ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

הניצנים נראו בארץ | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש חגים וזמנים ט"ו בשבט הארץ ופירותיה Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

שבת שירה לפני ט"ו בשבט תשס"ב

הניצנים נראו בארץ


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
שמחה בת חנה

חמישה עשר בשבט ראש השנה לאילן, נחשב ליו"ט, כך נפסק בשו"ע או"ח סימן קלא סעיף ו
"נהגו שלא ליפול על פניהם…, ולא בט"ו בשבט, ולא במנחה שלפניו, שאין אומרים בו תחנון".

וכן בסימן תקעב סעיף ג
"צבור שבקשו לגזור תענית שני וחמישי ושני, ופגע בתענית ט"ו בשבט, התענית נדחה לשבת הבאה כדי שלא יגזרו תענית בט"ו בשבט שהוא ראש השנה לאילנות".

מקור דין זה במרדכי ר"ה פ"א ה' תש"א, ובהגהות מיימוניות הל' ר"ה פ"א מסביר זאת בגלל שזה ר"ה והוקשו כל ראשי השנים להיות יו"ט "כיון דאתני הדדי אידמי נמי להדדי".

אינו מובן מה יחודו של היום, לכאורה הרי יש בו משמעות הלכתית בענין שנות המעשר, שאין מעשרין משנה אחת לחברתה, וכן יש חילוק בין שנות מעשר, שבשנה ראשונה ושניה רביעית וחמישית מעשר שני ובשלישית ושישית מעשר עני, וכן נפקא מינה לענין ערלה, ששנה שלישית של ערלה מסתיימת בט"ו בשבט, אך מדוע זה נחשב ליו"ט?

נראה להסביר זאת ע"פ דברי המהר"ל (גבורות ה' פמ"ו) שיש קשר בין המועדים לטבע, פסח בחודש האביב, והתורה הקפידה על כך שאמרה "שמור את חודש האביב", ומכאן שיש לעבר את השנה כדי שפסח יצא בחודש האביב, וכן שאר החגים בזמן הקציר ובזמן האסיף, וביאור הדבר מפני שהשפעה עליונה מתבטאת בטבע, וכך מפורש בחז"ל "מוציא אסירים בכושרות" שיציאת מצרים היתה בזמן הכשר ליציאה. וכל זה על דרך מה שמובא בשבת י: "הנותן מתנה לתינוק צריך להודיעו" 1 .

ולפי זה זמן חנטת הפרות מבשר את בוא האביב זמן גאולתנו. וכך נאמר בשיר השירים פרק ב "כי הנה הסתו הסתיו עבר הגשם חלף הלך לו: הנצנים נראו בארץ עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו: התאנה חנטה פגיה והגפנים סמדר נתנו ריח קומי לכי לך רעיתי יפתי ולכי לך:" 2 , המשורר המשיל את הגאולה לפריחת הטבע.

וכך אנו מוצאים ביחס לגאולת הארץ, שהיא מודיעה לנו על גאולתנו, מובא בגמ'
(סנהדרין דף צז עמוד ב) "ואמר רבי אבא: אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר +יחזקאל ל"ו+ ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל וגו'".

הנה אפשר לראות את סימני הגאולה בטבע, שאם ארץ ישראל פורחת ונותנת את פיריה משמע שהגיע זמן הגאולה. וכבר כתב הרמב"ן (ויקרא פרק כו פסוק טז)
"וכן מה שאמר בכאן (בפסוק לב) ושממו עליה אויביכם, היא בשורה טובה מבשרת בכל הגליות שאין ארצנו מקבלת את אויבינו, וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו, כי לא תמצא בכל הישוב ארץ אשר היא טובה ורחבה ואשר היתה נושבת מעולם והיא חרבה כמוה, כי מאז יצאנו ממנה לא קבלה אומה ולשון, וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם".

