ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

הנטיעות ומשמעותן | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש חגים וזמנים ט"ו בשבט הארץ ופירותיה Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

ט"ו בשבט תש"ס

הנטיעות ומשמעותן


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
שמחה בת חנה

ט"ו בשבט הוא ר"ה לאילן, לדעת ב"ה והלכה כמותם. לכאורה זהו תאריך בעל משמעות בהלכות תרומות ומעשרות, מעבר משנת מעשר אחת לחברתה, אולם הראשונים ראו יום זה כיו"ט שאין אומרים בו תחנון (ריצב"א בהגהות מיימוניות), ואף אין מתענין בו (תשובות מהר"ם מרוטנבורג בשם רבנו גרשום ב"ר יהודה מאור הגולה, והוכיח מגמ' סוכה נד. שיום מיוחד צריך לעשות בו שינוי, כר"ח שחל בשבת שאין אומרים בו שיר של שבת אלא של ר"ח). וצריך לעיין מהו יחודו של היו"ט ביום זה?

רבים דרשו כאן דרשות על הקשר בין העץ והאדם על פי הפסוק "כי האדם עץ השדה", שאפשר לקרוא פסוק זה גם בניחותא, וכקביעת עובדה שהאדם דומה לעץ השדה, וממילא ר"ה לאילן הוא גם ר"ה לאדם.

אולם נראה ללכת "בעקבי הצאן", "פוק חזי מאי עמא דבר", ולמצוא את השמחה שביום זה במנהג ישראל לאכול בו פרות, שנקראו "פירות חמישה עשר" מתוך געגועים לארץ ישראל, לזכות לאכול מפרותיה, ובמיוחד מז' מינים שנשתבחה בהם הארץ, וכמיהה לגאולת העם והארץ.

הקץ המגולה
חכמינו ראו בפירות הארץ את הקשר בין ישראל לארצם. כפי שכתב הרמב"ן על הפסוק (ויקרא כו, טז) "והשימותי אני את הארץ ושממו עליה אויביכם", וז"ל:
"…וכן מה שאמר בכאן (בפסוק לב) ושממו עליה אויביכם, היא בשורה טובה מבשרת בכל הגליות שאין ארצנו מקבלת את אויבינו, וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו, כי לא תמצא בכל הישוב ארץ אשר היא טובה ורחבה ואשר היתה נושבת מעולם והיא חרבה כמוה, כי מאז יצאנו ממנה לא קבלה אומה ולשון, וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם".

וכן כתב רש"י (יבמות מז.) שבזמן הגלות אין בה טוב הארץ, וז"ל:
"דליכא טובה - דפסק חלב ודבש".

נמצא, שארץ ישראל אינה נפתחת להוציא את טובה אלא עם ישראל, וכשישראל אינם על אדמתם, הארץ נשארת שממה, ומחכה לבניה שישובו אליה. הרמב"ן רואה כאן הוכחה היסטורית לקשר בין ישראל לנחלתם. ואכן הרמב"ן היה יכול להעיד על אלף שנות גלות, ואנו יכולים להעיד על עוד כמעט אלף שנות גלות שהארץ לא הניבה פרות ונשארה שוממה, זאת ועוד, במשך כל שנות הגלות לא היה שלטון עצמי בארץ ישראל, דבר שאין לו אח ורע בשום מקום אחר, ובפרט בהתחשב בכך שאר"י היא מרכז חשוב מחבר בין יבשות, ובכל זאת נשארה שוממה והמתינה לנו עד שנשוב אליה.

ונראה לפי זה להסביר את דברי ר' אבא (סנהדרין צח.)
"ואמר רבי אבא: אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר (יחזקאל ל"ו) ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל וגו'".

היינו שישוב הארץ ונתינת הפרות הם הראיה לכך ששבו בנים לגבולם. ונראה שר' אבא לא בקש לחשב קיצין אלא לגלות את העובדה שמציין הרמב"ן בקשר שבין העם והארץ. וכך ביארו בגמ' מגילה י"ז: מפני מה בשמונה עשרה ברכת קבוץ גלויות לאחר ברכת השנים, וז"ל:
"ומה ראו לומר קיבוץ גליות לאחר ברכת השנים - דכתיב +יחזקאל ל"ו+ ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא".

