ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

שבט ומחוקק | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש שמות שמות Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

התשנ"ט

שבט ומחוקק


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
שמחה בת חנה

משה רבנו מופיע בפרשתנו כמנהיג של כלל ישראל שעתיד לגאול אותם ממצרים, ואמרו חז"ל "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון" (מובא באור החיים הק' פר' ויחי ד"ה "כבס ביין לבושו"). וכן מצאנו במדרשים רבים שאמרו "כגואל ראשון כך גואל אחרון" (מדרש רבה קהלת), משמע שגואל אחרון יהיה כדוגמת משה רבינו.

ולכאורה הלא מצאנו שלא ניתנה מלכות למשה רבנו וכך אמרו חז"ל:
"בקש משה שיעמדו ממנו כהנים ומלכים, אמר לו הקב"ה: אל תקרב הלום, כלומר לא יהיו בניך מקריבין, שכבר מתוקנת הכהונה לאהרן אחיך. הלום- זו מלכות כמה דתימא כי הביאותני עד הלום… א"ל הקב"ה: כבר מתוקן המלכות לדוד, אעפ"כ זכה משה לשתיהן, כהונה- ששימש בז' ימי המילואים, מלכות- דכתיב : ויהי בישורון מלך".

ומפורש בתורה
"לא יסור שבט שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו עד כי יבא שילה ולו יקהת עמים" (בראשית מט, י)

משמע שהמלכות יועדה לשבט יהודה, ומתוכו נבחר דוד המלך וזרעו אחריו "עד כי יבא שילה" - הוא מלך שיקום מזרעו (רמב"ן שם). ואם כן קשה כיצד אפשר שמשה רבנו יהיה גואל אחרון?

נראה לומר שיש שני מיני גואלים, יש גואל שהוא בבחינת שבט, שנבחר להנהיג את ישראל כמלך. ויש גואל שהוא בבחינת מחוקק, שהוא סמכות תורנית גדולה, שדעתו מקובלת על כולם, והוא מנהיג את העם מכח התורה.

אפשר להוכיח זאת מהגמ' סנהדרין ה. שמשווה בין הנהגה של ישראל בגולה, לבין הנהגה של ישראל בארץ ישראל ע"י הנשיא וקובעת שיש תוקף יותר לריש גלותא שבבבל, שאם ראש הגולה נתן רשות לחכם לדון יש לו רשות לדון גם בארץ ישראל, אבל אם הנשיא שבארץ ישראל נתן לו רשות לדון, אין לו רשות לדון בבבל. והגמ' מנמקת זאת:
כדתניא: "לא יסור שבט מיהודה - אלו ראשי גלויות שבבבל שרודין את ישראל בשבט, ומחוקק מבין רגליו - אלו מבני בניו של הלל שמלמדין תורה ברבים".

והנה התוספות שם ד"ה "דהכא שבט" הקשה הלא לענין הלכה בני בבל כפופים לבני ארץ ישראל? ותירץ שלענין לפטור את הדיין מלשלם בני בבל עדיפי, שכח זה נובע מסמכות שלטונית, ולריש גלותא יש סמכות לרדות ולכפות יותר מנשיא שבאר"י.

משמע שיש שני מיני סמכויות של הנהגה ומשפט, כמו שדייקה הברייתא בפסוק: שבט- שרודין את העם בשבט, והוא הסמכות השלטונית, ומחוקק- שמלמדין תורה ברבים, שהוא הסמכות תורנית. והנה רש"י הסביר לנו מבחינה מעשית מדוע יש לריש גלותא סמכות שלטונית גדולה יותר מפני "שיש להם כח ורשות מאת מלכי פרס", ובזה הם עדיפים על בני ארץ ישראל. והתוס' שם הוסיף לנו טעם סגולי לכך ע"פ הירושלמי "והיינו טעמא, משום דראש גולה מזכרים, ונשיא שבארץ ישראל מנקבות". כלומר ראשי גולה מיוחסים למלכות דוד בן אחר בן, ולכן ירשו כח הנהגה שלטוני כזה. אבל נשיאים שבאר"י אינם מיהודה ולכן כח הנהגתם אינו מצד השלטון אלא מכח גדלותם התורנית.