"בני יששכר" אומר שצירוף שם הוי"ה ב"ה של חודש שבט הוא לפי ראשי התיבות של הפסוק "ה
מור ימירנו והיה הוא", היינו שבט"ו בשבט אמצע החודש נעשית תמורה מימי הדין לימי הרחמים 3 . ולפי דברינו, כמו שהטבע לובש צורה חדשה, ומוציא לאור את תנובתו, כך נעשית תמורה בעולמות עליונים, ומידת הגבורה שהיא התכנסות פנימית, פורצת החוצה ושופעת חסד ורחמים.

"אוהב ישראל" (רבי אברהם יהושע העשל זצ"ל) גם הוא רואה בהתפתחות הטבע סימן להשפעה עליונה על נפשות ישראל
"ועיקר החנטה של נשמות ישראל תלוי ברוב גשמי שנה. ולכן אין מעשרין משנה זו על שנה אחרת. כי בכל שנה ושנה נתחדש חידושין דאורייתא בהארות והשפעות קדושות שונות זו מזו לפי המצטרך לשנה ההיא. כי הבורא בהוב"ש מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית ע"י חידושי התורה והלכות שנתחדש בכל יום, כי באורייתא ברא קוב"ה עלמא… ".

היינו, שבראש השנה ניתנת חיות לכל השנה, אלא שהיא מכונסת בפנימיות, ואחרי הפנמת הדברים מגיע שלב של הוצאתם החוצה, וכמו שאנו רואים בטבע איך גשמי השנה מביאים את חנטת הפירות, כך מתגלה הכוח העצמי של האדם לחדש חידושי תורה בעצמו. ולכן בחודש שבט "בעשתי עשר חודש באחד לחודש הואיל משה באר היטב את התורה הזאת". "באר היטב - בשבעים לשון", וזהו גילוי הכוח של תורה שבעל פה של חכמי ישראל.

הנטיעות בארץ מסמלות את ישובה של ארץ ישראל, ואנו מצווים לישב את הארץ ולטעת נטיעות. וכך אמרו במדרש (ויקרא רבה (וילנא) פרשה כה ג)
ר"י ב"ר סימון פתח (דברים יג) אחרי ה' אלהיכם תלכו, וכי אפשר לבשר ודם להלוך אחר הקב"ה אותו שכתוב בו (תהלים עז) בים דרכך ושבילך במים רבים ואתה אומר אחרי ה' תלכו, ובו תדבקון וכי אפשר לב"ו לעלות לשמים ולהדבק בשכינה אותו שכתוב בו (דברים ד) כי ה' אלהיך אש אוכלה וכתיב (דניאל ז) כורסיה שביבין דינור וכתי' (שם /דניאל ז'/) נהר דינור נגד ונפק מן קדמוהי ואתה אומר ובו תדבקון אלא מתחלת ברייתו של עולם לא נתעסק הקב"ה אלא במטע תחלה הה"ד (בראשית ב) ויטע ה' אלהים גן בעדן, אף אתם כשנכנסין לארץ לא תתעסקו אלא במטע תחלה הה"ד כי תבאו אל הארץ".

היינו כמו שהקב"ה כביכול ירד משמי מרומים לארץ התחתונה לטעת בה נטיעות כך מצווים אנו כביכול לצאת מעולם הרוחני המופשט של תורה לחיי מעשה ולטעת נטיעות.

מובא באבות דר' נתן "ר' יוחנן בן זכאי אומר: אם היתה נטיעה בתוך ידך ויאמרו לך: הרי לך המשיח, בא ונטע את הנטיעה ואחר כך צא והקבילו", הקבלת פני המשיח משולה לתענוג רוחני, ותכלית האדם לעשות ולתקן את הבריאה, ולכן עליו להעדיף עשיה ברוכה, מקבלת פני המשיח.

