רבה מג, ו - ט):
מהו "למה ה' יחרה אפך בעמך"? ר' יהודה ור' נחמיה. ר' יהודה אומר: למה הדבר דומה? למלך שהיה לו בן בית והשליטו על כל מה שהיה לו, הלך אותו בן בית והלוה לבני אדם על ידי ערבים, הלווה לזה נ' זהובים ולזה ק' ולזה מאתים. ברחו הלווים, אחר זמן שמע המלך ורע לו. אמר לו: השלטתיך על שלי אלא לאבדן! אמר לו: בן בית אני הלויתי ובאחריותי הם לשלם אני מעמידך על הכול, הרי פלוני ערב יש בידו ק' זהובים וביד פלוני נ'.
כך אמר משה להקב"ה: למה אתה כועס? לא בשביל תורתך - באחריותי היא שאני וחבירי נקיים אותה אהרן ובניו יקיימוה, יהושע וכלב יקיימוה, יאיר ומכיר יקיימוה, הצדיקים יקיימוה, ואני אקיימנה, הוי "למה ה' יחרה אפך".
יש ערבים, לא כולם חוטאים. אם הצדיקים עדיין שומרים את התורה זה כבר מצדיק את קיומם של ישראל.
ורבי נחמיה אמר: בשעה שעשו ישראל אותו מעשה, עמד לו משה מפייס את האלהים. אמר: ריבון העולם! עשו לך סיוע ואתה כועס עליהם, העגל הזה שעשו יהיה מסייעך, אתה מזריח את החמה והוא הלבנה, אתה הכוכבים והוא המזלות, אתה מוריד את הטל והוא משיב רוחות, אתה מוריד גשמים והוא מגדל צמחים,
מה אכפת לך, עשו עוד אלוהים ואתה לא צריך לעשות את העבודה לבד!
אמר הקדוש ברוך הוא: משה אף אתה טועה כמותם, והלא אין בו ממש! אמר לו: אם כן למה אתה כועס על בניך? הוי "למה ה' יחרה אפך בעמך".
אין בו ממש, למה אתה כועס! בכל מילה אפשר להתבונן ולמצוא עוד לימוד זכות:
"אשר הוצאתיך מארץ מצרים", מה ראה להזכיר כאן יציאת מצרים? אלא אמר משה: ריבון העולם, מהיכן הוצאת אותם? ממצרים שהיו כולם עובדי טלאים. אמר רב הונא בשם ר' יוחנן: משל לחכם שפתח לבנו חנות של בשמים בשוק של זונות, המבוי עשה שלו והאומנות עשתה שלה והנער כבחור עשה שלו - יצא לתרבות רעה. בא אביו ותפסו עם הזונות. התחיל האב צועק ואומר: הורגך אני! היה שם אוהבו אמר לו: אתה איבדת את הנער ואתה צועק כנגדו! הנחת כל האומניות ולא למדתו אלא בשֹם, והנחת כל המובאות ולא פתחת לו חנות אלא בשוק של זונות.
כך אמר משה: ריבון העולם, הנחת כל העולם ולא שעבדת בניך אלא במצרים שהיו עובדין טלאים, ולמדו מהם בניך, ואף הם עשו העגל, לפיכך אמר: "אשר הוצאת מארץ מצרים", דע מהיכן הוצאת אותם.
ישראל רק עכשיו יצאו ממצרים, הם רגילים להשתעבד לעבודה זרה ולא שייך להקפיד עליהם. ומי הכניס אותם למצרים - הקב"ה. צדדים שונים של לימוד זכות. יש מדרש נוסף שאומר רעיון דומה:
מה ראה להזכיר כאן יציאת מצרים? אמר רבי אבין בשם ר' שמעון בן יהוצדק: משל למה הדבר דומה? למלך שהיה לו שדה בור. אמר לאריס: לך פרנסה ועשה אותה כרם, הלך האריס ופרנס אותה שדה ונטעה כרם. הגדיל הכרם ועשה יין והחמיץ, כיון שראה המלך שהחמיץ היין אמר לאריס לך וקוץ אותה - מה אני מבקש מן הכרם עושה חומץ! אמר האריס: אדוני המלך כמה יציאות הוצאת על הכרם עד שלא עמד, ועכשיו אתה מבקש לקצצו? ואם תאמר בשביל שהחמיץ יינו, בשביל שהוא נער לכך החמיץ ואינו עושה יין יפה. כך כשעשו ישראל אותו מעשה בקש הקדוש ברוך הוא לכלותם. אמר משה: ריבון העולם, לא ממצרים הוצאתם ממקום עובדי עבודת כוכבים ועכשיו נערים הם, שנאמר: "כי נער ישראל ואוהבהו" (הושע יא, א), המתן מעט להם ולך עמהם ועושין לפניך מעשים טובים, הוי "אשר הוצאת ממצרים" למה יאמרו מצרים.
