בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • תענית
לחץ להקדשת שיעור זה

מסכת תענית בצורה קלה

undefined

הרב מאור צוברי

89 דק' קריאה
מסכת תענית
פרק מאימתי
דף ב
ע"א
• משנה: "מאימתי מזכירין גבורות גשמים ...אינו מזכיר".
• התנא של משנתינו קאי על המשנה בראש השנה דתנן 'ובחג נידונין על המים' ואגב ששנה 'ובחג נידונין על המים' שנה גם 'מאימתי מזכירין גבורות גשמים'.
מה הלשון ' גבורות גשמים'? ר' יוחנן - מפני שיורדין בגבורה שנאמר לגבי גשמים "עֹשֶׂה גְדֹלוֹת וְאֵין חֵקֶר נִפְלָאוֹת עַד אֵין מִסְפָּר, הַנֹּתֵן מָטָר עַל פְּנֵי אָרֶץ וְשֹׁלֵחַ מַיִם עַל פְּנֵי חוּצוֹת" ומסביר רבה בר שילא שזה נלמד בג"ש 'חקר' 'חקר' מברייתו של עולם שכתוב שם "הֲלוֹא יָדַעְתָּ אִם לֹא שָׁמַעְתָּ אֱלֹקֵי עוֹלָם ד' בּוֹרֵא קְצוֹת הָאָרֶץ לֹא יִיעַף וְלֹא יִיגָע אֵין חֵקֶר לִתְבוּנָתוֹ" והיא היתה בגבורה שכתוב "מֵכִין הָרִים בְּכֹחוֹ נֶאְזָר בִּגְבוּרָה". ומנין שמזכירים זאת בתפלה? דתניא: "לְאַהֲבָה אֶת ד' אֱלֹקֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם" איזו היא עבודה שהיא בלב? הוי אומר זו תפלה וכתוב אח"כ "וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ".
ר' יוחנן – ג' מפתחות בידו של הקב"ה שלא נמסרו ביד שליח ואלו הן:
א. מפתח של גשמים שנאמר "יִפְתַּח ד' לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב אֶת הַשָּׁמַיִם לָתֵת מְטַר אַרְצְךָ בְּעִתּוֹ".
ב. מפתח של ילודה שנאמר "וַיִּזְכֹּר אֱלֹקִים אֶת רָחֵל וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹקִים וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ".
ג. מפתח של תחיית המתים שנאמר "וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ד' בְּפִתְחִי אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם".
[בא"י הוסיפו אף מפתח של פרנסה שנאמר "פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ..." ור' יוחנן לא מנה זאת דגשמים היינו פרנסה].
ע"ב
" ר' אליעזר אומר מיום טוב הראשון של חג...":
בעיה – ר' אליעזר מהיכן למד להזכרה ביום הראשון? מנטילת לולב למד, מה לולב ביום אף הזכרה ביום. או שמא מניסוך המים למד, מה ניסוך המים מהערב [דאמר מר "וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם" אפילו בלילה] אף הזכרה מהערב? ונפשט מרבי אבהו שאמר – לא למדה ר' אליעזר אלא מלולב [י"א ר' אבהו קיבל כך הל"מ. וי"א למד זאת מברייתא (תובא בסעיף הבא)].
• תניא: "מאימתי מזכירין על הגשמים?
רבי אליעזר – משעת נטילת לולב.
ר' יהושע – משעת הנחתו [דהיינו היום השביעי].
[א"ר אליעזר – 'הואיל וארבעת מינין הללו אינן באין אלא לרצות על המים וכשם שארבע מינין הללו אי אפשר בהם בלא מים כך אי אפשר לעולם בלא מים' אמר לו ר' יהושע 'והלא גשמים בחג אינו אלא סימן קללה' אמר לו ר' אליעזר 'אף אני לא אמרתי לשאול אלא להזכיר וכשם שתחיית המתים מזכיר כל השנה כולה ואינה אלא בזמנה כך מזכירים גבורות גשמים כל השנה ואינן אלא בזמנן לפיכך אם בא להזכיר כל השנה כולה מזכיר'. ( ור יהושע יאמר, בשלמא תחיית המתים מזכיר שכל יום זמנו הוא אלא גשמים אחרי ניסן זה כבר לא זמנם ששנינו במשנה 'יצא ניסן וירדו גשמים סימן קללה הם שנאמר 'הֲלוֹא קְצִיר חִטִּים הַיּוֹם').
רבי – 'אומר אני משעה שמפסיק לשאלה כך מפסיק להזכרה'.]
ר' יהודה בן בתירה – בשני בחג הוא מזכיר [טעמו – שנאמר בשני "ונסכיהם " ונאמר בששי "ונסכי ה" ונאמר בשביעי "כמשפטם " הרי מ"ם יו"ד מ"ם הרי כאן 'מים' מכאן רמז לניסוך המים מן התורה, ורמז זה נאמר ביום השני].
ר' עקיבא – בששי בחג הוא מזכיר [טעמו – שנאמר בששי "ונסכיה" בשני ניסוכין הכתוב מדבר, והניסוך היתר הוא של מים כי סבר כר' יהודה בן בתירה שרמוז מים, והניסוך היתר כתוב בשישי].
ר' יהודה משום ר' יהושע – העובר לפני התיבה ביום טוב האחרון של חג, האחרון מזכיר הראשון אינו מזכיר. ביום טוב ראשון של פסח, הראשון מזכיר האחרון אינו מזכיר".
דף ג
ע"א
• תניא: ר' נתן – "בַּקֹּדֶשׁ הַסֵּךְ נֶסֶךְ שֵׁכָר לד'" בשני ניסוכין הכתוב מדבר אחד ניסוך המים ואחד ניסוך היין, ולא שניהם אותו סוג משקה שכן כתוב בשינוי לשון 'הסך' 'נסך'.
• מה ששנינו במשנה בסוכה "ניסוך המים כל ז'" כמו מי נשנית? למסקנה, כדעת רבי יהושע [המובא לעיל בבריתא, דקסבר משעת הנחתו] אלא שסבר ניסוך המים כל שבעה הלכה למשה מסיני.
ר' נחוניא איש בקעת בית חורתן – עשר נטיעות, ערבה וניסוך המים הלכה למשה מסיני.
• " רבי יהודה אומר משום רבי יהושע העובר לפני התיבה ביום טוב האחרון של חג, האחרון מזכיר הראשון אינו מזכיר... אינו מזכיר".
מיהו רבי יהושע של המשנה? וכן מה שנינו בבריתא " ר' יהודה אומר משום בן בתירה העובר לפני התיבה ביום טוב האחרון של חג, האחרון מזכיר" מיהו בן בתירה של הברייתא? למסקנה אומר רב נחמן בר יצחק – שניהם זה אותו תנא וזה רבי יהושע בן בתירה , אלא שלפני שנסמך קרו לו בשם אביו ולאחר שנסמך קרו לו בשמו.
• תנא, בטל וברוחות לא חייבו חכמים להזכיר ואם בא להזכיר מזכיר. והטעם –לפי שאין נעצרין.
טל מנלן שלא נעצר? שנאמר "וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי מִתֹּשָׁבֵי גִלְעָד אֶל אַחְאָב חַי ד' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר כִּי אִם לְפִי דְבָרִי" וכתוב אח"כ "לֵךְ הֵרָאֵה אֶל אַחְאָב וְאֶתְּנָה מָטָר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" ואילו טל, לא אמר לו, והטעם משום שלא נעצר. [למסקנת הגמרא טל דברכה כן נעצר אך אליהו לא החזירו שכן לא היה ניכר שחזר ואז אחאב היה מקנטר].

ע"ב
רוחות מנין שלא נעצר? שנאמר "כִּי כְּאַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם פֵּרַשְׂתִּי אֶתְכֶם נְאֻם ד'" וכך משמעות הפסוק, כשם שאי אפשר לעולם בלא רוחות כך א"א לעולם בלא ישראל.
רבי חנינא – הלכך בימות החמה אמר 'משיב הרוח' אין מחזירין אותו. אמר 'מוריד הגשם' מחזירין אותו. בימות הגשמים לא אמר 'משיב הרוח' אין מחזירין אותו. לא אמר 'מוריד הגשם' מחזירין אותו, ולא עוד אלא אפילו אמר 'מעביר הרוח' 'ומפריח הטל' אין מחזירין אותו [והטעם - כיוון שלא נפסקים].
• תנא: בעבים וברוחות לא חייבו חכמים להזכיר ואם בא להזכיר מזכיר והטעם משום שלא נעצרים. ולמסקנה אמרנו שעבים בכירות שבאות לפני הגשם לא נעצרות, ועבים מאוחרות שבאות לאחר הגשם כן נעצרות. ולגבי רוחות, רוח מצויה לא נעצרת, אך רוח שאינה מצויה כן נעצרת.
• תנא – העבים והרוחות שניות למטר [שמועילות כמטר עצמו]. ומדובר: עבים ורוחות שבאו לאחר גשם שירד בנחת ולא העלה אבק.
רב יהודה – רוח\ענן שלאחר גשם מועילים כגשם. שמש לאחר גשם מועיל כשני גשמים [למעט ברק וכן למעט שמש שבין העבים שמאירה כאן ולא מאירה שם].
רבא – מועיל שלג להרים כחמישה גשמים לקרקע שנאמר "כִּי לַשֶּׁלַג יֹאמַר הֱוֵא אָרֶץ וְגֶשֶׁם מָטָר וְגֶשֶׁם מִטְרוֹת עֻזּוֹ".
ועוד אמר – שלג מועיל להרים. גשם חזק לאילנות. גשם חלש לפירות. גשמים דקים מועילים אפילו לגרעין שתחת גושה של קרקע.
דף ד
ע"א
רבא – צורבא מרבנן דומה לגרעין שתחת הקרקע שכיון דנבט נבט. ועוד אמר, צורבא מרבנן שרתח התורה היא שמרתיחה אותו שנאמר "הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ד'".
• כל ת"ח שאינו קשה כברזל אינו ת"ח, מניין?
רב אשי – שנאמר "וּכְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע".
רבי אבא – שנאמר "אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל" אל תקרי אבניה אלא בוניה.
[ רבינא – אפ"ה צריך אדם ללמוד תורה בניחותא שנאמר "וְהָסֵר כַּעַס מִלִּבֶּךָ..."].
רבי יונתן – שלשה שאלו שלא כהוגן לשנים השיבוהו כהוגן לאחד השיבוהו שלא כהוגן ואלו הן:
א. אליעזר עבד אברהם דכתיב "וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי נָא כַדֵּךְ..." יכול אפי' חיגרת אפי' סומא, השיבו כהוגן ונזדמנה לו רבקה.
ב. שאול בן קיש דכתיב "וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּנּוּ יַעְשְׁרֶנּוּ הַמֶּלֶךְ עֹשֶׁר גָּדוֹל וְאֶת בִּתּוֹ יִתֶּן לוֹ" יכול אפי' עבד אפילו ממזר, השיבו כהוגן ונזדמן לו דוד.
ג. יפתח הגלעדי דכתיב "וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי..." יכול אפילו דבר טמא, השיבו שלא כהוגן נזדמנה לו בתו.
• כתוב "אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא דִבַּרְתִּי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי":
" אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי " זה בנו של מישע מלך מואב שנאמר "וַיִּקַּח אֶת בְּנוֹ הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִמְלֹךְ תַּחְתָּיו וַיַּעֲלֵהוּ עֹלָה".
" וְלֹא דִבַּרְתִּי " זה יפתח.
" וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי " זה יצחק בן אברהם.
רבי ברכיה – אף כנסת ישראל שאלה שלא כהוגן והקב"ה השיבה כהוגן שנאמר "וְנֵדְעָה נִרְדְּפָה לָדַעַת אֶת ד' כְּשַׁחַר נָכוֹן מוֹצָאוֹ וְיָבוֹא כַגֶּשֶׁם לָנוּ" אמר לה הקב"ה 'בתי את שואלת דבר שפעמים מתבקש ופעמים אינו מתבקש אבל אני אהיה לך דבר המתבקש לעולם שנאמר "אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל"'. ועוד שאלה שלא כהוגן אמרה לפניו 'רבש"ע "שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ"' א"ל הקב"ה 'בתי את שואלת דבר שפעמים נראה ופעמים אינו נראה אבל אני אעשה לך דבר שנראה לעולם שנאמר "הֵן עַל כַּפַּיִם חַקֹּתִיךְ"'.
• "אין שואלין את הגשמים..."
סברו בבימ"ד 'שאלה' ו'הזכרה' דבר אחד הוא וכדעת ר' יהושע שאמר משעת הנחתו, אך למסקנה זה אפילו לדעת רבי אליעזר שאמר שמזכירים ביום הראשון של חג ו'שאלה' לחוד ו'הזכרה' לחוד.

ע"ב
סתירה בדעת ר' יהודה : מצד אחד שנינו במשנה " ר' יהודה – העובר לפני התיבה... ביו"ט הראשון של פסח הראשון מזכיר האחרון אינו מזכיר" ומאידך שנינו "עד מתי שואלין את הגשמים ר' יהודה – עד שיעבור הפסח. ר' מאיר –עד שיעבור ניסן"?
רב חסדא – לשאול שואל והולך עד שיעבור הפסח, להזכיר אינו מזכיר אלא בשחרית של יו"ט ראשון.
עולא – שני תנאים אליבא דר' יהודה . אחד אמר, עד שיעבור הפסח שואלין וכ"ש שמזכירין. ואחד אמר, שאלה עד הפסח והזכרה שיכול להזכיר ביו"ט מזכיר בשחרית בפסח.
רב יוסף – מאי 'עד שיעבור הפסח'? עד שיעבור שליח צבור ראשון היורד ביו"ט ראשון של פסח.
רבה – מאי 'עד שיעבור הפסח'? עד שיעבור זמן שחיטת הפסח וכתחילתו כן סופו מה תחילתו מזכיר אע"פ שאינו שואל אף סופו מזכיר אע"פ שאינו שואל.
• סתירה: ר' יוחנן פסק – כר' יהודה [דלעיל] ומאידך שנינו "בשלשה במרחשוון שואלין את הגשמים. רבן גמליאל אומר בשבעה בו" ופסק ר' אלעזר – הלכה כרבן גמליאל ?
א. גברא אגברא קא רמית?!
ב. ר' יוחנן פסק בזמן שאין בית מקדש [וממילא לא שייך טעם דעולי רגלים] ופסק זאת לבני א"י שקוצרין בניסן ואוספין בתשרי אז מזכיר ביו"ט אחרון. ור"א פסק לבני בבל שיש להם תבואה ופרות בשדה בתשרי ולכן מתחילים לשאול בחשוון.
ג. שניהם פסקו לבני א"י, כאן בזמן שבית המקדש ומשום עולי רגלים איחרו לחשוון שיספיקו לחזור ולא ירטבו מהגשם, וכאן בזמן שאין בית המקדש קיים.
• בימינו שיש שני ימים טובים אחרונים מספק, אחד ספק שביעי ספק שמיני ואחד ספק שמיני ספק תשיעי כיצד נוהגים עם ההזכרה לר' יהודה ?
שמואל – מתחיל במוספין ובמנחה ופוסק ערבית ושחרית וחוזר ומתחיל במוספין.
רבא וכן רב [למסקנה] – כיון שהתחיל שוב אינו פוסק. וכך נפסקה ההלכה.
דף ה
ע"א
• משנה "עד מתי שואלין את הגשמים... ומלקוש בראשון".
רבי יוחנן – "וַיּוֹרֶד לָכֶם גֶּשֶׁם מוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ בָּרִאשׁוֹן ", בימי יואל בן פתואל נתקיים מקרא זה שכתוב בו "יֶתֶר הַגָּזָם אָכַל הָאַרְבֶּה..." אותה שנה יצא אדר ולא ירדו גשמים, ירדה להם רביעה ראשונה באחד בניסן. אמר להם נביא לישראל 'צאו וזרעו' אמרו לו 'מי שיש לו קב חטים או קבים שעורין יאכלנו ויחיה או יזרענו וימות?' אמר להם 'אעפ"כ צאו וזרעו' נעשה להם נס ונתגלה להם מה שבכתלין ומה שבחורי נמלים, יצאו וזרעו שני ושלישי ורביעי וירדה להם רביעה שניה בחמשה בניסן הקריבו עומר בששה עשר בניסן. ועל אותו הדור נאמר "הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו".
1. מה פירוש "הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה"? שור כשהוא חורש הולך ובוכה ובחזירתו אוכל חזיז מן התלם וזהו "בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה".
2. מה פירוש "נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו"? נעשה נס שגודל הקנה היה זרת ולעומתו השיבולת היתה בגודל של זרתים.
• כתוב "כִּי קָרָא ד' לָרָעָב וְגַם בָּא אֶל הָאָרֶץ שֶׁבַע שָׁנִים" באלו שבע שנים מה אכלו? שנה ראשונה - אכלו מה שבבתים. שניה - אכלו מה שבשדות. שלישית - בשר בהמה טהורה. רביעית - בשר בהמה טמאה. חמישית - בשר שקצים ורמשים. ששית - בשר בניהם ובנותיהם. שביעית - בשר זרועותיהם.
• כתוב "בְּקִרְבְּךָ קָדוֹשׁ וְלֹא אָבוֹא בְּעִיר" וכי בגלל דבקרבך קדוש, לא אבוא בעיר?! מה הפשט? תירץ ר' יוחנן – אמר הקב"ה לא אבוא בירושלים של מעלה עד שאבוא לירושלים של מטה. ומצינו שיש ירושלים של מעלה שנאמר "יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו" - שמשמעות הפסוק שיש ירושלים הבנויה בשמים ועתידה ירושלים של מטה להיות כמותה.
• "וּבְאַחַת יִבְעֲרוּ וְיִכְסָלוּ מוּסַר הֲבָלִים עֵץ הוּא" ודרש ר' יוחנן – אחת היא שמבערת רשעים בגיהנם, והיא עברה של ע"ז [שנלמד בג"ש 'הבל' 'הבל'] [וכן מהפסוק "כִּי שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי" ומהפרשיה שם שלמדנו שע"ז שקולה כשתי רעות].

ע"ב
• תנא: כותיים עובדים לאש. וקדריים עובדין למים ואע"פ שיודעים שהמים מכבין את האש לא המירו אלהיהם ועמי המיר כבודי בלא יועיל.
• מהו שנאמר "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר זָקֵן שְׁמוּאֵל" וכי שמואל היה זקן? הרי היה בן 52 במותו, דאמר מר – מת בנ"ב שנה זהו מיתתו של שמואל הרמתי? אלא דורשים, זקנה קפצה עליו [כדלקמן]. כתוב "נִחַמְתִּי כִּי הִמְלַכְתִּי אֶת שָׁאוּל" אמר שמואל לפני ד' 'רבש"ע שקלתני כמשה ואהרן ["מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ"] מה משה ואהרן לא בטלו מעשה ידיהם בחייהם אף אני לא יתבטל מעשה ידי בחיי?! אמר הקב"ה 'איך אעשה? ימות שאול, לא שייך עקב בקשתו של שמואל. ימות שמואל, לא שייך שכן ירננו אחריו שמת בגיל צעיר. לא ימותו לא שמואל ולא שאול, כבר הגיעה מלכות דוד ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא. אמר הקב"ה אקפיץ עליו זקנה.
רבי יוחנן – יעקב אבינו לא מת, ושואלת הגמרא, וכי בסתם ספדו אותו וחנטו אותו וקברו אותו!? ואומר ר' יוחנן – מקרא אני דורש שנאמר "וְאַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב נְאֻם יְהוָֹה וְאַל תֵּחַת יִשְׂרָאֵל כִּי הִנְנִי מוֹשִׁיעֲךָ מֵרָחוֹק וְאֶת זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם" מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים אף הוא בחיים.
רבי יצחק – כל האומר 'רחב רחב' ומכירה ויודעה מיד רואה קרי.
• כאשר ר' יצחק ורב נחמן נפרדו זה מזה ביקש רב נחמן שיברכו ר' יצחק אז אמר לו ר' יצחק – אמשול לך משל למה"ד: לאדם שהיה הולך במדבר והיה רעב ועיף וצמא ומצא אילן שפירותיו מתוקין וצילו נאה ואמת המים עוברת תחתיו, אכל מפירותיו ושתה ממימיו וישב בצילו וכשביקש לילך אמר אילן אילן במה אברכך? אם אומר לך שיהו פירותיך מתוקין הרי פירותיך מתוקין, שיהא צילך נאה הרי צילך נאה, שתהא אמת המים עוברת תחתיך הרי אמת המים עוברת תחתיך, אלא יהי רצון שכל נטיעות שנוטעין ממך יהיו כמותך, אף אתה במה אברכך אם בתורה הרי תורה, אם בעושר הרי עושר, אם בבנים הרי בנים אלא יהי רצון שיהו צאצאי מעיך כמותך.
דף ו
ע"א
• ת"ר [למסקנה]: יורה – שמורה את הבריות להטיח גגותיהן, ולהכניס את פירותיהן, ולעשות כל צרכיהן. דבר אחר - שמרוה את הארץ, ומשקה עד תהום שנאמר "תְּלָמֶיהָ רַוֵּה נַחֵת גְּדוּדֶיהָ בִּרְבִיבִים תְּמֹגְגֶנָּה צִמְחָהּ תְּבָרֵךְ", דבר אחר - יורה שיורד בנחת ואינו יורד בזעף. וכן מלקוש לברכה. ומה המקור? כתוב ביורה "וּבְנֵי צִיּוֹן גִּילוּ וְשִׂמְחוּ בד' אֱלֹקֵיכֶם כִּי נָתַן לָכֶם אֶת הַמּוֹרֶה לִצְדָקָה וַיּוֹרֶד לָכֶם גֶּשֶׁם מוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ בָּרִאשׁוֹן" וכן הקשנו מה יורה לברכה אף מלקוש לברכה.
• ת"ר: יורה במרחשון ומלקוש בניסן אתה אומר יורה במרחשון ומלקוש בניסן או אינו אלא יורה בתשרי ומלקוש באייר ת"ל "בעתו".
• ביאור המילה מלקוש :
שמואל – דבר שמל קשיותיהן של ישראל [כאשר אינו יורד].
דבי ר' ישמעאל – דבר שממלא תבואה בקשיה.
במתניתא תנא – דבר שיורד על המלילות [ראשי שבולין] ועל הקשין [קנים].
• ת"ר: יורה במרחשון ומלקוש בניסן אתה אומר יורה במרחשון או אינו אלא בחדש כסליו ת"ל "בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ" מה מלקוש בעתו אף יורה בעתו.
• תניא - יורה במרחשון ומלקוש בניסן דברי ר"מ . וחכמים – יורה בכסליו. מי הם חכמים? ר' יוסי היא. דתניא: "איזו היא רביעה ראשונה?
ר"מ – הבכירה בשלשה במרחשון, בינונית בשבעה בו, אפילה בשבעה עשר בו. ר' יהודה – בשבעה ובי"ז ובעשרים ושלשה.
ר' יוסי – בי"ז ובעשרים ושלשה ובראש חדש כסליו וכן היה ר' יוסי אומר אין היחידים מתענין עד שיגיע ראש חדש כסליו".
רב חסדא – הלכה כר' יוסי .
• 'בשלשה במרחשון שואלין את הגשמים. רבן גמליאל – בשבעה בו'.
רב חסדא – הלכה כרבן גמליאל .
• הנפקא מינות של זמן הרביעיות:
רביעה ראשונה – לשאול בגשמים.
רביעה שלישית – יחידים מתחילים להתענות.