וכך אמרו במדרש (ויקרא רבה (וילנא) פרשה כה)
ה (איוב לח) מי שת בטוחות חכמה מהו בטוחות בטויא (שם /איוב ל"ח/) או מי נתן לשכוי בינה הדא תרנגולתא א"ר לוי בערביא צווחין לתרנגולת' שכויא הדא תרנגולתא כד אפרוחיה דקיקין היא מכנשא להון ויהבת להון תחות אגפיא ומשחנה להון ומעדרנה קדמיהון וכד אינון רבייה חד מנהון בעי למקרב לותיה והיא נקרה ליה בגו רישיה וא"ל זיל עדור בקוקלתך כך כשהיו ישראל במדבר מ' שנה היה המן יורד והבאר עולה להן והשליו מצוי להן וענני כבוד מקיפות אותן ועמוד ענן מסיע לפניהם כיון שנכנסו ישראל לארץ אמר להם משה כל אחד ואחד מכם יטעון מכושיה ויפוק וינצוב ליה נציבין הה"ד כי תבאו אל הארץ ונטעתם".

משמע מכאן שחיי המעשה בארץ הם תכלית קיומנו, ומראה על בגרות האומה היכולה לכלכל את עצמה. וזה עדיף על חיי המדבר למרות שבו קבלו תורה בדרגה הגבוהה ביותר, מפני ששם היו בקטנות דמוחין, וכתינוק שצריך לאביו שיגיד לו מה לעשות.

וכך פירשו את הפסוק בפרשה "ולא נחם אלקים דרך ארץ פלישתים".
(שמות רבה (וילנא) פרשה כ) "ולא נחם אלהים דרך ארץ, שלא נהג עמם כדרך כל הארץ היאך דרך כל הארץ מי שהוא קונה עבדים קונה אותם על מנת שיהיו מרחיצין אותו וסכין אותו ומלבישין אותו וטוענין אותו ומאירין לפניו אבל הקב"ה לא עשה כן לישראל אלא לא נחם אלהים כדרך כל הארץ אלא שהיה מרחיצן שנאמר (יחזקאל טז) וארחצך במים, וסך אותן שנאמר ואסוכך בשמן, והלבישן שנאמר ואלבישך רקמה, ונשאן שנאמר (שמות יט) ואשא אתכם על כנפי נשרים ומאיר לפניהם שנאמר וה' הולך לפניהם יומם, לכך נאמר ולא נחם אלהים דרך ארץ".
"ד"א ולא נחם אלהים, משל למלך שהיה לו בן והיה מבקש ליתן לו ירושה ואומר אם נותנה לו אני עכשיו עדיין קטן הוא ואינו יודע לשמרה, אלא עד שילמד בני כתבין ויעמוד על עמקן ואח"כ אני נותנה לו, כך אמר הקדוש ב"ה אם אני מכניס עכשיו ישראל לארץ עדיין לא נתעסקו במצות ואינן יודעין עסקי תרומות ומעשרות, אלא אתן להם את התורה ואח"כ אכניסם לארץ".

שבעת המינים שנשתבחה בהם הארץ הם רובם מפרות העץ, חוץ מחטה ושעורה. וגם החטה מקורה בפרי העץ, שכן זה היה עץ הדעת כפי שאמרו בגמ' (סנהדרין דף ע עמוד ב)
"רבי יהודה אומר: חטה היה, שאין התינוק יודע לקרוא אבא ואימא עד שיטעום טעם דגן". ולכן מביאים בעצרת שתי הלחם כדי שהתברכו פרות האילן ופרש"י (ראש השנה דף טז עמוד א) "ואני שמעתי דרבי יהודה לטעמיה, דהא אזלא כמאן דאמר בסנהדרין (ע, ב) עץ שאכל אדם הראשון חטה היתה".