דוגמא לדבר, כיצד מתמנה הנשיא שבארץ ישראל, אפשר ללמוד מהלל הזקן שהיה ראש שושלת הנשיאות בישראל. מצאנו שהלל הזקן קבל את הנשיאות בארץ ישראל מבני בתירא שראוהו גדול מהם ופנו לו את כסאם, כי הנשיא יונק את כוחו מאישיותו, וסמכותו הרוחנית התורנית.

לפי זה אפשר לתרץ את השאלה כיצד היו יכולים להיות שמעיה ואבטליון נשיא ואב בי"ד בישראל הלא הם היו גרים, ומלבד השאלה איך שמשו בסנהדרין, הא "ונשאו אתך" - "בדומין לך" וגר פסול לדון בסנהדרין? ועל זה אפשר לומר שהם רק לימדו את העם תורה, ולא ישבו בפועל בדין תורה. כמו שהתוס' (נדה נ.) עונה על דבורה שהיתה שופטת, והלא אשה פסולה לדון? אלא שלימדה את העם תורה. אבל קשה עוד כיצד הנהיגו את ישראל הלא הלכה "שום תשים עליך מלך מקרב אחיך"- ולא מקהל גרים? אלא שמנוי שלהם היה כשאר מנוי שלטוני אלא משום שלא היה כמותם גדול בתורה, ובכהאי גוונא אין אסור. וכמו כן מתרצים כיצד היתה דבורה שופטת, ותרצו שהנהגתה נבעה מאישיותה הגדולה שעיני כל ישראל היו אליה, ובכה"ג אין אסור "מלך ולא מלכה".

וכך מסביר ר' צדוק הכהן מלובלין (פרי צדיק א' חנוכה) את הרמב"ן (ויחי) שקורא לחשמונאים קדושי עליון ואעפ"כ לא נשאר מזרעם שריד ופליט עד שאמרו "כל דאתי מבית חשמונאי עבדא הוא" "מפני שעברו על צוואתו של זקן" שאמר "לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו", והם לקחו לעצמם כתר כהונה.

ולכאורה קשה אם החשמונאים עברו על צוואת יעקב אבינו, בכך שלקחו מלכות לעצמם, איך אפשר לקרוא להם קדושי עליון? מתרץ ר' צדוק שדור ראשון של חשמונאים מלכו מכח גדלותם בתורה ובכח וצדקתם, כמנהיגים שהפיחו רוח יהדות בעם, ועוררו אותם בקריאה "מי לה' אלי", שימרדו ביוונים ובהתיונות. ומצד זה יכלו למלוך. אבל במשך הדורות החשמונאים כבר לא היו ראוים מבחינה רוחנית להיות מנהיגים, ולקחו שררה לעצמם, רק בזכות היותם בני החשמונאים, אז נחשב להם שלקחו מלכות הראויה לבית דוד, ועברו על "לא יסור שבט מיהודה".

ולפי כל זה מה שאמרו חז"ל על משה רבינו שהוא גואל ראשון והוא גואל אחרון רמוז בפסוק "לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו" וכפי שהסברנו לעיל שבט- רומז לגואל מבית דוד, ומחוקק - רומז וגואל בחינת בחינת משה רבינו, שהפסוק מלמדנו שלא יסורו שני המנהיגים מישראל. ולעת"ל יהיה מנהיג בחינת שבט כדוד מזרע יהודה, ומנהיג בחינת מחוקק כמשה רבנו שנקרא מחוקק "כי שם חלקת מחוקק ספון". (וכן נאמר בתוס' פסחים שלעת"ל גם משה ואהרן יהיו עמנו). ואפשר שלעת"ל מלך המשיח עצמו יאחד בקרבו את שתי הכוחות הנ"ל של שבט ומחוקק, וכך משמע מדברי הרמב"ם הל' מלכים פי"א הל' ד':
"ואם יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצות כדוד אביו, כפי תורה שבכתב ותורה שבעל פה ויכול כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה, וילחם מלחמות ה', הרי זה בחזקת שהוא מלך המשיח".