וכך אמר ר' זירא כשראה שא"י נותן פירות לנכרים. ועוד שם:
"רבי יהושע בן לוי איקלע לגבלא, חזנהו להנהו קטופי דהוו קיימי כי עיגלי, אמר: עגלים בין הגפנים? אמרו ליה: קטופי נינהו, אמר: ארץ, ארץ, הכניסי פירותייך, למי את מוציאה פירותייך, לערביים הללו שעמדו עלינו בחטאתינו?".

ישוב הארץ בנטיעות

חכמנו ראו בנטיעות פעולה עיקרית בישוב הארץ, ככתוב: "וכי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל" (ויקרא יט,כג). שנצטווינו מיד עם בואנו ארצה לעסוק בנטיעה.

החתם סופר בתשובה אומר שישראל בגלות הראשונה לא רצו לבנות בתים ולטעת עצים בחו"ל עד שנצטוו ע"י הנביא ירמיהו "בנו בתים ושבו בהם ונטעו כרמים ואכלו את פרים", מפני שהבתים והנטיעות הם סימן להתיישבות קבע, דבר שיש לעשות בארץ ישראל, וכאשר עושים זאת בחו"ל הרי זה ההפך מהתיישבות בארץ, ורק כיון שנאמר להם בנבואה שהגלות תמשך שבעים שנה הותר להם לעשות זאת בחו"ל.

הנטיעות- הליכה בדרכיו של הקב"ה
מובא בויק"ר כה, ג:
"ר"י ב"ר סימון פתח (דברים יג) אחרי ה' אלהיכם תלכו, וכי אפשר לבשר ודם להלוך אחר הקב"ה אותו שכתוב בו (תהלים עז) בים דרכך ושבילך במים רבים ואתה אומר אחרי ה' תלכו, ובו תדבקון וכי אפשר לב"ו לעלות לשמים ולהדבק בשכינה אותו שכתוב בו (דברים ד) כי ה' אלהיך אש אוכלה וכתיב (דניאל ז) כורסיה שביבין דינור וכתי' (שם /דניאל ז'/) נהר דינור נגד ונפק מן קדמוהי ואתה אומר ובו תדבקון אלא מתחלת ברייתו של עולם לא נתעסק הקב"ה אלא במטע תחלה הה"ד (בראשית ב) ויטע ה' אלהים גן בעדן, אף אתם כשנכנסין לארץ לא תתעסקו אלא במטע תחלה הה"ד כי תבאו אל הארץ".

החדוש שיש לנו ללמוד ממעשיו של הקב"ה, שירד משמי השמים אל הארץ כדי להתחסד עם בריותיו ונטע עבורם נטיעות, וכן אנו צריכם לטעת נטיעות כדי לישב את הארץ.

וביאור הדבר ע"פ המדרש שם ה':
"תרנגולתא כד אפרוחיה דקיקין היא מכנשא להון ויהבת להון תחות אגפיא ומשחנה להון ומעדרנה קדמיהון וכד אינון רבייה חד מנהון בעי למקרב לותיה והיא נקרה ליה בגו רישיה וא"ל זיל עדור בקוקלתך כך כשהיו ישראל במדבר מ' שנה היה המן יורד והבאר עולה להן והשליו מצוי להן וענני כבוד מקיפות אותן ועמוד ענן מסיע לפניהם כיון שנכנסו ישראל לארץ אמר להם משה כל אחד ואחד מכם יטעון מכושיה ויפוק וינצוב ליה נציבין הה"ד כי תבאו אל הארץ ונטעתם".

לכאורה היה נראה לומר, שהמציאות במדבר היא נעלה יותר מבואם ארצה, שם הם אכלו מן ושתו מי באר, חסו תחת ענני הכבוד וקבלו תורה מפי ה', באו חז"ל במשל שבמדרש ולמדונו, שאדרבה המצב במדבר התאים לנו בהיותנו "קטנים", שלא היינו מסוגלים לדאוג לעצמנו, אבל במצב של גדלות, מוטל עלינו לפעול ולעשות למען קיומינו ותקון העולם, וזו התכלית שנכנס לארץ ונחיה מכח מעשנו, ונלמד תורה ביגיעת שכלנו. אע"פ שברור הוא שהכל מאת ה', ניתן בנו הכח לפעול ולהוריד את השפע האלקי לתוך מעשנו, ולחדש הלכות על ידי למוד תורתנו.