ע"ב
רביעה שניה –
ר' זירא – לנדרים דתנן "הנודר עד הגשמים - משירדו גשמים, עד שתרד רביעה שניה".
רב זביד – לזיתים דתנן "מאימתי כל אדם מותרין בלקט בשכחה ובפאה - משילכו הנמושות. בפרט ובעוללות - משילכו עניים בכרם ויבואו. בזיתים - משתרד רביעה שניה".
רב פפא – להלך ברשות ב"ד בשבילים של אחרים כדי לקצר הדרך, דאמר מר – 'מהלכין כל אדם בשבילי הרשות עד שתרד רביעה שניה'.
רב נחמן בר יצחק – הזמן האחרון לביעור פירות שביעית דתנן "עד מתי נהנין ושורפין בתבן ובקש של שביעית? עד שתרד רביעה שניה" והטעם שכן נאמר "וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ" - כל זמן שחיה אוכלת בשדה האכל לבהמתך בבית. כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית.
• מה פירוש נמושות [המובא ברב זביד ].
ר' יוחנן – זקנים שהולכים בנחת ומעיינים היטב.
ר"ל – עני המוליך בנו אחריו ללקט.
לאחר מכן כבר מפסיקים עניים מלבוא לשדה.
רבי אבהו – מהו לשון רביעה? דבר שרובע את הקרקע.
ועוד אמר רבי אבהו – רביעה ראשונה, אם יורדת עד שנימס בקרקע טפח אז יפין הן. רביעה שניה, אם יורדת בכמות שנעשה תיחוח כ"כ שיכול לעשות מגופת חבית בלי תוספת מים אזי אין בהן משום קללת "ועצר" [כמו שמבאר רב חסדא ].
רב חסדא – למסקנה, גשמים שירדו קודם זמן ק"ש של ערבית - אין בהן משום קללת "ועצר". אך גשמים שירדו קודם זמן ק"ש של שחרית - יש בהן משום קללת "ועצר".
• למסקנה: עננים שהם עבים אין בהם משום קללת ועצר, אך עננים דקיקים יש בהם משום קללת ועצר ואין בהם ברכה.
רב יהודה :
י"א – בשנה שירדו גשמים בעתם - טוב לשנה שבטבת לא יורדים גשמים. ובשנה שלא ירדו גשמים בעתם - טוב לשנה שבטבת יורדים גשמים.
וי"א – טוב לשנה שבה הדרכים למקום הרבצת התורה מתוקנים ובלי בורות. וי"א – טוב לשנה שאין השדפון נדבק בתבואה.
• רב חסדא – גשמים שירדו על מקצת מדינה ועל מקצת מדינה לא ירדו אם ירדו כמו שצריך ולא יותר מדי אז - אין בהן משום קללת ועצר. ואם ירדו יותר מידי אז יש משום קללת ועצר.
רבי אבהו – מאימתי מברכין על הגשמים? משיצא חתן לקראת כלה.
ומה נוסח הברכה?
רב – "מודים אנחנו לך ד' אלקינו על כל טפה וטפה שהורדת לנו".
ר' יוחנן – מסיים בה הכי "אילו פינו מלא שירה כים ולשוננו רנה כהמון גליו כו' עד אל יעזבונו רחמיך ד' אלקינו ולא עזבונו ברוך רוב ההודאות".
רבא – מסיים "אל ההודאות".
ולמסקנה פסק רב פפא חותמים בשניהם "אל ההודאות ורוב ההודאות".
דף ז
ע"א
ר' אבהו – גדול יום הגשמים מתחיית המתים, דאילו תחיית המתים לצדיקים ואילו גשמים בין לצדיקים בין לרשעים. [ ור' אבהו חולק על רב יוסף שאמר - מתוך שהיא שקולה כתחיית המתים קבעוה בתחיית המתים].
רב יהודה – גדול יום הגשמים כיום שניתנה בו תורה שנא' "יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי" ואין לקח אלא תורה שנא' "כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ".
רבא – גדול יום הגשמים יותר מיום שניתנה בו תורה שנאמר "יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי" מי נתלה במי? הוי אומר קטן נתלה בגדול.
• סתירה: כתוב "יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי" וכתיב "תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי"? אם תלמיד חכם הגון הוא- כטל, ואם לאו- עורפהו [הורגהו] כמטר.
• תניא: היה ר' בנאה אומר כל העוסק בתורה לשמה תורתו נעשית לו סם חיים שנאמר "עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ" ואומר "רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶּךָ" ואומר "כִּי מֹצְאִי מָצָא חַיִּים". וכל העוסק בתורה שלא לשמה נעשית לו סם המות שנאמר "יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי" ואין עריפה אלא הריגה שנאמר "וְעָרְפוּ שָׁם אֶת הָעֶגְלָה בַּנָּחַל".
רצף דרשות על התורה :
ר' יוחנן – נאמר "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה" וכי אדם עץ שדה הוא? אלא משום שכתוב "כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת" וכתוב "אֹתוֹ תַשְׁחִית וְכָרָתָּ" הא כיצד? אם ת"ח הגון הוא - ממנו תאכל ואותו לא תכרת. ואם לאו - אותו תשחית וכרת.
רבי חמא ברבי חנינא – נאמר "בַּרְזֶל בְּבַרְזֶל יָחַד" לומר לך מה ברזל זה אחד מחדד את חבירו, אף שני תלמידי חכמים מחדדין זה את זה בהלכה.
רבה בר בר חנה – למה נמשלו דברי תורה כאש שנאמר "הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ד'"? לומר לך מה אש אינו דולק יחידי אף דברי תורה אין מתקיימין ביחידי.
רבי יוסי בר חנינא – נאמר "חֶרֶב אֶל הַבַּדִּים וְנֹאָלוּ" והכוונה חרב על שונאיהן של תלמידי חכמים [לשון סגי נהור] שעוסקין ביחידות בתורה, ולא עוד אלא שמטפשין שנאמר "וְנֹאָלוּ" ולא עוד אלא שחוטאין שכן כתוב כאן "וְנֹאָלוּ" וכתוב שם "אֲשֶׁר נוֹאַלְנוּ וַאֲשֶׁר חָטָאנוּ" [או מקור אחר שחוטאים שכן כתוב "נוֹאֲלוּ שָׂרֵי צֹעַן...הִתְעוּ אֶת מִצְרַיִם"]
רב נחמן בר יצחק – למה נמשלו דברי תורה כעץ שנאמר "עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ"? לומר לך, מה עץ קטן מדליק את הגדול אף תלמידי חכמים קטנים מחדדים את הגדולים.
רבי חנינא – הרבה למדתי מרבותי ומחבירי יותר מרבותי ומתלמידי יותר מכולן.
רבי חנינא בר פפא – הקשה סתירה כתוב "לִקְרַאת צָמֵא הֵתָיוּ מָיִם" משמע להוליך לו מים ואילו בפסוק אחר כתוב "הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם" שילך הוא עצמו למים, הכיצד? אם תלמיד הגון הוא מי שאתה מלמדו אז "לקראת צמא התיו מים" ואם לאו אז "הוי כל צמא לכו למים".
רבי חנינא בר חמא – הקשה סתירה כתוב "יָפוּצוּ מַעְיְנֹתֶיךָ חוּצָה" ונאמר בפסוק אחר "יִהְיוּ לְךָ לְבַדֶּךָ" הכיצד? אם תלמיד הגון הוא "יפוצו מעינותיך חוצה" ואם לאו "יהיו לך לבדך".
רבי חנינא בר אידי – למה נמשלו דברי תורה למים שנאמר "הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם"? לומר לך מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה.
רבי אושעיא – למה נמשלו דברי תורה לשלשה משקין הללו: מים, יין ובחלב שנאמר "הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם" ובהמשך הפס' "לְכוּ שִׁבְרוּ וֶאֱכֹלוּ וּלְכוּ שִׁבְרוּ בְּלוֹא כֶסֶף וּבְלוֹא מְחִיר יַיִן וְחָלָב"? לומר לך מה שלשה משקין הללו אין מתקיימין אלא בפחות שבכלים אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה. אפשרות אחרת, מה שלשה משקין הללו אין נפסלין אלא בהיסח הדעת אף דברי תורה אין משתכחין אלא בהיסח הדעת.
• מעשה בענין שאין התורה מתקיימת אלא במי ששפלה דעתו: אמרה בתו של הקיסר לר' יהושע בן חנניה 'אי חכמה מפוארה בכלי מכוער'? אמר לה 'אביך שם את היין בכלים מכוערים של חרס' אמרה לו 'אלא במה ישים?' אמר לה 'אתם שאתם חשובים מן הראוי שתשימו בכלי זהב וכסף' הלכה ואמרה זאת לאביה, ובאמת אביה שם את היין בכלי זהב וכסף, ולאחר כמה זמן החמיץ היין, באו ואמרו לאביה, אז הוא שאל את בתו 'מי אמר לך לעשות זאת'? אמרה לו ' רבי יהושע בן חנניה ' קראו לר' יהושע בן חנניה לבוא לאביה, הקיסר, אמר לו אביה 'למה אמרת לה ככה לעשות?' ענה לו 'כי היכי שאמרה לי כך אמרתי לה'. [לגבי זה שמצאנו אנשים שהם יפים ובכל זאת חכמים, אומרת הגמרא שאם היו שונאים את היופי היו חכמים יותר].

ע"ב
• המשך האמרות של גדול יום הגשמים:
רבי חמא בר' חנינא – גדול יום הגשמים כיום שנבראו שמים וארץ שנאמר "הַרְעִיפוּ שָׁמַיִם מִמַּעַל וּשְׁחָקִים יִזְּלוּ צֶדֶק תִּפְתַּח אֶרֶץ וְיִפְרוּ יֶשַׁע וּצְדָקָה תַצְמִיחַ יַחַד אֲנִי ד' בְּרָאתִיו" בראתים לא נאמר אלא בראתיו.
רב אושעיא – גדול יום הגשמים שאפי' ישועה פרה ורבה בו שנאמר "תִּפְתַּח אֶרֶץ וְיִפְרוּ יֶשַׁע".
• אין הגשמים יורדים אלא א"כ נמחלו עוונותיהן של ישראל, מניין?
רבי תנחום בר חנילאי – שנאמר "רָצִיתָ ד' אַרְצֶךָ שַׁבְתָּ שְׁבִית יַעֲקֹב: נָשָׂאתָ עֲוֹן עַמֶּךָ כִּסִּיתָ כָל חַטָּאתָם סֶלָה"
זעירי מדיהבת – שנאמר "וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם וְסָלַחְתָּ לְחַטַּאת...".
• אין הגשמים נעצרין אא"כ נתחייבו שונאיהן של ישראל [בלשון סגי נהור] כליה, מניין?
ר' תנחום בריה דרבי חייא איש כפר עכו – שנאמר "צִיָּה גַם חֹם יִגְזְלוּ מֵימֵי שֶׁלֶג שְׁאוֹל חָטָאוּ".
זעירי מדיהבת – שנאמר "וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם... וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה".
• על מה גשמים נעצרין [חוץ ממה שאמרנו לעיל]:
רב חסדא – בשביל ביטול תרומות ומעשרות שנאמר "צִיָּה גַם חֹם יִגְזְלוּ מֵימֵי שֶׁלֶג" וכיצד הלימוד הפס'? משמעות הפסוק - בשביל דברים שצויתי אתכם בימות החמה ולא עשיתם, יגזלו מכם מימי שלג בימות הגשמים.
רבי שמעון בן פזי – בשביל מספרי לשון הרע שנאמר "רוּחַ צָפוֹן תְּחוֹלֵל גָּשֶׁם וּפָנִים נִזְעָמִים לְשׁוֹן סָתֶר".
רב המנונא – בשביל עזי פנים שנאמר "וַיִּמָּנְעוּ רְבִבִים וּמַלְקוֹשׁ לוֹא הָיָה וּמֵצַח אִשָּׁה זוֹנָה הָיָה לָךְ...".
רב קטינא – בשביל ביטול תורה שנאמר "בַּעֲצַלְתַּיִם יִמַּךְ הַמְּקָרֶה" והביאור הוא - בשביל עצלות שהיה בישראל שלא עסקו בתורה נעשה שונאו של הקב"ה [לשון סגי נהור] מך ואין מך אלא עני שנאמר "וְאִם מָךְ הוּא מֵעֶרְכֶּךָ" ואין מקרה אלא הקב"ה שנאמר "הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲלִיּוֹתָיו" [ רב יוסף חולק ולומד מפסוק זה "וְעַתָּה לֹא רָאוּ אוֹר בָּהִיר הוּא בַּשְּׁחָקִים וְרוּחַ עָבְרָה וַתְּטַהֲרֵם" ואין אור אלא תורה שנאמר "כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר"].
רבי אמי – אין הגשמים נעצרין אלא בעון גזל שנאמר "עַל כַּפַּיִם כִּסָּה אוֹר" בעון כפים כסה אור, ואין כפים אלא חמס שנאמר "וּמִן הֶחָמָס אֲשֶׁר בְּכַפֵּיהֶם" ואין אור אלא מטר שנאמר "יָפִיץ עֲנַן אוֹרוֹ" ומה התקנה? ירבה בתפלה שנאמר "וַיְצַו עָלֶיהָ בְמַפְגִּיעַ" ואין פגיעה אלא תפלה שנאמר "וְאַתָּה אַל תִּתְפַּלֵּל בְּעַד הָעָם... וְאַל תִּפְגַּע בִּי".
• מחלוקת בענין עזות פנים:
רב המנונא – כל אדם שיש לו עזות פנים סוף נכשל בעבירה שנאמר "וּמֵצַח"- "אִשָּׁה זוֹנָה הָיָה לָךְ".
רב נחמן – בידוע שנכשל בעבירה שנאמר "הָיָה לָךְ" ולא נאמר 'יהיה לך'.
רבה בר רב הונא – כל אדם שיש לו עזות פנים מותר לקרותו רשע שנאמר "הֵעֵז אִישׁ רָשָׁע בְּפָנָיו".
רב נחמן בר יצחק – מותר לשנאותו שנאמר "וְעֹז פָּנָיו יְשֻׁנֶּא" אל תקרי "יְשֻׁנֶּא" אלא 'יִשָׂנֵא'.
• "בָּהִיר הוּא בַּשְּׁחָקִים" אפילו בשעה שרקיע נעשה בהורין בהורין להוריד טל ומטר רוח עברה ותטהרם.
רבי אמי – "אִם קֵהָה הַבַּרְזֶל וְהוּא לֹא פָנִים קִלְקַל" אם ראית רקיע שקיהה כברזל מלהוריד טל ומטר בשביל מעשה הדור שהן מקולקלין שנאמר "וְהוּא לֹא פָנִים קִלְקַל" מה תקנתן? יתגברו ברחמים שנאמר "וַחֲיָלִים יְגַבֵּר וְיִתְרוֹן הַכְשֵׁיר חָכְמָה" כל שכן אם הוכשרו מעשיהן מעיקרא.
דף ח
ע"א
ריש לקיש – אם ראית תלמיד שלמודו קשה עליו כברזל בשביל משנתו שאינה סדורה עליו שנאמר "וְהוּא לֹא פָנִים קִלְקַל" מה תקנתו? ירבה בישיבה שנאמר "וַחֲיָלִים יְגַבֵּר וְיִתְרוֹן הַכְשֵׁיר חָכְמָה" כ"ש אם משנתו סדורה לו מעיקרא. כמו שעשה ריש לקיש שהיה חוזר על משנתו ארבעים פעם כנגד מ' יום שניתנה תורה ואז נכנס ללמוד לפני ר' יוחנן . וכמו רב אדא בר אהבה שהיה חוזר על משנתו עשרים וארבע פעמים כנגד תורה נביאים וכתובים ואז נכנס ללמוד לפני רבא .
רבא – אם ראית תלמיד שלמודו קשה עליו כברזל - בשביל רבו שאינו מסביר לו פנים שנאמר "וְהוּא לֹא פָנִים קִלְקַל". מה תקנתו? ירבה עליו רעים שילכו ויפייסו את הרב שנאמר "וַחֲיָלִים יְגַבֵּר וְיִתְרוֹן הַכְשֵׁיר חָכְמָה" כ"ש אם הוכשרו מעשיו בפני רבו מעיקרא.
רבי אמי – מהו שנאמר "אִם יִשֹּׁךְ הַנָּחָשׁ בְּלוֹא לָחַשׁ וְאֵין יִתְרוֹן לְבַעַל הַלָּשׁוֹן"? אם ראית דור שהשמים משתכין [מאדימין] כנחשת מלהוריד טל ומטר בשביל שאין אנשים בדור שמתפללים בלחש. מה התקנה? ילכו אצל מי שיודע להתפלל בלחש שכתוב "יַגִּיד עָלָיו רֵעוֹ". ומי שאפשר לו ללחוש [להתפלל בלחש] ואינו לוחש מה הנאה יש לו? ואם לחש ולא נענה מה התקנה? ילך אצל חסיד שבדור וירבה עליו בתפלה שנאמר "וַיְצַו עָלֶיהָ בְמַפְגִּיעַ" ואין פגיעה אלא תפלה שנאמר "וְאַתָּה אַל תִּתְפַּלֵּל בְּעַד הָעָם הַזֶּה וְאַל תִּשָּׂא בַעֲדָם רִנָּה וּתְפִלָּה וְאַל תִּפְגַּע בִּי" ואם לחש ועלתה בידו ומגיס דעתו עליו מביא אף לעולם שנאמר "מִקְנֶה אַף עַל עוֹלֶה".
רבא – שני ת"ח שיושבין בעיר אחת ואין נוחין זה לזה בהלכה מתקנאין באף ומעלין אותו שנאמר "מִקְנֶה אַף עַל עוֹלֶה".
ר"ל – מה הביאור של הפס' "אִם יִשֹּׁךְ הַנָּחָשׁ בְּלוֹא לָחַשׁ וְאֵין יִתְרוֹן לְבַעַל הַלָּשׁוֹן"? לעתיד לבא מתקבצות ובאות כל החיות אצל הנחש ואומרים לו 'ארי דורס ואוכל, זאב טורף ואוכל אתה מה הנאה יש לך?' אמר להם 'ואין יתרון לבעל הלשון'.
רבי אמי – אין תפלתו של אדם ביחיד נשמעת אלא אם כן משים נפשו בכפו דהיינו שמכוון בתפילתו שנאמר "נִשָּׂא לְבָבֵנוּ אֶל כַּפָּיִם" אך בתפילת ציבור גם אם לא שם נפשו בכפו תפילתו נשמעת.
רבי אמי – אין גשמים יורדין אלא בשביל בעלי אמנה שנאמר "אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף". ועוד אמר ר' אמי – בא וראה כמה גדולים בעלי אמנה מניין? מחולדה ובור 1 ומה המאמין בחולדה ובור, כך המאמין בהקב"ה עאכ"ו.
• כל המצדיק [שמדקדק מעשיו] את עצמו מלמטה מצדיקין עליו [מדקדקין עמו] הדין מלמעלה. מניין?
רבי יוחנן – שנאמר "אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף".
רב הונא – "וּכְיִרְאָתְךָ עֶבְרָתֶךָ".
ריש לקיש – "פָּגַעְתָּ אֶת שָׂשׂ וְעֹשֵׂה צֶדֶק בִּדְרָכֶיךָ יִזְכְּרוּךָ הֵן אַתָּה קָצַפְתָּ וַנֶּחֱטָא בָּהֶם עוֹלָם וְנִוָּשֵׁעַ".
ריב"ל – כל השמח ביסורין שבאין עליו מביא ישועה לעולם שנאמר "בָּהֶם עוֹלָם וְנִוָּשֵׁעַ".

ע"ב
ריש לקיש – מהו שנאמר "וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם"? בשעה שהשמים נעצרין מלהוריד גשם דומה לאשה שמחבלת ואינה יולדת, ויש לבקש רחמים על זה. וזה כמו שאמר במקום אחר משום בר קפרא – נאמרה 'עצירה' באשה שנאמר "כִּי עָצֹר עָצַר ד' בְּעַד כָּל רֶחֶם" ונאמרה 'עצירה' בגשמים שנאמר "וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם". נאמר 'לידה' באשה שנאמר "וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן" ונאמר 'לידה' בגשמים שנאמר "וְהוֹלִידָהּ וְהִצְמִיחָהּ". נאמר 'פקידה' באשה שנאמר "וד' פָּקַד אֶת שָׂרָה" ונאמר 'פקידה' בגשמים שנאמר "פָּקַדְתָּ הָאָרֶץ וַתְּשֹׁקְקֶהָ רַבַּת תַּעְשְׁרֶנָּה פֶּלֶג אֱלֹקִים מָלֵא מָיִם".
• "פֶּלֶג אֱלֹקִים מָלֵא מָיִם" ביארה הגמרא - כמין קובה יש ברקיע שממנה גשמים יוצאין.
רבי שמואל בר נחמני – מה פירוש הפס' "אִם לְשֵׁבֶט אִם לְאַרְצוֹ אִם לְחֶסֶד יַמְצִאֵהוּ" אם לשבט [שהגשם יורד בכח כשבט שמכה בכח שנגזר עונש לישראל וחזרו בתשובה אז ה' מוריד אותו במקום שאין אנשים] בהרים ובגבעות, אם לחסד [שיורד בנחת] ימציאהו לארצו [לארץ ישראל] בשדות ובכרמים. אם לשבט לאילנות, אם לארצו לזרעים, אם לחסד ימציאהו בורות שיחין ומערות.
• בימי רבי שמואל בר נחמני היה רעב ומוות, אמרו מה נעשה? נתפלל על שניהם שיתבטלו, אי אפשר [כדלקמן] אלא נתפלל על המוות ואת הרעב נסבול. אמר להם ר' שמואל בר נחמני יש להתפלל על הרעב, שכאשר ד' מביא שובע לעולם - לחיים הוא מביא כמו שכתוב "פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן".
• ומניין שלא מתפללים על שניים [כדלעיל]?
סתמא דגמרא – "וַנָּצוּמָה וַנְּבַקְשָׁה מֵאֱלֹקֵינוּ עַל זֹאת " - מכלל שיש אחרת.
רבי חגי – "וְרַחֲמִין לְמִבְעֵא מִן קֳדָם אֱלָהּ שְׁמַיָּא עַל רָזָה דְּנָה" מכלל שיש אחרת.
• בימי ר' זירא גזרה המלכות הרשעה לא לישב בתענית, אמר להם ר' זירא נקבל עלינו לישב בתענית, ונשב בפועל בתענית לאחר שתתבטל הגזרה והקבלה בלבד תועיל להביא ברכה. אמרו לו מניין לך זאת? אמר להם שכן כתוב "וַיֹּאמֶר אֵלַי אַל תִּירָא דָנִיֵּאל כִּי מִן הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר נָתַתָּ אֶת לִבְּךָ לְהָבִין וּלְהִתְעַנּוֹת לִפְנֵי אֱלֹקֶיךָ נִשְׁמְעוּ דְבָרֶיךָ ".
רבי יצחק – אפילו שנים כשני אליהו וירדו גשמים בערבי שבתות אינן אלא סימן קללה. וזה מה שאמר רבה בר שילא – קשה יום הגשם כיום שמתכנסים בנ"א לדין.
אמימר – אם לא היה צריך גשמים לבריות, היינו מבטלים אותו שמטריח את האנשים.
רבי יצחק – שמש בשבת צדקה לעניים שנאמר "וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי [שומרי שבת] שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא".
ועוד אמר רבי יצחק – גדול יום הגשמים שאפילו פרוטה שבכיס מתברכת בו שנאמר "לָתֵת מְטַר אַרְצְךָ בְּעִתּוֹ וּלְבָרֵךְ אֵת כָּל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ".
• בענין דבר הסמוי מן העין:
רבי יצחק – אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין שנאמר "יְצַו ד' אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיךָ".
דבי ר' ישמעאל – אין הברכה מצויה אלא בדבר שאין העין שולטת בו שנאמר "יְצַו ד' אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיךָ".
ת"ר: הנכנס למוד את גרנו אומר: 'יר"מ ה' אלקינו שתשלח ברכה במעשה ידינו'. התחיל למוד אומר: 'ברוך השולח ברכה בכרי הזה'. מדד ואח"כ בירך - הרי זו תפלת שוא לפי שאין הברכה מצויה לא בדבר השקול ולא בדבר המדוד ולא בדבר המנוי אלא בדבר הסמוי מן העין.
רבי יוחנן :
א. גדול יום הגשמים כיום קבוץ גליות שנאמר "שׁוּבָה ד' אֶת שְׁבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב" ואין אפיקים אלא מטר שנאמר "וַיֵּרָאוּ אֲפִיקֵי מַיִם".
ב. גדול יום הגשמים שאפילו חיילות פוסקות בו שנאמר "תְּלָמֶיהָ רַוֵּה נַחֵת גְּדוּדֶיהָ".
ג. אין הגשמים נעצרין אלא בשביל פוסקי צדקה ברבים ואין נותנין שנאמר "נְשִׂיאִים וְרוּחַ וְגֶשֶׁם אָיִן אִישׁ מִתְהַלֵּל בְּמַתַּת שָׁקֶר".
ד. מהו שנאמר "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר"? עשר בשביל שתתעשר.

דף ט
ע"א
• מעשה שרבי יוחנן אמר לתינוק של ריש לקיש 'פסוק לי פסוקך' א"ל "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר" א"ל 'ומה פירוש של "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר"'? א"ל 'עשר בשביל שתתעשר' א"ל 'מניין לך פשט זה'? א"ל 'לך תנסה' א"ל 'וכי מותר לנסות את ד'? והרי נאמר "לֹא תְנַסּוּ אֶת ה'"? א"ל 'כך אמר רבי הושעיא – חוץ מזו שנאמר "הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר ד' צְבָא-וֹת אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי". [מה הפשט "עַד בְּלִי דָי"? עד שיבלו שפתותיכם מלומר די]. א"ל 'אם הייתי מגיע לפסוק זה, לא הייתי צריך אותך והושעיא רבך'. ועוד מעשה עם רבי יוחנן שפגש לתינוק של ריש לקיש שאמר את הפסוק "אִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ וְעַל ד' יִזְעַף לִבּוֹ" ישב רבי יוחנן ותמה ואמר 'וכי יש דבר שכתוב בכתובים ולא רמוז בתורה?' א"ל 'וכי זה לא רמוז בתורה?! והרי נאמר "וַיֵּצֵא לִבָּם וַיֶּחֶרְדוּ אִישׁ אֶל אָחִיו לֵאמֹר מַה זֹּאת עָשָׂה אֱלֹקִים לָנוּ" הרים עינו ר' יוחנן והתבונן בתינוק של ר"ל , ואז הגיע אמו והוציאה את התינוק ואמרה לתינוק שלה 'בוא, שלא יעשה לך מה שעשה לאביך'.
רבי יוחנן – מטר יורד אף בשביל יחיד שנאמר "יִפְתַּח ד' לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב אֶת הַשָּׁמַיִם לָתֵת מְטַר אַרְצְךָ". אך פרנסה שפע ושובע יורד רק בשביל רבים שנאמר "הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם". [ומה שמצינו אצל משה שבזכותו ירד פרנסה, מן, בשביל הרבים, זה משום שהתפלל לרבים]
ר' יוסי בר' יהודה – שלשה פרנסים טובים עמדו לישראל וג' מתנות טובות ניתנו על ידם ואלו הן:
באר - בזכות מרים. עמוד ענן - בזכות אהרן. מן – בזכות משה. מתה מרים נסתלק הבאר שנאמר "וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם" וכתוב אחרי זה "וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה". וחזרה בזכות שניהן. מת אהרן נסתלקו ענני כבוד שנאמר "וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד" - מה שמועה שמע? שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד וכסבור ניתנה לו רשות להלחם בישראל. חזרו שניהם בזכות משה מת משה נסתלקו כולן שנאמר "וָאַכְחִד אֶת שְׁלֹשֶׁת הָרֹעִים בְּיֶרַח אֶחָד" - וכי בירח אחד מתו? והלא מרים מתה בניסן, ואהרן באב ומשה באדר?! אלא מלמד שנתבטלו ג' מתנות טובות שנתנו על ידן ונסתלקו כולן בירח אחד.
• מעשה ברב הונא בר מנוח ורב שמואל בר אידי ורב חייא מווסתניא שהיו מצויים ללמוד אצל רבא , כאשר רבא נפטר הלכו ללמוד אצל רב פפא . כל דבר הלכה שאמר להם שלא היה נראה להם מסתבר היו רומזים אחד לשני שלא עלתה שמועתו כדעת רבא רבם. וכאשר שם לב לזה רב פפא חלש דעתו, בלילה הקראו לו בחלומו "וָאַכְחִד אֶת שְׁלֹשֶׁת הָרֹעִים בְּיֶרַח אֶחָד" אזי למחר כשנפטרו אמר להם תלכו בשלום .

ע"ב
רב שימי בר אשי היה מצוי ללמוד אצל רב פפא . היה מקשה לו המון קושיות. יום אחד ראה רב שימי את רב פפא נופל על פניו ואומר 'ד' יצילני מהבושה של שימי' ומאז קיבל על עצמו רב שימי שתיקותא ויותר לא הקשה לו.
ר"ל – מנין למטר בשביל יחיד? שנאמר "שַׁאֲלוּ מד' מָטָר בְּעֵת מַלְקוֹשׁ ד' עֹשֶׂה חֲזִיזִים וּמְטַר גֶּשֶׁם יִתֵּן לָהֶם לְאִישׁ עֵשֶׂב בַּשָּׂדֶה" יכול לכל? תלמוד לומר "לְאִישׁ" ותניא, אי לאיש יכול לכל שדותיו? ת"ל "בַּשָּׂדֶה" אי שדה יכול לכל השדה? ת"ל "עֵשֶׂב". כמו המעשה עם רב דניאל בר קטינא שהיתה לו גינה, כל יום היה מסייר והיה אומר 'ערוגה זו צריכה מים וערוגה זו לא צריכה מיים' ובא הגשם והשקה איפה שרצה שישקה.
• "ד' עֹשֶׂה חֲזִיזִים" – מלמד שכל צדיק וצדיק הקב"ה עושה לו 'חזיז' בפני עצמו. מהו 'חזיזים'? פורחות, ואמר רבי יוחנן – סימן למטר פורחות. מהו 'פורחות'? רב פפא – ענן קלוש מתחת לענן סמיך ועבה.
• רב יהודה – כשיורד גשם דק: אם לפני הגשם הרגיל – סימן שיבוא גשם רב, וסימניך נפת קמח, שכאשר מנפים תחילה יוצא קמח דק ואח"כ יוצא סובין גסין. אם לאחר הגשם הרגיל – סימן שיפסק הגשם, וסימניך צואת העיזים, שמתחילה יוצאת גסה ואח"כ יוצאת דקה ופוסקת.
עולא נזדמן לבבל, ראה 'פורחות' אמר להם 'פנו הכלים שעכשיו יבוא גשם' לבסוף לא ירד גשם. אמר כמו שמשקרים בבלאי כך משקרים הגשמים. ושוב נזדמן עולא לבבל, ראה סל מלא תמרים הנמכר בזוז אמר 'סל מלא בדבש בזוז והבבליים לא עוסקים בתורה?' בלילה ציערו אותו התמרים. אמר 'סל מלא של סכינים בזוז ואפילו הכי עוסקים בבליים בתורה'
• תניא:
ר' אליעזר – כל העולם כולו ממימי אוקיינוס הוא שותה שנאמר "וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה" [אמר לו רבי יהושע 'והלא מימי אוקיינוס מלוחין הן' אמר לו 'ממתקין בעבים']
ר' יהושע – כל העולם כולו ממים העליונים הוא שותה שנאמר "לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם" אלא מה אני מקיים "וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ"? מלמד שהעננים מתגברים ועולים לרקיע ופותחין פיהן כנוד ומקבלין מי מטר שנאמר "יָזֹקּוּ מָטָר לְאֵדוֹ" ומנוקבות הן ככברה ובאות ומחשרות מים על גבי קרקע שנאמר "חַשְׁרַת מַיִם עָבֵי שְׁחָקִים".
ואין בין טיפה לטיפה אלא כמלא נימא.
גדול יום הגשמים כיום שנבראו בו שמים וארץ שנאמר "עֹשֶׂה גְדֹלוֹת עַד אֵין חֵקֶר" ונאמר "הַנֹּתֵן מָטָר עַל פְּנֵי אָרֶץ" ונאמר להלן "הֲלוֹא יָדַעְתָּ אִם לֹא שָׁמַעְתָּ אֱלֹקֵי עוֹלָם ד' בּוֹרֵא קְצוֹת הָאָרֶץ לֹא יִיעַף וְלֹא יִיגָע אֵין חֵקֶר לִתְבוּנָתוֹ".