משה מלמד זכות על ישראל, ולא רק שהוא מלמד זכות הוא גם מוכן למסור את נפשו על ישראל. זו דוגמא של מנהיג, לא מנהיג כדי שתהיה לו שררה, אלא עבד לעם קדוש. מנהיג שמבטל את עצמו בפני עם ישראל.

ענוותנותו של משה
משה עניו מכל אדם, ואנחנו רואים את זה בסוף הפרשה. כלפי שמיא משה עניו בצורה מוחלטת, הוא מבטל את עצמו כלפי ריבונו של עולם וכלפי עם ישראל, וכל עניינו זה למלא את התפקיד שהוטל עליו. לכן משה זוכה לקרני הוד בסוף הפרשה. חז"ל אומרים שמשה זכה לקרני ההוד כי נשאר קצת דיו כשהוא כתב את התורה, הוא נגע עם הדיו בפניו וזה מה שגרם לכך שקרן עור פניו. "האור החיים" אומר שנשאר דיו בקולמוס כי הפסוק אומר: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו" (במדבר יב, ג) והכתיב הוא "ענו", משה לא רצה לכתוב את המילה בשלמותה ולכן הוא החסיר את האות י'. זאת הסיבה שנשאר דיו וממילא עור פניו קרן. הכוונה בזה שקרני ההוד מבטאות שמשה בטל כלפי אור ה', האור שמאיר עליו הוא אור ה'.
הפסוק אומר שמשה לא ידע שקרן עור פניו (שמות לד, כט), ו"אור החיים" מסביר שמשה הרגיש שהשתנה לו משהו בעור, אבל הוא חשב שזה אור ה' שמאיר עליו בהר סיני וזה מה שיוצר את האור הזה. הוא מתחיל לרדת מההר ועור פניו מאיר, אבל משה חושב שזה בגלל שהוא הולך עם הלוחות והן ממשיכות עליו הארה גדולה מאוד, לא בגללו. משה יורד עם הלוחות, וכשבני ישראל רואים אותו הם יראים מלגשת אליו. משה לא מייחס לעצמו שום דבר, זה לא אני אלא הארה אלוקית שמאירה. משה עניו מכל אדם, רק הוא מתאים לקבל התורה, אדם שבטל לחלוטין כלפי אור ה' בלי להכניס שום הסברה וגוון משלו. רק דבר ה' מאיר בקרבו והוא עצמו בטל בצורה גמורה.
זה תנאי בסיסי בקבלת התורה. ככל שהאדם עניו ומוכן לקבל את אור ה' כך הוא מקבל יותר תורה. כדי לקבל את האור האלוקי צריך לסלק כל מחיצה וכל עצמיות שתצמצם ותפגע בשלמות אור ה'. כגודל הענווה כך גודל הקבלה של התורה. חז"ל חזרו כמה וכמה פעמים על כך שתנאי ללימוד תורה הוא ענווה. מי שלומד תורה ואין בו ענווה, התורה שלו היא לא בדיוק תורה, היא לא תורה בשלמותה, היא תורה עם האופי והתכונות המגושמות של הלומד.

מעלתם של ישראל
משה רבנו הוא מצד אחד עוצמה של הנהגה, ומצד שני ענווה מוחלטת. זה לא שני צדדים, זה הא בהא תליא. ככל שאדם יותר עניו ובטל לדבר ה', כך יש לו יותר עוצמות אלוקיות בתוכו, כוחו מכוח דבר ה', והכוח שלו גדול ועצום, לא כוח פרטי שלו אלא כוח שה' נתן לו.
כתוצאה ממסירות הנפש על עם ישראל, משה זוכה ומבקש שלוש בקשות: שתשרה שכינה בישראל, שלא תשרה שכינה באומות העולם ולבסוף: "הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ" (שמות לג, יג. ברכות ז, א). לכאורה צריך להבין, הבקשה שתשרה שכינה בישראל מובנת, אבל למה שלא תשרה שכינה באומות העולם - הרב מסביר את הדברים בעין איה על הגמרא שם (פרק ראשון, אות עב), ואומר שעם ישראל הוא בדרגה עליונה, אלוקית וסגולית, ולכן כששורה שכינה עליו יש לו היכולת לקבל את השכינה, בגלל מדרגתו המיוחדת. בשאר העמים אין הסגולה הזאת, ואם תשרה עליהם שכינה היא תתקבל במדרגה שלהם, הם אמנם יקבלו תוכן רוחני ועילוי, אבל הוא יהיה מוגבל בגלל שאין להם הגודל והסגולה של עם ישראל. אם תשרה שכינה באומות העולם, הם יסתפקו בעילוי הזה ולא ירצו להתחבר לעם ישראל, ובכך יפסידו חיבור לתוכן רוחני גבוה הרבה יותר. לכן משה התפלל שתשרה שכינה בישראל כדי שהם יהיו המרכז, ושלא תשרה שכינה באחרים כדי ששאר האומות יזדקקו לישראל, והעולם יופיע בשלמותו.