אפשר לומר, שהסכמתנו להתנתק מחיי המדבר שבו היינו סמוכים על שולחן גבוה, לחיות את חיי הארץ ע"מ לישבה ולשכללה, היא התדבקות במדותיו של הקב"ה, כמו שהוא ירד במקומו בשמי השמים ע"מ להטיב עם בריותיו, כך עלינו לותר על שולחנו של מקום במדבר, כדי להכנס לארץ, ולתרום חלקנו, בתקון עולם במלכות ש-די.

נטיעה – נעשית מתוך מחשבה להטיב עם אחרים
מובא בתנחומא קדושים ח':
"מעשה באדריאנוס המלך שהיה עובר למלחמה והולך עם הגייסות שלו להלחם על מדינה אחת שמרדה עליו מצא זקן אחד בדרך שהיה נוטע נטיעות תאנים, א"ל אנדריאנוס אתה זקן ועומד וטורח ומתיגע לאחרים א"ל אדוני המלך הריני נוטע אם אזכה אוכל מפירות נטיעותי ואם לאו יאכלו בני, עשה שלש שנים במלחמה וחזר לאחר שלש שנים מצא לאותו זקן באותו מקום מה עשה אותו זקן נטל סלסלה ומלא אותה בכורי תאנים יפות וקרב לפני אנדריאנוס אמר לפניו אדני המלך קבל מן עבדך אני הוא אותו הזקן שמצאת אותי בהליכתך ואמרת לי אתה זקן מה אתה מצטער עומד ומתיגע לאחרים הרי כבר זכני המקום לאכול מפירות נטיעותי ואלה שבתוך הסלסלה מהן מנתך מיד אמר אדריאנוס לעבדיו טלו אותה ממנו ומלאו אותה זהובים ועשו כך, נטל הזקן הסלסלה מלאה זהובים והתחיל הולך ומשתבח בביתו לאשתו ולבניו סח להם את המעשה, היתה שכנתו עומדת שם שמעה מה אמר הזקן אמרה לבעלה כל בני אדם הולכין והקב"ה נותן להם ומזמן להם טובה ואתה יושב בבית חשך באופל הרי שכן שלנו כבד את המלך בסלסלה של תאנים ומלא אותה לו זהובים ועתה עמוד וטול סל גדול ומלא אותו כל מיני מגדים מן תפוחים ותאנים ושאר פירות יפות שהוא אוהב אותן הרבה לך וכבדו בהן שמא ימלא לך זהובים כמו שעשה לשכננו הזקן הלך ושמע לאשתו ונטל סל גדול ומלא אותו כל מיני מגדים תאנים ותפוחים וטען על כתפו וקרב לפני המלך בקופנדר ועמד ואמר אדוני המלך שמעתי שאתה אוהב את הפירות ובאתי לכבדך בתאנים ותפוחים אמר המלך לסרדיוטין שלו טלו אותו ממנו וטפחו אותן על פניו".

ההתפעלות מאותו הזקן הייתה, שראה אתגר בעשיה להועיל בעולם, אם יזכה יהנה הוא מזה ואם לאו יהנו בניו אחריו. לעומת שכנו שהיה ספון בביתו ולא ראה תועלת בעשיה, אלא אם כן הוא יכול להנות ממנה מיד.