דף י
ע"א

• ת"ר:

נבראת תחילה נבראה לבסוף
ד' משקה אותה מלאך משקה אותה
שותה ממי גשמים שותה מתמצית
שותה ראשונה שותה לבסוף
• אמרנו לדעת ר' אליעזר שהעולם שותה ממי אוקיינוס, אזי המים המלוחים שבאוקינוס מתמתקים בעבים. מניין? כתוב "חֶשְׁכַת מַיִם עָבֵי שְׁחָקִים" וכתוב "חַשְׁרַת מַיִם עָבֵי שְׁחָקִים" – קח 'כף' והשלך על 'ריש' ותקרא "חכשרת" [מלשון הכשרה]. ור' יהושע דרש מפסוקים אלו כמו מה שאמרו בא"י שאם העננים מאירים [כלומר שהם קלושים ובהירים] אז מועטים מימיהם, ואם העננים חשוכים [כלומר שהם עבים וכהים] אז מרובים מימיהם.
• תניא: מים העליונים במאמר הם תלוים ופירותיהן מי גשמים שנאמר "מִפְּרִי מַעֲשֶׂיךָ תִּשְׂבַּע הָאָרֶץ" [כדעת ר' יהושע ].
ריב"ל – כל העולם כולו מתמצית גן עדן הוא שותה שנאמר "וְנָהָרּ יֹצֵא מֵעֵדֶן...". תנא - מתמצית בית כור שותה תרקב.
• ת"ר: ארץ מצרים גודלה 400 פרסה על 400 פרסה, והוא אחד מששים בכוש. וכוש אחד מששים בעולם. ועולם אחד מששים בגן. וגן אחד מששים לעדן. ועדן אחד משישים לגיהנם – נמצא כל העולם כולו ככיסוי קדרה לגיהנם. [וי"א - גיהנם אין לה שיעור. וי"א - עדן אין לה שיעור].
רבי אושעיא – מהו שנאמר "שֹׁכַנְתְּ עַל מַיִם רַבִּים רַבַּת אוֹצָרֹת"? מי גרם לבבל שיהו אוצרותיה מליאות בר - הוי אומר מפני ששוכנת על מים רבים.
רב – עשירה בבל שקוצרין בה תבואה בלא גשם [שאינה צריכה למטר].
אביי – נקיטינן שבבל היא מקום מצולה ורקק ולא יבש.
• משנה "בג' במרחשון שואלין את הגשמים... לנהר פרת".
רבי אלעזר – הלכה כרבן גמליאל .
• תניא: חנניה – ובגולה אין שואלין את הגשמים עד ששים בתקופה [ שמואל – הלכה כחנניה]. בעיה – יום ששים כלפני ששים או כלאחר ששים?
רב – יום ששים כלאחר ששים ומזכירים.
שמואל – יום ששים כלפני ששים ולא מזכירים.
וסימנך גבוהים [ רב שהגיע מא"י] צריכים מים. נמוכים [ שמואל שגר בבל] לא צריכים מים.
רב פפא – הלכה יום ששים כלאחר ששים
• משנה "הגיע י"ז במרחשון... ובתשמיש המטה".
• מיהם 'יחידים' המוזכרים במשנה? חכמים .
רב הונא – כשהיחידים מתענין שלשה תעניות זה דוקא שני, חמישי ושני[כלומר, לא מתחילים בחמישי כדי שהמוכרים לא יחשבו שרעב בא לעולם, שכן קונים שתי סעודות אחת לשבירת הצום ואחת לשבת, ואז יפקיעו את המחירים] ולמרות שכבר שנינו זאת לגבי ציבור (לקמן טו:), החידוש הוא הוא - שאף ביחידים הדין כך.
• תניא: כשהתחילו היחידים להתענות מתענין שני וחמישי ושני ומפסיקין בראשי חדשים ובימים טובים הכתובין במגילת תענית.
ע"ב
• תנו רבנן: אל יאמר אדם תלמיד אני איני ראוי להיות יחיד אלא כל תלמידי חכמים יחידים. אי זהו יחיד? כל שראוי למנותו פרנס על הצבור. ואיזהו תלמיד? כל ששואלין אותו דבר הלכה בלמודו ואומר ואפילו במסכת דכלה.
• תנו רבנן: לא כל הרוצה לעשות עצמו יחיד עושה דברי ר' מאיר . רבי יוסי – עושה וזכור לטוב לפי שאין שבח הוא לו אלא צער הוא לו.
• ת"ר מי שהיה מתענה על הצרה ועברה, על החולה ונתרפא - הרי זה מתענה ומשלים. ההולך ממקום שאין מתענין למקום שמתענין - הרי זה מתענה עמהן. ממקום שמתענין למקום שאין מתענין - הרי זה מתענה ומשלים. שכח ואכל ושתה במקום שמתענין אל יתראה בפני הצבור ואל ינהיג עידונין בעצמו שנאמר "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְבָנָיו לָמָּה תִּתְרָאוּ" - אמר להם יעקב לבניו אל תראו עצמכם כשאתם שבעין לא בפני עשו ולא בפני ישמעאל כדי שלא יתקנאו בכם.
• "אַל תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ" מה אמר יוסף לאחיו?
רבי אלעזר – 'אל תתעסקו בדבר הלכה שמא תרגזו עליכם הדרך' ומדובר על הדברים הצריכים עיון. [ומה שאמר ר' אלעאי בר ברכיה – שני תלמידי חכמים שמהלכים בדרך ואין ביניהן דברי תורה ראויין לישרף שנאמר "וַיְהִי הֵמָּה הֹלְכִים הָלוֹךְ וְדַבֵּר וְהִנֵּה רֶכֶב אֵשׁ וְסוּסֵי אֵשׁ וַיַּפְרִדוּ בֵּין שְׁנֵיהֶם וַיַּעַל אֵלִיָּהוּ בַּסְּעָרָה הַשָּׁמָיִם" ומשמע שאם אין דיבור, ראויין לישרף מדובר בדברים של גירסא ולא עיון].
במתניתא תנא – אמר להם 'אל תפסיעו פסיעה גסה ותכנסו כאשר עוד חמה בעיר'. 'אל תפסיעו פסיעה גסה' דאמר מר - פסיעה גסה נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם. ותכנסו כאשר עוד חמה בעיר כמו שאמר רב – לעולם יצא אדם בכי טוב [שיש זריחה] ויכנס בכי טוב [שעוד לא שקעה החמה] שנאמר "הַבֹּקֶר אוֹר וְהָאֲנָשִׁים שֻׁלְּחוּ".
רבי חייא – המהלך בדרך אל יאכל יותר משני רעבון [דהיינו שצריך להמעיט במאכל]. והטעם:
בבבל אמרו – שלא יתלחלחו מעיו של אדם ברוב אכילתו מפני טורח הדרך.
בארץ ישראל אמרו – שמא לא ישאר לו מזון אח"כ לכן ימעיט.
ונפק"מ כאשר נוסע בספינה שמשום מזון יש חשש אך משום חילחול מעיו אין לחשוש. ועוד נפק"מ כאשר הולך מאכסניה של סוחרים לאכסניה אחרת של סוחרים שמצד מזון אין לחשוש אך מצד חילחול מעיו יש לחשוש.
דף יא
ע"א
רב – כל המרעיב עצמו בשני רעבון ניצל ממיתה משונה שנאמר "בְּרָעָב פָּדְךָ מִמָּוֶת" 'מרעב' היה צריך להיות כתוב! אלא כך הפירוש בשכר שמרעיב עצמו בשני רעבון ניצול ממיתה משונה.
ריש לקיש – אסור לאדם לשמש מטתו בשני רעבון שנאמר "וּלְיוֹסֵף יֻלַּד שְׁנֵי בָנִים בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָב". [תנא, חסוכי בנים משמשין מטותיהן בשני רעבון].
• תנו רבנן: בזמן שישראל שרויין בצער ופירש אחד מהן - באין שני מלאכי השרת שמלוין לו לאדם ומניחין לו ידיהן על ראשו ואומרים פלוני זה שפירש מן הצבור אל יראה בנחמת צבור.
• תניא: בזמן שהצבור שרוי בצער אל יאמר אדם 'אלך לביתי ואוכל ואשתה ושלום עליך נפשי' ואם עושה כן עליו הכתוב אומר "וְהִנֵּה שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה הָרֹג בָּקָר וְשָׁחֹט צֹאן אָכֹל בָּשָׂר וְשָׁתוֹת יָיִן אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת" ומה כתוב אחרי זה "וְנִגְלָה בְאָזְנָי ד' צְבָ-אוֹת אִם יְכֻפַּר הֶעָוֹן הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמֻתוּן" עד כאן מדת בינונים. אבל במדת רשעים כתוב "אֵתָיוּ אֶקְחָה יַיִן וְנִסְבְּאָה שֵׁכָר וְהָיָה כָזֶה יוֹם מָחָר" ומה כתוב אחריו "הַצַּדִּיק אָבָד וְאֵין אִישׁ שָׂם עַל לֵב וְאַנְשֵׁי חֶסֶד נֶאֱסָפִים בְּאֵין מֵבִין כִּי מִפְּנֵי הָרָעָה נֶאֱסַף הַצַּדִּיק". אלא יצער אדם עם הצבור שכן מצינו במשה רבינו שציער עצמו עם הצבור שנאמר "וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ" וכי לא היה לו למשה כר אחת או כסת אחת לישב עליה?! אלא כך אמר משה 'הואיל וישראל שרויין בצער אף אני אהיה עמהם בצער' וכל המצער עצמו עם הצבור זוכה ורואה בנחמת צבור. ושמא יאמר אדם 'מי מעיד בי?' אבני ביתו של אדם וקורות ביתו של אדם מעידים בו שנאמר "כִּי אֶבֶן מִקִּיר תִּזְעָק וְכָפִיס מֵעֵץ יַעֲנֶנָּה".
ונחלקו חכמים מי מעיד עליו [חוץ מדעת הברייתא]:
דבי רבי שילא – שני מלאכי השרת המלוין לו לאדם הן מעידין עליו שנאמר "כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ".
רבי חידקא – נשמתו של אדם היא מעידה עליו שנאמר "מִשֹּׁכֶבֶת חֵיקֶךָ שְׁמֹר פִּתְחֵי פִיךָ".
ויש אומרים – אבריו של אדם מעידים בו שנאמר "אַתֶּם עֵדַי נְאֻם ד'".
• "אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא": " אֵל אֱמוּנָה " - כשם שנפרעין מן הרשעים לעולם הבא אפילו על עבירה קלה שעושין, כך נפרעין מן הצדיקים בעולם הזה על עבירה קלה שעושין. " וְאֵין עָוֶל " - כשם שמשלמין שכר לצדיקים לעולם הבא אפילו על מצוה קלה שעושין, כך משלמין שכר לרשעים בעולם הזה אפילו על מצוה קלה שעושין. " צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא " - אמרו בשעת פטירתו של אדם לבית עולמו כל מעשיו נפטרין לפניו ואומרים לו 'כך וכך עשית במקום פלוני ביום פלוני' והוא אומר 'כן' ואומרים לו 'חתום' וחותם שנאמר "בְּיַד כָּל אָדָם יַחְתּוֹם" ולא עוד אלא שמצדיק עליו את הדין ואומר להם 'יפה דנתוני' לקיים מה שנאמר "לְמַעַן תִּצְדַּק בְּדָבְרֶךָ".

• כל היושב בתענית נקרא...:
שמואל –נקרא חוטא. סבר כמו ר' אלעזר הקפר ברבי שאמר – מה תלמוד לומר "וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ" וכי באיזה נפש חטא זה [הנזיר]? אלא שציער עצמו מן היין, והלא דברים קל וחומר ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה [וקדוש שבפסוק לקמן בא לומר ששערו אסור בהנאה].
ר' אלעזר – נקרא קדוש שנאמר "קָדֹשׁ יִהְיֶה גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ" ומה זה שלא ציער עצמו אלא מדבר אחד נקרא קדוש, המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה [וחוטא שנאמר בפסוק לעיל הכוונה שנטמא].
ע"ב
ומה שר' אלעזר אמר במקום אחר – לעולם ימוד אדם עצמו כאילו קדוש שרוי בתוך מעיו [ולכן אין לו לצער מעיו ולהתענות] שנאמר "בְּקִרְבְּךָ קָדוֹשׁ וְלֹא אָבוֹא בְּעִיר" וא"כ משמע שלא טוב להתענות? לא קשה שהחילוק הוא, אם יכול לצער עצמו אז נקרא קדוש אך אם לא ובכל זאת מתענה נקרא חוטא.
ר"ל – נקרא חסיד שנאמר "גֹּמֵל נַפְשׁוֹ אִישׁ חָסֶד וְעֹכֵר שְׁאֵרוֹ...".
• אמרות אמוראים בענין תענית:
רב ששת – בר בי רב שיושב בתענית יאכל כלבו לסעודתו [כלומר - אין תעניתו מועילה כלום].
רבי ירמיה בר אבא – אין תענית צבור בבבל אלא תשעה באב בלבד.
ריש לקיש – אין תלמיד חכם רשאי לישב בתענית מפני שממעט במלאכת שמים.
רב הונא – יחיד שקיבל עליו תענית מאתמול, אפילו אכל ושתה כל הלילה למחר - מתפלל תפלת תענית. ואם לן במוצאי תענית זו ולא אכל - אינו מתפלל של תענית. וסברת רב הונא – שמתענין לשעות והמתענה לשעות מתפלל תפלת תענית, אך כאן שונה שאת שעות הלילה של הלינה בתענית לא קיבל עליו מתחילה.
מר עוקבא הגיע לגינזק ושאלו אותו שלוש שאלות ולא ידע ואז שאל בבית המדרש ותירצו לו, ואלו הן:
א. מתענין לשעות או אין מתענין לשעות? ותירצו, מתענין לשעות ומתפללין אז תפלת תענית
ב. קנקנין של נכרים שהיה בהם יין נסך האם מותר לשים בהם משקה? ותירצו, קנקנין של נכרים לאחר שנים עשר חדש מותרים.
ג. במה שימש משה כל שבעת ימי המלואים? ותירצו, לישנא אחת – בחלוק לבן. לישנא שניה – בחלוק לבן שאין לו אימרא.
דף יב
ע"א
• מתענין לשעות:
רב חסדא – והוא שלא טעם כלום עד הערב [דהיינו צם כל היום] אלא שעד חצות התענה בלי כוונה ואז החליט לצום עד הערב.
רב חסדא – כל תענית שלא שקעה עליו חמה אין שמה תענית.
• נסיונות להקשות על רב חסדא ('אנשי משמר', 'דא"ר אליעזר בן צדוק','רבי יוחנן אהא בתענית') אך נדחו.
שמואל – כל תענית שלא קיבל עליו מבעוד יום לא נקרא תענית. ואם התענה בכל זאת, דומה למפוח [של הנפחים שנופחים את האש] מלא אוויר, דהיינו שהתענה סתם.
• מתי מקבל עליו את התענית?
רב – במנחה.
 שמואל – בתפלת המנחה.
• תניא: יחיד שקיבל עליו [תענית] שני וחמישי של כל השנה כולה, ואירעו בהם ימים טובים הכתובין במגילת תענית: אם נדרו קודם לגזרתנו יבטיל נדרו את גזרתנו, ואם גזרתנו קודמת לנדרו תבטל גזרתנו את נדרו.
• עד מתי אוכל ושותה?
רבי – עד שיעלה עמוד השחר.
רבי אליעזר בר שמעון – עד קרות הגבר.
אביי – לא נחלקו אלא שלא גמר סעודתו אבל גמר סעודתו אינו אוכל [ודווקא שסילק את השולחן].
רבא [לישנא אחרת] – לא שנו מחלוקתם אלא כשלא ישן אבל ישן אינו אוכל [ודוקא ישן ולא מתנמנם].
ע"ב
• מה גדר מתנמנם? ישן ולא ישן ער ולא ער שקוראים לו הוא עונה אך לא יודע לענות בסברא ואם מזכירים לו אותה אז נזכר.
רב – יחיד שקיבל עליו תענית אסור בנעילת הסנדל חיישינן שמא תענית צבור קיבל עליו [והיא אסורה בנעילת סנדל]. מה יעשה לתקן? יאמר 'למחר אהא לפניך בתענית יחיד'.
• מעשה עם חכמים שאמרו לרב ששת שאמרו שהם ראו ת"ח שלובשים סנדלים בתענית ציבור, הקפיד על כך [שסבר שיש להחמיר בתענית ציבור כמו בט' באב בחומרות אלו] ואמר להם שמא גם אכלו בצום.
• שינויים של אמוראים בענין לבישת נעליים בתענית:
אביי ורבא לבשו נעליים בלי שוליים.
מרימר ומר זוטרא החליפו נעל ימין לרגל שמאל וכן הפוך.
שמואל – אין תענית צבור בבבל [לענין החומרות] אלא תשעה באב בלבד.
• לווה אדם תעניתו:
לישנא ראשונה:
רב – לוה אדם תעניתו ופורע אח"כ אם לא יכול להשלים את הצום.
שמואל – זה לא כמו נדר אלא תלוי ביכולתו של האדם, שאם יכול לצער עצמו אז יפרע תעניתו ואם לאו אז לא צריך לפרוע.
לישנא שניה:
רב – לוה אדם תעניתו ופורע. וכן הסכים עם זה שמואל שכן לא יהא אלא כנדר, בנדר האם לא יכול להשלים למחר או ליום אחר אם עכשיו לא יכול.
רב – יפה תענית לחלום כמו שהאש יפה להדליק מהר את הנעורת. וסייג רב חסדא – ובו ביום. וחידש רב יוסף שמותר לצום על תענית חלום אפילו בשבת ותקנתו על זה שצם בשבת שישב עוד תענית על תענית זו.
• משנה "עברו אלו ולא... הלא קציר חטים היום".
• מניין לאיסור מלאכה ששנינו שאסור בתענית ציבור [המובא במשנה]?
רב ירמיה בר אבא – נאמר "קַדְּשׁוּ צוֹם קִרְאוּ עֲצָרָה אִסְפוּ זְקֵנִים" כעצרת [שבועות ושמיני עצרת] מה עצרת אסור בעשיית מלאכה אף תענית אסור בעשיית מלאכה ואין לאסור את עשיית המלאכה מהערב שכן כתוב בפסוק "אספו זקנים" דומיא דאסיפת זקנים, מה אסיפת זקנים ביום אף צום נמי ביום. ואין לומר שיאסר רק בצהרי היום, שכן צריך זמן אסיפה וזה בבוקר כמו שאמר רב הונא – מהבוקר זמן כינוס.
• מה עושים בזמן האסיפה ובכלל ביום התענית?
אביי – מהבוקר עד חצי היום עושים אנשי העיר חשבון נפשן על מעשיהם. ובחצי השני ברבע הראשון קוראים בס"ת ב'ויחל' ומפטירין ב'דרשו ד' בהמצאו' ואחרי זה מבקשים רחמים שנאמר "וַיָּקוּמוּ עַל עָמְדָם וַיִּקְרְאוּ בְּסֵפֶר תּוֹרַת ד' אֱלֹקֵיהֶם רְבִעִית הַיּוֹם וּרְבִעִית מִתְוַדִּים וּמִשְׁתַּחֲוִים לד' אֱלֹקֵיהֶם" וזה בחצי השני של היום שהרי נאמר "וּבְמִנְחַת הָעֶרֶב קַמְתִּי מִתַּעֲנִיתִי...וָאֶכְרְעָה עַל בִּרְכַּי וָאֶפְרְשָׂה כַפַּי אֶל ה' אֱלֹהָי"].
דף יג
ע"א
• מחלוקת לענין רחיצת אבל:
רב חסדא – כל שהוא משום אבל כגון תשעה באב ואבל – אסור לרחוץ בין בחמין בין בצונן. כל שהוא משום תענוג כגון תענית צבור – אסור לרחוץ בחמין אך בצונן מותר.
רבא – אבל מותר לרחוץ בצונן כל שבעה כמו שמצינו שמותר בבשר ויין.
 י"א ברבא – אבל אסור לרחוץ בצונן כל שבעה, ומה שמצינו שמותר בבשר ויין, שונה ששם זה נועד להפיג דאגתו.
רב ששת – אבל אסור להושיט אצבעו בחמין.
• "כשאמרו אסור במלאכה לא אמרו אלא ביום אבל בלילה מותר. וכשאמרו אסור בנעילת הסנדל לא אמרו אלא בעיר אבל בדרך מותר הא כיצד? יוצא לדרך נועל נכנס לעיר חולץ. וכשאמרו אסור ברחיצה לא אמרו אלא כל גופו אבל פניו ידיו ורגליו מותר וכן אתה מוצא במנודה ובאבל".
• תניא: תכפוהו אבליו זה אחר זה [שמת לו מת אחר מת] הכביד שערו מיקל בתער ומכבס כסותו במים. וסייג רב חסדא – בתער אבל לא במספרים במים ולא בנתר ולא בחול.
ע"ב
• שנינו "אין הבוגרת רשאה לנוול עצמה" ולמסקנה הגמרא העמידה שזה מדבר על כיחול ופירכוס, ומשמע שנערה אסורה בזה. ודייק מכאן רב חסדא – זאת אומרת אבל אסור בתכבוסת כל שבעה.
• נפסק להלכה – אבל אסור לרחוץ כל גופו בין בחמין בין בצונן כל שבעה אבל פניו ידיו ורגליו בחמין אסור בצונן מותר. אבל לסוך אפילו כל שהוא אסור. ואם בשביל להעביר את הזוהמא מותר.
למסקנת הסוגיא : יחיד שקיבל עליו תענית מוסיף את ברכת 'עננו' בתפילה. ונחלקו חכמים היכן אומרה בשמונה עשרה:
רב – בין גואל לרופא.
רבי ינאי בנו של רבי ישמעאל – בשומע תפלה.
ולהלכה, בשומע תפלה.
דף יד
ע"א
• למסקנת הסוגיא, עוברות ומיניקות מתענות רק בג' תעניות אמצעיות.
• שנינו במשנה "מה אלו יתירות על הראשונות? אלא שבאלו מתריעין ונועלין את החנויות" במשנה מדובר על התרעה בשופרות שלדעת כולם זה נקרא התרעה. נחלקו חכמים לענין תפילת עננו בעלמא [לענין מה ששנינו בבריתא "על אלו מתריעין בשבת על עיר שהקיפוה גייס או נהר ועל ספינה המטורפת בים. ר' יוסי אמר לעזרה אבל לא לצעקה"] האם גם היא נקראת התרעה או רק שופרות נקראו התרעה:
רב יהודה – רק שופרות.
רב – עננו נקראת גם התרעה.
ולמסקנה במחלוקת זו גם נחלקו התנאים.
ע"ב
• בשנים של ר' יהודה נשיאה היה פורעניות [לא של בצורת] ולכן גזר 13 תעניות ולא נענו סבר לגזור עוד תעניות אמר לו ר' אמי ' הרי אמרו אין מטריחין את הצבור יותר מדאי'. ועל דברי ר' אמי אמר ר' אבא בריה דרבי חייא בר אבא , רבי אמי לעצמו אמר זאת שלא רצה להתענות שכן אמר ר' יוחנן – לא שנו אלא לגשמים אבל לשאר מיני פורעניות מתענין והולכין עד שיענו מן השמים.
• תניא: כשאמרו שלש וכשאמרו שבע לא אמרו אלא לגשמים אבל לשאר מיני פורעניות מתענין והולכין עד שיענו.
• לפי רבי אמי זוהי מחלוקת תנאים האם בשאר פורעניות מטריחין יותר מ13 תעניות דתניא: "אין גוזרין יותר משלש עשרה תעניות על הצבור לפי שאין מטריחין את הצבור יותר מדאי [משמע על כל הפורעניות ודלא כרשב"ג ] דברי רבי. רשב"ג – לא מן השם הוא זה אלא מפני שיצא זמנה של רביעה [ומשמע שבשאר פורעניות שכל הזמן זה זמנם, אז שייך לגזור תעניות עוד בשביל לבטל אותם].
• בעיה – בני נינוה שאף בתקופת תמוז צריכים לגשם כיצד יעשו לגבי ברכת הגשמים? כיחידים דומים ויזכירו בשומע תפלה או כרבים דומים ויזכירו בברכת השנים? ולמסקנה:
רב נחמן – בברכת השנים.
רב ששת – בשומע תפלה.
ונפסק להלכה, בשומע תפלה.
• תניא: בשני מטין עד הערב, ובחמישי פותחין כל היום כולו מפני כבוד השבת. היו לו שני פתחים פותח אחד ונועל אחד. היה לו אצטבא כנגד פתחו פותח כדרכו ואינו חושש.
• שנינו שממעטין "בבנין ובנטיעה": בנין ונטיעה הכוונה לשל שמחה. ואיזהו בנין של שמחה? זה הבונה בית חתנות לבנו. אי זו היא נטיעה של שמחה? זה הנוטע אבוורנקי של מלכים [אילן גדול המיסך על הארץ לטייל המלך תחתיו].
• תנו רבנן: חברים אין שאילת שלום ביניהן. עמי הארץ ששואלין מחזירין להם בשפה רפה ובכובד ראש והן מתעטפין ויושבין כאבלים וכמנודין כבני אדם הנזופין למקום עד שירחמו עליהם מן השמים.
ר' אלעזר – אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו אלא אם כן נענה כיהושע בן נון שנאמר "וַיֹּאמֶר ד' אֶל יְהוֹשֻׁעַ קֻם לָךְ לָמָּה זֶּה אַתָּה נֹפֵל עַל פָּנֶיךָ".
ר' אלעזר – אין אדם חשוב רשאי לחגור שק אלא אם כן נענה כיהורם בן אחאב שנאמר "וַיְהִי כִשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ אֶת דִּבְרֵי הָאִשָּׁה וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו וְהוּא עֹבֵר עַל הַחֹמָה וַיַּרְא הָעָם וְהִנֵּה הַשַּׂק עַל בְּשָׂרוֹ מִבָּיִת".
ר' אלעזר – לא הכל נענים בקריעה ולא הכל נענים בנפילה. משה ואהרן בנפילה שנאמר "וַיִּפֹּל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל פְּנֵיהֶם". יהושע וכלב בקריעה שנאמר "וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה מִן הַתָּרִים אֶת הָאָרֶץ קָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם".
ולפי ר' זירא – יהושע נענה גם בקריעה וגם בנפילה.
דף טו
ע"א
ר' אלעזר – לא הכל בקימה ולא הכל בהשתחויה, מלכים בקימה ושרים בהשתחויה שנאמר "כֹּה אָמַר ד' גֹּאֵל יִשְׂרָאֵל קְדוֹשׁוֹ לִבְזֹה נֶפֶשׁ לִמְתָעֵב גּוֹי לְעֶבֶד מֹשְׁלִים מְלָכִים יִרְאוּ וָקָמוּ שָׂרִים וְיִשְׁתַּחֲוּוּ".
ולפי ר' זירא – שרים גם השתחוו וגם קמו.
רב נחמן בר יצחק – אף אני אומר לא הכל לאורה ולא הכל לשמחה צדיקים לאורה וישרים לשמחה שנאמר "אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה".
סליק פרק מאימתי
פרק סדר תעניות כיצד
משנה "סדר תעניות כיצד, מוציאין את התיבה... וכן תשעה באב שחל להיות בערב שבת".
ע"ב
רב פפא – במשנתינו ששנינו: שמוציאין את התיבה לרחובה של עיר ונותנין אפר על גבי התיבה ובראש הנשיא ובראש אב בית דין וכל אחד ואחד נוטל ונותן בראשו וכו', זה מדבר על שבע תעניות האחרונות שגוזרים על הציבור שהם הכי חמורות.
רבי – בגדולה מתחילין מן הגדול שנאמר "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וּלְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר" ובקללה מתחילין מן הקטן שבהתחלה נתקלל נחש ואחר כך נתקללה חוה ואח"כ נתקלל אדם. ולפי זה ישאול, מדוע במשנה שמדובר על שימת אפר על הראש - שזה וודאי קללה, מתחילים מהנשיא ואב בי"ד שהם הגדולים ורק אחרי זה כל אחד ואחד? ומתרצת הגמרא, שאדרבה שזה מראה על חשיבות לגדולים, שהם אומרים אתם חשובים לבקש עלינו רחמים.
• הסיבה ששמים האנשים ששם, אפר על ראשם של הנשיא ושל אב בית דין, ולא הנשיא והאב"ד שמים על עצמם היא, כיון שאינו דומה מתבייש מעצמו למתבייש מאחרים.
דף טז
ע"א
רבי יצחק – מניח את האפר [שהוזכר לעיל] במקום תפילין שנאמר "לָשׂוּם לַאֲבֵלֵי צִיּוֹן לָתֵת לָהֶם פְּאֵר תַּחַת אֵפֶר".
• למה יוצאין לרחובה של עיר?
ר' חייא בר אבא – לומר זעקנו בצנעא ולא נענינו נבזה עצמנו בפרהסיא.
ריש לקיש – גלינו, גלותינו מכפרת עלינו.
והנפקא מינה אם גולים מבית כנסת לבית כנסת, שאז יש כאן גלות אך אין כאן פרהסיא.
• למה מוציאין את התיבה לרחובה של עיר? לומר כלי צנוע היה לנו ונתבזה בעוונינו.
• למה מתכסין בשקים? לומר הרי אנו חשובין כבהמה [ששקים משער בהמה הם].
• למה נותנין אפר מקלה על גבי תיבה?
רבי יהודה בן פזי – "עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה".
ריש לקיש – "בְּכָל צָרָתָם לוֹ צָר".
• למה נותנין אפר בראש כל אחד ואחד? נחלקו בזה ר' לוי בר חמא ור' חנינא :
 אחד אמר – הרי אנו חשובין לפניך כאפר.
 אחד אמר – כדי שיזכור לנו אפרו של יצחק.
והנפק"מ עפר סתם שאינו אפר מקלה, שלמ"ד אפרו של יצחק, עפר סתם לא מזכיר אפרו של יצחק.
למה יוצאין לבית הקברות? נחלקו בזה ר' לוי בר חמא ור' חנינא :
 אחד אמר – הרי אנו חשובין לפניך כמתים.
 אחד אמר – כדי שיבקשו עלינו מתים רחמים.
והנפק"מ היא קברי עכו"ם [שהם לא יבקשו רחמים עלינו].
• הר המוריה למה נקרא שמו כך? נחלקו בזה ר' לוי בר חמא ור' חנינא :
 אחד אמר – הר שיצא ממנו הוראה לישראל [דהיינו תורה, שלשכת הגזית הייתה שם בזמן המקדש].
 אחד אמר – הר שיצא ממנו מורא לעובדי כוכבים.
• ת"ר: [למסקנה לפי אביי ] אם יש זקן והוא חכם אומר זקן והוא חכם [את דברי הכיבושין] ואם לאו אומר חכם ואם לאו אומר אדם של צורה [בעל קומה שיקבלו ממנו] "אחינו לא שק ותענית גורמים אלא תשובה ומעשים טובים גורמים שכן מצינו באנשי נינוה שלא נאמר בהם 'וירא האלקים את שקם ואת תעניתם' אלא "וַיַּרְא הָאֱלֹקִים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם כִּי שָׁבוּ מִדַּרְכָּם הָרָעָה".
[הגמרא דורשת פסוקים שנאמרו באנשי נינוה:] "וְיִתְכַּסּוּ שַׂקִּים הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה" מה עשו? אסרו את הבהמות לחוד ואת הוולדות לחוד ואמרו לפניו 'רבונו של עולם אם אין אתה מרחם עלינו אין אנו מרחמים על אלו'.
"וְיִקְרְאוּ אֶל אֱלֹקִים בְּחָזְקָה" – אמרו לפניו 'רבונו של עולם עלוב ושאינו עלוב צדיק ורשע מי נדחה מפני מי?.
"וְיָשֻׁבוּ אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וּמִן הֶחָמָס אֲשֶׁר בְּכַפֵּיהֶם" עד היכן הגיעה תשובתם? שאפילו גזלו קורה ובנו אותה במגדל מקעקעים את כל המגדל כולה ומחזירים קורה לבעליו.
רב אדא בר אהבה – אדם שיש בידו עבירה ומתודה ואינו חוזר בה, למה הוא דומה? לאדם שתופס שרץ בידו שאפילו טובל בכל מימות שבעולם לא עלתה לו טבילה. זרקו מידו, כיון שטבל בארבעים סאה מיד עלתה לו טבילה שנאמר "וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם" ואומר "נִשָּׂא לְבָבֵנוּ אֶל כַּפָּיִם אֶל אֵל בַּשָּׁמָיִם" [כלומר שצריך לישא גם את הלב לשמים דהיינו שיחזור מקלקולו].
• תנו רבנן [למסקנה]: עמדו בתפלה אע"פ שיש שם זקן וחכם אין מורידין לפני התיבה אלא: אדם הרגיל. ר' יהודה – מטופל ואין לו [יש לו ילדים קטנים ואין לו במה לפרנסם], ויש לו יגיעה בשדה, וביתו ריקם [מן העבירה], ופרקו נאה [שלא יצא עליו שם רע בילדותו], ושפל ברך [עניו] ומרוצה לעם [נוח לעם ומסכימין לתפילתו] ויש לו נעימה, וקולו ערב ובקי לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים ולשנות במדרש בהלכות ובאגדות ובקי בכל הברכות כולן. הסתכלו חכמים על ר' יצחק בר אמי שהוא בעל כל התכונות האלו.
ע"ב
• "הָיְתָה לִּי נַחֲלָתִי כְּאַרְיֵה בַיָּעַר נָתְנָה עָלַי בְּקוֹלָהּ עַל כֵּן שְׂנֵאתִיהָ" מה פרוש "נָתְנָה עָלַי בְּקוֹלָהּ"? זה שליח צבור.
• למסקנת הסוגיא, החזן מוסיף עוד שש ברכות בין גואל לרופא, והברכה שבה מתחיל להאריך דהיינו 'גואל' נמנית גם במשנה למרות שאינה מן המנין של שש הברכות, כדתניא: בגואל ישראל מאריך ובחותמה הוא אומר 'מי שענה את אברהם בהר המוריה הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה ברוך גואל ישראל' והן עונין אחריו 'אמן' וחזן הכנסת אומר להם 'תקעו בני אהרן תקעו' וחוזר ואומר 'מי שענה את אבותינו על ים סוף הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה ברוך זוכר הנשכחות' והן עונין אחריו 'אמן' וחזן הכנסת אומר להם 'הריעו בני אהרן הריעו' וכן בכל ברכה וברכה באחת אומר תקעו ובאחת אומר הריעו.
• במה דברים אמורים שעונים אמן דווקא בגבולין אבל במקדש אינו כן, לפי שאין עונין אמן במקדש. ומנין שאין עונין אמן במקדש? שנאמר "קוּמוּ בָּרֲכוּ אֶת ד' אֱלֹקֵיכֶם מִן הָעוֹלָם עַד הָעוֹלָם וִיבָרְכוּ שֵׁם כְּבוֹדֶךָ וּמְרוֹמַם עַל כָּל בְּרָכָה וּתְהִלָּה", יכול על כל ברכות כולן לא תהא אלא תהלה אחת? ת"ל "וּמְרוֹמַם עַל כָּל בְּרָכָה וּתְהִלָּה" על כל ברכה תן לו תהלה. ואלא במקדש מהו אומר? 'ברוך ה' אלקים אלקי ישראל מן העולם ועד העולם ברוך גואל ישראל' והן עונין אחריו 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד' וחזן הכנסת אומר להם 'תקעו הכהנים בני אהרן תקעו'... וכן בכל ברכה וברכה באחת אומר תקעו ובאחת אומר הריעו עד שגומר את כולן. וכך הנהיג ר' חלפתא בצפורי ור' חנניה בן תרדיון בסיכני שיאמרו שם בשכמל"ו וכשבא דבר לפני חכמים אמרו לא היו נוהגין כן אלא בשערי מזרח ובהר הבית.
רבי אדא דמן יפו – טעמו של ר' יהודה במשנה שאין אומרים זכרונות ושופרות, לפי שאין אומרים זכרונות ושופרות אלא בראש השנה וביובלות ובשעת מלחמה.