והנה כמו שאמרנו לעיל שיש ללמוד מן הטבע על משמעות הזמן, כן אפשר ללמוד ממאכל האדם על מצבו הרוחני. כאשר אכלו ישראל מן לחם שמים, הם ניזונו מבחינה רוחנית מתורת שמים, שנתנה ע"י משה מסיני. וכאשר נכנסו לארץ ואכלו לחם מן הארץ גם תורתם היתה נלמדת ביגיעה תורה שבעל פה. ונראה שהמצב המתוקן יהיה שנחזור לאכול מפרות העץ, כפי שיהיה לעתיד לבוא שהחטה תתמר כדקל ותתן גלוסקמאות וכלי מילת. וזה ממוצע בין מן ולחם הארץ שטעון יגיעה רבה בעשר מלאכות של הפת, ופרות העץ האדם נוטע אותם בארץ אבל הם נותנים את תנובתם בעצמם, מכוח גשמי השנה.

מובא במדרש
(שמות רבה (וילנא) פרשה כה ד"ה ט) "ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו, הה"ד (תהלים סח) ברוך ה' יום יום, אמר הקב"ה לישראל במדה שאדם מודד בה מודדין לו, אני נתתי לכם את התורה שתהיו עוסקים בה יום יום שנאמר (משלי ח) אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום, וכן (ישעיה נח) אותי יום יום ידרושון, חייכם שאשביע אתכם לחם מן השמים יום ביומו שנאמר (שמות טז) ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו הילך בתורתי וגו'".

מפורש כאן שהתורה משולה למן. ושניהם דבר יום ביומו. ויש ללמוד מכאן, שאדם צריך להתחדש יום יום בתורה, ואם ח"ו סומך על תורה של יום אתמול, עלול שהתקלקל כמו המן "וירום תולעים ויבאש". וכן בשבת זוכים ללחם משנה, לחידושי תורה שזוכים להם בסייעתא דשמיא, כמו שתורה ניתנה מסיני ע"י הגבורה בשבת.


^ 1 וכך אפשר להבין את הגמ' ברכות דף ג עמוד א "דתניא: רבי אליעזר אומר: שלש משמרות הוי הלילה ועל כל משמר ומשמר יושב הקדוש ברוך הוא ושואג כארי, שנאמר: +ירמיהו כ"ה+ ה' ממרום ישאג וממעון קדשו יתן קולו שאוג ישאג על נוהו, וסימן לדבר: משמרה ראשונה - חמור נוער, שניה - כלבים צועקים, שלישית - תינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה". שיש סימן בטבע לשלוש משמרות של הקב"ה בשמים.
^ 2 במדרש קשרו בין הטבע והגאולה. (פסיקתא רבתי (איש שלום) פרשה טו) "הנצנים נראו בארץ ועת הזמיר הגיע [וקול התור נשמע בארצנו] (שם שם /שיר השירים ב'/ י"ב), הנצנים נראו בארץ זה משה ואהרן, ועת הזמיר הגיע הגיע זמנה של ערלה שתיזמר, הגיע זמנם של מצרים שייזמרו, הגיע זמנם של עכו"ם שלהם שתעקר מן העולם ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני ה' (שמות ל"ב י"ב), הגיע זמנו של ים שיבקע ויבקעו המים (שם /שמות/ י"ד כ"א), הגיע זמנה של שירה שתאמר אז ישיר משה ובני ישראל (שם /שמות/ ט"ו א'), הגיע זמנה של תורה שתנתן עזי וזמרת יה (שם שם /שמות ט"ו/ ב'), אמר רבי ביבי זמירות היו לי חקיך (תהלים קי"ט נ"ד), אמר ר' תנחומא הגיע הזמן שיעשו ישראל זמירה להקדוש ברוך הוא עזי וזמרת יה (שמות שם /ט"ו/), וקול התור נשמע בארצינו אמר ר' יוחנן קול תייר טב נשמע בארצינו, זה משה ויאמר משה כה אמר ה' כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים (שם /שמות/ י"א ד'). [התאנה חנטה פגיה והגפנים סמדר נתנו ריח קומי לכי /לך/ רעיתי יפתי ולכי לך]".
^ 3 רמז לכך שאותיות ראשונות של שם הוי"ה אינן כסידרן, שזה מרמז על דין, ושני אותיות אחרונות כסדרן, שזה מרמז על רחמים.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il