נטיעה - מתוך חלום
מובא בתענית כג.
"אמר רבי יוחנן: כל ימיו של אותו צדיק היה מצטער על מקרא זה +תהלים קכ"ו+ שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים. אמר: מי איכא דניים שבעין שנין בחלמא? יומא חד הוה אזל באורחא, חזייה לההוא גברא דהוה נטע חרובא, אמר ליה: האי, עד כמה שנין טעין? - אמר ליה: עד שבעין שנין. - אמר ליה: פשיטא לך דחיית שבעין שנין? - אמר ליה: האי [גברא] עלמא בחרובא אשכחתיה, כי היכי דשתלי לי אבהתי - שתלי נמי לבראי. יתיב, קא כריך ריפתא, אתא ליה שינתא, נים. אהדרא ליה משוניתא, איכסי מעינא, ונים שבעין שנין. כי קם חזייה לההוא גברא דהוא קא מלקט מינייהו. אמר ליה: את הוא דשתלתיה? - אמר ליה: בר בריה אנא. אמר ליה: שמע מינה דניימי שבעין שנין. חזא לחמריה דאתיילידא ליה רמכי רמכי. אזל לביתיה, אמר להו: בריה דחוני המעגל מי קיים? - אמרו ליה: בריה ליתא, בר בריה איתא. אמר להו: אנא חוני המעגל. לא הימנוהו. אזל לבית המדרש, שמעינהו לרבנן דקאמרי: נהירן שמעתתין כבשני חוני המעגל, דכי הוי עייל לבית מדרשא, כל קושיא דהוו להו לרבנן הוה מפרק להו. אמר להו: אנא ניהו, ולא הימנוהו, ולא עבדי ליה יקרא כדמבעי ליה, חלש דעתיה, בעי רחמי ומית. אמר רבא, היינו דאמרי אינשי: או חברותא או מיתותא".

מאמר זה כולו מוקשה וסתום. ונציין כמה קושיות העולות מעיון בו:
א. "א"ר כל ימי הייתי מצטער", מדוע הצטער אותו צדיק כל כך דוקא על הבנת פרק זה בתהילים, יותר מכל קושיא אחרת שעולה לכל ת"ח בדרך למודו?
ב. "היינו כחולמים" – "אמר אפשר ע' שנין כחלמא דמי, מי איכא דניים ע' שנין?" לכאורה כוונת הכתוב "היינו כחולמים", היא כדמיון חלום, שהכתוב אומר "כחולמים" בכ"ף הדמיון, ואפשר לפרש שני פרושים: א. כלומר שהגלות תחשב בעיניהם כחלום לרוב הטובה שיהיה להם בגאולה (מצודת דוד), ב. או - שהגאולה תהיה בעיניהם כחלום לרוב הטובה, שאין אדם רואה בהקיץ פלא כזה (אבן עזרא)!?
ג. "ניים ע' שנין"- לכאורה איך זה שישן פתר לו את השאלה הנ"ל, סוף כל סוף, אי אפשר בדרך הטבע לישון ע' שנה, ואם כן איך אפשר לקרוא לגלות של ע' שנה חלום?
ד. מה מלמדנו הנס שחמורו הוליד "רמכי רמכי"- ולדי ולדות, שודאי בדרך הטבע לא היו נשארים שם באותו מקום, מי האכילם, ומי טפל בהם, ומה הוסיף לו להבנת הכתוב "היינו כחולמים"?
ה. כיצד ידעו אנשי בית המדרש, שהשמועות מבוארות כבימי חוני המעגל אם הם מעולם לא הכירוהו?
ו. מדוע לא נהגו בחוני המעגל כבוד, הרי הוא ענה על כל קושיותיהם?
ז. מה בא הסיום "או חברותא או מיתותא" ללמדו על קושיתו בהבנת הפסוק "היינו כחולמים"?

נראה לענ"ד לפרש, שהפרק הזה בתהילים נאמר ע"י הגולים מן הארץ, ובו הם חולמים על הגאולה העתידה "אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה, אז יאמרו בגויים הגדיל ה' לעשות עם אלה", "אז ימלא" ו"אז יאמרו" לשון עתיד. וכן יש ללמוד מהתפילה שהם נושאים "שובה ה' את שביתנו", שזו תפילה ותקוה לעתיד. ואם כן אפשר שחוני התקשה כיצד היו יכולים לחלום על הגאולה אם עדין ע' שנה של גלות לפניהם, שהם שנות חיים. וכל ימיו היה מצטער להבין מקרא זה, כיון שרצה לקיים בעצמו להיות מהמצפים לישועה, ודרכו היתה לבקש לראות את תוצאות תפילתו מיד, כפי שמסופר בגמ' שם כאשר בקש על הגשמים,
"מעשה ששלחו לחוני המעגל וכו'. תנו רבנן: פעם אחת יצא רוב אדר ולא ירדו גשמים. שלחו לחוני המעגל: התפלל וירדו גשמים! התפלל ולא ירדו גשמים. עג עוגה ועמד בתוכה…נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך…שלח לו שמעון בן שטח: אלמלא חוני אתה - גוזרני עליך נידוי…אבל מה אעשה לך שאתה מתחטא לפני המקום ועושה לך רצונך, כבן שמתחטא על אביו ועושה לו רצונו.. "