נמצא שמלך המשיח הוא אדם שעוסק בתורה בכל כוחו, ומחזק בדקה, ובזה ממלא תפקיד של "מחוקק", וכמו כן לוחם מלחמות ה', ובזה ממלא תפקיד של "שבט".

אמנם אין זה סותר את האפשרות ששני התכונות הללו התפצלו לשני אנשים כמו שכתב הרמב"ם לפני זה שר"ע חשב שבר כוכבא היה מלך המשיח, ובודאי שלא היה מנהיג מכח סגולת תורתו, אלא מנהיג הראוי ללחום מלחמות ה', בתפקיד של "שבט" . ור"ע שהיה נושא כליו היה ממלא חלק המנהיג בבחינת "מחוקק" הוגה בתורה תמיד.

ההבחנה המעשית בין מנהיגות של מחוקק ושבט

משה רבנו היה מנהיג בחינת "מחוקק". מנהיגותו התבטאה בכוחו להעביר לעם ישראל , ולאומות העולם את דבר ה' - זו הלכה. שלא היה כמותו מי ששמע דבר ה' והאמין בו, והיה יכול להקרין מאותה אמונה לאחרים. ולכן אנו מוצאים שכל דאגתו של משה שמא לא יוכל להעביר את דבר ה' לאחרים, וטען "לא איש דברים אנכי" "כי כבד פה וכבד לשון אנכי", ומפרש המהר"ל , שאין לומר על משה שהיה בעל מום, אלא שדרגתו הרוחנית היתה כהגבוהה, שאי אפשר היה להוריד את הדברים שקבל לדבור, ואפשר להוסיף שזה היה גם מקטנות המשיגים שא"א היה להוריד את דרגת נבואתו לרמתם.

לעומת משה רבנו אנו למדים על מנהיגותה של מרים שנקראת פרנס של ישראל, כמו שאמרו חז"ל "שלושה פרנסים טובים עמדו להם לישראל משה אהרן ומרים", היא השפיעה על אביה לחזור ולקחת את אמה "וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי", מתוך אמונה אגדולה בגאולתן של ישראל , ובטול קיום גזרתו של פרעה, אמרה: "פרעה רשע הוא וגזרתו ספק מתקיימת ספק אינה מתקיימת אבל אתה צדיק וגזרתך מתקיימת!" (שמו"ר א', י"ז), "הלכו כולם והחזירו נשותיהם", והנה עמרם היה ראש סנהדרין ובודאי ששיקוליו היו שקולים של הלכה, אבל מרים הנהיגה הנהגה של אמונה ב"נצח ישראל לא ישקר".

"ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו", אמרו חז"ל שבשעה שנולד משה, "נתמלא הבית הבית אורה", וראו שנתקיימה נבואתה של מרים, אבל כשנאלצו לזורקו ליאור "טפח לה אביה על ראשה ואמר לה מרים היכן נבואתך?" ואז נאמר "ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו" האם היתה זו עמידה של ספק וחשש שמא לא תתקיים הנבואה? יש ללמוד ממה שאמרו חז"ל מדוע המתינו כל קהל ישראל למרים בזמן שנצטרעה שבעה ימים "עד האסף מרים". בגלל שהמתינה למשה שזרקוהו ליאור. וזכרו לה כולם את אמונתה זו, משמע שהיה זה אצלה בטוי של אמונה, שהחדירה אותה לכלל ישראל, וזהו לשון התיצבות ובטחון, "לדעה מה יעשה לו" ולא "אם" בכלל יעשה לו!

מידות אלו המיוחסות למרים התגלו ביתר שאת בדוד המלך. ואמנם דוד כלל בתוכו גם מנהיגות של תורה ומשפט, אבל הצד הבולט שלו היה בכוחו לפסוק בדרך של הוראת שעה, ואף בבחינת "מלך פורץ לו גדר ואין ממחה בידו", משום עת לעשות לה' הפרו תורתך. ומבחינה זו היה ההיפך ממשה רבנו, ולעת"ל נזכה לראות עין בעין בשני משיחים אלו שבט ומחוקק.
חזרה למעלה

הודפס מתוך האתר yeshiva.org.il