דף יז
ע"א
• שנינו במשנה: "על הרביעית הוא אומר 'מי שענה את שמואל במצפה... ברוך אתה ה' שומע צעקה' על החמישית הוא אומר 'מי שענה את אליהו בהר הכרמל... ברוך אתה ד' שומע תפלה'":
תנא – יש מחליפין צעקה לאליהו ותפלה לשמואל. גבי שמואל מצינו שכתוב לשון תפילה ולשון צעקה. וגם גבי אליהו מצינו לשון תפלה וגם לשון צעקה שנאמר "עֲנֵנִי ד' עֲנֵנִי" שזה גם לשון צעקה.
• שנינו במשנה "על הששית הוא אומר מי שענה את יונה... על השביעית הוא אומר מי שענה את דוד...":
הקדים את יונה לפני דוד ושלמה למרות שבא אחריהם, משום שרצה לחתום 'מרחם על הארץ' [משום סומכוס – היו חותמים במקום 'מרחם על הארץ' 'ברוך משפיל הרמים'].
• תנו רבנן: מפני מה אמרו אנשי משמר מותרין לשתות יין בלילות אבל לא בימים? שמא תכבד העבודה על אנשי בית אב ויבואו ויסייעו להם. מפני מה אמרו אנשי בית אב לא לשתות לא ביום ולא בלילה? מפני שהן עסוקין תמיד בעבודה. מכאן אמרו כל כהן שמכיר משמרתו ומשמרת בית אב שלו ויודע שבתי אבותיו קבועין שם [שראויין לעבודה ולא התחללו] - אסור לשתות יין כל אותו היום. במכיר משמרתו ואין מכיר משמרת בית אב שלו ויודע שבתי אבותיו קבועין שם - אסור לשתות יין כל אותה שבת. אינו מכיר משמרתו ומשמרת בית אב שלו ויודע שבתי אבותיו קבועין שם - אסור לשתות יין כל השנה. רבי – אומר אני כהן אסור לשתות יין לעולם [דחיישינן שמא ישתנו המשמרות ושמא יעבדו כולם לחנוכת הבית בבת אחת] אבל מה אעשה שתקנתו קלקלתו [שהקלקול בזה שאין בית המקדש הוא התקנה לכהנים לשתות יין ולשמא יבנה לא חוששים].
אביי – מה שהיום הכהנים שותים יין זה כ רבי.
• שנינו במשנה ש"אנשי משמר ואנשי מעמד אסורים לספר ולכבס. ובחמישי מותרין מפני כבוד השבת" והטעם שאסורים לספר ולכבס כל השבת חוץ מחמישי הוא כדי שלא יכנסו למשמרתם כשהן מנוולים.
• ת"ר: מלך מסתפר בכל יום שנאמר "מֶלֶךְ בְּיָפְיוֹ תֶּחֱזֶינָה עֵינֶיךָ". כהן גדול מסתפר מערב שבת לער"ש והטעם הואיל ומשמרות מתחדשות [כל שבוע]. כהן הדיוט אחת לשלשים יום והטעם שלומדים ג"ש 'פרע' 'פרע' מנזיר כתוב בכהן הדיוט "וְרֹאשָׁם לֹא יְגַלֵּחוּ וּפֶרַע לֹא יְשַׁלֵּחוּ" וכתוב בנזיר "קָדֹשׁ יִהְיֶה גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ" מה להלן שלשים אף כאן שלשים. וסתם נזירות שזה 30 יום למדנו ממה שנאמר בנזיר "יהיה" שזה בגימטריא 30.
ע"ב
• בימינו אין צורך לכהן להסתפר כל 30 יום שכן האיסור הזה כתוב בסמוך לשתויי יין ["וְרֹאשָׁם לֹא יְגַלֵּחוּ וּפֶרַע לֹא יְשַׁלֵּחוּ...וְיַיִן לֹא יִשְׁתּוּ כָּל כֹּהֵן בְּבוֹאָם אֶל הֶחָצֵר הַפְּנִימִית"], וכמו ששתויי יין בזמן ביהמ"ק הוא דאסור שלא בזמן ביהמ"ק מותר [שכתוב 'בבואם..." בזמן ביאה] אף כאן בזמן הזה מותר. וגם לדעת חכמים שאסרו שתויי יין בזמן הזה מטעם של מהרה יבנה בית המקדש ומצריכים כהן הראוי לעבודה ולכן לא ישתו, כאן בתספורת מודים שאפשר שמסתפר עכשיו ועולה לעבוד מה שאין כן בשתויי יין שאפילו אם ישן, יתכן ולא יפיג שינתו [למרות שאמר רמי בר אבא שדרך מיל, ושינה כל שהוא – מפיגין את היין, כבר אמר על זה רבה בר אבוה , לא שנו אלא כששתה שיעור רביעית אבל שתה יותר מרביעית כל שכן שדרך מטרידתו ושינה משכרתו].
ו רב אשי מחלק אחרת – שתויי יין מחללים עבודה ולכן גזרו בהם רבנן לא לשתות בזמן הזה, אך פרועי ראש לא מחללים עבודה בדיעבד ולכן לא גזרו בהם רבנן. [ולמסקנא הגמרא (לקמן) נשארת בקושיא על דעה זו].
• "ואלו שהן במיתה שתויי יין ופרועי ראש" מה המקור?
שתויי יין כתוב מפורש "יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ... וְלֹא תָמֻתוּ...". פרועי ראש שנאמר ביחזקאל "וְרֹאשָׁם לֹא יְגַלֵּחוּ וּפֶרַע לֹא יְשַׁלֵּחוּ" וכתוב אחרי זה "וְיַיִן לֹא יִשְׁתּוּ כָּל כֹּהֵן בְּבוֹאָם אֶל הֶחָצֵר הַפְּנִימִית" והוקש פרועי ראש לשתויי יין, מה שתויי יין במיתה אף פרועי ראש במיתה. [וכן הפוך הוקש מה שתויי יין מחללים עבודה אף פרועי ראש מחללים עבודה (ומכאן קשה על רב אשי )].
• למסקנה גם פרועי ראש שבמיתה, וגם כהן ערל שמתו אחיו מחמת מילה לא יעבדו מקורם מהלכה למשה מסיני ובא יחזקאל הסמיך זאת על פסוק, בפרועי ראש זה הפסוק לעיל ובכהן ערל זה מהפסוק "כָּל בֶּן נֵכָר עֶרֶל לֵב וְעֶרֶל בָּשָׂר לֹא יָבוֹא אֶל מִקְדָּשִׁי".
• תנו רבנן: אלו ימים שאסור להתענות בהם ומקצתם לא להספיד בהם. מר"ח ניסן ועד שמונה בחודש שאז הוקם התמיד שאז ניצחו חכמים בוויכוח את הצדוקים על קרבן התמיד ואז גם לא מספידים. ומשמונה בחודש ועד חג הפסח הוקם חג השבועות שניצחו חכמים את הצדוקים במחלוקת סביב חג השבועות ואז גם לא מספידים.
• שנינו שמ'ר"ח ניסן' אסור להתענות ולהספיד ולא שנינו מ'שני בחודש' [וראשון לא היה צורך לשנות שכן גם ככה ר"ח ודינו כמו יו"ט] בשביל לאסור גם את יום שלפניו. ואם תקשה נאסור את יום שלפני ר"ח מצד יום שלפני ר"ח? אין לאסור מצד שזה יום לפני ר"ח, שכן ר"ח דאורייתא הוא ודאורייתא לא צריך חיזוק דתניא: הימים האלה הכתובין במגילת תענית [שהם מדרבנן]– לפניהם ולאחריהם אסורין. שבתות וימים טובים [שהם מהתורה] הן אסורין, לפניהן ולאחריהן מותרין. ומה הפרש בין זה לזה? הללו דברי תורה ואין צריכין חיזוק, והללו דברי סופרים וצריכין חיזוק.
דף יח
ע"א
• שנינו שעד 'סוף חג הפסח' אסור להספיד ולהתענות [ולא שנינו עד החג והחג עצמו דינו כיום טוב ואסור] בשביל לאסור יום שלאחריו. ואם נקשה שלפי מה שהעמדנו יוצא שהברייתא הולכת לפי רבי יוסי [שאמר בין לפניו בין לאחריו – אסור] ואם כך בעשרים ותשעה שלפני ר"ח ניסן, למה צריך לומר שאסור כיון שזה יום לפני יום שהוקם התמיד, נאמר כיון שזה יום לאחר עשרים ושמונה באדר שבו גם היה יו"ט [דתניא: בעשרים ושמונה הגיע בשורה טובה ליהודים, שגזרו עליהם שלא יעסקו בתורה ושלא ימולו את בניהם ושיחללו שבתות, מה עשה יהודה בן שמוע וחביריו, הלכו ונטלו עצה מנסיכה אחת שכל גדולי רומי מצויין אצלה, אמרה להם 'עמדו והפגינו (צעקו)' בלילה הלכו והפגינו בלילה אמרו 'אי שמים לא אחים אנחנו לא בני אב אחד אנחנו לא בני אם אחת אנחנו מה נשתנינו מכל אומה ולשון שאתם גוזרין עלינו גזירות רעות' ובטלום ואותו היום עשאוהו יו"ט]?
אביי – נצרך לחדש אדר מעובר, ואז מדין יום אחרי עשרים ושמונה לא היה נאסר שכן יש עוד יום נוסף והוא לפני היום שהוקם התמיד.
רב אשי – אפילו תאמר שמדובר באדר חסר, עדיין היה צריך לאסור את יום כט מצד שזה יום שלפני יום שהוקם התמיד, שכן כל שלאחריו בתענית אסור, בהספד הוא מותר. ויום כט זה הואיל ומוטל בין שני ימים טובים עשאוהו כיו"ט עצמו ואפילו בהספד אסור.
• שנינו שמשמונה בחודש [ניסן] אסור להספיד ולהתענות [ולא שנינו מתשעה בחודש, ושמונה עצמו אסור שכן הוא מהימים שהוקם התמיד] שאם יהיה איזה גזרה ויתבטלו ימים של התמיד עדיין יהיה אסור יום שמיני מכיון שהוא מימים שניצחו את הצדוקים במחלוקת סביב חג השבועות. [לאחר הסבר זה ניתן לומר עוד טעם למה אסרנו בהספד ובתענית את יום עשרים ותשעה בגלל היותו יום לפני יום שהוקם התמיד, שאם יהיה איזה גזרה ויתבטל יום עשרים ושמונה, יום עשרים ותשע יהיה אסור מצד שהוא יום לפני יום שהוקם התמיד].
• כיצד ההלכה?
רב – הלכה כר' יוסי [לפניו ולאחריו אסור].
שמואל –הלכה כ ר' מאיר [לפניו אסור ולאחריו מותר]. [ולבסוף פסק שמואל כרשב"ג שאמר שלפניו ולאחריו מותר].
• למסקנה פסק ר' יוחנן בימים שכתובים במגילת תענית שאסורים בתענית, כדעת ר' יוסי שבמשנה שלפניהם אסורים ולאחריהם מותרים. ובימים שאסורים גם בהספד, פסק כדעת ר"מ במשנה שאסר לפניהם אך התיר לאחריהם.
ע"ב
יום ניקנור – ניקנור אחד מאפרכי יוונים היה, ובכל יום ויום היה מניף ידו על יהודה וירושלים ואומר 'אימתי תפול בידי וארמסנה' וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום קצצו בהונות ידיו ורגליו ותלאום בשערי ירושלים ואמרו 'פה שהיה מדבר בגאוה וידים שהיו מניפות על ירושלים תעשה בהם נקמה '.
יום טריינוס [שהתבטל בגלל שנהרגו בו שמעיה ואחיה אחיו] – אמרו כשבקש טוריינוס להרוג את לולינוס ופפוס אחיו בלודקיא, אמר להם 'אם מעמו של חנניה מישאל ועזריה אתם יבא אל-היכם ויציל אתכם מידי כדרך שהציל את חנניה מישאל ועזריה מיד נבוכדנצר' אמרו לו 'חנניה מישאל ועזריה צדיקים גמורין היו וראויין היו ליעשות להם נס ונבוכדנצר מלך הגון היה וראוי ליעשות נס על ידו, ואותו רשע הדיוט הוא ואינו ראוי ליעשות נס על ידו ואנו נתחייבנו כליה למקום ואם אין אתה הורגנו הרבה הורגים יש לו למקום והרבה דובין ואריות יש לו למקום בעולמו שפוגעין בנו והורגין אותנו אלא לא מסרנו הקדוש ברוך הוא בידך אלא שעתיד ליפרע דמינו מידך' אעפ"כ הרגן מיד. אמרו לא זזו משם עד שבאו שני שרים מרומי ופצעו את מוחו בגיזרין.
• שנינו "אין גוזרין תענית על הצבור בראשי חדשים בחנוכה ובפורים ואם התחילו אין מפסיקין...": וכמה זה נקרא התחלה?
רב אחא – שלש.
רבי אסי – אחת.
• שנינו "אמר רבי מאיר אף על פי שאמר רבן גמליאל אין מפסיקין מודה היה שאין משלימין...":
רב – זו דברי רבי מאיר שאמר משום רבן גמליאל אבל חכמים אומרים מתענה ומשלים [ רב הונא – הלכה מתענה ומשלים].