הקב"ה נענה לבקשות הללו, ומשה מבקש בקשה שלישית: "הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ", משה שאל מהי דרכו של ה', למה יש צדיק שרע לו ורשע שטוב לו. יש מחלוקת בגמרא האם גם לבקשה הזו משה נענה. לדעה אחת הקב"ה השיב לו, ויש שני פירושים בגמרא מה הייתה התשובה, או שיש הבדל בין צדיק גמור לצדיק שאינו גמור, או שההבדל הוא בין צדיק בן צדיק לצדיק בן רשע. רבי מאיר חולק וסובר שהקב"ה השיב לו: "וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן" (שמות לג, יט) - 'אף על פי שאינו ראוי', הקב"ה לא מגלה למשה מהי דרכו.
חשבתי שאולי רבי מאיר הולך פה לשיטתו. לרבי מאיר יש מדרגה מיוחדת. הוא מלמד זכות על ישראל. במסכת קידושין הוא חולק על רבי יהודה (דף לו, א): רבי יהודה סובר שרק אם ישראל עושים רצונו של מקום הם קרויים בנים, ואם אינם עושים רצונו של מקום אינם נקרים בנים. רבי מאיר חולק עליו וסובר שלמרות שאינם עושים רצונו של מקום הם קרויים בנים, "זֶרַע מְרֵעִים בָּנִים מַשְׁחִיתִים" (ישעיהו א, ד) – אף על פי שהם עובדי עבודה זרה, הם קרויים בנים. רבי מאיר מלמד זכות ואומר שישראל תמיד קרויים בנים. גם כשישראל חוטאים. רבי מאיר מסתכל על הסגולה, ממילא החטא הוא חיצוני ואפשר לחון גם את אלה שמבחוץ נראים כחוטאים.
על כל פנים, השבר של חטא העגל אנחנו רואים שזו ירידה לצורך עליה. שבט לוי מקבל בעקבות כך תפקיד חדש ומתעלה, משה רבנו מתעלה מעלה מעלה, ובסופו של דבר כל ישראל מתרוממים בעקבותם. הקב"ה מלמד את משה את שלוש עשרה מידות הרחמים, אחר כך משה מבקש: "הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ" (שמות לג, יח) והקב"ה מראה לו רמה מסוימת, "וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ".
כל ירידה היא לצורך עלייה. לא חטאו ישראל בחטא העגל אלא ללמד דרך תשובה. אפילו מהדבר הכי קשה והכי נורא, אפשר לשוב בתשובה. אין דבר שאי אפשר לשוב ממנו. מבחינה מסוימת בעלי תשובה גדולים יותר מצדיקים גמורים, וגם כאן בתשובה של ישראל מחטא העגל זה כך.

קנאותו של אליהו
ההפטרה של הפרשה היא על אליהו הנביא. כמו שמשה נפגש עם מפלה נוראית ומתמודד איתה, כך גם בהפטרה אליהו מתמודד עם מציאות לא פשוטה. אני רוצה להביא מדברי הרב על עניינו של אליהו. אליהו לא יכול לסבול אפילו קלקול קטן. בבבא בתרא למדנו שלפעמים יש גילוי אליהו, ואם עושים משהו שלא בהידור אליהו לא בא (ראה בבא בתרא ז, ב). אליהו מקפיד להיות רק במקום של שלמות. אומר הרב (אורות הקודש ג, סדר חמישי, י-יג):
מי שמזדעזע ונופל בעצמו ממדרגתו הרוחנית גם מפגימה קטנה במעשים, במוסר, במחשבה ובנטיה, זה מתנוצץ בו כבר הופעת האור של גילוי אליהו באורח שכל. ואליהו הלא אמר רבי יוסי עליו 'אבא אליהו קפדן הוה' (סנהדרין קיג, א).
התבוננות גדולה צריכה להתכונן בנפש על דבר היחש של החשכת ההשגה השכלית, הבאה מכל דבר שיש בו משום סרך חטא... שבדבר מועט לא משתעי אליהו בהדיה.