(חוני עצמו חי בתקופה קשה של מחלוקת האחים מבית חשמונאי הורקנוס ואריסטובלוס, שהביאה את החורבן).

במיוחד לפי דרכו של חוני, כפי שהובא בגמ' שם לעיל מיניה, שבקש על הגשמים, עג עוגה ועמד בתוכה ואמר, איני זז מכאן עד שה' יוריד לו גשמים. ואמר על כך שמעון בן שטח: אלמלא חוני אתה היית מתחייב בנדוי, שאתה כבן המתחטה לאביו ועושה לו רצונו. וגם בענין הגאולה בקש לראותה מיד. ואת התשובה לשאלה זו קבל מאותו אדם שנטע עץ חרוב שנותן פרות לשבעים שנה, שיש להניח שהוא עצמו לא יהנה ממנו, והרי זה נעשה מכח חלום שיש לאותו אדם לעשות למען הדורות הבאים. הדבר הזה כל כך הרשים את חוני עד שהוא גם כן חלם את החלום של אותו נוטע, ובעיני רוחו ראה את הנכדים שלו נהנים מפרות החרוב. והחזיון הזה היה כל כך מוחשי עד שדימה לראות גם את החמורים שלו עם ולדותיהם, וידוע שהחמור מסמל את החומריות (מהר"ל), ורצונו לומר, שהבנים נהנים לא רק מפרות מעשה הראשונים, אלא כאילו הדורות הראשונים בגופם ובחומריותם נמצאים עם הדורות הבאים.

החזון הזה פשט צורה ולבש צורה, ביחס לנטיעותיו של חוני עצמו, שהיה מגדולי הדור (עובדה שבאו אליו שיתפלל על הגשמים), ונטיעותיו היו בתורה, והנה חוני מופיע בביהמ"ד ושומע את התלמידים שהם בני בניהם של תלמידיו, מתעסקים בשמועותיו. והוא מישב להם את כל קושיותיהם, נמצא שגם הוא נטע נטיעות עבור הדורות הבאים, ונתגשם החלום, ועדין תורתו קיימת בעולם ונותנת פרות ופירי פרות. והשמחה שלו הייתה כל כך גדולה שרצה להשאר ולהיות עמם, אולם זה לא נתאפשר לו, היה ניכור הדעת ביניהם ולא מצא בהם "חברותא", ולכן שאל את נפשו למות. והדבר בא ללמד שזה דרך העולם שיהיה בכל דור מנהיגים משלו "דור דור ודורשיו, דור דור ומנהיגיו", ואעפ"כ תרומתו מכרעת לדורות הבאים, "כמסמרות נטועות" - שפרות ורבות.

השפ"א מבאר מאמר חז"ל "כל מי שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו חרב בימיו", ולכאורה קשה, איך אפשר לומר על צדיקי הדורות שכאילו החריבו את בית המקדש?

אלא שכל דור צריך לבנות את הנדבך שלו בביהמ"ק, ובהצטרף עשית כל הדורות "ירד ביהמ"ק משוכלל מן השמים". אבל אם חלילה היה דור שלא טרח לבנות את הנדבך שלו בביהמ"ק נמצא שכאילו החריבו אותו חלק ו"מעות לא יוכל לתקון" עבורם.

וזה היה חלומם של הגולים לשוב לציון, ועשו כל שביכולתם בצפיה לגאולה, וזה היה חלומם שיתגשם, ועליהם אמרו חז"ל "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בנחמה" (תענית) "יזכה ויראה" (לשון עתיד) לא נאמר כאן אלא זוכה ורואה לשון הווה, "היינו כחולמים" ממש.


חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il