סליק סדר תעניות כיצד
פרק סדר תעניות אלו
משנה "סדר תעניות אלו האמור ברביעה ראשונה... ועשו יום טוב ובאו בין הערבים וקראו הלל הגדול".
דף יט
ע"א
רב יהודה כך מסביר לשון המשנה: סדר תעניות האמור אימתי? בזמן שיצאה רביעה ראשונה ושניה ושלישית ולא ירדו גשמים, אבל ירדו גשמים ברביעה ראשונה וזרעו ולא צמחו או צמחו וחזרו ונשתנו מתריעין עליהן מיד [אם יבשו לא מתריעין עליהן, ואפילו שעלו בקנה מעט לאחר שנתייבשו].
ע"ב
• מהו 'מכת בצורת'?
רב – מכה המביאה לידי בצורת.
רב נחמן – כאשר אין תבואה בעיר אחת, ויש בעיירות אחרות תבואה ואפשר להביא מזה לזה דרך נהר בספינה זה נחשב בצורת אך לא רעב [שזה יותר חמור] והסיבה, הואיל ויכולים לישא בספינות את התבואה. אך כאשר אין תבואה במדינה זו ויש במדינה אחרת וצריכין להוליך ממדינה למדינה על ידי חמרים זה כבר רעב [וזה יותר חמור מבצורת] לפי שאי אפשר להביא בשופי.
רבי חנינא – סאה בסלע אך מצוי אוכל- זה נחשב בצורת. אך ארבעה סאים בסלע אך לא מצוי אוכל זה כבר רעב.
רבי יוחנן – לא שנו אלא בזמן שהמעות בזול ופירות ביוקר אבל מעות ביוקר [דהיינו שקשה למצוא מעות] ופירות בזול מתריעין עליה מיד.
• שנינו "ירדו לצמחין אבל לא לאילן...":
מצינו גשם שיורד לצמחים ולא לאילן – שיורד בנחת ולא בחוזק.
לאילן ולא לצמחין – שיורד בחוזק ולא בנחת.
לאילן ולצמחים אבל לא לבורות ולא לשיחין ומערות – שיורד גם בחוזק וגם בנחת אך לא יורד הרבה.
ירדו לבורות לשיחין ולמערות אבל לא לאילן ולא לצמחים – שיורד בכוח גדול יותר מידי.
• ת"ר: מתריעין על האילנות בפרוס הפסח. על הבורות ושיחין ומערות אפילו בפרוס החג. ועל כולן אם אין להן מים לשתות מתריעין עליהן מיד. ואיזהו מיד שלהן? שני וחמישי ושני, ועל כולן אין מתריעין עליהן אלא במלכות שלהם. מחלת האסכרא בזמן שיש בה מיתה מתריעין עליה, בזמן שאין בה מיתה אין מתריעין עליה. ומתריעין על הגובאי בכל שהוא [שכן מכלה את התבואה, ואפילו שנראה קצת, בידוע שעתיד להגיע עוד]. רבי שמעון בן אלעזר – אף על החגב מתריעין.
• ת"ר: מתריעין על האילנות בשאר שני שבוע. על הבורות ועל השיחין ועל המערות אפילו בשביעית. רשב"ג – אף על האילנות בשביעית מפני שיש בהן פרנסה לעניים.
• תניא: מתריעין על האילנות בשאר שני שבוע. על הבורות על השיחין ועל המערות אפילו בשביעית. רבן שמעון בן גמליאל – אף על האילנות מתריעין על הספיחין [למרות שפחות חשובים מאילנות] בשביעית מפני שיש בהן פרנסה לעניים.
• תניא: רבי אלעזר בן פרטא – מיום שחרב בית המקדש נעשו גשמים צימוקין לעולם [שיורדין בקושי], יש שנה שגשמיה יורדין בזמנן , למה דומה? לעבד שנתן לו רבו פרנסתו [כדי להכין עיסה] ביום ראשון, נמצאת עיסה נאפית כתיקנה ונאכלת כתיקנה [שכן יש זמן רב להכנה]. יש שנה שאין גשמיה יורדין בזמנן , למה הוא דומה? לעבד שנתן לו רבו פרנסתו בע"ש נמצאת עיסה נאפית שלא כתיקנה ונאכלת שלא כתיקנה [שאין זמן מספיק להכין לשבת]. יש שנה שגשמיה מרובין , למה הוא דומה? לעבד שנתן לו רבו פרנסתו בבת אחת נמצאו ריחים טוחנות מן הכור מה שטוחנות מן הקב [נמצא מפסיד פחות, שכן לא משנה הכמות תמיד מוריד באותו כמות בטחינה אחת] ונמצאת עיסה אוכלת מן הכור כמו אוכלת מן הקב [גם כאן מפסיד פחות שכן אין משנה הכמות, העיסה אוכלת בצורה קבועה]. יש שנה שגשמיה מועטין , למה הוא דומה? לעבד שנתן לו רבו פרנסתו מעט מעט נמצאו ריחיים מה שטוחנות מן הכור טוחנות מן הקב [ומפסיד הרבה, שכן צריך לטחון כמה פעמים ולא הכל בבת אחת] נמצאת עיסה כמה שנאכלת מן הכור אוכלת מן הקב [וגם פה מפסיד הרבה שכן נאכלת העיסה הרבה בגלל מספר הפעמים של הלישה]. ד"א בזמן שגשמיה מרובין למה הוא דומה? לאדם שמגבל את הטיט אם יש לו מים רבים מים אינן כלין והטיט מגובל יפה. אם יש לו מים מועטין, מים כלים והטיט אינו מתגבל יפה.
דף כ
ע"א
• סיפור המעשה עם נקדימון בן גוריון :
פעם אחת עלו כל ישראל לרגל לירושלים ולא היה להם מים לשתות. הלך נקדימון בן גוריון אצל אדון אחד [שהיה עשיר] אמר לו 'הלויני שתים עשרה מעיינות מים לעולי רגלים ואני אתן לך שתים עשרה עינות מים, ואם איני נותן לך הריני נותן לך שתים עשרה ככר כסף', וקבע לו זמן, כיון שהגיע הזמן ולא ירדו גשמים בשחרית. שלח לו 'שגר לי או מים או מעות שיש לי בידך' שלח לו 'עדיין יש לי זמן כל היום כולו שלי הוא' בצהרים שלח לו 'שגר לי או מים או מעות שיש לי בידך' שלח לו 'עדיין יש לי שהות ביום' במנחה שלח לו 'שגר לי או מים או מעות שיש לי בידך' שלח לו 'עדיין יש לי שהות ביום' לגלג עליו אותו אדון אמר 'כל השנה כולה לא ירדו גשמים ועכשיו ירדו גשמים'. נכנס לבית המרחץ בשמחה, עד שהאדון נכנס בשמחתו לבית המרחץ נקדימון נכנס לבית המקדש כשהוא עצב נתעטף ועמד בתפלה אמר לפניו 'רבונו של עולם גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי ולא לכבוד בית אבא עשיתי אלא לכבודך עשיתי, שיהו מים מצויין לעולי רגלים' מיד נתקשרו שמים בעבים וירדו גשמים עד שנתמלאו שתים עשרה מעינות מים והותירו, עד שיצא אדון מבית המרחץ נקדימון בן גוריון יצא מבית המקדש כשפגעו זה בזה, אמר לו [נקדימון] 'תן לי דמי מים יותר שיש לי בידך' אמר לו 'יודע אני שלא הרעיש הקב"ה את עולמו אלא בשבילך אלא עדיין יש לי פתחון פה עליך שאוציא ממך את מעותיי שכבר שקעה חמה וגשמים ברשותי ירדו'. חזר ונכנס לבית המקדש נתעטף ועמד בתפלה ואמר לפניו רבונו של עולם 'הודע שיש לך אהובים בעולמך' מיד נתפזרו העבים וזרחה החמה באותה שעה אמר לו האדון 'אילו לא נקדרה [זרחה] החמה היה לי פתחון פה עליך שאוציא ממך מעותיי'.
• תנא, לא נקדימון שמו אלא בוני שמו. ולמה נקרא שמו נקדימון ? שנקדרה חמה בעבורו.
• שלשה נקדמה להם חמה בעבורן:
נקדימון בן גוריון – כדלעיל.
יהושע – שנאמר "וַיִּדֹּם הַשֶּׁמֶשׁ וְיָרֵחַ עָמָד...".
משה :
רבי אלעזר – נלמד בגזרה שווה 'אחל' 'אחל' כתוב אצל משה "אָחֵל תֵּת פַּחְדְּךָ" וכתוב ביהושע "אָחֵל גַּדֶּלְךָ".
רבי שמואל בר נחמני – נלמד בגזרה שווה 'תת' 'תת' כתוב אצל משה "אָחֵל תֵּת פַּחְדְּךָ" וכתוב ביהושע "בְּיוֹם תֵּת ד' אֶת הָאֱמֹרִי".
רבי יוחנן – נלמד מהפסוק עצמו אצל משה "אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן שִׁמְעֲךָ וְרָגְזוּ וְחָלוּ מִפָּנֶיךָ" אימתי רגזו וחלו מפניך? בשעה שנקדמה לו חמה למשה.
• דרשות על פסוקים:
"וְהִמְטַרְתִּי עַל עִיר אֶחָת וְעַל עִיר אַחַת לֹא אַמְטִיר...":
רב – שתיהן לקללה [על אותה שימטיר ירד יותר מידי ויהרוס את התבואה, ואותה שלא ירד בה גשם לא יגדל בה תבואה].
"הָיְתָה יְרוּשָׁלִַם לְנִדָּה בֵּינֵיהֶם":
רב – לברכה כנדה, מה נדה יש לה היתר [אחרי זמן איסורה] אף ירושלים יש לה תקנה [לאחר החורבן].
"הָיְתָה כְּאַלְמָנָה" [נאמר על ירושלים]:
רב יהודה – לברכה כאלמנה ולא אלמנה ממש, אלא כאשה שהלך בעלה למדינת הים ודעתו לחזור עליה.
"וְגַם אֲנִי נָתַתִּי אֶתְכֶם נִבְזִים וּשְׁפָלִים":
רב יהודה – לברכה, שלא מעמידים מהם לא מוכסים ולא שוטרים [ברכה בזה שנפטרים מתפקידים קשים ובלתי נעימים אלו].
"וְהִכָּה ד' אֶת יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר יָנוּד הַקָּנֶה בַּמַּיִם":
רב – לברכה, שאמר רבי יונתן – מהו שנאמר "נֶאֱמָנִים פִּצְעֵי אוֹהֵב וְנַעְתָּרוֹת נְשִׁיקוֹת שׂוֹנֵא"? טובה קללה שקילל אחיה השילוני את ישראל יותר מברכה שבירכן בלעם הרשע, אחיה השילוני קללן בקנה אמר להם לישראל "וְהִכָּה ד' אֶת יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר יָנוּד הַקָּנֶה" - מה קנה זה עומד במקום מים וגזעו מחליף ושרשיו מרובין ואפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזות אותו ממקומו אלא הולך ובא עמהן, דממו הרוחות עמד הקנה במקומו. אבל בלעם הרשע בירכן בארז שנאמר "כַּאֲרָזִים עֲלֵי מָיִם" - מה ארז זה אינו עומד במקום מים ואין גזעו מחליף ואין שרשיו מרובין אפילו כל הרוחות שבעולם נושבות בו אין מזיזות אותו ממקומו, כיון שנשבה בו רוח דרומית עוקרתו והופכתו על פניו. [ולא עוד אלא שזכה קנה ליטול הימנו קולמוס לכתוב בו ספר תורה נביאים וכתובים].
ע"ב
• תנו רבנן: לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז, מעשה שבא רבי אלעזר ברבי שמעון ממגדל גדור מבית רבו, והיה רכוב על החמור ומטייל על שפת נהר ושמח שמחה גדולה והיתה דעתו גסה עליו מפני שלמד תורה הרבה נזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר, אמר לו 'שלום עליך רבי' ולא החזיר לו, אמר לו 'ריקה כמה מכוער אותו האיש שמא כל בני עירך מכוערין כמותך' אמר לו 'איני יודע אלא לך ואמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית'. כיון שידע בעצמו שחטא ירד מן החמור ונשתטח לפניו ואמר לו 'נעניתי לך מחול לי' אמר לו 'איני מוחל לך עד שתלך לאומן שעשאני ואמור לו כמה מכוער כלי זה שעשית', היה מטייל אחריו עד שהגיע לעירו יצאו בני עירו לקראתו והיו אומרים לו 'שלום עליך רבי רבי מורי מורי' אמר להם 'למי אתם קורין רבי רבי' אמרו לו 'לזה שמטייל אחריך' אמר להם 'אם זה רבי אל ירבו כמותו בישראל' אמרו לו 'מפני מה'? אמר להם 'כך וכך עשה לי' אמרו לו 'אעפ"כ מחול לו שאדם גדול בתורה הוא' אמר להם 'בשבילכם הריני מוחל לו ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן'. מיד נכנס רבי אלעזר בן רבי שמעון ודרש, לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז - ולפיכך זכה קנה ליטול הימנה קולמוס לכתוב בו ספר תורה תפילין ומזוזות.
• תנו רבנן: מפולת שאמרו [במשנה] בריאות ולא רעועות, שאינן ראויות ליפול ולא הראויות ליפול. ומה המציאות? מדובר שהם עומדות על שפת הנהר, שהם אמנם ראויות ליפול אך הם בריאות.
• היתה חומה רעועה שהיתה בנהרדעא שלא היו חולפים תחתיה רב ושמואל אע"ג שעומדת כבר 13 שנה. יום אחד נקלע לשם רב אדא בר אהבה . אמר שמואל לרב 'בוא נקיף את החומה, ולא נעבור תחתיה' ענה לו רב 'לא צריך עכשיו, שהואיל ויש כאן ביחד איתנו את רב אדא בר אהבה מרובים זכויותיו ואין מה לפחד שיפול החומה.
רב הונא היה לו יין בבית רעוע ורצה לפנותו, משך ע"י שמועות את רב אדא בר אהבה לתוך הבית הרעוע, וכך פינה את היין, ואחרי שיצאו התמוטט הבית, הרגיש בזה רב אדא בר אהבה והקפיד על רב הונא [הקפיד כי סבר כמו רבי ינאי שאמר – אל יעמוד אדם במקום סכנה ויאמר 'עושין לי נס' שמא אין עושין לו נס, ואם תימצי לומר עושין לו נס מנכין לו מזכיותיו. וזה שנכין לו מזכויותיו נלמד מהפסוק "קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת"].
• מדוע זכותו של רב אדא בר אהבה היה גדולה מאד? כמו שנאמר, שאלו תלמידיו לרב אדא בר אהבה 'במה הארכת ימים'? אמר להם 'מימי לא הקפדתי בתוך ביתי, ולא צעדתי בפני מי שגדול ממני, ולא הרהרתי במבואות המטונפות, ולא הלכתי ד' אמות בלא תורה ובלא תפילין, ולא ישנתי בבית המדרש לא שינת קבע ולא שינת עראי, ולא ששתי בתקלת חברי ולא קראתי לחבירי בהכינתו [שמכנים לו בנ"א כמו שם לווי] וי"ג בחניכתו [כמו חניכת אבות]'.
• אמר רבא לרפרם בר פפא 'יאמר לנו מהדברים המיוחדים שהיה עושה רב הונא '? אמר לו 'בילדותו איני זוכר מה עשה אך בזקנותו אני זוכר, כל יום שהיה מעונן [ויש רוחות חזקות שיכולות להפיל חומות רעועות] היו מוצאים אותו בתיבה [תלויה בעגלה] של זהב והיה בודק בכל העיר, וכל חומה שהיתה רעועה היה סותר אותה. ואם הבעלים של החומה היה יכול לבנותה מעצמו היה הוא בונה אותה, ואם לאו היה בונה רב הונא מעצמו את החומה. וכל ערב שבת היה שולח שליח לשוק, וכל ירק שהיה נשאר לגננין היה קונה אותם והשליך זאת לנהר [והולכין למקום אחר ומוצאין אותם בני אדם ואוכלין אותן. ולא הביא לעניים שפעמים היו סומכים העניים על מתנתו של רב הונא ולא היו באים לקנות לצורך שבת ואז בימים שלא ישארו ירקות בשוק, לא יהיה לעניים ירקות לשבת. ולבהמה לא השליך, כי סבר מאכל אדם אין מאכילין אותו לבהמה. והטעם שעשה זאת, שאם לא כן נמצאת מכשילן את הירקנים לעתיד לבא, שלא יביאו הרבה ירקות מחשש הפסד ואז יחסרו לציבור ירקות לשבת]. כאשר היה לרב הונא תרופה שלא היתה מצויה לרבים, היה ממלא כד ממנה ותולה אותה על פתח הבית ואומר 'כל הרוצה יבוא ויקח' [וי"א – רב הונא הכיר את דרכו של השד 'שיבתא' המזיק למי שאוכל בלא נטילת ידיים שחרית, ולכן היה מניח כד מים ותולה אותו והיה אומר 'כל מי שצריך מים לנטילה יבוא ויכנס ויטול ידיו ולא יסתכן']. כאשר היה רב הונא אוכל את סעודתו היה פותח שער ביתו והיה אומר 'כל מי שצריך יבוא ויאכל' [ רבא – כל מה שעשה רב הונא יכול גם אני לקיים חוץ מפתיחת הבית לעניים לבוא ולאכול משום שמרובי הם הצבאות של עניים בעיר מחוזא].
דף כא
ע"א
• מעשה באילפא ור' יוחנן שהיו לומדים תורה אך היו מאד עניים, לאחר זמן, אמרו בוא נצא ונתפרנס ונקיים את הפסוק "אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן" הלכו וישבו תחת כותל רעוע, היו אוכלים שם לחם, ואז באו שני מלאכי השרת ושמע אותם רבי יוחנן שאומר מלאך אחד לחבירו 'נשליך עליהם את הכותל הרעוע ונהרוג אותם שמניחין חיי עולם הבא ועוסקין בחיי שעה' וענה לו השני 'עזוב אותם שיש אחד מהם שעתיד להתגדל ואין זמנו למות'. אמר ר' יוחנן לאילפא 'שמעת משהו [הכוונה לשיחת המלאכים]' אמר לו 'לא' אמר ר' יוחנן לעצמו 'מזה שאני שמעתי ואילפא לא שמע, ש"מ הם דיברו עלי שאני עתיד להתגדל' ואז אמר ר' יוחנן לאילפא שלמרות העניות הוא חוזר ללימוד ויתקים בו הפסוק "כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ". ובאמת ר' יוחנן חזר ללמוד אך אילפא לא חזר. עד שבא אילפא הומלך רבי יוחנן לראש ישיבה. אמרו לאילפא 'אם היית לומד אתה היית ראש ישיבה' הלך ותלה עצמו בתורן של ספינה, אמר 'אם יש אדם שישאל אותי בברייתות שחיברו ר' חייא ורבי אושעיא ולא אפתור לו את הבעיה מתוך משנתנו אפול מתורן הספינה ואטבע. בא זקן אחד ושנה לו "האומר [שכ"מ האומר בצוואתו] תנו שקל לבניי בשבת [בכל שבוע] והן ראויין לתת להם סלע [ארבע דינרים] נותנין להם סלע [שלא התכוון דווקא לשקל]. ואם אמר אל תתנו להם אלא שקל אין נותנין להם אלא שקל. אם אמר מתו [בניי] ירשו אחרים תחתיהם בין שאמר תנו בין שאמר אל תתנו אין נותנין להם אלא שקל [שאז ברור שהאב התכוון לתת לבניו רק קצבה מסוימת בלבד ולא יותר מזה, שהרי רוצה להוריש את היתרה לאחרים]" ושאלו מה המקור לברייתא זו? אמר לו אילפא 'זה כדעת ר"מ שאמר – מצוה לקיים דברי המת'.
• אמרו עליו על נחום איש גם זו [נקרא כך שעל כל דבר שארע לו אמר על זה 'גם זו לטובה'] שהיה סומא משתי עיניו, גידם משתי ידיו, קיטע משתי רגליו וכל גופו מלא שחין, ורגלי מטתו מונחין בספלין של מים [כדי שלא יעלו עליו נמלים]. פעם אחת היתה מטתו מונחת בבית רעוע, ובקשו תלמידיו לפנות מטתו ואח"כ לפנות את הכלים אמר להם 'בניי פנו את הכלים ואח"כ פנו את מטתי, שמובטח לכם כל זמן שאני בבית אין הבית נופל' פינו את הכלים ואחר כך פינו את מטתו ונפל הבית. אמרו לו תלמידיו 'רבי וכי מאחר שצדיק גמור אתה למה עלתה לך כך' אמר להם בניי 'אני גרמתי לעצמי, שפעם אחת הייתי מהלך בדרך לבית חמי והיה עמי משוי ג' חמורים אחד של מאכל ואחד של משתה ואחד של מיני מגדים. בא עני אחד ועמד לי בדרך ואמר לי 'רבי פרנסני' אמרתי לו 'המתן עד שאפרוק מן החמור' לא הספקתי לפרוק מן החמור עד שיצתה נשמתו. הלכתי ונפלתי על פניו ואמרתי עיני שלא חסו על עיניך יסומו, ידיי שלא חסו על ידיך יתגדמו, רגליי שלא חסו על רגליך יתקטעו, ולא נתקררה דעתי עד שאמרתי כל גופי יהא מלא שחין' אמרו לו 'אוי לנו שראינוך בכך' אמר להם 'אוי לי אם לא ראיתוני בכך'.
• פעם אחת רצו ישראל לשלוח דורון לבית הקיסר אמרו מי יילך? ילך נחום איש גם זו שמלומד בניסים. שלחו בידו תיבה מלאה אבנים טובות ומרגליות. הלך ולן בדירה אחת, בלילה קמו אותם הדיירים שגרו שם, לקחו את התיבה והוציאו ממנה את כל המרגליות ושמו שם עפר במקום. למחרת כאשר הגיע לבית הקיסר, פתחו את התיבה וראו תיבה מלאה עפר. רצה המלך להרוג לכולם כי חשב שהיהודים צוחקים עליו. אמר נחום איש גם זו 'גם זו לטובה' בא אליהו ונדמה למלך כאחד מהשרים, ואמר למלך 'אולי זה עפר מהעפר של אברהם אביהם שכאשר היה זורק את העפר היה נעשה חרבות וכשזרק קש נעשה חיצים' שנאמר "יִתֵּן כֶּעָפָר חַרְבּוֹ כְּקַשׁ נִדָּף קַשְׁתּוֹ". היתה מדינה אחת שלא הצליחו לכבוש בדקו את העפר הזה ובאמת על ידיו הצליחו לכבוש. הכניסו את נחום איש גמזו לבית האוצרות ומילאו את תיבתו באבנים טובות ומרגליות ושלחו אותו בכבוד גדול. כאשר בא ללון שוב באותו בית, אמרו לו 'מה הבאת בידך אל המלך שעשו לך כבוד גדול כזה'? אמר להם 'מה שלקחתי מכאן הבאתי לשם'. הדיירים שברו את דירתם והביאו את העפר לבית המלך ואמרו למלך 'העפר שהובא לך מאצלנו הגיע', והנה בדקו אותו וזה לא נהפך לחרבות וכו' ואז הרג המלך את הדיירים ההם.
• ת"ר עיר המוציאה 1500 איש, כגון כפר עכו. ויצאו הימנה תשעה מתים בשלשה ימים זה אחר זה – הרי זה דבר. מתו כל ה-9 ביום אחד או בד' ימים – אין זה דבר. ועיר המוציאה 500 איש כגון כפר עמיקו. ויצאו ממנה שלשה מתים בג' ימים זה אחר זה – הרי זה דבר. אך אם מתו 3 ביום אחד או בארבעה ימים – אין זה דבר.
ע"ב
• דרוקרת היתה עיר המוציאה חמש מאות איש, ויצאו ממנה שלשה מתים ביום אחד, גזר על זה רב נחמן בר רב חסדא תענית. וזה כדעת ר"מ שאמר – ריחק נגיחותיו חייב קירב נגיחותיו לא כ"ש [דהיינו, אם יום אחר יום מתו בכל יום מת אחד גוזרים תענית. כ"ש אם מתו השלושה באותו יום].
• שנינו: רבי יוסי – לא מקומו של אדם מכבדו אלא אדם מכבד את מקומו. שכן מצינו בהר סיני, שכל זמן שהשכינה שרויה עליו אמרה תורה "גַּם הַצֹּאן וְהַבָּקָר אַל יִרְעוּ אֶל מוּל הָהָר הַהוּא" נסתלקה שכינה ממנו אמרה תורה "בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר". וכן מצינו באהל מועד שבמדבר, שכל זמן שהוא נטוי אמרה תורה "וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב..." הוגללו הפרוכת הותרו זבין והמצורעים ליכנס שם.
• בסורא היה דבר, אך בשכונתו של רב לא היה דבר. סברו האנשים משום זכותו של רב אין דבר במקומו, ונראה להם בחלומם שזכותו של רב גדולה מאד שדבר זה שאין כאן מכת דבר זה קטן לעומת זכותו של רב. וא"כ הסיבה שאין כאן דבר, אומרת הגמרא, הוא משום איש אחד שהיה משאיל מעדר ואת לקבורה.
עוד מעשה בעיר דרוקרת שהיתה בה שריפה. ואילו בשכונתו של רב הונא לא היתה דלקה. סברו האנשים משום זכותו המרובה של רב הונא אין שריפה במקומו, ונראה להם בחלומם שזכותו של רב הונא גדולה מאד שדבר זה שאין כאן שריפה זה קטן לעומת זכותו של רב הונא , וא"כ הסיבה שאין כאן שריפה, אומרת הגמרא, הוא משום האישה שמחממת את התנור ומשאילה לשכנותיה.
• אמרו לרב יהודה שבאו ארבה למדינה. גזר רב יהודה תענית על כך. אמרו לו אנשי המקום, שהארבה לא מזיק אותם, ענה להם רב יהודה, וכי צידה לדרך הביאו איתם! [דהיינו ברור שהם בהמשך יזיקו ויאכלו הרבה].
• אמרו לרב יהודה יש דבר בחזירים. גזר רב יהודה תענית על כך. [והסיבה שגזר כך למסקנה, שכן שונים הם החזירים, שכן דומים מעיהם למעי בנ"א ויש לחשוש שזה גם יעבור לבנ"א].
• אמרו לשמואל יש דבר בבית חוזאי [שמרוחק מבבל]. גזר שמואל תענית על כך בבל. א"ל והרי זה רחוק מכאן! אמר להם אין כאן מיצר שיפסיק משם לכאן [וכן יש שיירות תכופות הבאות מבית חוזאי לבבל, והמחלה נלווית ובאה עם השיירה].
אמרו לרב נחמן יש דבר בארץ ישראל. גזר תענית בבל אמר אם גבירה לוקה שפחה לא כל שכן!.
אבא מקיז הדם, היה בא לו שלום כל יום מישיבה של מעלה. לאביי היה מגיע שלום כל ערב שבת. לרבא היה מגיע שלום כל ערב יום הכיפורים [(מובא בהמשך הגמרא דף כב) חלשה דעתו של רבא מאביי , אמרו לו משמים 'דייך שאתה מגן בזכותך על כל העיר']. חלשה דעתו של אביי משום הכבוד שזכה אבא מקיז הדם, אמרו ל אביי שאין אתה יכול לעשות כמעשיו של אבא ולכן אינך זוכה לזה.
• מהם מעשיו הגדולים של אבא מקיז הדם? כאשר היה מקיז דם, היה מכניס גברים לחוד ונשים לחוד [משום צניעות], והיה לו לבוש שהיה בו חתך כמקום הכנסת קרן ההקזה וכאשר היתה באה לו אשה היה מלביש לה בגד זה כדי שלא יסתכל בה. ועוד היה לו מקום צנוע שבו אנשים משליכים את הכסף שהוא נוטל ומי שהיה לו כסף לשלם היה משליך שם ולמי שלא היה לשלם לא היה מתבייש שכן אין איש רואהו. כאשר היה מזדמן לו ת"ח להקיז לו, לא לקח ממנו כסף, ולאחר ההקזה היה מביא לת"ח כסף ואומר לו 'לך הברא עצמך' [במאכלים מבריאים, שיש לאכול אחר ההקזה לבריאות].
דף כב
ע"א
• יום אחד שלח אביי זוג חכמים לבדוק את אבא מקיז הדם [עד היכן מגיע צדקותו]. הושיב אותם והאכילם והשקה אותם ושטח להם שטיחים בלילה לישן עליהם. לבוקר כרכו ולקחו חכמים את השטיחים ויצאו לשוק, ומצאו אותו שם, אמרו לו 'יעריך אדוני כמה שטיחים אלו שווים' אמר להם כך וכך, אמרו לו 'ואולי שווים יותר'? אמר להם 'בכך קניתי אותם' אמרו לו 'שלך הם ולקחנו אותו ממך, בבקשה ממך במה חשדת אותנו?' אמר להם 'אמרתי בוודאי פדיון שבויים נקלע לחכמים והתביישו לומר לי, ולכן לקחו בלי לבקש' אמרו לו 'עכשיו שנתברר הדבר יקח אותם אדוני' אמר להם 'מאותה שעה הסחתי דעתי מהם בשביל צדקה'.
ר' ברוקא חוזאה היה מצוי בשוק של המקום בי לפט. היה מצוי אצלו אליהו הנביא. אמר לאליהו הנביא 'האם יש בשוק הזה מישהו שהוא בן עולם הבא?' א"ל לא. בנתיים ראו אדם אחד שהיה נעול נעלים שחורות [שלא כמנהג ישראל] ולא היו לו חוטי תכלת של ציצית בבגדו אמר לו אליהו 'זה בן עולם הבא', התחיל ר' ברוקא לרוץ אחריו, א"ל 'מה מעשיך?' א"ל 'לך עכשיו ובוא למחר', למחר א"ל 'מה מעשיך?' א"ל 'שומר בית הסוהר אני, ואני אוסר גברים לחוד ונשים לחוד ושם אני את מיטתי בין אלה לאלה כדי שלא יבואו לידי איסור. כשאני רואה בת ישראל שהנכרים נותנים עיניהם עליה, מוסר אני את נפשי ומציל אותה. יום אחד היתה נערה מאורסה אצלנו שהנכרים נתנו בה עיניהם אז לקחתי שמרי יין ושמתי לה בשיפולי בגדה ואמרתי נדה היא' [כדי שיניחו לה]. אמר לו ר' ברוקא 'מה הטעם אין לך חוטי תכלת בבגדים ואתה נועל נעלים שחורות'? א"ל 'אני נכנס ויוצא בין הנכרים ולכן אני עושה זאת שלא ידעו שאני יהודי, וכאשר הם גוזרים גזרה אני מודיע לרבנן והם מתפללים ומבקשים רחמים ומבטלים את גזריתם' א"ל 'ומה הטעם שכאשר אמרתי לך מה מעשיך אמרת לי לך עכשיו ובוא למחר?' א"ל 'באותו שעה גזרו גזירה, ואמרתי בליבי בהתחלה אלך ואודיע לחכמים כדי שיתפללו ויבקשו רחמים על זה'. בנתיים הגיעו לשוק שני אנשים אחרים, אמר אליהו ל ר' ברוקא 'אלה גם בני עולם הבא הם' הלך אליהם ר' ברוקא אמר להם 'מה מעשיכם?' אמרו לו 'אנשים שמחים אנו, ואנו משמחים את העצובים, וגם כאשר אנו רואים שני אנשים שיש ביניהם ריב אנו טורחים ועושים ביניהם שלום'.
• ת"ר: על אלו מתריעין בכל מקום: על השדפון [מחלת התבואה] ועל הירקון ועל ארבה וחסיל [מין של חגבים] ועל חיה רעה [שבישוב]. ר' עקיבא – על השדפון ועל הירקון בכל שהוא. ארבה וחסיל אפילו לא נראה בא"י אלא כנף אחד מתריעין עליהן [שזה סימן שבאים לבוא הרבה].
• ת"ר [למסקנה]: חיה רעה שאמרו בזמן שהיא משולחת – מתריעין עליה. אינה משולחת – אין מתריעין עליה. אי זו היא משולחת ושאינה משולחת?
א. נראתה בעיר ביום – משולחת. בעיר בלילה – אינה משולחת. נראתה בשדה אפילו ביום – אינה משולחת.
ב. ראתה שני בני אדם ורצתה אחריהן – משולחת [משמע שאם היא עומדת היא לא משולחת, שכן מדובר שהיא עומדת בשדה הסמוכה לאגם, שתוכל לברוח לאגם לכן עומדת]. נחבאת מפניהן – אינה משולחת [משמע שאם היא עומדת היא כן משולחת, שכן מדובר שהיא עומדת בשדה שאינה סמוכה לאגם, שאין לה להיכן לברוח וזה שעומדת זה סימן שהיא משולחת].
ג. טרפה שני בני אדם ואכלה אחד מהן – משולחת. אכלה שניהן – אינה משולחת [שזה מפני הרעב] [ומדובר שהיא באגם עצמו שכן זה דרכה לטרוף במקומה ולכן אין זה סימן של משולחת].
ד. עלתה לגג ונטלה תינוק מעריסה – משולחת [ומדובר אפילו בסוכות של ציידים שסמוכות למקום החיות, וזה חידוש שאפשר היה לחשוב שכיון שחיות מצויות שם אפילו עלתה לגג אינה משולחת].
ע"ב
• ת"ר: חרב שאמרו [שמתריעין עליה] אינו צריך לומר חרב שאינו של שלום, אלא אפילו חרב של שלום [שצבא זר רק עובר במקום ללא סיבה עוינת]. שאין לך חרב של שלום יותר מפרעה נכה ואעפ"כ נכשל בה המלך יאשיהו שנאמר "וַיִּשְׁלַח אֵלָיו מַלְאָכִים לֵאמֹר מַה לִּי וָלָךְ מֶלֶךְ יְהוּדָה לֹא עָלֶיךָ אַתָּה הַיּוֹם כִּי אֶל בֵּית מִלְחַמְתִּי וֵאלֹהִים אָמַר לְבַהֲלֵנִי חֲדַל לְךָ מֵאֱלֹהִים אֲשֶׁר עִמִּי וְאַל יַשְׁחִיתֶךָ" מה פירוש 'אלהים אשר עמי ' שאמר פרעה? זו ע"ז. אמר המלך יאשיהו 'הואיל ובוטח בע"ז אנצח אותו. "וַיֹּרוּ הַיֹּרִים לַמֶּלֶךְ יֹאשִׁיָּהוּ וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לַעֲבָדָיו הַעֲבִירוּנִי כִּי הָחֳלֵיתִי מְאֹד" מה פירוש ' כי החליתי מאד' ? מלמד שעשו כל גופו ככברה.
רבי – מפני מה נענש יאשיהו? מפני שהיה לו לימלך בירמיהו ולא נמלך. שכן דרש, כתוב "וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם" והכוונה אפילו לחרב של שלום, והוא אינו יודע שאין דורו דומה יפה. כאשר מת יאשיהו, ראה ירמיהו את שפתותיו של יאשיהו מרחשות אמר ירמיהו 'שמא ח"ו אומר דבר שאינו הגון אגב צערו' התכופף לשמוע מה אומר יאשיהו, ושמע שמצדיק עליו את הדין ואומר "צַדִּיק הוּא ד' כִּי פִיהוּ מָרִיתִי" אמר ירמיהו עליו באותו שעה את הפסוק "רוּחַ אַפֵּינוּ מְשִׁיחַ ד'".
• שנינו במשנה: "מעשה שירדו זקנים מירושלים לעריהם וגזרו תענית על שנראה כמלא פי תנור שדפון באשקלון":
בעיה – 'כמלא תנור תבואה' [דהיינו, נראה שדפון כשיעור של תבואה הממלאה תנור] או שמא 'כמלא תנור פת' [דהיינו, נראה שדפון כשיעור של פת הממלא תנור –שיעור קטן יותר]? ופשטנו 'כמלא תנור פת'. ועדיין יש להסתפק האם שדפון כשיעור כיסוי תנור [דהיינו, כמו גודל של פת אחת גדולה שיכולה לעמוד על פתח התנור כמו כיסוי] או שמא כשיעור שורה של לחמים המונחים זה לצד זה ומקיפים את התנור? ולא נפשט.
ר' שמעון בן יהוצדק – מעשה ובלעו זאבים שני תינוקות והקיאום דרך בית הרעי ובא מעשה לפני חכמים וטיהרו את הבשר וטמאו את העצמות [והטעם, שכן הבשר נתעכל ונתבטל בתוך המעיים ופרש בעלמא הוא, ולכן לא מטמא. ואילו העצמות לא מתעכלות ולכן מטמאות].
• תנו רבנן: עיר שהקיפוה נכרים או נהר, ואחד ספינה המיטרפת בים, ואחד יחיד שנרדף מפני נכרים או מפני לסטין, ומפני רוח רעה [אדם שנכנסה בו רוח רעה ולכן אדם רץ ויש חשש שיטבע בנהר עקב כך] על כולן – יחיד רשאי לסגף את עצמו בתענית. רבי יוסי – אין היחיד רשאי לסגף את עצמו בתענית שמא יצטרך לבריות [ע"י התענית לא יהיה לו כוח לעבוד ויצטרך לבריות] ואין הבריות מרחמות עליו. וטעמו של ר' יוסי – שנאמר "וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" נשמה שנתתי בך החייה.
• שנינו במשנה: "על אלו מתריעין בשבת... שמעון התימני אומר אף על הדבר ולא הודו לו חכמים":
בעיה – לא הודו לו חכמים בשבת אבל בחול הודו לו או שמא לא הודו לו כלל? ופשטנו שאפילו בחול לא הודו לו חכמים.
• ת"ר: על כל צרה שלא תבא על הצבור מתריעין עליה חוץ מרוב גשמים לפי שאין מתפללין על רוב הטובה. ואמר רבי יוחנן – מניין שאין מתפללין על רוב הטובה? שנאמר "הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת... בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי". מה הפשט ' עד בלי די '? עד שיבלו שפתותיכם מלומר די [שתיפסק הטובה]. רמי בר רב יוד -ובגולה [בבל שהיא עמוקה כמצולה] מתריעין עליה על צרת ריבוי גשמים [שכיון שעמוק, הבתים נטבעים במים].
דף כג
ע"א
• ת"ר: "וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם" דהיינו שלא תהיה הארץ שכורה [שתויה מריבוי גשמים] ולא צמאה [למים] אלא בינונית. שכל זמן שהגשמים מרובין מטשטשין את הארץ ואינה מוציאה פירות. דבר אחר 'בעתם' [שהגשם יורד] בלילי רביעיות ובלילי שבתות [שאז מצוי שדים בחוץ ואין אנשים יוצאים החוצה] שכן מצינו בימי שמעון בן שטח שירדו להם גשמים בלילי רביעיות ובלילי שבתות עד שנעשו גרעיני חטים ככליות ושעורים כגרעיני זיתים ועדשים כדינרי זהב, וצררו מהם דוגמא לדורות להודיע כמה החטא גורם שנאמר "עֲוֹנוֹתֵיכֶם הִטּוּ אֵלֶּה וְחַטֹּאותֵיכֶם מָנְעוּ הַטּוֹב מִכֶּם" וכן מצינו בימי הורדוס, שהיו עוסקין בבנין בהמ"ק והיו יורדין גשמים בלילה, למחר נשבה הרוח ונתפזרו העבים וזרחה החמה ויצאו העם למלאכתן וידעו שמלאכת שמים בידיהם.