אדם שנמצא במדרגות של גילוי אליהו, אם הוא לא מתנהג בשלמות הראויה אליהו לא מגיע אליו. הרב ממשיך ואומר שמידה טובה מרובה ממידת פורענות, ואם דברים קטנטנים רעים יכולים למנוע גילוי אליהו, קל וחומר שדברים קטנטנים טובים יכולים לגרום לגילוי אליהו:
ונראה שמדה טובה מרובה ממידת פורענות. על ידי כל תנועה אמתית, על ידי כל התגברות של קדושה פנימית, הבאה בטהרת חכמה וקדושת רצון, תכף מתגלה שפעת חיים וברכה בכל אותן ההשגות הבאות מצד זה התוכן של הופעת גילוי אליהו.
כמו שמפסידים על דבר קטן, קל וחומר שמרוויחים על דבר קטן על התקדמות קטנה. בכל התקדמות רוחנית קטנה שאדם מתקדם, מאיר עליו שפע של הופעה. אליהו אומר: "עד מתי אתם פוסחים על שני הסעיפים", והקריאה הזאת היא קריאה נצחית שלא פוסקת:
עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעפים היא הקריאה הנצחית שאינה פוסקת, הד קולו של מלאך הברית, מלא השיקוי של הודאות המוחלטה, המקנא המלא קנאת קדשי קדשים... מדת הקנאה האלהית שרויה היא בכנסת ישראל בכלל.
לעם ישראל כאומה יש תכונת הקנאות. קנאות היא אהבה שמגיעה לוודאות מוחלטת, לא לפסוח על שני הסעיפים אלא לדעת את האמת במלוא ודאותה. אז אי אפשר לוותר על שום דבר ומופיעה מידת הקנאה. מידת הקנאה היא לא תמיד בפגיעה, היא גם הקריאה החזקה באמיתיות דרכו של עם ישראל.
מדת הקנאה האלהית שרויה היא בכנסת ישראל בכלל, אל קנא שמו ואין עמו אל נכר. ומתוך כך החיים הנצחיים הם טבועים בכנסת ישראל.
הרב מסביר שאליהו היה מקנא לה', וקנאות אמיתית היא דבקות מוחלטת בריבונו של עולם. אדם שנמצא במדרגה כזאת המוות לא יכול לשלוט עליו כי הדבקות שלו בחיי החיים מוחלטת ולכן חייו נמשכים. אליהו לא מת מכיוון שהוא במדרגה של דבקות ואהבת ה' בצורה שלמה.
גם כנסת ישראל היא נצחית וזאת אומרת שיש בה תכונת הדבקות בריבונו של עולם באופן מוחלט. האומה כאומה דבקה בריבונו של עולם ללא ספקות. כלל ישראל מחובר בריבונו של עולם חיבור מוחלט, זאת הסגולה המיוחדת של עם ישראל שלא יכולה להשתנות. החיבור הזה מופיע ומתגלה על ידי עושי רצון ה', הצדיקים, אבל זאת התכונה הפנימית של האומה כולה. לכן האומה נצחית, כי היא דבקה בריבונו של עולם באופן מוחלט. אלו דברי הרב:
מדת הקנאה האלהית שרויה היא בכנסת ישראל בכלל, אל קנא שמו ואין עמו אל נכר. ומתוך כך החיים הנצחיים הם טבועים בכנסת ישראל.
מכיוון שהאומה דבקה בריבונו של עולם והקב"ה נצחי, הדבקות עושה שישראל יהיו נצחיים.
מדת האהבה העליונה המהותית הפועלת היא מדת החיים, וכל מאן דקני לקוב"ה לא יכיל סטרא דמותא לשלטאה ביה.
זה עניינה של האומה, שהיא חיה לתמיד.
באישיות הפרטית היא מדת אליהו. ולפי אותה גבורת האהבה ועומק שכלה, עוצם חילה וקדושתה, כך היא מדת גילוי אליהו האישי.
כגודל אהבת ה' והדבקות בריבונו של עולם, כך יש יותר הופעה של גילוי אליהו.
מורנו ורבנו הרב צבי יהודה היה מזכיר בשנים האחרונות הרבה פעמים את משה ואליהו, דמויות שמשלימות אחת את השניה ומביאות את הגאולה, כי חז"ל מרמזים לנו שמשיח הוא המשך של משה ואליהו הוא המבשר.
בעזרת ה' שנזכה לגאולה שלמה במהרה.

⦿⦿⦿
לקבלת השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת bogrim@yeshiva.org.il , או למספר 0547881227
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il