• ת"ר: פעם אחת יצא רוב אדר ולא ירדו גשמים שלחו לחוני המעגל 'התפלל וירדו גשמים' התפלל ולא ירדו גשמים. עג עוגה ועמד בתוכה [כדרך שעשה חבקוק הנביא שנאמר "עַל מִשְׁמַרְתִּי אֶעֱמֹדָה וְאֶתְיַצְּבָה עַל מָצוֹר...]. אמר לפניו 'רבונו של עולם בניך שמו פניהם עלי שאני כבן בית לפניך, נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך'. התחילו גשמים מנטפין. אמרו לו תלמידיו 'רבי ראינוך ולא נמות, כמדומין אנו שאין גשמים יורדין אלא להתיר שבועתך'. אמר 'לא כך שאלתי אלא גשמי בורות שיחין ומערות', ירדו בזעף עד שכל טפה וטפה [גודלה] כמלא פי חבית ושיערו חכמים שאין טפה פחותה מלוג. אמרו לו תלמידיו 'רבי ראינוך ולא נמות, כמדומין אנו שאין גשמים יורדין אלא לאבד העולם'. אמר לפניו 'לא כך שאלתי אלא גשמי רצון ברכה ונדבה' ירדו כתיקנן עד שעלו כל העם להר הבית מפני הגשמים. אמרו לו 'רבי כשם שהתפללת שירדו כך התפלל וילכו להם' אמר להם 'כך מקובלני שאין מתפללין על רוב הטובה, אעפ"כ הביאו לי פר הודאה' הביאו לו פר הודאה סמך שתי ידיו עליו ואמר לפניו 'רבש"ע עמך ישראל שהוצאת ממצרים אינן יכולין לא ברוב טובה ולא ברוב פורענות, כעסת עליהם אינן יכולין לעמוד השפעת עליהם טובה אינן יכולין לעמוד. יהי רצון מלפניך שיפסקו הגשמים ויהא ריוח בעולם' מיד נשבה הרוח ונתפזרו העבים וזרחה החמה ויצאו העם לשדה והביאו להם כמהין ופטריות [שיצאו מלחלוח הגשם]. שלח לו שמעון בן שטח 'אלמלא חוני אתה גוזרני עליך נידוי, שאילו שנים כשני אליהו שמפתחות גשמים בידו של אליהו [שנגזר על שנה זו שלא יהיו גשמים] לא נמצא שם שמים מתחלל על ידך! [ע"י שבועתך מול שבועת אליהו שלא ירדו גשמים] אבל מה אעשה לך שאתה מתחטא לפני המקום ועושה לך רצונך כבן שמתחטא על אביו ועושה לו רצונו ואומר לו אבא הוליכני לרחצני בחמין שטפני בצונן תן לי אגוזים שקדים אפרסקים ורמונים ונותן לו, ועליך הכתוב אומר "יִשְׂמַח אָבִיךָ וְאִמֶּךָ וְתָגֵל יוֹלַדְתֶּךָ".
• תנו רבנן: שלחו בני לשכת הגזית לחוני המעגל "וְתִגְזַר אוֹמֶר וְיָקָם לָךְ וְעַל דְּרָכֶיךָ נָגַהּ אוֹר": " וְתִגְזַר אוֹמֶר " אתה גזרת מלמטה והקדוש ברוך הוא מקיים מאמרך מלמעלה. " וְעַל דְּרָכֶיךָ נָגַהּ אוֹר " דור שהיה אפל [מרוב צער שלא ירדו גשמים] הארת בתפלתך. " כִּי הִשְׁפִּילוּ וַתֹּאמֶר גֵּוָה " דור שהיה שפל הגבהתו בתפלתך. "וְשַׁח עֵינַיִם יוֹשִׁעַ" דור ששח בעונו הושעתו בתפלתך. "יְמַלֵּט אִי נָקִי" דור שלא היה נקי מלטתו בתפלתך. "וְנִמְלַט בְּבֹר כַּפֶּיךָ" מלטתו במעשה ידיך הברורין.
ר' יוחנן – כל ימיו של אותו צדיק [חוני המעגל] היה מצטער על מקרא זה "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ד' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים" אמר האם יש מישהו שישן שבעים שנה בחלומו [שהפסוק מדבר על כך]? יום אחד הלך בדרך וראה לאיש שנוטע עץ חרוב, אמר לו 'כמה שנים טוען פירות?' אמר לו אותו איש 'שבעים שנה' אמר לו 'פשוט לך שתחייה שבעים שנה?' אמר לו 'אני מצאתי את החרוב כשהגעתי לעולם הזה, וכמו ששתל לי אבי את החרוב כך אני שותל את החרוב לבני'. ישב חוני המעגל ואכל לחם, ובאה לו שינה ונרדם, וכשישן, עלה סביבו שן סלע וכיסה אותו מעיני האדם וישן שבעים שנה. כאשר קם מהשינה ראה לאדם שמלקט מעץ החרוב פירות אמר לו חוני 'אתה הוא זה ששתל אותו?' א"ל 'אני נכדו' אמר לו שמע מינה 'שישנתי שבעים שנה'. ראה לחמורו שילדה לו וולדי וולדות. הלך לביתו אמר להם 'בנו של חוני המעגל חי?' אמרו לו 'בנו לא, אך נכדו חי' אמר להם 'אני חוני המעגל' אך לא האמינו לו. הלך לבית המדרש שמע לחכמים שאומרים, שברור להם ההלכות כמו השנים שהיה חוני המעגל חי [שכאשר עלו לבימ"ד עם כל קושיא שהיה להם היה מתרץ להם אותה] אמר חוני לחכמים 'אני הוא' אך לא האמינו לו ולא עשו לו כבוד כמו שמגיע לו, חלשה דעתו התפלל שימות ומת. [ רבא – זה הוא שאומרים אנשים או חברותא או מיתה].
ע"ב
אבא חלקיה היה בנו של חוני המעגל . וכשהיה צורך בגשם בעולם, היו באים אליו חכמים כדי שיתפלל על הגשם, ולאחר שהתפלל היה יורד גשם. פעם אחת, היה צריך גשם, ושלחו אליו חכמים זוג של ת"ח כדי שיתפלל שירדו גשמים. לאחר שלא מצאוהו בבית, הלכו לשדה ומצאו אותו שם חורש בשדה, נתנו לו שלום אך לא החזיר להם פנים. לעת ערב, כשהיה לוקח עצים והיה הולך לביתו, נשא את העצים והמעדר על כתף אחת ואת הגלימה על הכתף השנית, וכל הדרך לא נעל נעליים. כאשר הגיע לאמת המים נעל את נעליו, וכשהגיע למקום קוצים וברקנים הגביה את בגדו. כאשר הגיע לעיר, יצאה אליו אשתו לקבל פניו כאשר היא מקושטת, וכשהגיעו לבית נכנסה ראשונה אשתו ואח"כ הוא ואח"כ הת"ח. ישב לאכול פת ולא הזמין את הת"ח לאכול עמו בסעודה. חילק את הפת לילדיו, לילד הגדול נתן חלק אחד ולקטן נתן שני חלקים. אמר לאשתו 'יודע אני שרבנן באו בשביל שאתפלל על הגשם, בואי עימי ונעלה לגג ונתפלל לד', אפשר שיתרצה הקדוש ברוך הוא ויוריד גשם [והם לא ידעו שזה בגלל תפילותינו] וממילא לא נחזיק טובה לעצמנו'. עלו לגג, עמד הוא בזווית אחת והיא עמדה בזווית אחרת, ותחילה הגיעו העננים מהזוית שבו אשתו התפללה. כשירד מהגג, אמר לחכמים 'למה באתם'? אמרו לו 'שלחו אותנו חכמים לכבודו ע"מ לבקש שתתפלל על הגשמים' אמר להם 'ברוך המקום שלא הצריך אתכם לאבא חלקיה [שהרי כבר יורד גשם]' אמרו לו 'יודעים אנו שהגשם הגיע מחמת כבודו, אלא יאמר לנו כבודו מספר דברים שראינו שתמוהים לנו'. והתחילו לשאול אותו 'מה הטעם כשנתננו שלום לכבודו [בשדה] לא החזרת לנו שלום?' אמר להם 'שכיר יום הייתי ואמרתי לעצמי לא אתבטל ממלאכתי להחזיר לכם שלום'. 'ומה הטעם נשאת את העצים על כתף אחד ואת הבגד על הכתף השנית [ולא תחת העצים, באופן שהיה מיקל עליך לשאת את העצים ולא יפצעו אותך]?' אמר להם 'טלית [בגד] שאולה היתה לי, וללובשה שאלתיה ולא כדי ליתנה תחת משאי [שעלולה להיקרע]'. 'ומה הטעם כל הדרך לא נעלת נעליים וכאשר הגעת למים כן לבשת נעליים?' אמר להם 'כל הדרך אני רואה את הדרך שלפני אך במים איני רואה את הדרך'. 'ומה הטעם שכשהגעת למקום קוצים וברקנים הגבהת את הבגדים?' אמר להם 'הבשר [של האדם] מעלה רפואה [עתיד להתרפות] והבגדים [אם יקרעו] אינה מעלה רפואה'. 'מה הטעם כשהגעת לעיר יצאה אשתך לפניך מקושטת?' אמר להם 'כדי שלא אתן עיני באשה אחרת'. 'ומה הטעם נכנסה היא ראשונה לבית ואז אתה ואז אנחנו?' אמר להם 'משום שאין אתם בדוקים לי, אם כשרים אתם אם פסולים אתם, שתכנסו אחרי אשתי'. 'ומה הטעם, כאשר ישבת לאכול לא הצעת לנו גם?' 'משום שלא היה לי הרבה לחם, ואם הייתי מזמין אתכם לאכול עימי, לא הייתם אוכלים אצלי והייתם מחזיקים לי טובה על זה שהזמנתי אתכם, ולא רציתי שתחזיקו לי טובה בחינם'. 'מה הטעם הבאת לילד הגדול חתיכה אחת של לחם ואילו לקטן הבאת שתי חתיכות של לחם?' אמר להם 'הבן הגדול נמצא בבית ולכן בידו לאכול במשך היום, אך הקטן נמצא בבית הכנסת וחוזר רק בסוף היום ואינו אוכל במשך היום'. 'ומה הטעם, הקדימו לעלות העננים מהזוית שהיתה נמצאת בו אשתך לעננים שמהצד שלך?' 'משום שהאישה מצויה בבית ומביאה לחם לעניים [שהנאתם קרובה, שמיד יכולים לאכול] ואני מביא כסף ולא קרובה הנאתם. טעם אחר – היו בשכונתינו בריונים אני התפללתי שימותו והיא התפללה שיחזרו בתשובה, ואכן חזרו בתשובה.
חנן הנחבא בן בתו של חוני המעגל , כאשר העולם היה צריך לגשם היו שולחים אליו חכמים, תינוקות של בית רבן והיו התינוקות תופסים לו בשולי טליתו ואמרו לו 'אבא אבא תביא לנו גשם' אמר לפני הקב"ה 'רבש"ע עשה בשביל אלו שאין מכירין בין אבא שנותן גשם לאבא שלא נותן גשם' [ונקרא חנן הנחבא – מפני שהיה מחביא עצמו בבית הכסא (שהיה צנוע ביותר כאשר היה נכנס לשירותים)].
• אמר רבי זריקא לרב ספרא 'בוא תראה מה ההבדל בין תקיפי א"י לחסידים שבבל': רב הונא ורב חסדא שהיו חסידים שבבל, כאשר היה צריך העולם לגשם, אמרו 'נתכנס ביחד ונתפלל ונבקש רחמים, ואפשר שיתרצה ד' ויוריד גשם' [דהיינו שלמרות חסידותם, פירסמו את הדבר שיתכן שבזכותם ירד גשם]. רבי יונה אבא של רבי מני שהיה מתקיפי א"י, כאשר היה צריך העולם לגשם, היה נכנס לביתו ואמר לבני ביתו 'הביאו לי שק ואלך ואקנה בזוז תבואה' כאשר יצא לבחוץ הלך ועמד במקום עמוק [שנאמר "מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ד'"] ועמד שם במקום צנוע, והתכסה בשק, וביקש רחמים, וירד גשם. כשחזר לביתו, אמרו לו בני ביתו 'הבאת תבואה?' אמר להם 'אמרתי, הואיל והגיע עכשיו גשם, אז יהיה רווח בעולם והתבואה תהיה יותר בזול ולכן לא קניתי כעת' [ולמרות שהיה מתקיפי א"י לא פירסם את הדבר ואפילו לא לאנשי ביתו].
רבי מני בנו של רבי יונה , היו מצערים אותו אנשי בית הנשיא. השתטח על קבר אביו, אמר לו 'אבא, אבא, הם מצערים אותי'. יום אחד של בית הנשיא עברו ליד הקבר, ונתפשו רגלי סוסיהם, עד שקיבלו עליהם שלא יצערו את רבי מני . ועוד מעשה עם רבי מני שהיה מצוי אצל רבי יצחק בן אלישיב . אמר לו רבי מני 'עשירים של בית חמי מצערים אותי' אמר לו רבי יצחק בן אלישיב 'יהיו עניים', ואכן נהיו עניים. אמר לו רבי מני 'הם דוחקים אותי ליתן להם פרנסה' אמר לו רבי יצחק בן אלישיב 'יהיו עשירים', ואכן נהיו עשירים. אמר לו רבי מני 'אין אשתי מקובלת עלי בגלל שהיא לא יפה' אמר לו רבי יצחק בן אלישיב 'מה שמה?' אמר לו ' חנה ' אמר 'תתייפי חנה ', וכן נתייפתה חנה . אמר רבי מני 'מתגאה עלי מתוך יופיה' אמר לו רבי יצחק בן אלישיב 'אם כך, תחזור חנה לשחרוריתה', ואכן וחזרה חנה לשחרוריתה.
• שני ת"ח שהיו לפני רבי יצחק בן אלישיב , אמרו לו 'התפלל עלינו כבודו שנהיה חכמים הרבה!' אמר להם 'עמי היתה ושלחתיה' [שכבר אין תפילתי מקובלת כ"כ].
דף כד
ע"א
רבי יוסי בן רבי אבין היה לומד לפני ר' יוסי שמן העיר יוקרת עזב את ר' יוסי שמן יוקרת והלך ללמוד לפני רב אשי . יום אחד שמע רבי יוסי בן רבי אבין לרב אשי ששנה: שמואל – השולה דג מן הים בשבת, כיון שיבש בו כסלע – חייב [משום נטילת נשמה]. אמר רבי יוסי בן רבי אבין לרב אשי – 'ותאמר הגבלה זו: שדווקא אם יבש כסלע בין סנפיריו אז חייב!' אמר לו – 'ואינך סובר שמי שאמר זאת זה רבי יוסי בן רבי אבין ומדוע אין אתה אומר זאת בשמו? אמר לו 'אני הוא'. אמר לו 'ולא לפני רבי יוסי שמן יוקרת אתה לומד?' אמר לו 'כן' אמר לו 'ומדוע עזבת אותו ובאת אלי?' אמר לו 'אדם שלא חס על בנו ובתו, עלי יחוס!?'.
• מה היה אותו מעשה עם בניו של ר' יוסי שמן יוקרת שלא חס עליהם:
בנו: לר' יוסי שמן יוקרת היו פועלים שכורים לעבוד בשדה, יום אחד העריב להם היום ועדין לא הביא להם ר' יוסי לחם לאכול. אמרו הפועלים לבנו 'אנו רעבים' היו יושבים תחת עץ תאנה שלא הגיעה זמנה אמר 'תאנה, תאנה! הוציאי פירותיך ויאכלו פועלי אבא'. הוציאה ואכלו את התאנים. בנתים הגיע ר' יוסי . אמר להם 'לא תחשבו בדעתכם שזה שאיחרתי כי לא רציתי להביא לכם את המגיע לכם, אלא טרחתי במצווה, ועד עכשיו ארכה טרחתי'. אמרו לו 'ד' ישביע אותך כמו שהשביע בנך אותנו' אמר להם 'מהיכן השביע אתכם?' אמרו לו 'כך וכך היה המעשה' אמר לבנו 'בני, אתה הטרחת את קונך להוציא תאנה פירותיה שלא בזמנה יאסף שלא בזמנו'.
בתו: היתה לו בת בעלת יופי. יום אחד ראה לאיש אחד שהיה מפרק את גדר העצים ליד ביתו כדי להסתכל על הבת שלו. אמר לו: 'מה אתה מעין כאן'? אמר לו 'רבי, אם ללוקחה לא זכיתי, לראותה לא אזכה?' - אמר לה 'בתי, את מצערת את הבריות – שובי לעפריך, ואל יכשלו ביך בני אדם'.
• מסופר על החמור של ר' יוסי שמן יוקרת , כאשר היו שוכרים אותו לכל היום, לעת ערב היו משלחים אותו עם דמי השכירות על גביו והיה הולך לבית בעליו. ואם היו מרבים בשכר או מפחיתים לא היה זז החמור ממקומו. יום אחד שכחו זוג של סנדלים על גביו, ולא הלך החמור עד שנטלו את הסנדלים ממנו.
אלעזר איש בירתא כשהיו רואים אותו גבאי צדקה, היו בורחים ממנו, כיון שכל מה שיש לו היה נותן להם לצורך צדקה. יום אחד עלה לשוק כדי לקנות צורכי נידוניא לבתו, ראוהו גבאי צדקה והתחבאו ממנו. הלך ורץ אחריהם והשיגם, אמר להם 'השבעו לי באיזה צדקה אתם עוסקים'? אמרו לו 'בחתונת יתום עם יתומה'. אמר להם: 'העבודה [לשון שבועה] שהם קודמים לבתי'. לקח כל הכסף שהיה בידו ונתן להם. נשאר לו זוז אחד, וקנה איתו מעט חיטים ועלה לביתו וזרק את החיטים באוצר התבואה. באה אשתו ושאלה לבתו 'מה הביא אביך?' אמרה לה 'כל מה שהביא זרק באוצר החיטים'. הלכה אשתו לפתוח את דלת האוצר כדי לראות מה הביא, ראתה אוצר מלא חיטים, ויוצאים החיטים דרך החור שמתחת לציר הדלת ואין הדלת נפתחת מרוב החיטים הלוחצים אותה [שנעשה נס]. הלכה בתו לבימ"ד, אמרה לו 'בא וראה מה עשה לך אוהבך!' אמר לה 'העבודה! [לשון שבועה] הרי הן הקדש עליך. ואין לך בהן אלא כאחד מעניי ישראל'.
רבי יהודה נשיאה גזר תענית על שלא ירדו גשמים, התפלל ולא הגיע גשם. אמר: 'כמה הבדל יש משמואל הרמתי ליהודה בן גמליאל ![שאצל שמואל שהתפלל לבדו ירד גשם, ואילו אני מתפלל עם כלל ישראל ולא יורד] אוי לו לדור שכן נתקע, אוי לו למי שעלתה בימיו כך!' חלשה דעתו ואז ירד גשם.
• בית הנשיא גזרו תענית ולא הודיעו לרבי יוחנן ו לריש לקיש עליה. בבוקר הודיעו להם שגזרו אתמול תענית, אמר ריש לקיש לרבי יוחנן 'הרי לא קיבלנו אותה על עצמנו מאתמול' אמר לו 'אנחנו אחרי בית הנשיא נגררים [וכשהוא גוזר הרי כאילנו קבלנו אותה מבעוד יום]. עוד מעשה, בית הנשיא גזרו תענית ולא ירד גשם. לימד אושעיא הצעיר שבין בני הישיבה את הברייתא: "וְהָיָה אִם מֵעֵינֵי הָעֵדָה נֶעֶשְׂתָה לִשְׁגָגָה", משל לכלה שהיא בבית אביה, כל זמן שעיניה יפות – אין כל גופה צריכה בדיקה, עיניה טרוטות [רכות] – כל גופה צריכה בדיקה [ורמז שהמנהיגים מבית הנשיא רשעים, ולכן צריך בדיקה על מעשי העם והואיל והעם לא ראוי לא בא גשם]. הגיעו עבדיו של הנשיא והשליכו סודר מסביב לצואר אושעיא , וציערו אותו. אמרו בני עירו לעבדי הנשיא 'הניחו לו, שהוא גם מצער אותנו, אבל מכיון שראינו שכל דבריו נאמרים לשם שמיים – אין אנו אומרים לו כלום ועוזבים אותו, גם אתם עזבו אותו'.
רבי גזר תענית ולא הגיע גשם. ירד אילפא [וי"א רבי אילפי ] לפני התיבה בנוכחותו של רבי, והתחיל להתפלל 'משיב הרוח' – והחלה הרוח נושבת. 'מוריד הגשם' – והתחיל גשם לרדת. אמר רבי לאילפא 'מה מעשיך' [שהתקבלה תפילתך] – אמר לו 'אני גר בכפר דחוק ועני, שאין בו יין לקידוש והבדלה, ואני טורח ומביא יין לקידוש והבדלה ומוציא את כולם ידי חובה'.
רב הזדמן למקום מסוים שלא היה שם גשם, גזר תענית ולא ירד גשם. ירד לפניו שליח ציבור, התפלל 'משיב הרוח' – והחלה הרוח נושבת. 'מוריד הגשם' – והתחיל גשם לרדת. אמר לו 'מה מעשיך' [שהתקבלה תפילתך] – אמר לו 'מלמד תינוקות אני, ומלמד אני את בני העניים כבני העשירים בשווה, וכל מי שאין לו לשלם לי – איני לוקח ממנו כלום. ויש לי בריכה של דגים, וכל תינוק שאינו רוצה ללמוד – משחד אני אותו בדגים אלו, ובכך אני מתקן ומפייס אותם עד שמתרצים לבוא ללמוד.
רב נחמן גזר תענית, התפלל ולא ירדו גשים. אמר 'קחו את נחמן [על עצמו אומר זאת] ותשליכו אותו בחבטה מן הכותל לארץ'. הצטער רב נחמן, ובעקבות צערו ירד גשם.
רבה גזר תענית, התפלל ולא ירד גשם. אמרו לו 'והרי רב יהודה כשהיה גוזר תענית היה יורד גשם!' - אמר להם 'מה אעשה? [שאיני יודע במה כוחם עדיף] אם משום שהם היו שונים הרבה – אנחנו עדיפים מהם שבשנים של רב יהודה עיקר לימודם היה בסדר נזיקין, ואנחנו שונים בכל שישה סדרי משנה, ולא עוד אלא כאשר הגיע רב יהודה למשנה בעוקצין 'האשה שכובשת ירק בקדירה' [וי"א המשנה 'זיתים שכבשן בטרפיהן טהורין'] אמר על זה 'הוייות של רב ושמואל רואים אנו כאן [שהם משניות קשות כמו קושיות רב ושמואל- שהיה קשה לו]!' ואילו אנחנו לומדים משניות של עוקצין ב-13 ישיבות! [דהיינו שפחות קשה לנו], ולמרות ההבדל בלימוד, כאשר רב יהודה היה שולף נעל אחת משום עינוי היה יורד גשם, ואנחנו צווחים לד' כל היום ולא יורד גשם. אם משום שיש משהו במעשיי שלא טוב – אם יש מי שראה שיבוא יגיד! אבל מה יעשו גדולי הדור שאין דורן דומה יפה.
ע"ב
רב יהודה ראה שני אנשים שהיו פרוצים בביזוי לחם [שזרקו את הפת זה לזה], אמר 'שמע מינה יש שובע בעולם'. נתן עיניו, ונהיה רעב. אמרו חכמים לרב כהנא בנו של רב נחוניא שמשו [של רב יהודה ] 'אתה שהינך מצוי לפניו [ רב יהודה ] תעשה שיצא דרך הפתח הסמוך לשוק [כדי שיראה את הרעב]'. עשה כך שמשו ויצא [ רב יהודה ] לשוק. וראה אסיפת אנשים, אמר להם 'מהי האסיפה הזו?' אמרו לו 'על כלי של תמרים שעומד להימכר נאספו כולם'. אמר 'שמע מינה רעב בעולם'. אמר לשמשו 'חלוץ לי נעלי'. חלץ לו מנעל אחד וירד גשם, כאשר בא שמשו לחלוץ לו את הנעל השניה, בא אליהו ואמר לו 'אמר הקדוש ברוך הוא: אם הינך חולץ את השניה אני מחריב את העולם'.
רב מרי ברה דבת שמואל – באותו יום שחל השובע אני הייתי עומד על שפת הנהר 'פפא', וראיתי מלאכים שהיו נראים כמלחי ספינה שהם מביאים חול ומילאו בו את הספינה, והחול נהפך לקמח סולת. ואז באו כולם לקנות מקמח זה, אמר להם רב יהודה 'מקמח זה לא תקנו, שמעשה ניסים הוא'. ולמחרת הגיע ספינה עם חיטים ממקום הנקרא פרזינא.
רבא נזדמן להגרוניא, גזר תענית ולא ירד גשם. אמר להם 'תלינו הלילה כולכם כשאתם עדין בתענית'. למחר אמר להם 'אם יש אדם שראה משהו בחלומו, שיאמר מה ראה'. אמר להם רבי אלעזר מהגרוניא 'אני ראיתי שהקריאו לי בחלומי שלום טוב לרב טוב [הכוונה לרבא ] מהריבון שהוא טוב [הכוונה לד'] ומטובו מטיב לעמו [שהכוונה מזכויותיו של רבא עושה ד' טוב לעמו]', אמר רבא 'שמע מינה עת רצון היא ויש לבקש רחמים'. ביקש רחמים ואכן ירד גשם.
• מעשה באדם שהתחייב מלקות בבית דינו של רבא משום שבעל אשה נכרית, הלקה אותו רבא ומת הלוקה. נשמע הדבר לבית שבור המלך ורצה להעניש את רבא על כך, אמרה איפרא הורמיז אמו של שבור המלך לבנה: 'לא כדאי לך להתעסק עם היהודים, שכל שהם רוצים מאדונם, נותן להם' אמר לה: 'מה ראית שנתן להם?' אמרה: 'ביקשו גשמים ונתן להם'. אמר לה: 'זה שירד גשם זה לא ראיה, שכן זה היה זמן הגשמים, אלא אם כדברך שיבקשו עכשיו גשמים בתקופת תמוז ואז ירד ואז זה יהיה ראיה'. שלחה לרבא : 'תכוין דעתך לבקש רחמים שירד גשם'. ביקש רחמים, ולא ירד גשמים. אמר לפניו: 'רבונו של עולם! "אֱלֹקִים בְּאָזְנֵינוּ שָׁמַעְנוּ אֲבוֹתֵינוּ סִפְּרוּ לָנוּ פֹּעַל פָּעַלְתָּ בִימֵיהֶם בִּימֵי קֶדֶם", ואנו בעינינו לא ראינו!' וירד גשמים מרובים עד כדי כך שמרוב גשמים קילחו מים מהמרזבים של ציפורי והגיעו עד נהר חידקל. בא אביו של רבא בחלום, ואמר לו: 'היש שמטריח לקונו כ"כ [להוריד גשמים]?' המשיך ואמר לו אביו: 'שנה את מקומך' שינה מקומו. למחר כשהשכים למחרת מצא את מטתו שהיא מחותכת בסכינים.
רב פפא גזר תענית ולא ירד גשם, נחלש לבו [מהתענית], גמע כף דייסא, והתפלל וגם אז לא ירד גשם. אמר לו רב נחמן בר אושפזתי : 'שמא אם היית גומע כף נוספת של דייסא היתה מתקבלת תפילתך והיו יורדים גשמים' [אמר לו בשחוק, שכן היה לו קודם להתפלל ואחרי זה לאכול ולא הפוך]. התבייש רב פפא וחלש דעתו, ואז ירד גשם.
מעשים על רבי חנינא בן דוסא ומשפחתו :
1. רבי חנינא בן דוסא היה הולך בדרך וירד גשם. אמר לפניו: 'רבונו של עולם, כל העולם כולו בנחת וחנינא בצער?' הפסיק הגשם. כשהגיע לביתו, אמר לפניו: 'רבונו של עולם! כל העולם כולו בצער, וחנינא בנחת?' וירד שוב הגשם. רב יוסף – מה הועילה תפילתו של כהן גדול [ביום הכפורים] לגבי רבי חנינא בן דוסא . ששנינו: היה [הכה"ג] מתפלל תפלה קצרה בבית החיצון [היכל]. מה היה מתפלל? רבין בר אדא ורבא בר אדא אמרו משמו של רב יהודה : 'יהי רצון מלפניך ה' אלקינו שתהא השנה הזו אם שחונה [חמה] תהא גשומה וטלולה. ואל יכנס לפניך תפילת עוברי דרכים [שמתפללים שלא ירדו גשם]'. רב אחא בנו של רבא סיים משמו של רב יהודה : 'לא יעדי עביד שולטן מדבית יהודה [לא תפסק המלכות מזרע שבט יהודה], ואל יהו עמך ישראל צריכין להתפרנס זה מזה, ולא לעם אחר'.
רב - בכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת: 'כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני דיו בקב חרובים מערב שבת לערב שבת'.
דף כה
ע"א
2. היתה רגילה אשתו של ר' חנינא בן דוסא לחמם התנור כל ערב שבת וזורקת היתה לתוך התנור דבר המעלה עשן כקיטור משום הבושה [שהיתה מראה לשכנים בכך שכביכול אופה עיסות לשבת, שכן היתה ענייה ולא רצתה שיראה שהיא לא עושה כלום], היתה לה בשכונתה שכנה רעה. אמרה לעצמה השכנה: הרי אני יודעת שאין בביתם ולא כלום, וא"כ מה הוא זה שתנורם מלא הרבה עשן? הלכה ודפקה על הדלת, התביישה אשתו של ר' חנינא ונכנסה לחדרה. נעשה לה נס וראתה השכנה את התנור מלא לחם, ואת הקערה מלאה עיסה. אמרה לה השכנה: 'פלונית פלונית! תביא כלי שרודין עמו הפת, שהרי לחמך כבר נחרך'. אמרה לה: אף אני לכך נכנסתי לחדרי'.[שנו חכמים- אף היא להביא מרדה נכנסה, מפני שמלומדת בנסים] .
3. אמרה אשתו של רבי חנינא לרבי חנינא : עד מתי נצטער כל כך [מהעניות]? אמר לה: 'מה נעשה'? אמרה לו: 'בקש רחמים שיתנו לך משהו', ביקש רחמים, יצתה כמין פיסת יד ונתנו לו רגל אחת משולחן העשוי מזהב. לאחר זמן אמר לאשתו: 'ראיתי בחלומי עתידים צדיקים שאוכלים על שולחן של זהב עם שלוש רגלים, ואת אוכלת עם שולחן עם שתי רגליים. נוח לך שכולם יאכלו על שולחן שלם ואנו נאכל על שולחן חסר? 'אמרה לו: 'ומה נעשה? בקש רחמים שיקחו ממך את הרגל מזהב'. ביקש רחמים ולקחו אותו. [שנינו: גדול היה נס אחרון [לקיחת הרגל] יותר מן הראשון [של הלחם]. שמקובלנו- שמשמים נותנים לאדם אך לא לוקחים מה שנתנו ].
4. ערב שבת אחת ראה ר' חנינא את בתו כשהיא עצובה. אמר לה? 'בתי למה את עצובה?' אמרה לו: 'כלי של חומץ נתחלף לי בכלי של שמן, והדלקתי ממנו אור לשבת'. אמר לה: 'בתי, מה אכפת לך? מי שאמר לשמן וידלוק הוא יאמר לחומץ וידלוק'. ובאמת שנינו: שהיה דולק והולך כל היום כולו, עד שהביאו ממנו אור להבדלה.
5. רבי חנינא בן דוסא היה לו עיזים, אמרו לו שכניו: 'העיזים רועות בשדותינו ומפסידות אותנו'. אמר להם: אם הם מפסידות אותכם יאכלו אותם זאבים, ואם לא כל אחד ואחד מהם יביא בערב זאב בקרניו. לערב הביא כל אחד מהם זאב בקרניו.
6. היתה לו שכנה שבנתה בית, ולא הגיעו הקורות של הגג מכותל לכותל באה לפניו, אמרה לו: 'בניתי בית ולא מגיעים קורות הגג מכותל לכותל' אמר לה: 'מה שמך?' אמרה לו: 'איכו' אמר: 'איכו יאריכו קורותיך'. [שנינו: הגיעו, עד שבלטו מצידי הבית אמה לכאן ואמה לכאן. ויש אומרים: שנדבקו חתיכות עץ קטנות לאורך הקורות ועוד אמר פלימו - אני ראיתי אותו הבית, והוו קורותיו יוצאות אמה לכאן ואמה לכאן. ואמרו לי: בית זה שקירה רבי חנינא בן דוסא בתפלתו].
7. ורבי חנינא בן דוסא הגיעו אליו העיזים על ידי המעשה: שעבר אדם אחד על פתח ביתו והניח שם תרנגולים, ומצאתן אשתו של רבי חנינא בן דוסא , ואמר לה: אל תאכלי מביציהם. והרבו ביצים ותרנגולים, והיו מצערים אותם, ומכרם, וקנה בדמיהן עזים. פעם אחת עבר אותו אדם שאבדו ממנו התרנגולין, ואמר לחבירו: בכאן הנחתי התרנגולין שלי. שמע רבי חנינא , אמר לו: 'יש לך בהן סימן?' אמר לו: כן, ונתן לו סימן ונטל את העיזין.
רבי אלעזר בן פדת היה עני ביותר. הקיז דם ולא היה לו מה לאכול, לקח צלע של שום ואכלו, התעלף ונרדם. באו חכמים לבקרו, ראו אותו בוכה ושוחק ויוצא ניצוץ ממצחו. כשהתעורר שאלו אותו: 'למה בכית וחייכת?' אמר להם: 'שהיה יושב עמי הקב"ה, ואמרתי לו 'עד מתי אצטער בעולם הזה?' ואמר לי: ' אלעזר בני, נוח לך שאהפוך את כל העולם מתחילה? אפשר שתוולד בשעת המזונות [ואז לא תהיה עני]'. אמרתי לפניו 'כולי האי, ואפשר?' אמרתי לו: 'ימי חיי שחייתי כבר הם רבים ממה שאני עתיד לחיות או פחות?' אמר לי 'מה שחיית זה יותר ממה שאתה עתיד לחיות' אמרתי לו: 'אם כן, לא רוצה' [וזה מה שבכה] . אמר לי 'בשכר זה שאמרת שאתה לא רוצה, אתן לך לעולם הבא שלוש עשרה נערות של שמן אפרסמון דכיין, שתתענג בהם' [וזה מה ששחק] . אמרתי לפניו 'זה מה שאקבל ולא יותר?' אמר לי 'ולחברך מה אתן?' אמרתי לו 'ואני מאדם שאין לו אני מבקש!?' והכה אותי במכת אצבע צרידה על מצחי, ואמר לי ' אלעזר בני, חצים בך, חצים' [לחדווה אמר לו כך] [וזה מה שיצא ניצוץ ממצחו] .
רבי חמא בר חנינא גזר תענית ולא ירד גשם, אמרו לו 'והרי רבי יהושע בן לוי גזר תענית וירד גשם' אמר להם 'זה אני וזה בר לוי' [והוא עדיף ממני]. אמרו לו 'יבוא ונכוון דעתינו, אפשר ישבר לב הציבור וירד גשם'. התפללו ולא ירד גשם. אמר להם 'נוח לכם שיבא מטר בשבילנו?' אמרו לו 'כן'. אמר 'רקיע רקיע, כסה [בעננים] פניך!' ולא התכסה. אמר 'כמה עזין פני רקיע!' והתכסה, וירד גשם.
לוי גזר תענית ולא ירד גשם, אמר לפניו 'רבונו של עולם! עלית וישבת במרום ואין אתה מרחם על בניך'. והגיע גשם, ונעשה צולע לוי . [ רבי אלעזר - לעולם אל יטיח אדם דברים כלפי מעלה, שהרי אדם גדול הטיח דברים כלפי מעלה ונעשה צולע וזה לוי . דהיינו ע"י חטא זה נעשה צולע כאשר הראה לפני רבי קידה].
רבי חייא בר לולייני שמע לעננים שאמרו: בוא ונוריד גשם בעמון ומואב. אמר לפניו 'רבונו של עולם, כשנתת תורה לעמך ישראל חזרת על כל אומות העולם ולא קיבלוה, ועכשיו אתה נותן להם מטר? תורידו כאן גשם!' והורידו גשם כאן.
ע"ב
• "צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה", אם נאמר תמר, למה נאמר ארז? ואם נאמר ארז, למה נאמר תמר? אילו נאמר תמר ולא נאמר ארז, הייתי אומר: מה תמר אין גזעו מחליף – אף צדיק חס ושלום אין גזעו מחליף [אינו בתחית המתים], לכך נאמר ארז. אילו נאמר ארז ולא נאמר תמר, הייתי אומר: מה ארז אין עושה פירות - אף צדיק חס ושלום אין עושה פירות [אין לו שכר לע"ל], לכך נאמר תמר ונאמר ארז. [במאמר זה אנו עוסקים בארזים שגזעם מחליף, שיש עשרה מיני ארזים שנלמדים מהפסוק "אֶתֵּן בַּמִּדְבָּר אֶרֶז שִׁטָּה וַהֲדַס..."].
• תנו רבנן: מעשה ברבי אליעזר שגזר שלש עשרה תעניות על הצבור ולא ירדו גשמים. באחרונה [אחר שגמרו את כל השלוש עשרה] התחילו הצבור לצאת. אמר להם 'תקנתם קברים לעצמכם?' געו כל העם בבכיה, וירדו גשמים. שוב מעשה ברבי אליעזר שירד לפני התיבה ואמר עשרים וארבע ברכות ולא נענה. ירד רבי עקיבא אחריו, ואמר 'אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה. אבינו מלכנו למענך רחם עלינו' וירדו גשמים. והיו מרננים חכמים אחרי זה [שכביכול ר"א פחות מר"ע ]. יצתה בת קול ואמרה: לא מפני שזה גדול מזה, אלא שזה מעביר על מידותיו, וזה אינו מעביר על מדותיו.
• תנו רבנן: עד מתי יהו הגשמים יורדין והצבור פוסקין מתעניתם [ולא יצטרכו לגזור עוד תעניות]?
ר"מ - כמלא ברך המחרישה [שיחלחלו המים בעומק הקרקע כשיעור חפירת מענית המחרשה בקרקע].
חכמים – בקרקע חרבה – טפח. בבינונית – טפחיים. בחרושה – שלשה טפחים.
רבי שמעון בן אלעזר – טפח של גשם שיורד לקרקע חרושה עולה תהום לקראתו שני טפחים [שהואיל והיא קרקע חרושה, היא ממהרת לבלוע, ולכן שנכנסו לה מלמעלה טפח אין זה אלא מעט גשמים, ועל שיעור מועט זה – אין התהום עולה אלא שני טפחים]. ואם אינה חרושה [ולא ממהרת לבלוע] עולה לקראתו שלושה טפחים.
רבי אלעזר – כשמנסכין את המים בחג הסוכות, תהום אומר לחבירו: תוציא מימך שקול שני ריעים [ניסוך המיים והיין] אני שומע שנאמר "תְּהוֹם אֶל תְּהוֹם קוֹרֵא לְקוֹל צִנּוֹרֶיךָ...". רבה – אני ראיתי את המלאך שממונה על הגשמים ששמו 'רידיא' והוא דומה לעגל ושפתיו סדוקות והוא נמצא בין התהום התחתון לתהום העליון, לתהום העליון אומר לו: השלך מימך, ולתהום התחתון אומר לו: הוצא מימך שנאמר "הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ...".
• תנו רבנן: היו מתענין וירדו להם גשמים:
ר"מ : קודם הנץ החמה - לא ישלימו, לאחר הנץ החמה – ישלימו.
רבי יהודה : קודם חצות - לא ישלימו, לאחר חצות - ישלימו.
רבי יוסי : קודם תשע שעות - לא ישלימו, לאחר תשע שעות - ישלימו. [שכן מצינו באחאב מלך ישראל שהתענה מתשע שעות ולמעלה, שנאמר "הֲרָאִיתָ כִּי נִכְנַע אַחְאָב..."].
רבי יהודה נשיאה גזר תענית וירדו להם גשמים לאחר הנץ החמה, סבר להורות לצבור להשלים תעניתם עד הלילה, אמר לו רבי אמי 'קודם חצות ואחר חצות שנינו'.
שמואל הקטן גזר תענית וירדו להם גשמים קודם הנץ החמה, כסבורין העם לומר שבחו של צבור הוא [שעדין לא קראו וכבר נענו], אמר להם 'אמשול לכם משל: למה הדבר דומה - לעבד שמבקש פרס מרבו, אמר להם: תנו לו ואל אשמע קולו'. שוב שמואל הקטן גזר תענית, וירדו להם גשמים לאחר שקיעת החמה. כסבורים העם לומר שבחו של צבור הוא, אמר להם שמואל 'לא שבח של צבור הוא, אלא אמשול לכם משל: למה הדבר דומה - לעבד שמבקש פרס מרבו, ואמר להם: המתינו לו עד שיתמקמק ויצטער, ואחר כך תנו לו'. [ולשמואל הקטן , באיזו אופן כשירדו גשמים ע"י תענית צבור יש בזה משום שבחו של הצבור? אמר 'משיב הרוח' – ומיד נושבת הרוח, אמר מוריד הגשם – ומיד בא גשם].
דף כו
ע"א
• למסקנה: אביי ורבא : אין אומרים הלל אלא על נפש שבעה וכרס מלאה, אלא אם כן יש חשש שכרות ומחמת זה לא יאמרו הלל אח"כ, אז יאמרו ואחרי זה יאכלו וישתו.

סליק סדר תעניות אלו
פרק בשלושה פרקים

• משנה "בשלשה פרקים בשנה כהנים נושאין... שיבנה במהרה בימינו".
ע"ב
• כך אנו גורסים במשנה: "בשלשה פרקים כהנים נושאין את כפיהן כל זמן שמתפללין, ויש מהן ארבעה פעמים ביום: שחרית, ומוסף, מנחה, ונעילת שערים. ואלו הן שלשה פרקים: תעניות, ומעמדות, ויום הכפורים".
• מתי נושאים כפיים:
רבי מאיר : שחרית מוסף מנחה ונעילה – נושאין כפים כמשנה [והטעם – כל יום אין נושאין כפיים במנחה בגלל שכרות, אך בתענית אין חשש זה ולכן בהכל נושאים כפיים].
ר' יהודה : שחרית ומוסף – יש בהן נשיאת כפים. מנחה ונעילה – אין בהן נשיאת כפים [והטעם – שחרית ומוסף שבכל יום לא מצוי שכרות לא גזרו חכמים ביום תענית, אך במנחה ונעילה שבכל יום כן מצוי שכרות, גזרו חכמים בתענית].
רבי יוסי : נעילה – יש בה נשיאת כפים. מנחה – אין בה נשיאת כפים. [והטעם– מנחה שיש בכל יום גזרו חכמים ביום תענית, אך נעילה שלא מצוי בכל יום, לא גזרו חכמים בתענית].
כמו מי ההלכה :
רב : הלכה כרבי מאיר [ודורשים את זה בצבור שהלכה כמותו].
רבי יוחנן : נהגו העם כרבי מאיר [לא דורשים בצבור אבל יחיד שבא לשאול מורים לו כן].
רבא : מנהג כרבי מאיר [גם לא מורים למי שבא להישאל על זה, אך אם עשה כר"מ מעצמו – אין מחזירין אותו ומניחין לו לישא כפיו].
רב נחמן : הלכה כרבי יוסי .
ופסקה הגמרא - הלכה כרבי יוסי . [ובזמן הזה, למרות שהלכה כר' יוסי , אפילו כך נושאים כפיים במנחה של תענית, שכן שמתפללים מנחה סמוך לשקיעת החמה, כתפילת הנעילה דומה שזמנה סמוך לשקיעה].
• שכור אסור בנשיאת כפים, מניין? רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא : למה נסמכה פרשת כהן מברך לפרשת נזיר? לומר: מה נזיר אסור ביין - אף כהן מברך אסור ביין. ועוד כתוב 'לשרתו ולברך בשמו' מה משרת - מותר בחרצן אף כהן מברך - מותר בחרצן. וכל הלימודים מדרבנן ולכן אנו בהם הולכים לקולא.

דף כז
ע"א

• למסקנה שונים במשנה "אלו הן מעמדות, ומה טעם תיקנו מעמדות – לפי שנאמר "צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי" והיאך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו? התקינו נביאים הראשונים עשרים וארבעה משמרות. על כל משמר ומשמר היה מעמד בירושלים של כהנים ושל לוים ושל ישראלים. הגיע זמן משמר לעלות – כהנים ולוים עולין לירושלים.
• תנו רבנן: עשרים וארבעה משמרות בארץ ישראל, שתים עשרה מהן ביריחו. הגיע זמן המשמר לעלות, חצי המשמר היה עולה מארץ ישראל לירושלים, וחצי המשמר היה עולה מיריחו כדי שיספקו מים ומזון לאחיהם שבירושלים.
• מחלוקת מה מעכב קרבן:
שמואל - כהנים ולוים וישראלים מעכבין את הקרבן [שסובר שעיקר שירה בפה].
רבי שמעון בן אלעזר - כהנים ולוים וכלי שיר מעכבין את הקרבן. [שסובר שעיקר שירה בכלי]
רב - משה תיקן להם לישראל שמונה משמרות. ארבעה מאלעזר וארבעה מאיתמר. בא שמואל והעמידן על שש עשרה, בא דוד והעמידן על עשרים וארבעה, שנאמר "בִּשְׁנַת הָאַרְבָּעִים לְמַלְכוּת דָּוִיד נִדְרָשׁוּ וַיִּמָּצֵא בָהֶם גִּבּוֹרֵי חַיִל בְּיַעְזֵיר גִּלְעָד".
• שנינו בבריתא: משה תיקן להם לישראל שש עשרה משמרות, שמונה מאלעזר ושמונה מאיתמר, וכשרבו בני אלעזר על בני איתמר חלקום והעמידום על עשרים וארבע, שנאמר "וַיִּמָּצְאוּ בְנֵי אֶלְעָזָר רַבִּים לְרָאשֵׁי הַגְּבָרִים מִן בְּנֵי אִיתָמָר וַיַּחְלְקוּם לִבְנֵי אֶלְעָזָר רָאשִׁים לְבֵית אָבוֹת שִׁשָּׁה עָשָׂר וְלִבְנֵי אִיתָמָר לְבֵית אֲבוֹתָם שְׁמוֹנָה" ואומר "בֵּית אָב אֶחָד אָחֻז לְאֶלְעָזָר וְאָחֻז אָחֻז לְאִיתָמָר". [ונצרך הפס' השני לומר שלא נתרבו בני איתמר כלל, אלא רק בני אלעזר].

ע"ב
תנו רבנן: ארבעה משמרות עלו מן הגולה, ואלו הן: ידעיה, חרים, פשחור ואימר. עמדו נביאים שביניהם וחלקום והעמידום על עשרים וארבעה. בללום ונתנום בקלפי, בא ידעיה ונטל חלקו וחלק חבריו - שש. בא חרים ונטל חלקו וחלק חבריו - שש, וכן פשחור, וכן אימר. וכן התנו נביאים שביניהם, שאפילו יהויריב ראש משמרת עולה לארץ – לא ידחה ידעיה ממקומו, אלא ידעיה עיקר ויהויריב טפל לו.
• אמרנו שבמעמדות היו קורים במעשה בראשית, מניין?
רב אסי - אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר "וַיֹּאמַר ד' אלוקים בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה" אמר אברהם: 'רבונו של עולם! שמא ישראל חוטאין לפניך אתה עושה להם כדור המבול וכדור הפלגה?' אמר לו: 'לאו'. אמר לפניו: 'רבונו של עולם, הודיעני, במה אירשנה?' אמר לו: 'קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת...'. אמר לפניו 'רבונו של עולם, תינח בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאין בית המקדש קיים מה תהא עליהם?' אמר לו 'כבר תקנתי להם סדר קרבנות, בזמן שקוראין בהן לפני – מעלה אני עליהם כאילו הקריבום לפני, ואני מוחל להם על כל עונותיהם'.
• תנו רבנן: אנשי משמר היו מתפללין על קרבן אחיהם שיתקבל ברצון, ואנשי מעמד מתכנסין לבית הכנסת, ויושבין ארבע תעניות: בשני בשבוע, בשלישי, ברביעי, ובחמישי. בשני - על יורדי הים, בשלישי - על הולכי מדברות. ברביעי - על אסכרא [מחלה מסוימת] שלא תיפול על התינוקות, בחמישי - על עוברות שלא יפילו ועל מיניקות שיוכלו להניק את בניהם. ובערב שבת לא היו מתענין מפני כבוד השבת [לא להיכנס לשבת כשהוא מעונה], קל וחומר בשבת עצמה. בראשון בשבת למה לא מתענים?
רבי יוחנן - מפני הנוצרים [שעושים אותו יו"ט שלהם, ואם יתענו יאמרו שהם מתאבלים ביום השמחה שלהם].
רבי שמואל בר נחמני - מפני שהוא שלישי ליצירה [שאדם נברא ביום השישי, וא"כ יום ראשון זה היום השלישי ליצירתו ואז האדם עדיין חלש].
ריש לקיש - מפני נשמה יתירה [שנוטלים אותה אז, ואז האדם חלש]. שאמר ריש לקיש : נשמה יתירה ניתנה בו באדם בערב שבת, במוצאי שבת נוטלין אותה ממנו, שנאמר " שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ" - כיון ששבת וי אבדה נפש.
• שנינו 'ביום הראשון בראשית ויהי רקיע': בראשית בשני קוראים, יהי רקיע בקורא אחד. למרות שבראשית זה חמישה פסוקים [ושנינו שאסור שהקורא יפחות משלושה פסוקים] יקראו שנים, כיצד?
רב – דולג [דהיינו חוזר הקורא השני על הפס' השלישי שקרא הראשון].
שמואל – פוסק [דהינו מפסיק באמצע הפס' השלישי].
אמנם במקרה שיכול לקרוא מפרשה אחרת, יקרא מפרשה אחרת ולא יפסוק\ידלוג.

דף כח
ע"א
• כך שנינו במשנה למסקנה: בשחרית ובמוסף קורין אותה בספר, ובמנחה קורין אותה הציבור על פה כקורין את שמע.
• קרבן עצים דוחה מעמד של נעילה אך לא של מנחה, והסיבה: הללו דברי תורה [מנחה], והללו דברי סופרים.
• תנו רבנן: למה הוצרכו לומר זמן עצי כהנים והעם? אמרו: כשעלו בני הגולה לא מצאו עצים בלשכה, ועמדו אלו והתנדבו משלהם. וכך התנו נביאים שביניהן: שאפילו לשכה מלאה עצים - יהיו אלו מתנדבין משלהן, שנאמר "וְהַגּוֹרָלוֹת הִפַּלְנוּ עַל קֻרְבַּן הָעֵצִים הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְהָעָם לְהָבִיא לְבֵית אֱלֹקֵינוּ לְבֵית אֲבֹתֵינוּ לְעִתִּים מְזֻמָּנִים שָׁנָה בְשָׁנָה לְבַעֵר עַל מִזְבַּח ד' אֱלֹקֵינוּ כַּכָּתוּב בַּתּוֹרָה".
• תנו רבנן: מה היו בני גונבי עלי ובני קוצעי קציעות? אמרו: פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שמד על ישראל שלא יביאו עצים למערכה, ושלא יביאו בכורים לירושלים, והושיבו שומרים על הדרכים. כדרך שהושיב ירבעם בן נבט שלא יעלו ישראל לרגל. מה עשו כשרין ויראי חטא שבאותו הדור? הביאו סלי בכורים וחיפום בקציעות [תאנים יבשים- כותשים אותם ועושים מהם עגולים], ונטלום ועלי על כתפיהן. וכיון שהגיעו אצל השומרים, אמרו להם: להיכן אתם הולכין? אומרין להם: לעשות שני עגולי דבילה במכתשת שלפנינו, ובעלי שעל כתפינו. כיון שעברו מהן - עיטרום בסלים והביאום לירושלים. ושנינו שהן הן בני סלמאי הנתופתי.
• תנו רבנן: מה הן בני סלמאי הנתופתי? אמרו: פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שמד על ישראל שלא יביאו עצים למערכה, והושיבו שומרים על הדרכים כדרך שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל. מה עשו יראי חטא שבאותו הדור? הביאו גזיריהן, ועשו סולמות, והניחו על כתפיהם והלכו להם. כיון שהגיעו אצלן אמרו להם: להיכן אתם הולכין? - אמרו להם: להביא גוזלות משובך שלפנינו, ובסולמות שעל כתפינו. כיון שעברו מהן פירקום והביאום והעלום לירושלים. ועליהם ועל כיוצא בהם הוא אומר "זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה", ועל ירבעם בן נבט וחבריו נאמר "וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב".
• מחלוקת:
ר"מ - בני פחת מואב בן יהודה הן הן בני דוד בן יהודה.
רבי יוסי - הן הן בני יואב בן צרויה.
מחלוקת נוספת:
ר' יהודה - בני עדין בן יהודה הן הן בני דוד בן יהודה.
רבי יוסי - הן הן בני יואב בן צרויה.
שנינו במשנה:"באחד בטבת שבו בני פרעוש שניה ..." בלבד, ו משנתינו כדעת ר' יוסי [וזה שלא שנינו גם שבו בני יואב (כמו שיטתו) כיון שיש מחלוקת תנאים בדעת ר' יוסי והמשנה סוברת כדעה שאומרת שבני עדין הם לא בני יואב].

ע"ב
• שנינו בבריתא [למסקנת הסוגיה]: רבי יוסי – כל יום שיש בו מוסף - יש בו מעמד בנעילה אך אין בו במוסף.
רבא – מזה שלא שנינו במשנה שגם באחד בניסן לא היה בו מעמד [שהרי יש בו גם הלל] זאת אומרת הלל של ר"ח לא מהתורה.
רבי שמעון בן יהוצדק - שמונה עשר יום בשנה יחיד גומר בהן את הלל, ואלו הן: שמונת ימי החג הסוכות, ושמונת ימי חנוכה, ויום טוב הראשון של פסח, ויום טוב של עצרת. ובגולה עשרים ואחד יום, ואלו הן: תשעת ימי החג הסוכות, ושמונת ימי חנוכה, ושני ימים הראשונים של פסח, ושני ימים טובים של עצרת.
רב הגיע לבבל, ראה שקראו שם את הלל בראש חודש. סבר להפסיק אותם. כיון שראה שהם מדלגים ולא גומרים את כל ההלל, אמר שמע מינה מנהג אבותיהם בידיהם.
• שנינו: יחיד לא יתחיל הלל, ואם התחיל – גומר.
• מניין שביז' בתמוז קרו הדברים הבאים? נשתברו הלוחות - ששנינו בבריתא: בששה לחדש [סיון] ניתנו עשרת הדברות לישראל [ובשבעה עלה משה]. רבי יוסי - בשבעה בו [ובשבעה עלה משה]. שכתוב "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן", וכתוב "וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל הָהָר וַיְהִי מֹשֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה". עשרים וארבעה של סיון, ושש עשרה של תמוז, מתמלא ארבעים ביז' תמוז. ירד ושבר הלוחות, וכתוב "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מידו מִיָּדָיו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר". בטל התמיד – קבלה מאבותינו. הובקעה העיר [בבית מקדש שני, אך בראשון הובקעה בתשעה בתמוז כמבואר בפס'] – ששנינו בברייתא: בראשונה הובקעה העיר בתשעה בתמוז, בשניה בשבעה עשר בו. שרף אפוסטמוס את התורה – קבלה מאבותינו. העמיד צלם בהיכל שכתוב "וּמֵעֵת הוּסַר הַתָּמִיד וְלָתֵת שִׁקּוּץ שֹׁמֵם". [ולמסקנה היו שני צלמים ונפל אחד על חברו ושבר את ידו].

דף כט
ע"א

• מניין שבתשעה באב קרו הדברים הבאים? נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ – כתוב "וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן". ואמר מר: שנה ראשונה עשה משה את המשכן, שניה הקים משה את המשכן ושלח מרגלים, וכתוב "וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ נַעֲלָה הֶעָנָן מֵעַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת" וכתוב אח"כ בענין נסיעתם "וַיִּסְעוּ מֵהַר ד' דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים" [אותו היום סרו מאחרי ה']. וכתוב אח"כ "וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל...". וכתוב "עַד חֹדֶשׁ יָמִים...": שיוצא שנגמר אכילת הבשר בכב בסיון. וכתוב לאחר מכן "וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים" – ואז יוצא כט בסיון, וכתוב לאחר מכן "שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים". ושנינו בבריתא: בעשרים ותשעה בסיון שלח משה מרגלים, וכתוב [בחזרת המרגלים] "וַיָּשֻׁבוּ מִתּוּר הָאָרֶץ מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם" [ותמוז של אותו שנה היה מלא, והיו בו 30 יום] ויוצא שחזרתם של המרגלים היה בערב תשעה באב. וכתוב "וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא". ואמר רבי יוחנן - אותה לילה ליל תשעה באב היה. אמר להם הקדוש ברוך הוא: אתם בכיתם בכיה של חנם - ואני קובע לכם בכיה לדורות. חרב הבית בראשונה – שנאמר "וּבַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בְּשִׁבְעָה לַחֹדֶשׁ הִיא שְׁנַת תְּשַׁע עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל בָּא נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים עֶבֶד מֶלֶךְ בָּבֶל יְרוּשָׁלִָם וַיִּשְׂרֹף אֶת בֵּית ד'..." וכתוב אחר אומר "וּבַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הִיא שְׁנַת תְּשַׁע עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל בָּא נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים עָמַד לִפְנֵי מֶלֶךְ בָּבֶל בִּירוּשָׁלִָם..." ושנינו: אי אפשר לומר בשבעה - שהרי כבר נאמר בעשור, ואי אפשר לומר בעשור - שהרי כבר נאמר בשבעה. הא כיצד? בשבעה נכנסו נכרים להיכל, ואכלו וקלקלו בו שביעי שמיני, ותשיעי סמוך לחשיכה הציתו בו את האור, והיה דולק והולך כל היום כולו [דהיינו עשירי], שנאמר "אוֹי לָנוּ כִּי פָנָה הַיּוֹם כִּי יִנָּטוּ צִלְלֵי עָרֶב". [היינו שאמר רבי יוחנן - אלמלי הייתי באותו הדור - לא קבעתיו אלא בעשירי, מפני שרובו של היכל בו נשרף. וחכמים שקבעו בתשיעי, סוברים שהתחלת הפורענות עדיפה]. חרב הבית בשניה – ששנינו בברייתא: מגלגלין זכות ליום זכאי וחובה ליום חייב. אמרו: כשחרב בית המקדש בראשונה אותו היום ערב תשעה באב היה ומוצאי שבת היה, ומוצאי שביעית היתה, ומשמרתה של יהויריב היתה, והלוים היו אומרים שירה ועומדין על דוכנם. ומה שירה היו אומרים – "וַיָּשֶׁב עֲלֵיהֶם אֶת אוֹנָם וּבְרָעָתָם יַצְמִיתֵם". ולא הספיקו לומר "יַצְמִיתֵם ד' אֱלֹקֵינוּ", עד שבאו נכרים וכבשום, וכן בשניה. נלכדה ביתר – קבלה מאבותינו.
• נחרשה העיר ירושלים בתשעה באב – ששנינו בבריתא: כשחרב טורנוסרופוס הרשע את ההיכל נגזרה גזרה על רבן גמליאל להריגה. בא אותו הגמון ועמד בבית המדרש, ואמר: בעל החוטם [גדול הדור] מתבקש, בעל החוטם מתבקש. שמע רבן גמליאל , הלך וברח מהם. הלך אותו הגמון אל ר"ג בצינעא. אמר לו 'אם אציל אותך, תביא אותי לעולם הבא?' אמר לו 'כן' אמר לו 'תשבע לי' נשבע לו. עלה לגג אותו הגמון והפיל עצמו ומת [וע"י זה הציל את ר"ג , שכן מקובל אצלם שאם מת אחד מהם, הם מבטלים את גזרתם, שסבורים הם שזה אירע להם בשביל שהרעו לגזור]. יצתה בת קול ואמרה: אותו הגמון מזומן לחיי העולם הבא.
• תנו רבנן: משחרב הבית בראשונה נתקבצו כיתות כיתות של פרחי כהונה [כוהנים שהתחיל שערם לצמוח], ומפתחות ההיכל בידן, ועלו לגג ההיכל ואמרו לפניו: רבונו של עולם! הואיל ולא זכינו להיות גזברין נאמנים - יהיו מפתחות מסורות לך, וזרקום כלפי מעלה. ויצתה כעין פיסת יד וקיבלתן מהם, והם קפצו ונפלו לתוך האור. ועליהן קונן ישעיה הנביא "מַשָּׂא גֵּיא חִזָּיוֹן מַה לָּךְ אֵפוֹא כִּי עָלִית כֻּלָּךְ לַגַּגּוֹת: תְּשֻׁאוֹת מְלֵאָה עִיר הוֹמִיָּה קִרְיָה עַלִּיזָה חֲלָלַיִךְ לֹא חַלְלֵי חֶרֶב וְלֹא מֵתֵי מִלְחָמָה". אף בהקדוש ברוך הוא נאמר "מְקַרְקַר קִר וְשׁוֹעַ אֶל הָהָר".
ע"ב
רב - כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה – כך משנכנס אדר מרבין בשמחה. רב פפא - הלכך, ישראל שיש לו דין עם הנכרי – ישתמט ממנו בחודש אב שמזל החודש רע לישראל, אך בחודש אדר ימציא עצמו להתדיין עמו שהמזל לישראל טוב בחודש זה.
" לָתֵת לָכֶם אַחֲרִית וְתִקְוָה" - אלו דקלים וכלי פשתן. "וַיֹּאמֶר רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ ד'" - כריח שדה של תפוחים.
• שנינו במשנה "שבת [שבוע] שחל תשעה באב להיות בתוכה אסורין לספר ולכבס":
רב נחמן – לא שנו אלא לכבס וללבוש, אבל לכבס ולהניח – מותר. ולמסקנה הגמ' נשארת בתיובתא עליו.
רב ששת – אפילו לכבס ולהניח אסור.
רבי יוחנן – מי שאין לו אלא חלוק אחד - מותר לכבסו בחולו של מועד.
רב יצחק בר גיורי משמו של רבי יוחנן – אף על פי שאמרו כלי פשתן אין בהם משום גהוץ בשביל להניחן לאחר ט' באב - אבל אסור ללובשן בשבת שחל תשעה באב להיות בתוכה.
• מחלוקת אם מותר לכבס בימים שלאחר ט' באב:
רב – לא שנו אלא לפניו, אבל לאחריו - מותר.
שמואל – אפילו לאחריו אסור.
דף ל
ע"א
• נחלקו בבריתא לגבי זמן נהיגת אבלות עד מתי:
ר"מ – נוהג אבלות מראש חדש ועד התענית [לומד מהפס' "וְהִשְׁבַּתִּי כָּל מְשׂוֹשָׂהּ חַגָּהּ חָדְשָׁהּ וְשַׁבַּתָּהּ וְכֹל מוֹעֲדָהּ", והמילה "חגה" הכוונה לר"ח שמאז מתחילה התענית].
רבי יהודה – כל החדש כולו אסור [לומד מהפס' "וְהִשְׁבַּתִּי כָּל מְשׂוֹשָׂהּ חַגָּהּ חָדְשָׁהּ וְשַׁבַּתָּהּ וְכֹל מוֹעֲדָהּ", והמילה "חדשה" הכוונה לחודש שהכוונה שכל החודש יש לנהוג במנהגי אבלות].
רבן שמעון בן גמליאל – אינו אסור אלא אותה שבת [שבוע] בלבד [לומד מהפס' "וְהִשְׁבַּתִּי כָּל מְשׂוֹשָׂהּ חַגָּהּ חָדְשָׁהּ וְשַׁבַּתָּהּ וְכֹל מוֹעֲדָהּ", והמילה "שבתה" הכוונה לכל השבוע שיש לנהוג במנהגי אבלות כל השבוע].
רבא – הלכה כ רבן שמעון בן גמליאל [שאינו אסור אלא אותה שבת]. והלכה כרבי מאיר [שאוסר מר"ח עד התענית]. ושניהם לקולא, שנוהג אבלות רק בשבוע חל בו ורק לפני התענית.
• שנינו: 'ערב תשעה באב לא יאכל אדם שני תבשילין...'. רב יהודה – לא שנו אלא משש שעות ולמעלה, אבל משש שעות ולמטה - מותר. ועוד פסק - לא שנו אלא בסעודה המפסיק בה, אבל בסעודה שאינו מפסיק בה - מותר. ושניהם לקולא, שיש למעט במאכל רק לאחר שש שעות ורק בסעודה המפסיק בה.
• ברייתא: ערב תשעה באב לא יאכל אדם שני תבשילין, לא יאכל בשר ולא ישתה יין. רבן שמעון בן גמליאל – ישנה [ממה שרגיל לאכול]. רבי יהודה - כיצד משנה? אם היה רגיל לאכול שני תבשילין - יאכל מין אחד, ואם היה רגיל לסעוד בעשרה בני אדם - סועד בחמשה. היה רגיל לשתות עשרה כוסות - שותה חמשה כוסות. במה דברים אמורים [שיש למעט במאכל] - משש שעות ולמעלה, אבל משש שעות ולמטה - מותר.
• ברייתא נוספת: ערב תשעה באב לא יאכל אדם שני תבשילין, לא יאכל בשר ולא ישתה יין. דברי רבי מאיר . וחכמים – ישנה, וממעט בבשר וביין, כיצד ממעט? אם היה רגיל לאכול ליטרא בשר - יאכל חצי ליטרא, היה רגיל לשתות לוג יין - ישתה חצי לוג יין, ואם אינו רגיל כל עיקר - אסור. רבן שמעון בן גמליאל – אם היה רגיל לאכול צנון או מליח [דג\בשר ששהה במלח 3 ימים] אחר סעודתו - הרשות בידו [שאין בו טעם כ"כ].
• ברייתא: כל סעודה שהוא אוכל אותה משום תשעה באב [סעודה מפסקת] - אסור לאכול בה בשר ואסור לשתות יין, ואסור לרחוץ. אבל כל סעודה שאינה משום תשעה באב [סעודה לא מפסקת\סעודה המפסקת של תענית אחרת] - מותר לאכול בשר ולשתות יין, ואסור לרחוץ. רבי ישמעאל ברבי יוסי אומר משום אביו – כל שעה שמותר לאכול בשר מותר לרחוץ [ואף בסעודה מפסקת קודם ט' באב מותר לרחוץ – כל שעה שהאכילה מותרת עליו].
• תנו רבנן: כל מצות הנוהגות באבל נוהגות גם בתשעה באב: אסור באכילה ובשתיה, ובסיכה ובנעילת הסנדל, ובתשמיש המטה, ואסור לקרות בתורה בנביאים ובכתובים, ולשנות במשנה בתלמוד ובמדרש ובהלכות ובאגדות. אבל קורא הוא במקום שאינו רגיל לקרות ושונה במקום שאינו רגיל לשנות [שגורם לו צער מחמת שאינו מכירו ואינו רגיל לעסוק בו], וקורא בקינות, באיוב ובדברים הרעים שבירמיה. ותינוקות של בית רבן בטלין, משום שנאמר "פִּקּוּדֵי ד' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב". רבי יהודה – אף אינו קורא במקום שאינו רגיל לקרות, ואינו שונה במקום שאינו רגיל לשנות, אבל קורא הוא באיוב ובקינות ובדברים הרעים שבירמיהו, ותינוקות של בית רבן בטלים בו, משום שנאמר "פִּקּוּדֵי ד' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב".
• שנינו במשנה: 'לא יאכל בשר ולא ישתה יין' תנא: אבל אוכל הוא בשר מליח [ששהה כמה ימים (וצריך לשהות במלח לפחות 3 ימים כדי להקרות מליח), ואין בו טעם כ"כ], ושותה יין מגתו [חדש, סמוך לדריכה בגת, ואינו יין טוב (וזמנו כל זמן שהוא תוסס-3 ימים- נקרא מגתו)].
• תנא: יין תוסס אין בו משום גילוי [אין לחשוש ששתה ממנו נחש אם היה מגולה במהלך הלילה, שאינו שותה אותו בזמן תסיסתו]. וכמה תסיסתו - שלשה ימים.
• כך היה מנהגו של רבי יהודה ברבי אילעאי : ערב תשעה באב מביאין לו פת חרבה במלח, ויושב בין תנור לכיריים [מקום מנוול שבבית], ואוכל, ושותה עליה קיתון של מים, ודומה כמי שמתו מוטל לפניו.

ע"ב
• שנינו במשנה במקום אחר: מקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב - עושין, מקום שנהגו שלא לעשות - אין עושין, ובכל מקום תלמידי חכמים בטלים. רבן שמעון בן גמליאל – לעולם יעשה כל אדם עצמו כתלמיד חכם.
• ברייתא: רבן שמעון בן גמליאל – כל האוכל ושותה בתשעה באב - כאילו אוכל ושותה ביום הכיפורים. רבי עקיבא – כל העושה מלאכה בתשעה באב - אינו רואה סימן ברכה לעולם [מאותה מלאכה]. וחכמים – כל העושה מלאכה בתשעה באב ואינו מתאבל על ירושלים – אינו רואה בשמחתה, שנאמר "שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם וְגִילוּ בָהּ כָּל אֹהֲבֶיהָ שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ". מכאן אמרו: כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, ושאינו מתאבל על ירושלים - אינו רואה בשמחתה.
• ברייתא: כל האוכל בשר ושותה יין בתשעה באב [כלומר בסעודה המפסקת] - עליו הכתוב אומר "וַתְּהִי עֲוֹנֹתָם עַל עַצְמוֹתָם".
• שנינו במשנה " רבי יהודה מחייב בכפיית המטה ולא הודו לו חכמים" . מובא בברייתא: אמרו לו לרבי יהודה 'לדבריך, עוברות ומניקות מה תהא עליהן?[שאינן יכולות לישון ע"ג הקרקע]' אמר להם 'אף אני לא אמרתי אלא ביכול [שאפשר לו לשון ע"ג הקרקע]'. עוד ברייתא: מודה רבי יהודה לחכמים בשאינו יכול, ומודים חכמים לרבי יהודה ביכול. וא"כ במה נחלקו? בשאר מטות [שאינו שוכב בהן, שלר"י מחייב בכפיית המטה מי שיכול ואילו לחכמים מי שיכול כופה רק מטתו]. רבא – הלכה כ חכמים שחולקים על ר"י .
• שנינו במשנה: " רבן שמעון בן גמליאל – לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים". והטעם: יום הכפורים - משום שהוא יום סליחה ומחילה, ויום שניתנו בו לוחות האחרונות. וחמשה עשר באב נחלקו חכמים:
שמואל - יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה. [שדרשו להתיר: "זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ד' לִבְנוֹת צְלָפְחָד..." - דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה].
רב נחמן – יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל, שנאמר "וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל נִשְׁבַּע בַּמִּצְפָּה לֵאמֹר אִישׁ מִמֶּנּוּ לֹא יִתֵּן בִּתּוֹ לְבִנְיָמִן לְאִשָּׁה" [דרשו להתיר: 'ממנו' - ולא מבנינו].
רבי יוחנן – יום שכלו בו מתי מדבר. [ואמר מר: עד שלא כלו מתי מדבר לא היה דבור עם משה, שנאמר "וַיְהִי כַאֲשֶׁר תַּמּוּ כָּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה לָמוּת..וַיְדַבֵּר ד' אֵלַי" – אלי היה הדבור].
דף לא
ע"א
עולא – יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות [שומרים] שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים, שלא יעלו ישראל לרגל, ואמר: לאיזה שירצו יעלו.
רב מתנה – יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה. [ רב מתנה – אותו יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה 'הטוב והמטיב', הטוב - שלא הסריחו, והמטיב - שנתנו לקבורה].
רבה ורב יוסף – יום שפסקו מלכרות עצים למערכה [שע"ג המזבח, וזה היה יום שמח על שזכו להשלים מצווה גדולה שכזאת], שכן שנינו בבריתא: רבי אליעזר הגדול – מחמשה עשר באב ואילך תשש כוחה של חמה, ולא היו כורתין עצים למערכה, לפי שאינן יבשין [ולכן היו בהם לחלוחית של מים וזה היה מגדל תולעים, ועץ שיש בו תולעת פסול למערכה]. רב מנשיא – ולאותו יום שפסקו מלכרות קראו יום תבר מגל [יום שבירת הגרזן, משום שאין צורך בהן עוד לחטוב עצים]. מכאן ואילך [מ-טו באב ואילך, שהימים מתקצרים והלילות מתארכים], מי שמוסיף מהלילות על הימים לעסוק בתורה גם בלילה – יוסיפו חיים על חייו. ומי שלא מוסיף – יאסף [דהיינו תקברנו אמו, שימות קודם זמנו].
• תנו רבנן: בת מלך שואלת מבת כהן גדול, בת כהן גדול מבת סגן [של כה"ג], ובת סגן מבת משוח מלחמה, ובת משוח מלחמה מבת כהן הדיוט, וכל ישראל שואלין זה מזה, כדי שלא יתבייש את מי שאין לו.
• שנינו במשנה: "כל הכלים טעונין טבילה" רבי אלעזר – אפילו מקופלין ומונחין בקופסא. עוד שנינו במשנה: "בנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים" - מי שאין לו אשה נפנה לשם.
• תנו רבנן: יפיפיות שבהן מה היו אומרות - תנו עיניכם ליופי, שאין האשה אלא ליופי. מיוחסות שבהן מה היו אומרות - תנו עיניכם למשפחה, לפי שאין האשה אלא לבנים. מכוערות שבהם מה היו אומרות - קחו מקחכם לשום שמים, ובלבד שתעטרונו בזהובים.
רבי אלעזר – עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים, והוא יושב ביניהם בגן עדן, וכל אחד ואחד מראה באצבעו, שנאמר "וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הִנֵּה אֱלֹקֵינוּ זֶה קִוִּינוּ לוֹ וְיוֹשִׁיעֵנוּ זֶה ד' קִוִּינוּ לוֹ נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בִּישׁוּעָתוֹ".

סליק בשלשה פרקים
סליק מסכת תענית





^ 1.מבאר רש"י "...מעשה בבחור אחד שנתן אמונתו לריבה אחת שישאנה, אמרה מי מעיד והיה שם בור אחד וחולדה אמר הבחור בור וחולדה עדים בדבר, לימים עבר על אמונתו ונשא אחרת והוליד שני בנים אחד נפל לבור ומת וא' נשכתו חולדה ומת אמרה לו אשתו מה מעשה הוא זה שבנינו מתים במיתה משונה ואמר לה כך וכך היה המעשה".


את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il